סימפוזיון בנושא הפופוליזם בישראל – חלק ה' | עיתונות תחת מתקפה בעידן הפופוליסטי / איילה פנייבסקי

[דבר העורכת: סימפוזיון זה מתפרסם בעקבות כנס מקוון של הסניף הישראלי של ICON-S, שנערך ביום 17 במרץ 2021. הקלטת הכנס המקוון זמינה לצפייה כאן.]

אחד המאפיינים הבולטים של הפוליטיקה הפופוליסטית בת זמננו הוא המתקפות החוזרות ונשנות על עיתונאים, כלי תקשורת ו"התקשורת" כשם קוד לעיתונות ביקורתית.[1] כאשר פוליטיקאים פופוליסטים נמצאים בשלטון (מוויקטור אורבן בהונגריה, דרך ז'איר בולסונארו בברזיל ועד נרנדרה מודי בהודו), הם נוטים להאשים את התקשורת בניסיונות להפיל את הממשלה הנבחרת, בניגוד לרצון העם. כאשר פוליטיקאים פופוליסטים נמצאים באופוזיציה (ממארין לה פן בצרפת, דרך חירט וילדרז בהולנד ועד מפלגת ה-AfD בגרמניה), הם נוטים להאשים את התקשורת בשיתוף פעולה עם האליטה הפוליטית השלטת.[2] המתקפה הפופוליסטית עשויה להגיע מימין או משמאל, אך בעידן הנוכחי נוטה להגיע בעיקר מימין.[3]

אפיק הפעולה הפופוליסטי ביחס לעיתונות הוא כפול: מצד אחד, מתקפה רטורית פומבית וקמפיין ציבורי לחיסול הלגיטימציה של עיתונאים, כלי תקשורת ספציפיים ו"התקשורת" כולה; ומצד שני, ניסיונות להשפיע על הסיקור התקשורתי מאחורי הקלעים, בין אם באמצעות חקיקה, רגולציה, או שתילת מקורבים בכלי התקשורת או מערכות החדשות. בטקסט הזה אתמקד במישור הפעולה הראשון, כלומר, בקמפיין הפומבי לקעקוע האמון בתקשורת, ובעיקר באופן שבו עיתונאים מתמודדים איתו ומגיבים לו. כמקרה מבחן תשמש מערכת היחסים הטעונה בין עיתונאים ישראלים בכלי התקשורת המרכזיים, לבין ראש הממשלה לשעבר בנימין נתניהו, שבמהלך למעלה מעשור בשלטון הצליח לעצב מחדש את הנוף התקשורתי במדינת ישראל.

הטיעונים שמשמיעים פוליטיקאים פופוליסטים ברחבי העולם כנגד התקשורת משתנים, ומעוצבים על ידי הפוליטיקה, ההיסטוריה והתרבות המקומית.[4] כך, למשל, בשעה שבישראל עיתונאים מושווים בקמפיינים פופוליסטים לחמאסניקים או אייטולות עוכרי ישראל, באירופה הם מוצגים כמשתפי הפעולה של מהגרים מוסלמים חורשי רעות.[5] מבנה הטיעון, עם זאת, נותר זהה; כך, לדוגמא, בציטוטים הבאים, המזהים את הדוברים הפופוליסטים עם העם, ואת התקשורת שמבקרת אותם עם אויבי העם:

"התקשורת חסרת גבולות בניסיון שלה לפגוע בנו עם חיצי הרעל שלה. אתם מכירים את השיטה שלהם: יושב באולפן פאנל של עיתונאים, שכולם יודעים שהם פעילים פוליטיים שכבר שנים נלחמים בנו – המצביעים הפטריוטים… הם לא באמת מצליחים לעבוד על אף צרפתי" (מארין לה פן, אז מועמדת לנשיאות צרפת, מתוך נאום בחירות בבורדו, 2 באפריל 2017).[6]

"תקשורת הפייק ניוז הכושלת היא לא האויבת שלי – היא האויבת של העם האמריקאי. זה חולני!… הבית הלבן מביא תוצאות לעם, אנחנו מושא לקנאה בכל העולם. אבל התקשורת השמאלנית משתגעת, תמיד מחפשים לגרום לנו להיראות הכי גרוע שאפשר" (דונלד טראמפ, אז נשיא ארה"ב, מתוך חשבון הטוויטר הרשמי שלו, 17 בפברואר, 2017[7] ו-8 במרץ 2020).[8]

"השמאל והתקשורת – שזה אותו הדבר – מתגייסים כעת למסע ציד אובססיבי חסר תקדים נגדי ונגד משפחתי, במטרה לבצע הפיכה שלטונית… לנו יש את העם. התקשורת, והשמאל שמשרת אותה, קשה להם לקבל את זה… ב-1992 הם כבר הצליחו להפיל את יצחק שמיר בהאשמות שווא, והביאו עלינו את אסון אוסלו והאוטובוסים המתפוצצים" (בנימין נתניהו, אז ראש ממשלת ישראל, מתוך נאום בגני התערוכה בתל אביב, 9 באוקטובר 2017). [9]

ביקורת תקשורת היא, כמובן, עניין לגיטימי ואף קריטי לתפקודה של חברה דמוקרטית בריאה.[10] היא חלק אינטגרלי מהדיון החיוני על הציפיות שלנו, כחברה, מעולם העיתונות ומהשיח הציבורי. אך לביקורת הפופוליסטית מאפיינים ייחודיים, הנובעים מהלוגיקה של הפוליטיקה הפופוליסטית, ומעמידים אותה על מסלול התנגשות עם עקרונות הדמוקרטיה הליברלית.

