כאשר האומנות פוגעת ברגשות דתיים: על התערבות פוליטית בשדה האומנות / ליאור ויינשטיין

בעת האחרונה אנו עדים למגמה של התערבות רשויות המנהל ונבחרי ציבור בתוכן ואופן הצגת תערוכות אומנות, משיקולים של פגיעה ברגשות הציבור ורגשות דתיים. כך למשל, בשל התערבות של גורמים במנהל בעיריית ירושלים ארע לאחרונה שינוי מיקום של תערוכה של היוצרת שרה בנינגה שכוללת עירום ממרכז ירושלים לשכונה מרוחקת יותר מטעמי "התחשבות באוכלוסייה".[1] תכיפות המקרים והתגברות המגמה אף הובילו את איגוד האוצרים לפתיחה של "קו חם" בנוגע לצנזורה באומנות.[2]

במסגרת רשימה זו, אעמיד מיפוי ראשוני של הפסיקה העדכנית בנושא זה, שניתנה במסגרת שתי פרשות מהשנתיים האחרונות: פרשת מק'ישו,[3] ופרשת סגירת התערוכה במוזיאון רמת-גן בעקבות היצירה "ירושלים".[4] אעיין בהנמקות השונות שניתנו בפסקי הדין להתערבות מנהלית בתרבות הישראלית לנוכח פגיעה ברגשות דתיים ואראה כיצד התערבות זו מתנגשת עם ההגנה החוקתית שנתנה הפסיקה בעבר לחופש הביטוי האומנותי כשיש לאזנו עם פגיעה ברגשות דתיים. לבסוף, אציג כיוון לפתרון שיאפשר לפשר בין ההלכות בסוגיה.

פרשת מק'ישו

הפרשה הראשונה נסובה סביב התערוכה "סחורה מקודשת" שהוצגה במוזיאון חיפה לאמנות. בתערוכה הוצגו מספר יצירות, וביניהן היצירה "מק'ישו", שכוללת את דמות הליצן של רונלנד מקדונלד, מהסמלים המוכרים של מק'דונלדס, צלוב על צלב עץ; היצירה "ברבי דת הפלסטיק" בה ניתן לראות את ישו בתור קן, בן הזוג של ברבי; ולבסוף סדרת היצירות "אתה לא בנקסי", הכוללת תמונה של ישו צלוב ומחזיק בשקיות קניות.[5]

היצירות השנויות במחלוקת הובילו למחאה ציבורית, ובעקבותיה פנתה שרת התרבות דאז רגב למנכ"ל המוזיאון במטרה למצוא פשרה. בעקבות התנגדות ציבורית רחבה של הקהילות הנוצריות, שהובילה אף לאלימות, פנתה גם ראש העיר עינת קליש, להנהלת המוזיאון והושגה ביניהם פשרה לפיה היצירות יופרדו מן האחרות באמצעות פרגוד. ההחלטה גררה התנגדות מצד היוצר שדרש את ביטול הצגת היצירות במוזיאון.

האגודה לזכויות האזרח הגישה עתירה התוקפת את מעורבותה של ראש העיר בענייני המוזיאון. ביסוד העתירה נטען שמעורבות זו נעשתה בחוסר סמכות, לנוכח סעיף 4 לחוק המוזיאונים[6] ותקנה 5 לתקנות המוזיאונים,[7] שמקנות שיקול דעת עצמאי לדרג המקצועי והמנהל של המוזיאון ביחס לתוכן האומנותי. שכן, סעיף 4 לחוק קובע ש"הנהלת מוזיאון מוכר היא בת חורין לכלכל כטוב בעיניה את ענייני המוזיאון" ותקנה 5 לתקנות קובעת ש"הנהלת מוזיאון תדאג להציג את המוצגים בתצוגה בצורה שבה יפיק מהם הציבור את מרב התועלת בהתחשב במטרת התצוגה; בענין זה תפעל הנהלת המוזיאון על פי הנחיותיו של האוצר ומומחים אחרים לנושא אותה תצוגה" [ההדגשות שלי, ל.ו].

