סימפוזיון בנושא הפופוליזם בישראל – חלק ו' | מדוע הדמוקרטיה החוקתית בישראל חשופה במיוחד להשפעות התנועה הפופוליסטית? / עמיחי כהן ויניב רוזנאי

[דבר העורכת: סימפוזיון זה מתפרסם בעקבות כנס מקוון של הסניף הישראלי של ICON-S, שנערך ביום 17 במרץ 2021. הקלטת הכנס המקוון זמינה לצפייה כאן.]

מבוא

בעשור האחרון הולכת ומתחזקת תנועה בישראל המבקשת לבצע שינוי חוקתי בכיוון הפוך מזה של המהפכה החוקתית של שנות התשעים: במקום קידום זכויות וערכים ליברליים, וחיזוק מוסדות ביקורת ובראשם בית המשפט העליון – קידום ערכים לאומיים פרטיקולריים והחלשת מערכות האיזון והבלימה. לתנועה זו לשינוי חוקתי רקע ישראלי ייחודי, אך בבסיסה היא חלק מתנועה עולמית רחבה – התנועה הפופוליסטית. התנועה הפופוליסטית העולמית, הפעילה מאז תחילת שנות האלפיים, הביאה לשינוי הכיוון בתהליך הדמוקרטיזציה בעולם. במקום העמקתם של עקרונות דמוקרטיים אנו רואים שחיקה הדרגתית בשלושה מרכיבי יסוד של הדמוקרטיה: בחירות תחרותיות, זכויות ליברליות לחופש ביטוי והתאגדות, ושלטון החוק.[1] 

א. פופוליזם

טענתנו ברשימה זו היא כי מבנה המשטר הישראלי חשוף במיוחד להשפעות של התנועה הפופוליסטית, וזאת משורה של טעמים העומדים ביסוד שיטת המשטר הדמוקרטי כפי שהתפתחה בישראל. אין המדובר רק בעצם העובדה שלישראל אין חוקה נוקשה, וממילא כל תנועה אידאולוגית יכולה בקלות רבה לשנות את עקרונות היסוד של המשטר בישראל. מאפיינים חברתיים ספציפיים ומאפיינים של מוסדות המשטר בישראל מקילים על התנועה הפופוליסטית הישראלית לטעון טענות הנטענות על ידי הפופוליסטים, ומאפשרים לתנועה הפופוליסטית נקודת כניסה נוחה במיוחד אל הפוליטיקה הישראלית. לפיכך, למרות העובדה שנראה שהממשלה השולטת בישראל מאז קיץ 2021 ("ממשלת בנט-לפיד") זנחה חלק מהתוכניות המשמעותיות ביותר לשינוי במבנה החוקתי הישראלי, הרי שקיים סיכוי סביר שמדובר בהפוגה בלבד. הסכנה לדמוקרטיה הישראלית השברירית, לא חלפה.

פופוליזם הפך לאחרונה לאחד המושגים הפופולריים בתקשורת, בספרות המקצועית ובשיח הציבורי. הפילוסוף הפוליטי יאן-ורנר מולר סבור כי הפופוליזם בנוי על הגיון פנימי המורכב משני אלמנטים, כשהמרכיב הראשון הוא אנטי-פלורליזם. מנהיגים פופוליסטים טוענים ש"הם, ורק הם לבדם, מייצגים את העם."[2] בעיניהם, אין יריבים – אלא בוגדים או אליטות מנותקות. הפופוליזם מבוסס אפוא על חלוקה ברורה של העולם בין "אנחנו" ל"הם": "הם" אלו האליטות, הזרים, הקוסמופוליטיים, המייצגים תפיסות עולם ליבראליות, ולרוב אנטי-לאומיות. "אנחנו" מייצגים את העם האמיתי, הפועל על פי עקרונות טבעיים ופשוטים, לרוב לאומיים. המרכיב השני, הוא תפיסה שאינה ממוסדת של העם, לפיה הפופוליסט מניח שקיימת הבנה או רצון מוניסטים ועליונים מוסרית שלא באים לידי ביטוי באמצעות המבנים הפורמאליים של הדמוקרטיה.[3] תפקיד המנהיג הפופוליסט הוא לממש את רצון בלתי ממומש זה, ועל המבנים הפורמאליים של הדמוקרטיה הליברלית לסגת אם הם מונעים מהמנהיג למלא את תפקידו.