כמו מבקרי תקשורת רבים אחרים, הנורמות העיתונאיות של אובייקטיביות ואיזון עומדות בלב הביקורת הפופוליסטית.[11] הטיעון נפתח בהנחה שהתקשורת לא ממלאת את תפקידה ואיננה ממלאת אחר הקריטריונים המקצועיים שבהם היא מתהדרת: היא איננה אובייקטיבית, איננה מאוזנת, ומתכסה באצטלה מקצועית על מנת לשוות ארשת אמינה לחדשות המוטות שהיא מספקת לאזרחים. אלא שבביקורת הפופוליסטית, הכישלון של התקשורת למלא את תפקידה אינו נובע מטעות תמימה, שיקול דעת לקוי, חוסר מקצועיות או רשלנות. לפי ביקורת זו, התקשורת בוגדת בתפקידה הציבורי כיוון שהיא חלק מאותה אליטה זדונית, "אוייבת העם", שמשתפת פעולה עם מי שחותרים נגד המדינה.

במילים אחרות, ההטייה של החדשות מכוונת, כך לפי הביקורת, ונועדה לפגוע בפופוליסטים בתור נציגיו האותנטיים של "העם האמיתי". כיוון שהאידיאולוגיה הפופוליסטית מבוססת על חלוקת החברה ל"עם" הטהור וההומוגני, המיוצג על ידי הפופוליסט, ול"אויבי העם", המזוהים עם האליטה המושחתת[12] – הביקורת של התקשורת על נציגיו האותנטיים של העם מזהה אותם עם הקבוצה השנייה, של "אוייבי העם", הנתפסת כבלתי לגיטימית, חתרנית ואנטי-דמוקרטית.[13]

התקשורת איננה המוסד הדמוקרטי היחיד אשר סופג אש מצד הימין הפופוליסטי בישראל בשנים האחרונות: כך גם בתי המשפט וארגוני החברה האזרחית.[14] אך עבור עיתונאים וכלי תקשורת, הביקורת הפופוליסטית מציבה אתגר מורכב במיוחד: הם אלה שאמורים לתווך את המתקפות עליהם לציבור.[15] כך קורה שרבים מהאזרחיות והאזרחים נחשפים לביקורת החריפה ביותר על התקשורת – בכלי התקשורת.

סיקור מתקפות על התקשורת מציב למערכות עיתונאיות אתגר ייחודי, כיוון שהלגיטימציה והאמינות של התקשורת בעידן הנוכחי, בישראל כמו במדינות רבות אחרות (ובפרט אלה שהושפעו מהמסורת העיתונאית האמריקאית המודרנית), מבוססות על אתוס של אובייקטיביות.[16] על אף שלל הביקורות שהמושג ספג לאורך השנים, גם היום, במדינות רבות, הציבור מצפה מעיתונות טובה להיות אובייקטיבית ומאוזנת.[17] אבל איך מסקרים באובייקטיביות מתקפות חריפות עליך, על הקולגות שלך, או על המקצוע שלך? איך מסקרים במקצועיות ובאיזון שחקנים פוליטיים שסימנו אותך כאוייב העם? ואיך משכנעים את הציבור שההאשמות כלפי התקשורת אינן מוצדקות – מבלי לחרוג מגבולות העמדה המרוחקת, הניטרלית, של "זבוב על הקיר" המדווח על ההתרחשויות הפוליטיות מבלי לקחת בהן חלק?

כדי להבין את אסטרטגיות ההתמודדות של עיתונאים עם האתגר הפופוליסטי, חשוב להכיר את התנאים שבהם העימות הפומבי הזה מתנהל. עולם העיתונות מגיע לגל המתקפות הזה בעמדה מעורערת למדי: חברות הטכנולוגיה הגדולות והרשתות החברתיות, השתלטו בשנים האחרונות על הרווחים מפרסום, ולמעשה שברו את המונופול של העיתונות הממוסדת על השיח הציבורי – אך גם את המודל הכלכלי שמימן את העיתונות במשך שנים. יש מי שטוענים שבזכות פייסבוק וטוויטר, פוליטיקאים היום פחות תלויים בתקשורת. זה לא מדוייק – אם הם לא היו תלויים בתקשורת הם כנראה לא היו נאבקים בה בכזו אינטנסיביות – אך הרשתות החברתיות בהחלט מעניקות לפוליטיקאים כלי רב-עוצמה להפעלת מניפולציות על התקשורת הממוסדת.