בית המשפט לעניינים מנהליים דחה את העתירה. בית המשפט לא הכריע במפורש בשאלת הסמכות,[8] וקבע כי הפשרה שהושגה לבסוף מגלמת איזון ראוי בין חופש הביטוי האומנותי ובין רגשות הציבור הנוצרי.[9] לסיכום, בית המשפט אף שרטט כללים ראויים למקרים דומים:

(1) חופש הביטוי מתבטא גם בזכות המבקר להימנע מצפייה במוצג.

(2) הגורם המוסמך לקביעת תכני התערוכה הוא אוצר המוזיאון, כאשר עליו לשקול מניעת פגיעה ברגשות הציבור.

(3) אין לראש העיר הסמכות להתערב בתכני התערוכה, אך מוטלת עליה החובה לפעול למניעת פגיעה ברגשות של אוכלוסיות העיר ולאפשר לבאי המוזיאון הימנעות מחשיפה לתכנים אומנותיים מסוימים.[10]

כאשר הסוגיה הגיעה לבית המשפט העליון, התערוכה כבר לא הוצגה והעתירה סווגה כתיאורטית, ולפיכך הדיון נסוב בעיקר אודות כלל (3). הכללים אושררו, ונקבע שכאשר יצירות אומנות במוזיאון פוגעת ברגשות דתיים, לדרג הפוליטי ישנה הפררוגטיבה לפעול לקידום פשרה בין הצדדים כך שצופי המוזיאון יוכלו להימנע מפגיעה ברגשותיהם הדתיים. קידום פשרה כזו אינה עולה כדי הפרה של אוטונומיית הדרג המקצועי של המוזיאון.[11]

פרשת מוזיאון רמת גן

הפרשה השנייה נסובה סביב היצירה "ירושלים" של האמן דוד ריב, בה מופיע הכיתוב "ירושלים של חרא" לצד הכיתוב "ירושלים של זהב" על רקע הכותל המערבי. היצירה גררה ביטויים חריפים, וראש העיר הודיע שיפעל להורידה, אך חזר בו לאחר ייעוץ משפטי. בשל הפגיעה ברגשות הדתיים, הוועד המנהל של המוזיאון הוריד את היצירה והתבסס על תקנה 5 לתקנות המוזיאונים.[12]

על כך עתר האמן שביקש למנוע את הורדת היצירה. פסק הדין התבסס על הקביעות של שתי הערכאות בעניין מק'ישו ונקבע בשנית שהבעת העמדה של ראש העיר בפני הציבור ובפני הוועד המנהל של המוזיאון, הם חלק מהמנדט שניתן לו בפסיקה, וששקילת השיקולים על הרגשות הדתיים היו במקומם, וכן שהליך ההסרה היה תקין.[13] בהערת אגב, השופט צידד בפשרה שניתנה בעניין מק'ישו, כאיזון מוצלח בין הזכות לאינטרס. [14]

מעבר לדיון המשפטי בפרשה, פרשת מוזיאון רמת-גן יצרה שיח ער מאוד בקהילה האמנותית בישראל. בין היתר, בשל בקשת ההורדה אמנים רבים ביקשו להוריד את יצירותיהם גם כן,[15] אוצרת התערוכה התפטרה,[16] שר התרבות בזמנו, חילי טרופר, התנגד להסרה,[17] ובשל הפערים הגדולים בין הצוות המקצועי לפוליטי, המוזיאון נסגר לתקופה של שנה[18] ורק לאחרונה מונה לו מנכ"ל זמני.[19]

לבסוף, לפי הדיווחים בעיתונות בחוזה של האוצר החדש מובטח סעיף המעניק חופש פעולה מקצועי ושמירה על חופש הביטוי ומונע התערבות פוליטית.[20] מעניין להסתכל על מהלך זה, בו ההתחייבות החוזית משמשת כמחסנת מפני התערבות מנהלית/פוליטית בשיקול הדעת של האוצר, למרות שעצמאות שיקול הדעת אמורה להיות מוגנת על פי חוק. ניתן גם לפרש מהלך זה כאי-אמון בהגנה שניתנת לאוצר בהלכות הללו.

פרשת בנינגה

נשוב כעת למקרה בו פתחנו, של הרחקת התערוכה של היוצרת שרה בנינגה בירושלים. התערוכה "קרובות" כוללת עירום נשי, והייתה אמורה להיות מוצגת בגלריה ברחוב יפו בירושלים כפתוחה לציבור, תוך מתן אזהרה שהתערוכה "מכילה דימויי גוף". במובן זה מדובר על הפנמה של הגלריה עצמה את ההלכות הקודמות, משום שבתערוכה נכללה האזהרה, התוצר של הפשרה בעניין מק'ישו, מראש. למרות זאת, פתיחת התערוכה בוטלה ימים לפני הפתיחה בעקבות הודעה מאגף התרבות בעירייה, שנומקה בכך שדימויי העירום "עלולים לפגוע במרקם הסביבתי העדין".[21]

המהלך הרעים את הקהילה האומנותית באזור, ונשלחו מכתבי מחאה חריפים לעירייה,[22] בהם אמנים הציגו את סירובם להצגה בגלריות העירוניות כל עוד העניין לא משתנה והביעו את המסר לפיו "לא מתפקידה של העירייה ליטול את תפקיד הצנזור". כפי שהוצג בסיקור העיתונאי הרחב של הסוגיה, אמנים רבים הביעו את החשש שלהם מפני כניסה ל"רשימה שחורה", שכן "כמעט כל אירועי האמנות והתרבות נתמכים על ידי העירייה" ונמנעו מהבעת ביקורת מפורשת.[23]

דיון ביקורתי בפסיקה

הקביעות העקרוניות בפרשת מק'ישו מובילות לכך שהלכה למעשה, בית המשפט העניק לגופים פוליטיים את הסמכות להתערב בתכנים אומנותיים בשל פגיעה ברגשות דתיים גם במצבים שלא עולים כדי הסטנדרט החוקתי הגבוה הנדרש כדי להגביל את חופש הביטוי האומנותי – כוח שבנסיבות מסוימות עלול להוביל לכדי צנזורה.[24] אמנם, פגיעה ברגשות דתיים יכולה להצדיק פגיעה בחופש הביטוי האומנותי, אך במטרה לעשות כן הפסיקה הכירה במבחן כפול: הסתברות ברמת ודאות קרובה לפגיעה בציבור, ושהפגיעה תהא קשה רצינית וחמורה ברגשות הללו אשר "מזעזעים את אמות הסיפים של הסבלנות ההדדית".[25] מדובר במיעוט מהמקרים, וככלל מוענקת בכורה לחופש הביטוי האומנותי על פני הרגשות הדתיים.[26]

בדרך שבה צעדו בתי המשפט בפרשות האחרונות מוכנסת בדלת האחורית, תחת הפררוגטיבה של הדרג הפוליטי והמקצועי, פגיעה שלא תחת הסטנדרט החוקתי. פרופ' קרמניצר ביקר את פסק הדין בעניין מק'ישו משום שלדעתו היא מעודדת ביטוי של רגשות דתיים באופן אלים, ושהלכה למעשה מתן המקום הרחב לדמויות הפוליטיות מהווה הקרבה של חופש הביטוי לטובת האהדה הציבורית.[27]

כמו כן, ספק אם הפסיקה בעניין מוזיאון רמת גן מגשימה את האיזון הפנימי של תקנה 5 לתקנות המוזיאונים, שאמנם מעניקה להנהלה את הזכות לנהל את המוזיאון, אך רק כאשר הדבר נעשה "על פי הנחיותיו של האוצר ומומחים אחרים לנושא אותה תצוגה". במקרה זה, האוצרת התנגדה אנושות למהלך ואף התפטרה לאחר מכן, וכך הורחבה הפררוגטיבה של ההנהלה על חשבון זו של הדרג המקצועי.

כעניין עקרוני, פסקי הדין לא דנו בהשלכות הפסיקה במישור האפקט המצנן של ההתערבות הפוליטית בתוכן האומנותי אודות הביטויים שיובאו במוזיאון: הרתיעה מהבעה של ביטויים מותרים בשל החשש שלא יותרו[28] או יתוקצבו.[29] המבקרים של פסקי הדין אכן התמקדו בצנזורה הפנימית שההלכות מטילות על המוזיאונים, [30] בחשש מפני ההתערבות השלטונית, ואני סבור שראוי שבתי המשפט יתייחסו לבעיית האפקט המצנן בפסיקות עתידיות במקרים דומים.

פרשת בנינגה מדגימה היטב את הבעיה העיקרית במצב המשפטי הנוכחי משני טעמים: הבעייתיות העקרונית בהלכה, בכך שפרשות מק'ישו ומוזיאון רמת-גן לא התנו את המעורבות השלטונית ברף פגיעה ברגשות שמצדיק התערבות בתוכן האומנותי. כך, לפי הודעת העירייה הזזת/ביטול התערוכה נבעה מרף פגיעה של "עלולים לפגוע" בלבד, שבאופן מובהק לא עולים בקנה אחד עם הרף החוקתי הדרוש. כעניין כללי, סבורים ספיר וסטטמן שמגבלה מכוח רגשות דתיים קמה בעיקר בתוך רשות הרבים של הקהילה הדתית, וגם במצב זה טענות כאלו צריכות להיבדק בחשדנות מיוחדת.[31] המקרה הזה מדגים זאת היטב – שכן בשלב הסיכון לפגיעה, שהיא ככל הנראה תיאורטית, אין זה מוצדק להגביל את חופש הביטוי.

הבעיה העיקרית בפרשת בנינגה היא שבניגוד למקרים הקודמים, התערבות העירייה לא נעשתה על דרך של השגת פשרה אלא כמעורבות ישירה  בביטוי האומנותי. בהלכת מק'ישו נקבעה סמכותה של ראש העיר בהשגת הפשרה שלשיטת המותב איזנה היטב בין האינטרסים השונים, אולם בפרשת בנינגה ההחלטה של הרשות המקומית איננה מובילה לאיזון בין האינטרסים השונים, שכן היא מתעלמת מן האזהרה שניתנה בכניסה לגלריה. האזהרה, לשיטתי, מאפשרת לאזרח המעוניין להיכנס לגלריה, לדעת מראש שהיא כוללת תכני עירום ובכך מביאה בחשבון את הזכות של המבקר "להימנע מצפיה בתערוכה או בחלקים ממנה",[32] כמתבקש מקווי היסוד של הפסיקה.

ניתוח תחולת הכללים הללו ע"י הרשות המקומית בפרשת בנינגה, מראה את קיומו של אפקט מצנן ביישומם – מה שמחדד את הצורך בליבון הסוגיה בפסיקה עתידית. ברי שבכובעה של הרשות המנהלית כרשות מקצה, ובייחוד באקלים האומנותי העכשווי בו חוסר הקצאת המשאבים משמעה סגירת התערוכה, הרי שהכרעותיה בהקשר זה מהוות פגיעה בחופש הביטוי,[33] הן של צרכן התרבות לצרוך את הביטוי האומנותי,[34] והן כמובן של האמן.

בשולי הדברים, ראוי להוסיף שפגיעה ברגשות דתיים מהווה אינטרס, ולכן איזון הפגיעה בו עם הזכות לחופש הביטוי האומנותי אמורה להיעשות באיזון אנכי ולא אופקי,[35] שמעניק גם הוא תיעדוף לזכות לחופש הביטוי על פני הרגשות הדתיים, דבר שלא נעשה בפסיקות אלו.