לכאורה, מאפיין מרכזי בפופוליזם הוא הטענה כי הוא מייצג ישירות את העם וכי הוא מבקש להתגבר על מכשולים שחוקתיות ליברלית מציבה לטענתו בפני שלטון העם – מכשולים הקשורים לעיגון חוקתי של נורמות, עצמאות שיפוטית ואופייה הסגור של מערכת המשפט. לכן, בין היתר, יש התופסים את הפופוליזם– באופן מטעה לטעמנו – כפרויקט דמוקרטי.[4] אולם, פופוליזם הוא תנועה המבקשת כוח מדינתי שבנוי על גישה קיצונית של רובניות (extreme majoritarianism) ובעל מאפיינים מסוימים העוינים עקרונות של דמוקרטיה חוקתית ליברלית כמו פלורליזם, הפרדת רשויות וזכויות כחופש ביטוי ושוויון.[5]

ייחודם של הפופוליסטים החדשים אל מול השליטים הסמכותניים של אמצע המאה הקודמת היא הפעולה במסגרת הפורמלית החוקית והחוקתית לשם קידום מטרותיהם.[6] שחיקה דמוקרטית מתרחשת כיום על ידי ממשלות נבחרות המנצלות לרעה את המוסדות הדמוקרטיים כדי להחליש את המוסדות והערכים הדמוקרטיים עצמם, ובכלים משפטיים, עדינים והדרגתיים.[7]  

ב. קטליזטורים לפריחת הפופוליזם בישראל

אנו טוענים, כי עליית התנועה הפופוליסטית הישראלית,[8] היא חלק מאותה תנועה עולמית עליה עמדנו אך נתונים ספציפיים הרלוונטיים לישראל מקלים על עלייתה בישראל וזאת משלושה טעמים: השסעים החברתיים בישראל, המבנה המשטרי הישראלי, ורמת ההגנה על הזכויות בישראל.

ב.1. השסעים החברתיים בישראל

החברה הישראלית מאופיינת בשלושה שסעים אשר מקלים על עליית הפופוליזם.

השסע הראשון הוא השסע היהודי-ערבי. השסע היהודי-ערבי בתוככי ישראל קשור כמובן לא רק ביחסים בין הרוב היהודי למיעוט הערבי בישראל, אלא גם לקשרים בין המיעוט הערבי בישראל לבין מדינות ערב המצויות בסכסוך עם ישראל, ובפרט ליחסים המתוחים בין מדינת ישראל לבין הפלסטינים. שסע לאומי בתוך מדינה נוח מאוד לעלייה של אידאולוגיה פופוליסטית הממוקדת בהבחנה בין אויב וידיד, במיוחד כאשר ניתן לזהות בקלות את בני המיעוט עם אויב, שיש עימו סכסוך. קל יותר ליישם חלוקה ל"טובים" ו"רעים" על בסיס אתני, כאשר הטובים הם העם שלי, והרעים הם בני העם האחר, עימו קיים סכסוך. בעוד שבמדינות רבות פופוליזם פרח על רקע מתחים כלכליים ותרבותיים, רגשות חוסר הביטחון המזינים את הדמיון הפופוליסטי הישראלי הם בעיקר כאלו הנוגעים לביטחון.[9] בנוסף, הקונפליקט הישראלי-פלסטיני משפיע גם על זיהוי של קבוצות השייכות מבחינה אתנית לקבוצה היהודית כתומכות ב"הם". ארגוני זכויות האדם, וכל המתנגדים להמשך התפיסה הלוחמתית הישראלית ביהודה ושומרון, נתפסים מיד כ"שייכים" לצד השני.[10]