כך או כך, עליית הרשתות החברתיות ערערה את מעמדם ומצבם הכלכלי של כלי התקשורת,[18] כשבמקביל צמחו כלי תקשורת מזוהים פוליטית, אשר חלקם מגוייסים למתקפה הפופוליסטית על התקשורת הממוסדת.[19] תהליכי הגלובליזציה של הספֵירה התקשורתית עודדו טרנדים חוצי יבשות, שבמסגרתם פוליטיקאים פופוליסטים במדינות שונות מחקים זה את זה. השימוש של דונלד טראמפ במושג "פייק ניוז" כדי לעלוב בתקשורת, למשל, הוא דוגמא נהדרת למונח שהתפשט עד מהרה ברחבי העולם: בתוך שנתיים השתמשו באותו מושג פופוליסטים באיטליה, ברזיל, הפיליפינים, צרפת, ישראל, הודו, בולגריה, צ'כיה, בריטניה ועוד.

השינויים הללו בזירה התקשורתית מאפיינים את סביבת המידע במדינות רבות בעולם, אך בישראל מצבה של העיתונות הממוסדת מסובך עוד יותר. שוק התקשורת קטן וריכוזי, כך שעיתונאים וכלי תקשורת פגיעים יותר ללחצים חיצוניים, בין אם מסחריים או פוליטיים; למעלה מעשר שנות שלטון נתניהו, שהתאפיינו במלחמה עיקשת בתקשורת, הצליחו להשאיר חותם (ציבורי ורגולטורי) על תעשיית העיתונות המקומית; והקיטוב העמוק בחברה הישראלית מערים קשיים על כלי התקשורת המשפיעים בישראל, אשר מנסים לפנות לציבור הרחב ולא לתומכי צד אחד של המפה הפוליטית (בשונה מתהליכים בתקשורת האמריקאית, למשל, בה כוחם של כלי תקשורת מזוהים פוליטית צמח דרמטית בעשור האחרון).

ההתמודדות עם המתקפה הפופוליסטית: המקרה הישראלי

אילו אסטרטגיות התמודדות פיתחו עיתונאים בישראל אל מול המתקפה הפופוליסטית, ומדוע? במסגרת מחקר שערכתי בין השנים 2017 ו-2020[20] ראיינתי 45 עיתונאים פוליטיים[21] מובילים בכלי התקשורת המרכזיים, אשר הותקפו על ידי נתניהו ותומכיו בפומבי, בניסיון לאבחן כיצד הביקורת הפופוליסטית מתערבת או משתלבת בתפיסות ובפרקטיקות המקצועיות היומיומיות שלהם, ואילו אסטרטגיות הם פיתחו על מנת לנסות ולשמר את הקשב הציבורי ואמון הציבור. בנוסף, קיימתי ראיונות עם עיתונאים נוספים, חוקרי תקשורת ועיתונאים זרים, וביצעתי ניתוח תוכן של הרטוריקה הפופוליסטית וכן של הסיקור התקשורתי שלה.

הממצאים רבים, ומשתנים באופן טבעי בהתאם לפוזיציה של כל אחד מהעיתונאים במגרש (עבור איזה כלי תקשורת הם עובדים, עד כמה הם מזוהים ציבורית עם השמאל / הימין, עד כמה מבוסס מעמדם הציבורי וכו'). אך מניתוח תמטי איכותני של כלל הראיונות שקיימתי עם כתבים, פרשנים, מגישים ועורכים, עלו בכל זאת מספר אסטרטגיות שחזרו על עצמן שוב ושוב. אציג כאן שלוש מהן: (1) סיקור המתקפות על התקשורת; (2) הימנעות מתגובה ישירה להאשמות; (3) נטייה אסטרטגית ימינה.

שלוש האסטרטגיות האלה הוצדקו על ידי החשיבות של שמירה על תדמית "אובייקטיבית" אל מול הקהל. אמחיש כל אחת באמצעות ציטוטים נבחרים מהראיונות, ואסכם עם מחשבות על משמעות הממצאים עבור מוסדות דמוקרטיים נוספים המתמודדים עם מתקפות פופוליסטיות ושואבים את הלגיטימציה הציבורית שלהם מאתוס האובייקטיביות המקצועית.

(1) סיקור המתקפות על התקשורת. אם, למשל, נתניהו היה נושא נאום ובו היה מכריז ש"התקשורת משתפת פעולה עם השמאל כדי להפיל את הממשלה", או אם היה שולח תגובה למערכת לפיה "חדשות 12 מנהלים מסע ציד נגדי במטרה לפגוע בימין" – נטיית הלב של מרבית המרואיינים שלי הייתה להביא את הדברים שלו כלשונם. עיתונאים רבים הביעו חשש שאם לא יסקרו את המתקפות הללו, הם יאששו בכך את טענות נתניהו נגד התקשורת.