האיזון הראוי

כאמור, פרשת בנינגה עוסקת במעורבות ישירה של העירייה במיקום הצגתה של תערוכה, והיא טרם נדונה בערכאות. הפעולה הבעייתית של העירייה, עם זאת, מדגישה את האפקט המצנן שנוצר בעקבות ההכרה הפסיקתית בלגיטימציה של המעורבות הפוליטית בביטוי האומנותי. לאור הסבירות הגבוהה שהתנגשויות כאלו יקרו בעתיד, מוטב כאמור שבתי המשפט ינהלו דיון מעמיק יותר במתח בין הפסיקה העוסקת בחופש הביטוי האמנותי כזכות יסוד, לבין הפסיקות המכירות במעורבות פוליטית ביצירת איזונים בין זכות זו לבין הפגיעה ברגשות דתיים. המקרים החוקתיים הקלאסיים בפסיקה הישראלית בהם עוגנה ההגנה על חופש הביטוי נעשו על רקע התערבות מנהלית, בעיקר בקולנוע ותיאטרון,[36] ולכן תמוהה במיוחד חוסר ההלימה בין הפסיקות, שהרי גם בפרשת בנינגה וגם בפרשת מוזיאון רמת-גן, הרשות לא הסתפקה בדחיפה לפשרה אלא הובילה להורדה של היצירות. גם בעניין מק'ישו אשר לכאורה הסתכם "רק" בדחיפה לפשרה, הדבר עולה לשיטתי כדי פגיעה בשיקול הדעת העצמאי שאמור להיות מוענק לצוות המקצועי, במיוחד לאור השפעותיה מרחיקות הלכת של אותה הדחיפה. מוטב להוסיף, שכך ראה זאת הסגל המקצועי במוזיאון רמת גן, דבר שהוביל להתפטרות האוצרת ועיגון ההגנה מפני התערבות גם במישור החוזי.

הצעותיי בעניין זה הן שתיים: הגבלת משקל שיקול הפגיעה ברגשות דתיים בשיקול הדעת, וביקורת שיפוטית מוגברת על ההתערבות הפוליטית. על מנת להבטיח את ההגנה על חופש הביטוי האומנותי, ניתן באמצעות דוקטרינות שיקול הדעת המנהליות, להגביל את המשקל שניתן לשיקול הרגשות הדתיים בקבלת ההחלטות של הוועדה. כך למשל, רשות מקומית ששוקלת את שיקול הרגשות שלא תחת הסטנדרט החוקתי, עלולה לא להיכלל במתחם הסבירות או להיחשב כלא מידתית.[37]

העיקרון שעומד בבסיס תקנה 5 לתקנות המוזיאונים הוא ששיקול הדעת הנתון אצל הועד המנהל של המוזיאון הוא השגת "מירב התועלת בהתחשב במטרת התצוגה". שיקול דעת זה מוגבל מטבעו לכך, ובחינת המשקל שניתן לפגיעה ברגשות דתיים ברוב המקרים צריך להיות נמוך לאור הסטנדרט החוקתי הקיים. לפיכך יש לוודא שהאיזון ביניהם נוטה לטובת חופש הביטוי. טבעי ששיקולי רגשות דתיים יגדלו בתצוגה העוסקת בנושאי דת, אך בעניינים אחרים מקומה צריך להיות קטן יותר ובוודאי שלא להוביל להורדת המיצג

האפשרות השנייה היא הגברת הביקורת השיפוטית על ההחלטה הפוליטית להתערב בפשרה, כך שאמנם זו תהא מצויה תחת הפררוגטיבה של הדמויות הפוליטיות, אך האיזון הנוצר יהא נתון לביקורת תחת שבטו של בית המשפט. בהתאם, צריך להיות כפוף להגנה החוקתית, על מנת להבטיח שהאיזון בפשרה גם הוא נותר במתחם העולה בקנה אחד עם הרף החוקתי. פעמים רבות הפשרות הפוליטיות, כמו בעניין רמת גן, מובילות לשיתוק של ממש בנוגע לחופש הביטוי, וגם אם ממקומו של ראש העיר להתערב, התערבות זו צריכה להיעשות במשורה וברגישות הנאותה לסוגיה מן הסוג הזה. אבהיר, ההבדל בין שתי ההצעות מצוי במושא הביקורת השיפוטית – בעוד שבראשונה הביקורת תהא על הועד המנהל, השנייה על הדרג הפוליטי (שבשתי הפסיקות היה המגיב לעתירה).

מוטב לחדד, כי בחינת ההלכות מלמדת שבית המשפט לא בוחן את ההתערבות הפוליטית לפי הדין החוקתי, אלא הלכה למעשה מרחיב את הפררוגטיבה של הפוליטיקאים על חשבון ההגנה החוקתית של הביטוי האומנותי. לכן, הצעתי מוסיפה על הדין הקיים ומייצרת סימביוזה בין הסטנדרטים ואף מספקת הכוונה מסוימת לביקורת השיפוטית על ההתערבות הפוליטית. אני סבור שיישום מבחנים אלה היה מוביל לכך שבפרשת מוזיאון רמת גן ובוודאי שבפרשת בנינגה היצירות לא היו מורדות.

סיכום

לנוכח המקרים ההולכים וגדלים של התנגשות בעת האחרונה בין חופש ביטוי אומנותי ורגש דתי, ביקשתי להצביע על קשיים בפסקי הדין שניתנו בעניין המעורבות הפוליטית של הרשויות המקומיות במציאת איזון בהתנגשות זו. אני רואה חשיבות רבה בין הלימה בין פסקי הדין בעניין מק'ישו ומוזיאון רמת-גן לבין הפסיקות הקלאסיות שמגבילות את הפגיעה בחופש הביטוי האומנותי בגין רגשות דתיים רק למקרים נדירים. על מנת לעשות כן, הצעתי להגביל את משקל שיקולי הפגיעה ברגשות דתיים למקום החוקתי הניתן להן ולהגביר את הביקורת על הפשרות המושגת באמצעות התערבות פוליטית.

---

ליאור וינשטיין הוא סטודנט למשפטים ולספרות עברית באוניברסיטה העברית. המחבר מבקש להודות לד"ר חגי שלזינגר על עבודת עריכה מצוינת והערותיו שתרמו לפיתוח רשימה זו.

---

ציטוט מוצע: ליאור ויינשטיין "כאשר האומנות פוגעת ברגשות דתיים: על התערבות פוליטית בשדה האומנות" ICON-S-IL Blog ‏ (20.3.2023).

---

[1] יעל פרידסון "עיריית ירושלים דורשת להסיר ציורי עירום מתערוכה מתוך 'התחשבות באוכלוסייה באזור'" הארץ (20.12.2022).

[2] איגוד האוצרות והאוצרים "פורום למקרי צנזורה באמנות" איגוד האוצרות.ים (26.12.2022).  

[3] עע"מ 2211/19 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' ראש עיריית חיפה (נבו 11.11.2020) (להלן: עניין מק'ישו עליון).

[4] עת"מ (מנהליים ת"א) 56535-12-21  ריב נ' ראש עיריית רמת-גן (נבו 30.12.2021) (להלן: עניין מוזיאון רמת-גן).

[5] הרחבה אודות התיאור העובדתי ניתן לראות בעת"מ (מנהליים חיפה) 67938-01-19 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' ראש עיריית חיפה, פס' 7–12  (נבו 10.2.2019) (להלן: עניין מק'ישו מנהלי).

[6] ס' 4 לחוק המוזיאונים, התשמ"ג-1983.

[7] תק' 5 לתקנות המוזיאונים, התשמ"ה-1984.

[8] עניין מק'ישו מנהלי, לעיל ה"ש 5, פס' 27–30. הדבר נעשה, בין היתר, בשל העדר יכולת לקבוע ממצאים עובדתיים באשר למידת המעורבות והלחץ שהופעל על ידי ראש העיר.

[9] שם, פס' 35.

[10] שם, פס' 39 (קטגוריה 3 מחולקת בפסק הדין לשתיים נפרדות אך מטעמי נוחות איחדתי).

[11] עניין מק'ישו עליון, לעיל ה"ש 3, פס' 15–17. עם זאת, מוטב לציין שבמקרה זה נוסף קושי נוסף והוא שהמוזיאון בבעלותה של העירייה, דבר שיכול להצדיק על פניו התערבות עמוקה יותר בתכניו, אך נושא זה לא נדון בהרחבה.

[12] עניין מוזיאון רמת-גן, לעיל ה"ש 4, פס' 29.

[13] שם, פס' 31–35.

[14] שם, פס' 47–49.

[15] דר מוספיר "סערת מוזיאון רמת גן: אמנים מבקשים להסיר את עבודותיהם כאות מחאה" Ynet (28.12.2021).

[16] מערכת  Ynet"'לבי נשבר לרסיסים': האוצרת הראשית במוזיאון רמת גן התפטרה"  Ynet (14.1.2022).ראיון מפורט עם האוצרת נעשה בהמשך אצלנעמה ריבה "סבטלנה ריינגולד: 'המתקפות עלי היו הצלחה מסחררת של איבה ועוינות'" הארץ (24.2.2022).

[17] חילי טרופר "יצירה פוגענית שאסור היה להסיר" הארץ (11.1.2022).

[18] נעמה ריבה "בעקבות כישלון הגישור בין האמנים לעירייה, מוזיאון רמת גן נסגר" הארץ (12.1.2022).

[19] נעמה ריבה "המנכ"ל החדש של מוזיאון רמת גן נכנס למוסד שמצוי במשבר מרגע שנפתח" הארץ (8.11.2022).

 [20] נעמה ריבה "הסכמות בין מוזיאון רמת גן לנציגי עולם האמנות: האוצר הבא לא יסבול מצנזורה" הארץ (3.1.2023).

[21] תגובת העירייה לכתבה של נעמה ריבה ויעל פרידסון "האמנית שרה בנינגה: "ניסו למחוק שיח. תיכף יגידו שלא היתה תערוכה"" הארץ (03.1.2023). (להלן: "כתבת הכחשת ההתערבות")

[22] המכתבים מצויים אצל המחבר.

[23] כתבת הכחשת ההתערבות, לעיל ה"ש 23.

[24] אורית לב שגב "הזווית המוזיאלית של פסק-דין מק'ישו" בצלאל – כתב עת לתרבות חזותית וחומרית 7 (2022).

[25] בג"ץ 806/88 universal city studios inc  נ' המועצה לביקורת סרטים ומחזות, פ"ד מג(2) 22,  פס' 11 לפסק דינו של השופט (כתוארו אז) ברק (1989). פסק הדין דן בשאלה מתי פגיעה ברגשות דתיים (שם, נוצריים) מצדיקה צנזור של סרט (להלן: עניין יוניברסל סטודיוס).

[26] ברק מדינה דיני זכויות אדם בישראל 513 (2016).; ראו גם תמר גדרון ואורי וולובלסקי "עוד על "ג'נין ג'נין" – הערה בעקבות פסיקת בית המשפט המחוזי בסיבוב השני בעניין מגנאג'י נ' בכרי" המשפט כח 103, 116-115 (2022).

[27] מרדכי קרמניצר "פסיקת המחוזי בפרשת מק'ישו היא הפניית גב לחופש הביטוי" הארץ (13.2.2019).

[28] עדנה הראל פישר ממלכתיות במדיניות תרבות 56-54 (2020).

[29] אורי אהרונסון "'חופש המימון' והמשפט החוקתי: הערות על פסק הדין של בג"ץ בנושא מבחני התמיכה" ‏‏ ICON-S-IL Blog ‏ (26.5.2020).

[30] לב שגב, לעיל ה"ש 26.

[31] גדעון ספיר ודני סטטמן דת ומדינה בישראל 169–170, 174, 176 (2014).

[32] עניין מק'ישו מנהלי, לעיל ה"ש 5, פס' 39.

[33] בג"ץ 7647/16 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' שרת התרבות והספורט פס' 56, 76, 79 לפסק דינו של השופט מלצר (נבו 13.5.2020); אדם שנער "חופש הביטוי, חופש המימון ועקרון אי-ההנצחה" משפטים על אתר יב 29, 48–52 (2018); אילן סבן "הקצאת משאבי ביטוי, פגיעה ברגשות והשפעה על תרבות בחברה שסועה העוברת שינוי: תיאטרון עירוני בעיר מתחרדת" עיוני משפט לג 473, 484–486 (2010).

[34] אהרן ברק כבוד האדם – הזכות החוקתית ובנותיה 735 (2014); הראל פישר, לעיל ה"ש 30, בעמ' 27.

[35] ברק מדינה והגר שגב "'התנגשות' בין זכויות: אפיון מחדש של איזון אנכי ואופקי" משפטים מו 535, 537–539 (2017).

[36] למשל הפסיקות המכוננות בעניין יונירבסל סטודיוס, לעיל ה"ש 27; בג"ץ 4804/94 חברת סטיישן פילם בע"מ נ' המועצה לביקורת סרטים, פ"ד נ(5) 661 (1997).  

[37] טיעון מן הסוג הזה מועלה במאמרו של סבן, לעיל ה"ש 35, בעמ' 487–488.