שסע נוסף שקל לפופוליסטים להתחבר אליו בישראל הוא השסע האשכנזי-מזרחי, ששורשיו נטועים עמוק בהיסטוריה של התפתחותה של מדינת ישראל. באופן היסטורי, הקבוצה האשכנזית-בורגנית שלטה במוקדי הכוח המרכזיים של מדינת ישראל, לרבות הפוליטיקה, האקדמיה, התקשורת והכלכלה הישראלית.[11] מחקרים מראים כי גם כיום קיים פער בין העדות השונות בישראל, אם כי פער זה הולך ומצטמצם.[12]

ההבחנה הפופוליסטית בין "אנחנו" ו"הם" אינה רק על בסיס לאומי או דתי, אלא בנויה גם על אנטגוניזם חברתי-פוליטי. על כן, הדיון בפופוליזם מחייב התייחסות גם בפרספקטיבה רחבה יותר בדבר ההבניה והתפיסה של הגמוניות. השימוש ב"עם" מבטא גם ההרגשה של קבוצה בציבור, ובמקרה הישראלי – המזרחיים, שלפיה קיים בתרבות הישראלית חסם עדתי הגורם לאי-שוויון, הדרה ותת-ייצוג – אמיתי או מדומיין .

דוגמה מובהקת לשימוש בשסע זה היא היחס לבית המשפט העליון. הפופוליסטים מתבססים על העובדה שלפיה האליטה המשפטית – הייתה מורכבת בעיקר מגברים אשכנזים וחילוניים.[13] על אף שהיום מערכת המשפט מגוונת הרבה יותר מבעבר,[14] הם ממשיכים להצדיק את ההתנגדות לבית המשפט בכך שהוא מייצג את 'אליטת שכונת רחביה', שאינה משקפת או מייצגת נאותה את הציבור, ושמשתמשת בכוחה המשפטי כדי להתגבר על הנחיתות הפוליטית שלה.

שסע שלישי חברתי הקיים בישראל הוא השסע האידאולוגי מול הציבור החרדי, שחלקו אינו מחוייב לדמוקרטיה ליבראלית בצורתה הקיימת בישראל.[15] כך, למשל, 64% מהציבור החרדי סבורים שבנוסחת המדינה ה"יהודית ודמוקרטית" בישראל, הרכיב הדמוקרטי חזק מדי (לעומת 20% בכלל הציבור היהודי).[16] אף כאן, דוגמה מובהקת לחוסר האמון של החברה החרדית במוסדות הדמוקרטיה הליברלית הוא חוסר האמון של חברה זו בבית המשפט העליון. רוב גדול של הציבור החרדי מגלה חוסר אמון בבית המשפט העליון, ולפסיקותיו אין לגיטימיות בעיניהם.[17]

השסע היהודי-ערבי, השסע האשכנזי-מזרחי ועמדות הציבור החרדי הינם גורמי רקע סוציולוגיים. יש להם כוח הסברי מסוים לגבי הקרקע שעליה צמח הפופוליזם הישראלי. אך גורמי הרקע לבדם אינם לוכדים את מלוא יכולת ההשפעה של הפופוליזם על המשטר בישראל. כפי שנראה בחלק הבא, מבנה שיטת המשטר הישראלית גורם לכך שהפופוליזם בישראל יכול להשפיע בקלות יתרה על הדמוקרטיה הישראלית.

ב.2. מבנה המשטר בישראל

ביזור הכוח הפוליטי

עיקרון ביזור הכוח הפוליטי הוא עיקרון יסוד בכמעט כל אחת משיטות המשטר הדמוקרטי. מדינות שונות, כל אחת לפי אופי משטרה ומסורתה החוקתית, יצרו מנגנונים המבזרים את הכוח הפוליטי. מחקר שערך אחד מאיתנו,[18] מצא חמישה מנגנונים, פרט לביקורת שיפוטית, שבהם השתמשו מדינות בעולם לשם ביזור הכוח הפוליטי: (1) פיצול הרשות המחוקקת לשני בתים המלווה לרוב במנגנוני איזון, בלימה ועיכוב, והמגביל את כוחם של המחוקקים הנבחרים. (2) נשיא בעל סמכויות ביצועיות, הנבחר באופן עצמאי ונפרד מהבחירות לרשות המחוקקת, והיכול לרוב להגביל את סמכות החקיקה של הפרלמנט. (3) פדרליזם, מבנה המתאפיין בחלוקת כוח בין הממשלה המרכזי לבין היחידות הנמצאות "מתחתיו". (4) שיטת בחירות אזורית, המהווה מגבלה נוספת על הכוח הפרלמנטרי לאור הצורך של הנציגים להתחשב בנעשה באזור הבחירה שלהם והלגיטימציה שיש להם להביע עמדה שונה מהעמדה המפלגתית המרכזית. (5) גופים בינלאומיים: סמכות קבלת ההחלטות של מדינות דמוקרטיות רבות מוגבלת על ידי ארגונים בינלאומיים אזוריים שלהם סמכות קבלת החלטות גם בניגוד לעמדת המדינה.

מגוון המגבלות האמור הוא מחסום משמעותי מפני ריכוז הכוח, שהוא מטרה חשובה במשטר הפופוליסטי. סקירה של מדינות דמוקרטיות בעולם מגלה שרק בישראל לא קיימת אף אחת מהמגבלות על הכוח הפוליטי שנמנו – כלומר: הכוח הפוליטי בישראל מרוכז במיוחד.  ריכוז כוח זה מתעצם נוכח השליטה בכנסת, המוסד הפוליטי המרכזי בישראל, בידי "גרעין השליטה" של הקואליציה, קבוצה קטנה של בעלי כוח פוליטי, השולט הן בכנסת והן בממשלה.[19]

העובדה שיש בישראל רק מוסד נבחר אחד הנשלט בידי קבוצה קטנה היא משמעותית ביותר מבחינת פגיעותה של ישראל להשתלטות פופוליסטית. הפופוליזם מבוסס על הטענה שהתנועה הפופוליסטית ומנהיגיה הם המייצגים האמיתיים של העם האורגני. היות שהעם אינו 'מדבר בקול אחד', תפיסה זו נשענת ברוב המקרים על טענת "הרוב" – the  winner takes it all. כיוון שכך קבע הרוב, זהו הייצוג הנכון של עמדת העם.[20] שיטה משטרית כבישראל, שיש בה רק מוסד אחד "נבחר" משמעו שהפופוליסטים יכולים לטעון את הטענה הזו ביתר קלות, כיוון שיש רק מערכת בחירות אחת שעליהם לנצח.

התוצאה של ריכוז הכוח בידי קבוצה קטנה של בעלי כוח פוליטי הינה כי המגבלה היחידה על סמכות המרוכזת בידי מעטים נתונה בידי בית המשפט.[21] 

מבנה חוקתי גמיש ורזה

כמעט בכל המדינות הדמוקרטיות בעולם קיימות מגבלות חוקתיות על יכולתה של הרשות המחוקקת לחוקק. למעשה, רק בשתי מדינות דמוקרטיות מבין אלו שנבדקו (בריטניה וניו זילנד) לא קיימות מגבלות חוקתיות.[22] אך עצם קיומה של מגבלה חוקתית אינו מלמד כמובן על עוצמת ההגנה החוקתית הניתנת. חוקות העולם נבדלות זו מזו בקשיחותן (דהיינו: עד כמה קל או קשה לשנותן) ובהיקפן – כמה זכויות מוגנות יש בהן.

לעניין הקשיחות, חוקות כוללות לרוב מגבלות הליכיות על האפשרות לתקן את החוקה, כדי לוודא שהשינוי החוקתי מבטא רצון עמוק של הציבור והסכמה רחבה, ולא קפריזה רגעית של רוב פוליטי שרירותי.[23] בישראל, אין מגבלות הליכיות על שינויים חוקתיים (וגם לא מגבלות מהותיות מפורשות).[24] לכך יש להוסיף כי גרעין השליטה הקואליציוני השולט בהליך החקיקה מפעיל משמעת קואליציונית גם בחקיקת יסוד.[25] מאז שנת 2013 נעשו בישראל יותר שינויים חוקתיים מאשר לאורך כל ההיסטוריה האמריקאית,[26] וחלקם הגדול שינויים תכופים וזמניים של כללים חוקתיים עבור אינטרסים פוליטיים צרים. שינויים אלו עולים בקנה אחד עם מאפייני הפרויקט החוקתי הפופוליסטי, ובמיוחד עם רעיון האינסטרומנטאליות כאסטרטגיה פוליטית הפועלת כדי למוטט את ההבחנה בין פוליטיקה יום-יומית ופוליטיקה חוקתית.[27]

נתון שני שיש לקחת בחשבון הוא היקף הזכויות המוגנות. כמובן שאין בהכרח הלימה מוחלטת בין מספר הזכויות המוגנות בחוקה ומידת כיבודן או מימושן הלכה למעשה.[28] ואולם, הגנה חוקתית על זכויות בחוקה החרותה מחריגה שורה של עניינים מהדיון הפוליטי ה"רגיל".[29] במבט השוואתי, היקף הזכויות המוגנות בישראל קטן ביותר ביחס לדמוקרטיות אחרות. כיום, מספר הזכויות הממוצע המעוגן בחוקות בעולם עומד על כ-35 זכויות.[30] בישראל כאחת עשרה זכויות מוגנות, מספר קטן באופן משמעותי ביחס לדמוקרטיות ליברליות אחרות.[31]

טענת ביקורת נגדית היא 'טענת מגילת הזכויות השיפוטית'. לפי הטענה, העובדה שברמה הנומינאלית מגילת הזכויות שלנו כוללת רק מספר זכויות בודדות אינה משקפת את המצב במציאות. זאת, גם בשל העובדה שלפיה עוד לפני כינונם של חוקי היסוד החדשים בג"ץ הגן על מגילת זכויות שיפוטית; ובעיקר בשל העובדה שלאחר המהפכה החוקתית, בית המשפט נקט בפרשנות חוקתית שהרחיבה מאוד את מגילת הזכויות.[32] בתגובה לטענה זו, יש לציין שמדובר רק בהיבטים מסוימים של זכויות אלו, ולא בהגנה חוקתית המוקנית לזכויות אלו כזכויות עצמאיות. ומכל מקום, המדובר בפרשנות שיפוטית שיכולה להתהפך ולהשתנות בפסיקה עתידית. לא ניתן להשוות את הגנה זו להגנה חוקתית מפורשת במגילת זכויות נוקשה. וכמובן, שבהקשר לדיון בפופוליזם, מגילת הזכויות השיפוטית רק מחזקת העמדה הפופוליסטית, שבתי המשפט, כמוסדות לא נבחרים שאינם מייצגים, משמרים ערכים שהציבור אינו תומך בהם.

סיכום

כפי שביקשנו להראות ברשימה זו, ישראל מהווה קרקע נוחה לפוליטיקה פופוליסטית שנועדה להשפיע על הסדר החוקתי הישראלי. אז מה עושים?

בין אם פופוליזם נתפס כמחלה של הדמוקרטיה הליברלית או רק כסימפטום לחוליי הדמוקרטיה הליברלית, נדמה כי התרופה חייבת להיות משולבת: בראש ובראשונה, חלק מהתרופה הוא חיזוק החוקה המוסדית שיכולה לשמש כבלם משמעותי בפני התנועה החוקתית הפופוליסטית: מנגנון קשיח יחסית של הליך השינוי החוקתי, מנגנונים מורכבים של בחירת והדחת שופטים, מערכות נוקשות של איזונים ובלמים – אופקיים ואנכיים, ועוד. אם יתקיים תהליך זה בהליך שישתף את הציבור, יכול תהליך זה גם לענות לסייע לענות לצרכי הציבור, שמרגיש כי אינו מיוצג וכי ריבונותו "נחטפה ממנו", לקחת חלק פעיל יותר בהליך הדמוקרטי. חוק-יסוד: החקיקה שנדון בימים אלו הוא הזדמנות מצוינת ליצירת עיצוב חוקתי ראוי.

גם לבית המשפט תפקיד חשוב, על אף כוחו המוגבל. באמצעות ביקורת שיפוטית, בית המשפט יכול לסייע בהגנה על הדמוקרטיה – הן במובנה ההליכי השם דגש על בחירות תחרותיות והן במובנה המהותי, כשיטת ממשל הכוללת נוסף על תהליכי קבלת החלטות רובניים גרעין של זכויות יסוד, שלטון חוק והפרדת רשויות.

בעבר, נמנע בית המשפט מביקורת מוסדית למעשה, בית המשפט לא פיתח דוקטרינות מורכבות בנוגע ליחסי הרשויות ובסוגיות חוקתיות-משטריות-מוסדיות. לפיכך, התעוררה התהייה "האם לא הזנחנו את היסודות שבלעדיהן לא נוכל באמת להגן על זכויות?"[33]

רק בשנים האחרונות, בהן "נחצו קווים אדומים ברמיסת מעמדה של הכנסת על ידי הממשלה",[34] מנסה בית המשפט העליון לפתח דוקטרינות כאלו. כך למשל, בעניין מיסוי דירה שלישית בו נפסל לראשונה חוק בשל פגם בהליך החקיקה,[35] בעניין חוק המרכולים, בו הועצמה הסמכות של הרשויות המקומיות,[36] בעניין מתווה הגז בו פסל בית המשפט את כבילת שיקול דעת המחוקק,[37] בעניין התקציב הדו-שנתי,[38] בו הגן בית המשפט הכנסת כגוף מפקח ועמד על חובתה של הממשלה להגיש לאישורה של הכנסת תקציב אחת לשנה. וכמובן, בעניין יו"ר הכנסת,[39] בו באופן תקדימי התערב בית המשפט העליון בעניינים פנימיים של הכנסת וכפה את כינוס המליאה לשם בחירת יו"ר כנסת לאור דרישת רוב חברי הכנסת.[40] בפרשות אלו בית המשפט מתחיל למקם עצמו כמגן החוקה המוסדית, כמגן הפרדת הרשויות ואף כמגן הכנסת מפני דורסות הרשות המבצעת.[41]

לבסוף, יש לחזק את ההערכה לערכי הדמוקרטיה החוקתית נגד התקפות פופוליסטיות, כחלק ממהלך של חינוך ציבורי נרחב. ההכרה בחשיבות הדמוקרטיה החוקתית תלויה, בסופו של דבר, בעם עצמו, בחברה, בתרבות ובחינוך שלה. תרבות דמוקרטית היא קריטית. נורמות דמוקרטיות שאינן כתובות, כגון ריסון עצמי פוליטי ומשחק הוגן, חשובות אף יותר להגנת מוסדות דמוקרטיים מאשר מגבלות מוסדיות. אך שיח ההגנה על ערכי הדמוקרטיה והמשפט הציבורי לא יכולה להיות רק נחלתו של בית המשפט אלא גם ברחובות. מי שחשובה לו הדמוקרטיה הליברלית, חייב לקום להגנתה ולהגנת אחרים מפני פופוליסטים שבעודם מנצחים בבחירות חותרים תחת הדמוקרטיה לעתיד.


עמיחי כהן הוא חבר סגל בפקולטה למשפטים בקריה האקדמית אונו, ועמית בכיר במכון הישראלי לדמוקרטיה.

יניב רוזנאי הוא פרופסור חבר בבית ספר הארי רדזינר למשפטים, אוניברסיטת רייכמן (הבינתחומי הרצליה).

הרשימה מבוססת על המאמר: עמיחי כהן ויניב רוזנאי "פופוליזם והדמוקרטיה החוקתית בישראל" עיוני משפט מד 87 (2021).

ציטוט מוצע: עמיחי כהן ויניב רוזנאי "מדוע הדמוקרטיה החוקתית בישראל חשופה במיוחד להשפעות התנועה הפופוליסטית?" ICON-S-IL Blog‏‏ (31.10.2021).


[1] Tom Ginsburg & Aziz Z. Huq, How to Save a Constitutional Democracy 43 (2018).

[2] Jan-Werner Müller, What is Populism? 3 (2016).

[3] שם, בעמ' 19–20, 31–32.

[4] ראו, למשל, Margaret Canovan, Trust the People! Populism and the Two Faces of Democracy, 47 Pol. Stud. 2 (1999); Ernesto Laclau, On Populist Reason (2005) (הרואים בפופוליזם כתנועה המבקשת לתקן את הדמוקרטיה ולהשיב כוח לציבור).

[5] Nadia Urbinati, Populism and The Principle of Majority, in The Oxford Handbook of Populism 571, 572 (Cristóbal Rovira Kaltwasser et al. eds., 2017).

[6] ראו David Landau, Abusive Constitutionalism, 47 U.C. Davis L. Rev. 189 (2013); Kim Lane Scheppele, Autocratic Legalism, 85 U. Chi. L. Rev. 545 (2018).

[7] ראו, באופן כללי, Steven Levitsky & Daniel Ziblatt, How Democracies Die (2018).

[8] בספרם Populism: A Very Short Introduction, קאס מודה וקריסטובאל קלטוואסר כותבים כי הפופוליזם הפך במאה ה-21 לחלק אינטגראלי מהפוליטיקה במזרח התיכון, בין היתר בדמוקרטיות מבוססות כמו ישראל. ראו Cass Mudde & Cristóbal Rovira Kaltwasser, Populism: A very Short Introduction 39 (2017). לא נרחיב ברשימה זו מהי התנועה הפופוליסטית הישראלית ויש עמדות שונות לגבי שאלה זו. דני פילק, למשל, טען שמאז שנת 1977 תנועות פוליטיות ימניות אימצו מדיניות פופוליסטית וכי פופוליזם הפך למרכיב משמעותי בעיצוב הפוליטיקה הישראלית. דני פילק פופוליזם והגמוניה בישראל (2006).

[9] Yonatan Levi & Shai Agmon, Beyond Culture and Economy: Israel’s Security-Driven Populism, 27 Contemporary Politics 292 (2021). ראו גם יונתן לוי וש"י אגמון "מעבר לתרבות וכלכלה: פופוליזם ישראלי מבוסס-ביטחון" ICON-S-IL Blog‏‏ (10.10.2021).

[10] שם.

[11] מנחם מאוטנר הליברליזם בישראל: תולדותיו, בעיותיו, עתידותיו 45 (2019).

[12] Yinon Cohen, Noah Lewin-Epstein & Amit Lazarus, Mizrahi-Ashkenazi Educational Gaps in the Third Generation, 59 Rsch. Soc. Stratification & Mobility 25 (2019).

[13] יצחק זמיר "האליטה המשפטית" המשפט יא 671, 677 (2007).

[14] ראו, למשל, אלון חספר "מקום ליד השולחן: על ההרכב החברתי והמקצועי של הרשות השופטת" מחקרי משפט לג (צפוי להתפרסם ב-2021).

[15] ראו אמנון רובינשטיין "מיעוטים לא-ליברליים ואנטי-ליברליים" משפט ועסקים יט 695, 716–717 (2016). ראו גם Amnon Rubinstein, Unashamed Liberalism – Liberal, Illiberal and Anti-Liberal Minorities, Pub. L. 270 (2017).

[16] תמר הרמן ואח' מדד הדמוקרטיה הישראלית 33 (המכון הישראלי לדמוקרטיה 2019).

[17] שם, בעמ' 98.

[18] עמיחי כהן פסקת ההתגברות: איזונים ובלמים של המוסדות הפוליטיים ומערכת המשפט 12–23, 26–34 (2018).

[19] השוו למתן גוטמן יחסי הגומלין בין הכנסת לממשלה והחוקה המנהלית המוסדית (חיבור לשם קבלת תואר "דוקטור לפילוסופיה", אוניברסיטת בר-אילן 2019).

[20] Wolfgang Merkel & Felix Scholl, Illiberalism, Populism and Democracy in East and West, 25 Politologický časopis – Cze. J. Pol. Sci. 28, 38 (2018).