העיתונאים הללו הזכירו שלוש טקטיקות שהקשו עליהם להתעלם מהביקורת שלו על התקשורת, או צמצמו את האפשרות לשקול האם יש בהן ערך ציבורי: (א) שימוש בנאומים חיים לעלוב בתקשורת, (ב) פרסום המתקפות בעמוד הפייסבוק של נתניהו, ו-(3) מתקפות על התקשורת בתגובה לכתבה או לתחקיר עיתונאי. כל אחד מהמקרים האלה, הם הסבירו, מחייב אותם לסקר את ההאשמות נגדם – אחרת הציבור עלול, להערכתם, להשתכנע שהם אכן לא אובייקטיביים, לא מאוזנים ולא הוגנים.

כך, עורך בעיתון גדול אמר כי:

"כשביבי שולח תגובה של חמש פסקאות, כללי העיתונות הקלאסיים מחייבים לפרסם אותה. אם אתה מקצר את התגובה, יש סיבה נהדרת להכפיש אותך. נתת לו ביד את הטיעון הזה. אם אתה נותן את כל התגובה ככתבה וכלשונה, נתת נדל"ן מטורף בעיתון שלך להכפשה פסיכית נגדך ושקרים עליך. אם אתה מגיב על התגובה, אז כאילו שברת את הפרקטיקה העיתונאית הקלאסית באופן שגם אותו אפשר לסובב. מה שלא קורה זה מסתובב עליך".

עורך באחד הערוצים הגדולים אמר:

"כשיש נאום של נתניהו, ומתחילה ההצהרה, והוא מתחיל להגיד 'חדשות 12 הם פייק ניוז', 'הם מסיתים', יש דילמה. את משדרת את זה? לא משדרת את זה? אבל בעידן הרשתות החברתיות, גם אם את מחליטה לא לתווך את זה, זה יוצא החוצה. וכשזה יוצא החוצה ואת כביכול צנזרת את זה, זה מזין את הטיעון שלהם שאנחנו משדרים מה שבא לנו, עורכים ומעוותים את המציאות. זאת מלחמה שאני לא חושב שאפשר לנצח אותה.

אצלנו בתוך המערכת הדעות חלוקות. יש כאלה שאומרים לשדר את כל התגובה as is, אני מאמין שצריך לשדר את התגובה as is. אם אני עושה אייטם על מישהו, גם אם זה האיש הכי חזק במדינה, אז כן, אז אני אשדר את כל התגובה שלו… ואם הוא נותן תגובה לא עניינית, אז התגובה שלו לא עניינית. שקרים, קונספירציות. ואצל הליכוד זה כל הזמן קורה. ואני משדר את זה".

(2) הימנעות מתגובה ישירה. על אף שהאשמות שמושמעות בשידור כנגד אזרחים מן השורה זוכות לרוב למענה מצד המותקף, העיתונאים שראיינתי העדיפו להימנע מתגובה ישירה לטענות שנתניהו השמיע כלפיהם – גם כשהן היו חריפות או בלתי מבוססות לדעתם. אם נתניהו טען שעיתונאית כלשהי רודפת את חיילי צה"ל, לדוגמא, היא העדיפה להדהד את הטענה שלו אך לא לסתור אותה עניינית.

מרואיינים רבים הביעו חשש שתגובה ישירה למתקפות הפופוליסטיות תצייר אותם כצד במלחמה של נתניהו בתקשורת, שחקנים על המגרש ולא גורם אובייקטיבי שמתווך את האירועים מבחוץ. לכן, הם העדיפו ככלל שלא להתמודד עם הטענות עצמן. רבים הרגישו שהפרכת הטענות תהווה חריגה מהאתוס האובייקטיבי, מהכללים של "עיתונות טובה", וממה שהציבור מצפה מהם.

כך, אמרה מגישת טלוויזיה ותיקה:

"אם הייתי מתחילה לענות לו, הייתי נכנסת למגרש שלו, וזה בדיוק מה שהוא רוצה – לסמן אותי בתור יריב! אבל הוא לא היריב שלי… אפילו אם הייתי חושבת שהגיע הזמן שנפתח את הראש לתיאוריות אחרות על המקצוע, ובואו נדבר כל אחד מנקודת מבטו – עכשיו זה לא הזמן. עכשיו אנחנו חייבים להיות בק טו בייסיקס. העיתונות שלוקחת על עצמה לעסוק בעובדות אין לה את הלוקסוס הזה. עיתונות שעוסקת בדעות יכולה וצריכה לעשות את זה ככה".

עיתונאי בכיר באחד הערוצים הגדולים אמר:

"להגיב? אני אולד סקול. אותי לימדו שהעיתונאי הוא לא הסיפור, והתפקיד שלך הוא לא לתקוף את הבנאדם אלא להיצמד לעובדות… אז כן, אפשר להגיד שהאובייקטיביות מגבילה את היכולת להגן על מוסד העיתונות במקרה הטוב, ומגבילה את היכולת להתבטא, אם לא מצננת את התוכן עצמו, במקרה הרע".

ואילו כתב ופרשן באחד הערוצים הגדולים אמר: "אין תגובה תקשורתית מתאימה. האסטרטגיה שצריך לאמץ במקרים כאלה היא שיבה אל האובייקטיביות הברוכה, לפחות לפי שעה".

(3) נטייה אסטרטגית ימינה. מעבר לאסטרטגיות ביחס לסיקור המתקפות על התקשורת, רבים מהמרואיינים הודו שביצעו "התאמות" מסויימות לסיקור שלהם את הפוליטיקה הישראלית בכלל. כמו עיתונאים בארצות הברית ובגרמניה, שהותקפו על ידי טראמפ וה-AfD בהתאמה,[22] גם עיתונאים בישראל נטו להגיד שהדרך הטובה ביותר להתמודד עם נתניהו היא “Business as usual”: אנחנו צריכים להיות יותר מקצועיים, יותר אובייקטיביים, וכך, באופן עקיף – אנחנו נראה לציבור, נוכיח לו, שאנחנו לא באמת מוטים ולא באמת שמאלנים, ולכן, לא באמת אוייבים.

אולם, כשנשאלו שאלות המשך יותר קונקרטיות לגבי הסיקור הפוליטי בצל המתקפה הפופוליסטית, התברר שבפועל, אחת האסטרטגיות שחזרה על עצמה בקרב העיתונאים הייתה התרחקות מכוונת מזיהוי עם השמאל, על ידי נטייה אסטרטגית ימינה. הכוונה איננה לאימוץ נקודת מבט ימנית גורפת; אך אם נקרתה על דרכם של המרואיינים שסומנו פומבית הזדמנות להרחיק את עצמם מהשמאל, או להרחיק את עצמם ממחנה המתנגדים לנתניהו, או לאותת שהם מסכימים עם מחנה הימין בעניין זה או אחר או מעריכים את נתניהו בהקשר כלשהו – הם תפסו אותה כאמצעי יעיל להילחם בהאשמות הפופוליסטיות נגדם, מבלי להתייחס אליהן ישירות.

ההטייה המכוונת הזו חזרה על עצמה בהקשרים שונים, ובאה לידי ביטוי בשלל פרקטיקות: החל מאיזה אורחים יוזמנו לשידור, אילו נושאים יועלו על סדר היום, כיצד ינוסחו השאלות, איזה עניין מצריך איזון ואיזה לא, וכיוצא באלה. בפועל, אסטרטגיה זו התבטאה במקרים רבים בצנזורה עצמית דה פקטו, גם אם המרואיינים לא השתמשו במושג הזה כדי לתאר אותה:

"אני 30 שנה עיתונאית, כל החיים רציתי להיות הוגנת, מאוזנת, אפילו למשפחה שלי לא סיפרתי מה אני מצביעה", סיפרה עיתונאית טלוויזיה בכירה. "אבל נהיה מצב שאם אתה לא מזדהה איתנו כימין – אז אתה שמאל. אתה לא יכול להיות סתם עיתונאי שמשתדל להיות הגון ומאוזן. אתה שמאלני. והרבה עיתונאים באמת עובדים בלא להיראות שמאלנים. גם אני הייתי שם. כי כל כך לא רציתי את התווית הזאת".

"כשאתה מותקף כל הזמן, באופן טבעי אתה עסוק בלהוכיח שאין לך אחות", הסביר עיתונאי צעיר באחד הערוצים המרכזיים. "אז כל דבר שתעשה ועלול לחזק את אלה שטוענים שיש לך אחות – הוא עכשיו מצריך דיון. אז אם יש לו ערך עיתונאי גבוה, נניח חשיפה של מידע חדש שצפוי לייצר גם פולו-אפים, אז שווה לשלם את המחיר. אבל אם זו סתם חזרה על משהו, או פרשנות, או שיקוף של אירועי היום – אז זה לא תמיד שווה… וזה מה שרוב הזמן הטלוויזיה עושה, כן? רוב הזמן אין סקופים מסמרי שיער. אז יש שאלה של עריכה, את מי אתה שם, מי יושב באולפן, האם אתה פותח עם זה, האם אתה חוזר לזה גם יום אחרי – כל הדברים שלא תצליחי לתפוס אף אחד עליהם. זה לא צנזורה. זה לא שחור ולבן. אבל כן ככל שפוליטיקאי יותר בכיר            מערער על המערכת, אתה מרגיש יותר תחת מתקפה. וכשאתה מרגיש יותר במתקפה אתה עובר לבלימה. אתה פחות תוקף ויותר מתגונן. וכשאתה פחות תוקף ויותר מתגונן, אתה פחות מחודד. אתה מרכך".

"בסופו של דבר אתה מפחד מהביקורת, כי אתה יודע שלביבי ולימין יש צבא של מגיבים", אמר עורך באחת מתחנות הרדיו המובילות. "ישר יתקפו אותך בטוויטר איפה שכל הברנז'ה, ישר יתלוננו עליך לנציב לתלונות הציבור ולמועצת העיתונות, זה יכול לעשות בלגן. ברור שעדיף לך שהביקורת עליך תהיה משמאל. גם ככה הם נחשבים סתם בוגדים… אתה פשוט כל הזמן מודע לזה. לפעמים אני מסתכל על ליינאפים ואני אומר רגע, זה מגיש סופר ימני, הוא מגיש בזוג עם מישהו עוד יותר מטורף ממנו, אתם מראיינים פה חמישה מתוך חמישה אנשים שכולם ימין קשה וימינה – איך זה הגיוני הדבר הזה? אז יגידו לי מה, זה שנים היה ההיפך. אבל זה לא היה ככה, זה אף פעם לא היה ככה. האנשים הכי הזויים מהימין זה סבבה, אבל חס וחלילה שתדבר על הכיבוש ודברים מהסוג הזה, אתה חייב לתת להם איזון כלשהו. את הימנים לא צריך לאזן".

ההשלכות על עתיד העיתונות – והדמוקרטיה בכלל

האסטרטגיות המתוארות למעלה מעלות את החשש כי האתוס האובייקטיבי של העיתונות, שבמקור נועד לחזק את האמינות ואת העצמאות של העיתונות החופשית ולהגן עליה מפני לחצים, מתקפות וצנזורה – משמש את הפוליטיקה הפופוליסטית בישראל ככלי נשק במלחמה שלה בעיתונות הביקורתית. החשש לאשש את הטענות להטייה ועוינות מעודד עיתונאים תחת מתקפה לנסות להוכיח שאין בהן ממש, בין אם על ידי הדהודן, הימנעות מהפרכתן, או נטייה מכוונת כנגד המחנה הפוליטי שעמו המתקפה הפופוליסטית מזהה אותם. כמה סכנות עולות מהממצאים הללו.

ראשית, מחקרים קיימים מעידים שלקמפיינים הפופוליסטיים נגד העיתונות הממוסדת, ובפרט לסיקור של מתקפות אלה, יש השפעה משמעותית על דעת הקהל ועל אמון הציבור בתקשורת.[23] מכאן שהבחירה הרווחת לסקר את המתקפות, מתוך רצון להצטייר כאובייקטיביים והוגנים, עלולה לשרת דווקא את הטוענים שהתקשורת מוטה ועויינת. בנוסף, ממצאים ראשוניים מעידים שלהפרכת ההאשמות נגד התקשורת ולהשמעת טיעוני נגד יש תפקיד חשוב בנטרול או מזעור ההשפעה של הטיעונים הפופוליסטיים על התקשורת.[24] ההימנעות מהן עלולה, שוב, לשחק לידי אלה המבקשים לערער את האמון והלגיטימציה של העיתונות בישראל.

לבסוף, ההטייה המכוונת ימינה כאסטרטגיה לשימור אמון הציבור ולהפרכה עקיפה של הטענות נגד התקשורת, בעייתית משתי בחינות. ראשית, לא ברור אם היא אפקטיבית בסתירת הטיעונים הפופוליסטיים, כיוון שההיגיון הפופוליסטי לא מחוייב להבחנות של ימין ושמאל. מי שקובע את גבולות "העם" הוא הפופוליסט, ומי שמתנגד אליו או מבקר אותו נתפס כאוייב שחותר תחת רצון העם (במקרה הישראלי – "שמאלני"), בלי קשר למיקום שלו על הציר האידיאולוגי. כך סומנו יריביו של נתניהו – הן עיתונאים והן פוליטיקאים – כשמאלנים כאשר ביקרו אותו, ללא קשר לעמדתם הפוליטית. שנית, בהטיה המכוונת ימינה יש פוטנציאל להטיית כלל השיח הפוליטי לקראת צד אחד של המפה הפוליטית, ולצמצום הספירה הלגיטימית של הדיון הציבורי.[25]  

יש לסייג ולומר שאסטרטגיות ההתמודדות של עיתונאים עם מתקפות פופוליסטיות אינן אחידות ואינן קבועות; הן משתנות בהתאם למיקומם של העיתונאיות והעיתונאים בתוך תעשיית התקשורת, ומתפתחות עם הזמן. עם זאת, בשלב זה נראה כי הדבקות באתוס האובייקטיבי – והפרשנות שעיתונאים מעניקים לו – מחבלות ביכולתם להגן על שמם הטוב, האמינות והמעמד הציבורי שלהם אל מול המתקפה הפופוליסטית. זה כמובן לא אומר שיש לוותר על אובייקטיביות עיתונאית כערך מנחה, אך בהחלט ניתן לשקול פרשנויות אחרות ופחות מרחיבות שלו, או, לחלופין, שקלול יותר מאוזן שלו אל מול ערכים מקצועיים אחרים (כמו הערך הציבורי של התוכן המשודר וכו'). גם הבחנה ברורה יותר בין גישה אובייקטיבית לטיפול בחומר העיתונאי לבין ניסיונות לייצרמראית עין אובייקטיבית אל מול הקהל המדומיין עשויה לעזור לפתח גישה בריאה יותר לאובייקטיביות כאשר העיתונות הביקורתית נמצאת תחת מתקפה.

לבסוף, חשוב להזכיר כי העיתונות איננה המוסד הדמוקרטי היחיד אשר מתמודד בשנים האחרונות עם מתקפות פופוליסטיות על הלגיטימציה והאמינות שלו בישראל – בתי המשפט, שגם הם מחוייבים לאתוס מקצועי אובייקטיבי, סופגים האשמות דומות.[26] חשוב לבחון כיצד גם הם מתמודדים עמן, וכיצד המתקפה הפומבית הזו זולגת, אם בכלל, אל שיקול הדעת המקצועי שלהם בכל הנוגע לפופוליסטים עצמם ובכלל.


איילה פנייבסקי היא דוקטורנטית לתקשורת פוליטית באוניברסיטת קיימברידג', מלגאית Gates-Cambridge ו-BFHU ועמיתת מחקר במרכז להתחדשות הדמוקרטיה הישראלית (מולד). לתגובות והערות: ap2034@cam.ac.uk

ציטוט מוצע: איילה פנייבסקי "עיתונות תחת מתקפה בעידן הפופוליסטי" ICON-S-IL Blog‏ (25.10.2021).


[1] Prashanth Bhat &  Kalyani Chadha, Anti-Media Populism: Expressions of Media Distrust by Right-Wing Media in India, 13 J. Int'l & Intercultural Commc'n 166 (2020); Jana Laura Egelhofer, Loes Aaldering & Sophie Lecheler Delegitimizing the Media?: Analyzing Politicians’ Media Criticism on Social Media, 20 J. Language & Pol. 652 (2021); Jana Laura Egelhofer & Sophie Lecheler, Fake News as a Two-Dimensional Phenomenon: A Framework and Research Agenda, 43 Annals Int'l Commc'n Ass'n (2019); Frank Esser, Agnieszka Stępińska & David Nicolas Hopmann, Populism and the Media: Cross-National Findings and Perspectives, in Populist Political Communication in Europe 365 (Toril Aalberg et al. eds., 2016); Kate Farhall et al., Political Elites’ Use of Fake News Discourse Across Communications Platforms, 13 Int'l J. Commc'n 4353 (2019); Jonathan M. Ladd & Alexander R. Podkul, Sowing Distrust of the News Media as an Electoral Strategy, in The Oxford Handbook of Electoral Persuasion 427 (Elizabeth suhay et al., eds, 2020); Julie B. Lane, Cultivating Distrust of the Mainstream Media: Propagandists for a Liberal Machine and the American Establishment, in News on the Right: Studying Conservative News Cultures 157 (Anthony Nadler & A.J. Bauer eds., 2020); Julius Maximilian Rogenhofer & Ayala Panievsky, Antidemocratic Populism in Power: Comparing Erdoğan’s Turkey with Modi’s India and Netanyahu’s Israel, 27 Democratization 1394 (2020); Arjen Van Dalen, Rethinking Journalist–Politician Relations in the Age of Populism: How Outsider Politicians Delegitimize Mainstream Journalists, 20 Journalism (2019).

[2] Benjamin Krämer, Populism, Media, and the Form of Society, 28 Commc'n Theory 444 (2018).

[3] בדרום אמריקה, למשל, הביקורת הפופוליסטית על התקשורת נשמעת באופן מסורתי משמאל (Silvio Waisbord, Democracy, Journalism, and Latin American Populism, 14 Journalism: Theory, Practice & Criticism 504 (2013)).

[4]  Ruth Wodak, The Politics of Fear (1st ed. 2015).

[5] ראו, לדוגמה, Benjamin Krämer, How Journalism Responds to Right-Wing Populist Criticism, in Trust in Media and Journalism: Empirical Perspectives on Ethics, Norms, Impacts and Populism in Europe 137, 141 (Kim otto & Andreas Köhler eds., 2018).

[6] Me.R. & A.S., A Bordeaux, Marine Le Pen s'en prend avec virulence aux médias, BFM TV (Apr. 2, 2017).

[7] Jenna Johnson & Matea Gold, Trump calls the media ‘the enemy of the American People’, The Washington Post (Feb. 17, 2017).

[8]  Justine Coleman, Trump: 'Fake News Media is doing everything possible to make us look bad' on coronavirus response, The Hill(Mar. 8, 2020).

[9]  חיים לוינסון "נתניהו בכנס תמיכה על רקע החקירות: מתגייסים נגדי כדי לבצע הפיכה שלטונית" הארץ (9.8.2017).

[10] James W. Carey, Journalism and Criticism: The Case of an Undeveloped Profession, 36 Rev. Pol. 227 (1974); Wendy N. Wyatt, Critical Conversations: A Theory of Press Criticism (2007).

[11] Christopher Cimaglio, “A Tiny and Closed Fraternity of Privileged Men”: The Nixon-Agnew Anti-Media Campaign and the Liberal Roots of the U.S. Conservative “Liberal Media” Critique, 10 Int'l J' Commc'n 19 (2016); David Greenberg, The Idea of “the Liberal Media” and Its Roots in the Civil Rights Movement, 1 The Sixties, 167–86 (2008); Benjamin Krämer & Klara Langmann, Professionalism as a Response to Right-Wing Populism? An Analysis of a Metajournalistic Discourse, 14 Int'l J. Commc'n 23 (2020); Ayala Panievsky, Covering Populist Media Criticism: When Journalists’ Professional Norms Turn Against Them, 15 Int'l J. Commc'n 2136 (2021) (להלן: Panievsky, Covering).

[12] William A Galston, Anti-Pluralism: The Populist Threat to Liberal Democracy (2018); Cas Mudde, The Populist Zeitgeist, 39 Gov't & Opposition 541 (2004); Jan-Werner Müller, What Is Populism? (2016).

[13] RonNell Andersen Jones & Lisa Grow Sun, Enemy Construction and the Press, 49 Ariz. Stat. L.J. 1301 (2017).

[14] Yonatan Levi & Shai Agmon, Beyond Culture and Economy: Israel’s Security-Driven Populism, 27 Contemp. Pol. 292 (2021). לגרסה מקוצרת בעברית, במסגרת סימפוזיון זה, ראו גם יונתן לוי וש"י אגמון "מעבר לתרבות וכלכלה: פופוליזם ישראלי מבוסס-ביטחון" ICON-S-IL Blog‏ (10.10.2021).

[15] Panievsky, Covering, לעיל ה"ש 11.

[16] Wolfgang Donsbach & Bettina Klett, Subjective Objectivity. How Journalists in Four Countries Define a Key Term of Their Profession, 51 Gazette 53 (1993); John P. Ferré, A Short History of Media Ethics in the US, in The Handbook of Mass Media Ethics 15 (Lee Wilkins & Clifford G. Christians eds., 2008); Robert A Hackett, and Yuezhi Zhao, Sustaining Democracy? Journalism and the Politics of Objectivity (2nd ed. 2008); Steven Maras, Objectivity in Journalism (2012); Michael Schudson, The Objectivity Norm in American Journalism, 2 Journalism 149 (2001); Stephen J. A. Ward, The Invention of Journalism Ethics: The Path to Objectivity and Beyond (2006); Charlotte Wien, Defining Objectivity within Journalism: An Overview, 26 Nordicom Rev. 3 (2005).

[17] ראו, למשל, Nic Newman et al., Reuters Institute Digital News Report 2020 (2020); Edson C. Tandoc & Ryan J. Thomas, Readers Value Objectivity over Transparency, 38 Newspaper Rsch. J. 32 (2017).

[18] Jeffrey C. Alexander et al., The Crisis of Journalism Reconsidered (2016); Aeron Davis, Political Communication: A New Introduction for Crisis Times (2019); Robert W. McChesney, Digital Disconnect: How Capitalism Is Turning the Internet Against Democracy (2013); Paul Starr, An Unexpected Crisis: The News Media in Postindustrial Democracies,17 Int'l J. Press / Pol. 234 (2012).

[19] Bhat & Chadha, לעיל ה"ש 1; Tine Ustad Figenschou & Karoline Andrea Ihlebæk, Challenging Journalistic Authority, 20 Journalism Stud. 1221 (2019).

[20]Panievsky, Covering , לעיל ה"ש 11; Ayala Panievsky, The Strategic Bias: How Journalists Respond to Antimedia Populism, 26 Int'l J. Press / Pol. (forthcoming 2021) (להלן: Panievsky, Bias).

[21] מדובר הן בעיתונאים שמסקרים פוליטיקה ישירות (כמו כתבים פרלמנטריים ופרשנים פוליטיים) והן בעיתונאים שמסקרים תחומים משיקים (כמו כתבי משפט שסיקרו את משפט נתניהו).

[22] Michael Koliska & Karin Assmann, Lügenpresse: The Lying Press and German Journalists’ Responses to a Stigma, Journalism (2019); Krämer & Langman , לעיל ה"ש 11.

[23] Lad & Podku, לעיל ה"ש 1; Glen R. Smith, Politicians and the News Media: How Elite Attacks Influence Perceptions of Media Bias, 15 Int'l J. Press / Pol. 319 (2010); Emily Van Duyn & Jessica Collier, Priming and Fake News: The Effects of Elite Discourse on Evaluations of News Media, 22 Mass Commc'n & Soc'y 29 (2018); Mark D. Watts et al., Elite Cues and Media Bias in Presidential Campaigns: Explaining Public Perceptions of a Liberal Press, 26 Commc'n Rsch. 144 (1999).

[24] Raymond J. Pingree et al., Checking Facts and Fighting Back: Why Journalists Should Defend Their Profession, 13 PLOS ONE (2018).

[25] Panievsky, Bias, לעיל ה"ש 20.

[26] Levi & Agmon, לעיל ה"ש 14.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com. ערכת עיצוב: Baskerville 2 של Anders Noren.

למעלה ↑

%d בלוגרים אהבו את זה: