ביום 7 באוקטובר 2023 תקף ארגון החמאס את היישובים הישראליים שסמוכים לרצועת עזה. בצד ירי חסר הבחנה של אלפי טילים לאזורים רבים בישראל, מאות רבות של אנשי החמאס פרצו את גדר הגבול וביצעו מעשי זוועה באוכלוסייה האזרחית. הם רצחו למעלה מאלף אזרחים ישראלים, חטפו לרצועת עזה עשרות אנשים, ובהם ילדים וקשישים, פצעו אלפי אנשים וביצעו שורה ארוכה של פשעים נגד האנושות, בסגנון שמאפיין את ארגון דעאש ודומיו. בתגובה לכך, פתחה ממשלת ישראל במלחמה נגד ארגון החמאס. נכון למועד כתיבת שורות אלה (17.10.23), המלחמה כוללת הפצצות כבדות מהאוויר, שגרמו למותם של מאות אנשי חמאס אך גם למותם של אלפי אזרחים שאינם מעורבים בפעילות חמאס, ובהם ילדים רבים, ולפציעתם של אלפים נוספים.
השאלה היא מה מותר לממשלת ישראל לעשות בתגובה למתקפה הרצחנית של החמאס. המענה לכך קשה, לא רק משום שהדם רותח והלב שבור, אלא גם משום שיש כאן דילמה מוסרית מורכבת. בשורות הבאות אנו מציעים קווים מנחים לבירור הסוגיה. איננו מתיימרים להציע תשובות נחרצות. מטרת הדיון היא בעיקרה כפולה. האחת, להראות שתגובות נחרצות,[1] מכאן ומכאן, הן שגויות מוסרית: מותר לממשלת ישראל, בתנאים מסוימים, לתקוף בעזה, גם כאשר התקיפה צפויה לגרום להרג, בלתי מכוון אך ודאי, של אנשים רבים, שאינם מעורבים במעשי הזוועה של חמאס; ובה בעת, העובדה שהפגיעה באנשים בלתי מעורבים אינה מכוונת אינה מספיקה כדי שהיא תהיה מוצדקת, שכן העובדה שהפגיעה צפויה מטילה על הממשלה אחריות בגין גרימתה. הבחינה הנדרשת היא מורכבת, ומכאן המטרה השנייה של הדיון המוצע כאן: על ממשלת ישראל וצה"ל לוודא שהצעדים השונים שננקטים ניתנים להצדקה מוסרית. ייתכן שאף ראוי לפרסם, במגבלות הנובעות מאילוצים מבצעיים, את עיקרי ההצדקה לצעדים שננקטו.
הערה מקדמית נוספת היא שהדיון שמובא כאן מתמקד בטווח הזמן המיידי, שבו הצעדים היחידים כנראה שבאים בחשבון הם צעדים צבאיים. בצד החובה לנקוט צעדים אלה לשם הגנה על חיי האזרחים ובניסיון להציל את השבויים והחטופים, מוטלת על ממשלת ישראל החובה לחתור לשלום. במסגרת זו על ממשלת ישראל להכיר בזכותו של העם הפלסטיני למדינה עצמאית לצדה של מדינת ישראל ועל הממשלה לסייע במימושה של זכות זו.
נקודת המוצא של הדיון שלנו היא שחמאס מסוכן מאוד. חמאס מבצע פשעים נגד האנושות בהיקף נרחב מאוד והוא מאיים להמשיך בכך. בהינתן חובתה של המדינה להגן על אזרחיה, ולאור כך שהסכנה שנשקפת מארגון חמאס רבה במיוחד, מוצדק ואף חובה לנסות לשבות או להרוג את כל מי שמשתייך לארגון ונוטל חלק, ישירות או בעקיפין, בפעילותו. לכך נוספת העובדה שחמאס מחזיק לא רק בחיילים שבויים, תוך הפרה נרחבת של דיני המלחמה, אלא גם באזרחים שנחטפו מביתם בישראל, ומבצע בכך פשעים נגד האנושות. האתגר המוסרי נובע מכך שלצורך פגיעה באנשי חמאס (וגם כדי לנסות להציל את השבויים והחטופים), הכרחי לנקוט בצעדים שהמשמעות הוודאית שלהם היא הרג מאות וכנראה אפילו אלפי אנשים לא מעורבים בעזה.
השאלה היא מה מותר מוסרית לממשלת ישראל לעשות. התשובה לכך חופפת חלקית את המענה לשאלה מה מותר לממשלה לעשות לפי כללי המשפט הבינלאומי, אך המוקד שלנו הוא בהיבט המוסרי. בבואנו להחליט אם מותר לעשות מעשים שכרוכים בפגיעה בחיי אדם, השאלה אם הם מותרים או אסורים לפי המשפט הבינלאומי אינה זו המכרעת. אם הם אסורים מוסרית, אין לעשותם גם אם המשפט הבינלאומי מתיר זאת; ואם הם מוצדקים מוסרית, אזי יש לעשותם אפילו אם משמעות הדבר הפרה של המשפט הבינלאומי. בה בעת, למשפט הבינלאומי חשיבות רבה, בכך שהוא מספק אמות מידה כלליות, שנקבעות שלא אגב מלחמה, ואשר יש בהן קירוב טוב לנורמות המוסריות, ולכן יש להתחשב גם בו בעת הפעלת שיקול הדעת של הממשלה.
כאמור, הנחת היסוד היא שאין מגבלה מוסרית ממשית על פגיעה בכל מי שמעורב, ישירות או בעקיפין, בפעילות הלחימה. ייתכנו אמנם מקרים קשים באשר להגדרה מהי מידת המעורבות העקיפה המספקת, אך לא נעמיק בכך. הנחת יסוד שנייה היא שאסור לפגוע במכוון במי שאינם מעורבים, למשל לצורך נקמה או הרתעה כללית. הספקות הם מהו היקף הפגיעה הלא-מכוונת, אך הוודאית, המותרת במי שאינם מעורבים, פגיעה שהיא תוצאת לוואי הכרחית אך בלתי נמנעת לשם קידום התכלית המותרת של סיכול הסיכון שנשקף מחמאס ותכליות קרובות לכך.
א. תכליות מותרות
סוגיה יסודית אחת היא מהן המטרות המותרות של המהלך הצבאי שבו נוקטת ישראל. אין ספק שמותר לישראל לנקוט בצעדים שנחוצים למנוע את הסיכון שנשקף מחמאס וכדי להביא לשחרור השבויים והחטופים. זוהי תכלית שעניינה סיכול האפשרות הפיזית של חמאס להמשיך בפעילותו ולהמשיך להחזיק בבני הערובה, או לפחות פגיעה ממשית באפשרות הפעולה שלו נגד ישראל. לכך נוספות עוד שתי תכליות אפשריות.
תכלית אפשרית שנייה היא ענישה של אנשי החמאס שהיו מעורבים בפשעים נגד האנושות כלפי אזרחים ישראלים. תכלית זו עשויה להצדיק צעדים שאינם מוצדקים לפי התכלית של סיכול, למשל משום שאינם צפויים להועיל במניעת הסיכון שנשקף מחמאס ולשחרור השבויים והחטופים. לפי תכלית זו, די בכך שהתקיפה תוביל לפגיעה רק בחלק, אפילו קטן, מאנשי חמאס, כדי שניתן יהיה עקרונית להצדיקה. לאור החומרה הרבה במיוחד של מעשיהם של אנשי חמאס, אין לשלול את האפשרות שזו תכלית ראויה. עם זאת, כמפורט להלן, היא אינה יכולה להצדיק פגיעה, אפילו אינה מכוונת אך כזו הצפויה כמעט בוודאות, בבלתי מעורבים.
תכלית אפשרית שלישית היא הרתעה. לפי תכלית זו, התקיפה של אנשי החמאס, גם אם אינה צפויה להועיל למנוע מהארגון להמשיך לפגוע בישראל או לגרום לו לשחרר את השבויים והחטופים, נועדה להרתיע אותו, כמו גם ארגונים אחרים באזור (בעיקר חיזבאללה) מלתקוף שוב את ישראל. תכלית זו היא לכן מניעתית במהותה, כמו סיכול, אך המניעה אינה אמורה להיות מושגת ישירות, באמצעות חיסול פיזי של הכוח הצבאי של האויב, אלא באמצעות הרתעתו מלנקוט בצעדים כאלה, לאור הנזק הרב שצפוי לו ולאוכלוסייה הלא-מעורבת בגין פעילות כזו.
המשותף לכל שלוש התכליות הללו הוא לפיכך שהמטרה של התקיפה הישראלית צריכה להיות פגיעה באנשי חמאס לצורך הגנה על אזרחי ישראל. באשר לכל אחת משלוש התכליות יש לוודא שמתקיימים שלושה תנאים: האחד, התקיפה, שכרוכה כאמור בפגיעה בלתי מכוונת במי שאינם מעורבים, עשויה להועיל, בהסתברות סבירה, להשגת התכלית הרלוונטית; השני, היקף הפגיעה הצפוי בבלתי מעורבים הכרחי להשגת המטרה; והשלישי, יש יחס סביר בין היקף הנזק לבלתי מעורבים לבין התועלת בזכות מימוש התכלית.
ב. תכלית ראשונה: סיכול
התכלית העיקרית של פעילות צה"ל היא סיכול פיזי של המשך יכולתו של החמאס (ושל גורמים אחרים) לסכן את ישראל, באמצעות פגיעה באנשיו ובתשתיות שלו, ואגב כך גם ניסיון להביא לשחרור החטופים והשבויים.
(1) היבט אחד שיש לבחון הוא אם הצעדים שבהם נוקטת ממשלת ישראל מועילים (אפקטיביים) להשגת התכלית הזו. לאור כך שבשני צדי המתרס עומדים חיי אדם, הערכת יעילותה של המתקפה היא לא רק עניין מבצעי אלא גם מוסרי. אמצעי הוא מועיל אם הוא צפוי להוביל לפגיעה באנשי חמאס (או בתשתיות הלחימה של חמאס), וברור שאם תקיפה מסוימת אינה צפויה להביא באופן סביר לפגיעה כזו, היא פסולה. אך כאמור, התכלית הנדונה כאן מחייבת שהתקיפה תביא, בהסתברות לא זניחה, לא רק לפגיעה במספר אנשי חמאס אלא גם לפגיעה ביכולתו של הארגון לפגוע בישראל בעתיד, או לגרום לשחרור החטופים והשבויים.
הניסיון שנצבר בעימותים מול חמאס בעשרים השנים האחרונות אינו מעודד בהקשר זה. אין לשלול את האפשרות שהאמת המרה היא שאין דרך צבאית למנוע את הסיכון שנשקף מן החמאס.[2] למשל, במבצע "צוק איתן" בשנת 2014, שנמשך 50 יום, ננקטה פעילות התקפית נרחבת של צה"ל, שכללה הפצצות מהאוויר וכיבוש קרקעי של חלק מהרצועה. במבצע נהרגו 74 חיילים ואזרחים ישראלים וכ-2,000 פלסטינים, לפי הערכת צה"ל כמחציתם מעורבים בלחימה, וכחצי מיליון תושבים נאלצו לעזוב את בתיהם. אך אין ראייה ברורה לכך שהתכלית של סיכול מומשה: במהלך המבצע עצמו, חמאס המשיך לירות טילים עד היום האחרון של המלחמה; ולאחר המבצע, חמאס שיקם את יכולותיו ואף התחזק, ולאחר מספר שנים של שקט יחסי, חידש את פעולותיו ההתקפיות. מבצע "צוק איתן" גם לא הוביל לשחרור החייל השבוי שהוחזק בידי חמאס.
ייתכן שהפעם הדברים יהיו שונים, ועוצמת התקיפה הישראלית תביא לפגיעה ממשית יותר בחמאס. אבל הנתונים הידועים עד כה, אינם מעודדים. גם אם תושג פגיעה מסוימת בכוחו הצבאי של חמאס, הסיכוי שהדבר יביא להכחדת כוחו אינו גדול. אם אמנם כך, ספק רב אם ניתן להצדיק את הפגיעה הנרחבת בבלתי מעורבים, שנגרמת כדי להשיג את התכלית של סיכול חמאס או שחרור בני הערובה.
חרף זאת, ההכרעה בעניין זה רחוקה מלהיות מובנת מאליה. סיכול אינו עניין מוחלט, וגם הפחתה של עוצמת הסיכון שנשקפת מהחמאס, ולו לזמן מוגבל, היא תועלת שיש להתחשב בה. ההשוואה הרלוונטית, שהיא קשה מטבעה, היא בין המצב בפועל לבין זה שהיה קורה אלמלא פעל צה"ל נגד החמאס. גם פעילות התקפית שעיקרה דחייה בכמה שנים של הסיכון שנשקף מהחמאס, או כזו שמפחיתה במידה מסוימת, לא מלאה, את יכולת הפעולה של הארגון, עונה להגדרה של סיכול מועיל. הסברה שפעולה שמטרתה סיכול היא מועילה – ולכן עשויה להצדיק גם פגיעה בלתי מכוונת בבלתי מעורבים – רק אם היא תביא להכחדה מוחלטת, לזמן בלתי מוגבל, של ארגון החמאס ודומיו, היא שגויה. העובדה שאדם רעב למרות שכבר אכל אתמול אין משמעותה שאכילה אינה פתרון רציונלי, גם אם זמני לבעיית הרעב. משום כך, ההכרעה כאן תלויה בהערכה צבאית במהותה, באשר לסיכויים להשגת המטרה של סיכול. אין נדרשת ודאות בכך שהמטרה תושג, אך נדרש שיהיה סיכוי סביר לכך שחמאס יסוכל, לתקופה ארוכה יחסית. לצורך המשך הדיון נניח שתנאי זה מתקיים.
בצד זאת, נחוצה בחינה קונקרטית, ביחס לכל פעולה ופעולה, שכרוכה בפגיעה בחייהם של בלתי מעורבים, מהי מידת התועלת הצפויה שלה להשגת המטרה של סיכול החמאס ושחרור החטופים והשבויים. בהקשר זה, ניתן להצדיק פגיעה, בכל הקשור לשיקול הנוכחי, בבניינים שבהם שוהים אנשי חמאס או שנמצא בהם ציוד שמסייע לחמאס בפעולותיו.
(2) אם מניחים שיש סיכוי סביר שהפעולה הצבאית תועיל לסיכול, ולו זמני, של חמאס, היבט שני שיש לבחון הוא האם הצעדים שננקטים הכרחיים להשגת מטרה זו. לכאורה, החלופה למניעת הסכנה שנובעת מחמאס היא פעילות הגנה. הניסיון מלמד שאין דרך להבטיח הגנה מספיק טובה מפני התקפות חמאס (וכנראה גם מפני התקפות של חיזבאללה).
גם כאן, הבחינה הנחוצה היא בעיקרה נקודתית. ביחס לכל פעולה ופעולה, שכרוכה בפגיעה בחייהם של בלתי מעורבים, יש לבחון את מידת הנחיצות שלה להשגת המטרה של סיכול החמאס ושחרור החטופים והשבויים. בהקשר זה, ניתן להצדיק פגיעה, בכל הקשור לשיקול הנוכחי, בבניינים שבהם שוהים אנשי חמאס או שנמצא בהם ציוד שמסייע לחמאס בפעולותיו, רק אם אין דרך יעילה באותה מידה להשיג את התוצאה הזו בלי לפגוע באנשים בלתי מעורבים. ההערכה בעניין זה כרוכה בשיקולים מבצעיים, ואלה צריכים לכלול את החובה לוודא שהפגיעה הצפויה בחיילי צה"ל ובאזרחים בלתי מעורבים היא זו המזערית הנחוצה לשם השגת היעד של סיכול החמאס.
(3) אם שתי הדרישות הראשונות מתקיימות, בדבר כך שהפגיעה הלא-מכוונת אך הוודאית בבלתי מעורבים אמנם צפויה באופן סביר להביא לסיכול החמאס והיא נחוצה, כי אין דרך יעילה אחרת להשיג מטרה זו תוך פגיעה פחותה בבלתי מעורבים, עדיין נדרש לברר אם הפגיעה הצפויה מידתית. דרישת המידתיות אינה מוחלת באופן אריתמטי פשוט. אין משמעותה שמותר לפגוע בדיוק באותו מספר אנשים בלתי מעורבים מקרב האויב כמו מספר הנפגעים הצפויים אצלנו אלמלא תינקט הפעולה. בהקשר זה יש להתחשב בשיקולים של אשמה ואחריות ליצירת הסיכון ויש להכיר בעובדה שלממשלת ישראל אחריות מוגברת להגנה על חייהם של אזרחיה. בה בעת, ממשלת ישראל אינה רשאית להתעלם מן הנזק שנגרם לבלתי מעורבים בעזה. קביעה מדויקת מהו היקף הפגיעה המותר אינה אפשרית, אך ניתן להתוות קווים כלליים.
עניינה של דרישת המידתיות בחובה להתחשב גם באינטרסים של תושבים בלתי מעורבים בצד השני. אפילו מותר למדינה להעדיף את אזרחיה שלה, אסור שהקדימות הזו תהיה מוחלטת. בהקשר זה יש לשקלל היבטים כמותיים (מספר הנפגעים הצפוי) ואיכותיים (פגיעה בחיי אדם, גירושם של אנשים מביתם) בשני הצדדים, עם היבטים הסתברותיים (ההסתברות לפגיעה בבלתי מעורבים מצד אחד וההסתברות שהפגיעה תועיל ושהיא הכרחית לסיכול הפגיעה בישראלים מצד שני). כאמור, אין מדובר בחישובים אריתמטיים פשוטים, ומותר בהחלט לגרום פגיעה רבה יותר באזרחים מן הצד השני, בהתחשב בשיקולים שהוזכרו. אך נדרש שיתקיים יחס סביר בין הפגיעות, ובהקשר זה הכרחי להעריך מראש את מכלול השיקולים ולנסות לכמת אותו, כדי לבחון לגבי המבצע בכללותו ולגבי כל צעד במסגרתו, אם הם מוצדקים. עוצמת הפגיעה שמותר לגרום היא מוגבלת. אם מתברר, למשל, שהדרך היחידה לסכל את החמאס היא פינוי רצועת עזה מתושביה (כולה, או מחציתה הצפונית, כולל העיר עזה), לתקופה ממושכת, זהו כנראה מהלך שאינו מוצדק, לאור החומרה הרבה במיוחד של הפגיעה בתושבי עזה שתיגרם בשל מהלך כזה.
ההערכה הנחוצה של ההצדקה לגרום פגיעה מסוימת בבלתי מעורבים צריכה להיעשות בהשוואה לפגיעה חמורה פחות ממנה. גם אם הפגיעה החמורה פחות אינה צפויה להוביל למידה זהה של השגת היעד של סיכול החמאס, יש להעריך אם קיים יחס סביר בין תוספת התועלת שתושג מן הפגיעה החמורה יותר לעומת תוספת הנזק שתיגרם עקב כך. אם הדרך להשיג ביטחון מוחלט היא פגיעה מוחלטת בתושבים בלתי מעורבים בעזה, הצעדים שנחוצים להשגת היעד של ביטחון מוחלט אינם מוצדקים.
בעבר, כאשר ההערכה הייתה שהסכנה העיקרית שנשקפת מהחמאס היא רק זו שנבעה מירי הטילים, היקף ההרג שרשאית הייתה הממשלה לגרום כדי לסכל את הירי היה מצומצם מאוד.[3] לעומת זאת, משהתברר שלחמאס היכולת והרצון להרוג מאות ישראלים, לחטוף עשרות אחרים, לבצע שורה של פשעים נגד האנושות ולפעול בדרך שעלולה לעלות כדי הפשע של רצח עם, ההערכה איזה נזק עומד בדרישת המידתיות היא שונה. ובכל זאת, החובה למזער ככל האפשר את הפגיעה בחיי אנשים בלתי מעורבים, ובהם ילדים רבים, עומדת בעינה, ועמה החובה להימנע מפעולות מסוימות, אף אם הן הכרחיות לסיכול פעולות החמאס, אם תוצאתן הצפויה היא פגיעה באנשים בלתי מעורבים רבים.
ג. תכלית שנייה: ענישה
תכלית אפשרית שנייה היא ענישה של מי שהיו מעורבים בפשעים נגד האנושות שביצעו אנשי חמאס נגד אזרחי ישראל. עקרונית, ענישה מותרת רק בעקבות הליך שיפוטי, שבו מבררים את אשמתו של אדם וגורם שיפוטי קובע את עונשו. אולם, בנסיבות המיוחדות הנוכחיות, יתכן שיש להכיר בחריג לכך. הסיבות הן בעיקרן שתיים: מצד אחד, חוסר האפשרות המעשית ללכוד את מבצעי הפשעים כדי להביאם לדין, ומצד שני, החומרה הרבה במיוחד של המעשים. ההכרעה בעניין זה אינה פשוטה, בין היתר משום שמידת המעורבות של כל אחד מאנשי חמאס בביצוע מעשי הזוועה אינה אחידה, ובעוד שייתכן שהריגה של חלק מאנשי חמאס ניתנת להצדקה, לא כך לגבי אחרים, שמעורבותם מצדיקה ענישה אך לא בהכרח הריגה.
אם מכירים בכך שזו תכלית ראויה, אין קושי ממשי לקבוע שתקיפה שעשויה להביא, בהסתברות לא זניחה, לפגיעה באנשי חמאס תועיל להשגת מטרתה, ענישתם באמצעות פגיעה פיזית בהם. ניתן גם להניח כי אם זו אמנם תכלית ראויה, הפגיעה בהם היא נחוצה לשם השגת היעד של ענישה. גם כאן, כמו בתכלית של סיכול, נדרש לבחון ביחס לכל פעולה ופעולה, אם היא אמנם צפויה להביא לפגיעה באנשי חמאס.
האתגר העיקרי בהקשר זה הוא ביחס לדרישת המידתיות. כאמור, גם אם ניתן להצדיק, ולו בדוחק, את הפגיעה באנשי חמאס לשם ענישתם, אסור לסכן סיכון ממשי את חייהם של בלתי מעורבים לשם השגת מטרה זו. מטרת הענישה היא חשובה, ושיקולי גמול הם בעלי משקל מוסרי לא מבוטל. עם זאת, אלה שיקולים שהם נחותים איכותית (לקסיקלית) משיקולי ההכרח להימנע ככל האפשר מפגיעה בחיי אדם בלתי מעורבים. ככל שהפגיעה באנשי חמאס, שנחוצה כדי להענישם על מעשיהם הנוראיים, מחייבת הריגה, בלתי מכוונת אך ודאית, של בלתי מעורבים, הפגיעה בלתי מוצדקת. אין להצדיק גם סיכון ממשי של חייהם של חיילים ישראליים לשם הגשמת מטרה זו.
גם כאן, כמו בתכלית של סיכול, יש קושי להשלים עם העוול שנגרם מכך שמי שהיו מעורבים במעשים מזוויעים, עלולים לצאת פטורים מעונש, בשל חוסר האפשרות המעשית ללכוד אותם או לפגוע בהם בלי לפגוע באחרים. אך בחינה מוסרית עלולה לחייב להשלים עם עוול כזה, כדי למנוע עוול חמור יותר.
מאליו מובן, שנקמה אינה תכלית ראויה לשימוש בכוח בכלל, ובוודאי אינה יכולה להצדיק גרימת נזק חמור – אף אם אינה מכוונת – לבלתי מעורבים. חובתם של מקבלי ההחלטות לוודא, גם בזמנים בהם הדם רותח, ואולי במיוחד בהם, שאין לנקמה תפקיד בהפעלת הכוח.
ד. תכלית שלישית: הרתעה
התקיפה של אנשי החמאס, גם אם אינה צפויה להביא באופן ישיר למניעת המשך פגיעותיו של הארגון בישראל בדרך של סיכול או לגרום לו לשחרר את השבויים והחטופים, נועדה גם, ואולי אף בעיקר, להרתיע אותו וארגונים אחרים באזור מלתקוף שוב את ישראל. ביחס לתכלית זו, האתגר להעריך באילו נסיבות תכלית זו עשויה להצדיק פגיעה בלתי מכוונת אך ודאית בבלתי מעורבים בעזה הוא קשה במיוחד. ההערכה של יעילותם של אמצעים שנועדו להגשים תכלית זו כרוכה מטבעה באי ודאות עובדתית רבה, ובהתאם לכך יש קושי ניכר להעריך גם מהי מידת הפגיעה בבלתי מעורבים שעומדת בדרישת המידתיות. במקרים אחרים, אי הוודאות הזו עשויה לגרום לכך שתכלית זו לא תיחשב תכלית ראויה, כשהיא התכלית העיקרית של פגיעה בזכויות אדם. אולם, לאור חומרת הסיכון שנשקף מהחמאס, וככל שהרתעתו היא הדרך היחידה כמעט לצמצם באופן ממשי את הסיכון שיחזור ויפגע בישראל, לפחות בטווח הקרוב ובאותה מידת חומרה שבה פעל כעת, תכלית זו נכללת בגדר התכליות הראויות של המלחמה.
תכלית זו אינה יכולה להצדיק פגיעה מכוונת בבלתי מעורבים. לכן, הרעבה של האוכלוסייה ומניעת הספקת מי שתייה, היא צעד פסול. אך תכלית זו של הרתעה עשויה להצדיק נקיטה בצעדים שתכליתם פגיעה באנשי החמאס, כדי להרתיע אותם מלפעול שוב בעתיד, ולפיכך היא עשויה להצדיק פגיעה בלתי מכוונת מסוימת בבלתי מעורבים, שהכרחית כדי לנסות לפגוע באנשי החמאס. בהיעדר אפשרות ממשית לסיכול פיזי של החמאס, שיקום ההרתעה עלול להיות דרך משמעותית להגנה על ביטחון המדינה.
במישור העובדתי, נחוצה כאן הערכה בשני מישורים: האחת, באיזו מידה הפעילות הצבאית צפויה להועיל בחיזוק ההרתעה. השנייה, באיזו מידה הפעילות הצבאית נחוצה לשם יצירת מידה סבירה של הרתעה. כללית, הרתעה מושגת באמצעות שילוב של רכיבים. בין היתר: הערכה שלמדינת ישראל יכולת מודיעינית מעולה, שתגדיל את הסיכוי לחשיפה מוקדמת של ניסיונות תקיפה ולפיכך תיצור הרתעה; הערכה של מידת המקצועיות של הלוחמים של צה"ל, שמשפיעה על ההערכה של האויב של סיכויי הצלחתו; מידת הלכידות של החברה האזרחית, וחוסנה הנפשי והכלכלי לעמוד במתקפה; ושיקולים מסוג זה. למרבה האסון, התקיפה שיזם חמאס, בצד המציאות החברתית בישראל, שהיא תוצאה ישירה של מדיניות מפלגת של הממשלה, מובילה לשחיקה ניכרת במידת ההרתעה שנובעת מגורמים אלה. לכל הפחות היא גורמת שחיקה בעוצמת הרכיבים הללו כפי שהיא נתפסת על ידי האויבים, ולפיכך היא עלולה להוביל לפגיעה קשה בהרתעה. בנסיבות אלה, בצד חובתה של הממשלה לפעול לשיקום הלכידות החברתית, ולכל הפחות לחדול מהמשך הפגיעה בה, גורמים חשובים שנותרו כדי להשיג מידה סבירה של הרתעה הם אלה הצבאיים: השילוב שבין כוח האש של צה"ל, כלומר העוצמה שצה"ל מסוגל להפעיל לשם פגיעה באויב, לבין הנכונות להפעיל כוח זה. בנסיבות הקשות שאליהן נקלעה מדינת ישראל, נראה שתקיפה בהיקף נרחב, שתוצאתה פגיעה קשה, גם אם בלתי מכוונת, בבלתי מעורבים, עלולה להיות הכרחית לשם שיקום ההרתעה.
הדילמה הקשה היא איזו מידה של פגיעה בבלתי מעורבים תיחשב מידתית. כאמור, פגיעה מכוונת בהם היא אסורה, אפילו היא צפויה לתרום להרתעה. ההרתעה שמותר לשאוף להשיג היא כזו שבה בניסיון לפגוע במי שמעורבים בלחימה, המדינה מוכנה לנקוט בצעדים שכרוכים בפגיעה נרחבת בבלתי מעורבים. במובן הזה, השיקול של הרתעה מצדיק פגיעה נרחבת יותר בבלתי מעורבים מזה שיכול להצדיק השיקול של סיכול. גם כאן, אין מדובר בהצדקה לפגיעה בלתי מוגבלת. בהינתן אי הוודאות הרבה במיוחד שכרוכה במימוש תכלית זו של הרתעה, קיומו של ספק צריך לפעול לכיוון צמצום היקף הפגיעה הצפויה באנשים בלתי מעורבים. כמו כן, הכרחי לוודא שהיקף הפגיעה בבלתי מעורבים עומד ביחס סביר לתועלת שתושג בזכות חיזוק ההרתעה והנזק שיימנע בזכות כך. הכרחי לוודא שננקטים צעדים שמקטינים ככל האפשר את הפגיעה בבלתי מעורבים, ושנמנע שימוש בצעדים שתוצאתם המסתברת היא פגיעה במספר רב של אנשים.
דוד אנוך מכהן כחבר סגל באוניברסיטת אוקספורד ובאוניברסיטה העברית; ברק מדינה מכהן כחבר סגל באוניברסיטה העברית. המחברים מודים לרונן אברהם, פזית בן-נון בלום, יאיר לוברבוים ואילן סבן על הערותיהם החשובות.
אזכור מוצע: דוד אנוך וברק מדינה "המלחמה בעזה: מה מותר לישראל לעשות?" ICON-S-IL Blog (17.10.2023).
[1] ראו למשל: דביר עמר "עשרות רבנים: אין להתחשב באוכלוסיה אזרחית של האויב" ערוץ 7 (12.10.2023).
[2] ראו למשל עידן לנדו "מן הבגידה, דרך הקונספירציה, אל ההידברות" לא למות טיפש: הבלוג של עידן לנדו (16.10.2023).
[3] ראו דוד אנוך "מחשבות על מלחמת עזה" משפטים על אתר א 11 (2019).
ICON-S-IL Blog 
כתיבת תגובה