[21] אכן, יש בשיטה הישראלית מוסדות נוספים שבידם סמכות, כגון מוסדות רגולציה, הייעוץ המשפטי לממשלה, השלטון המקומי ועוד. אולם, אלו כולם כפופים לכנסת, שלה – כמוסד האוחז באופן בלעדי בסמכות המחוקקת והמכוננת – עליונות מוסדית.

[22] כהן, לעיל ה"ש 18, בעמ' 35.

[23] ראו, למשל, William Partlett & Zim Nwokora, The Foundations of Democratic Dualism: Why Constitutional Politics and Ordinary Politics Are Different, 26 Constellations 177 (2019).

[24] להוציא מספר הוראות בודדות הדורשות רוב מיוחד. ראו סוזי נבות "נוקשות חוק היסוד" הקומנטר על חוק יסוד: הלאום (צפוי להתפרסם ב-2021).

[25] ראו אמנון רובינשטיין ויובל גבע "השימוש במשמעת פוליטית בעת כינון חוקי-יסוד" ICON-S-IL Blog‏ (25.3.2020).

[26] יניב רוזנאי "מרמה חוקתית"ICON-S-IL-Blog‏ ‏ (31.1.2021).

[27] ראו Paul Blokker, Populism as a Constitutional Project, 17 Int’l. J. Const. L. 536, 541-547 (2019)

[28] ראו Adam Chilton & Mila Versteeg, How Constitutional Rights Matter (2020).

[29] לדיון כללי בעניין זה, ראו ברק מדינה דיני זכויות האדם בישראל 17–25 (2016). 

[30] David S. Law & Mila Versteeg, The Evolution and Ideology of Global Constitutionalism, 99 Cal. L. Rev. 1163, 1194-1201 (2011); Informing Constitutional Design, Comparative Constitutional Project.

[31] זאת אם סופרים את הזכויות המעוגנות בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו; חוק-יסוד: חופש העיסוק; והזכות לבחור, להיבחר ושוויון בבחירות מכוח חוק-יסוד: הכנסת.

[32] על הזכות לכבוד האדם כזכות מסגרת לזכויות נוספות, ראו אהרן ברק כבוד האדם – הזכות החוקתית ובנותיה פרק 12 (2014). לדיון חשוב אך מוקדם יותר, ראו הלל סומר "הזכויות הבלתי-מנויות – על היקפה של המהפכה החוקתית" משפטים כח 257 (1997).

[33] נדיב מרדכי ויניב רוזנאי ״על נסגנות חוקתית וחיינו הלאומיים" ICON-S-IL Blog‏ (8.6.2017).

[34] גוטמן, לעיל ה"ש 16, בעמ' 81, 160, 169.

[35] בג"ץ 10042/16 קוונטינסקי נ׳ כנסת ישראל  (נבו 6.8.2017).

[36] דנג"ץ 3660/17 התאחדות הסוחרים והעצמאים הכללית נ' שר הפנים (נבו ‏26.10.2017).

[37] בג"ץ 4374/15 התנועה למען איכות השלטון בישראל (ע"ר) נ' ראש ממשלת ישראל (נבו 27.3.2016).

[38] בג"ץ 8260/16 המרכז האקדמי למשפט ולעסקים נ' כנסת ישראל (נבו 6.9.2017).

[39] בג"ץ 2171/20 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' יושב ראש הכנסת (נבו 23.3.2020).

[40] ראו רבקה ווייל "הלכת יולי אדלשטיין וכרונולוגית יחסי הכוחות בין כנסת לממשלה בישראל" עיוני משפט מד 321 (2021). לביקורת על פסק הדין ראו גם יונתן גרין "בג"ץ אדלשטיין – הערת פסיקה" משפטים על-אתר יז (2021).

[41] Yaniv Roznai, Constitutional Paternalism: The Israeli Supreme Court as Guardian of the Knesset, 51 Verfassung und Recht in Übersee 415 (2018).

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com. ערכת עיצוב: Baskerville 2 של Anders Noren.

למעלה ↑

%d בלוגרים אהבו את זה: