החובות הציבוריות כלפי התושבים בשייח ג׳ראח / רונית לוין-שנור

הערת המחברת: ביום 7.6.2021 הודיע היועץ המשפטי לממשלה כי החליט שלא להתייצב להליכים בעניין. יש לראות צעד זה כביטוי נוסף להפרת חובותיה הציבוריות של ישראל כלפי תושביה כפי שנטען ברשימה זו.

בתמצית

ביום 9 במאי 2021, בסמוך לפרוץ אירועי האלימות הקשים סביב פינוי מחזיקים נרחב המיועד להתבצע בשכונת שייח ג׳ראח במזרח ירושלים, הודיע היועץ המשפטי לממשלה כי הוא ישקול את התייצבותו להליך בעניין ג׳אעוני נ׳ נחלת שמעון בע״מ. גם בתיק דג׳אני נ׳ נחלת שמעון בע״מ התבקשה תגובתו.[1]

ברשימה זו אטען כי בניגוד לניסיון להתוות את הסכסוך כ״פרטי-אזרחי״ וככזה שהמדינה אינה צד לו,[2] על היועץ המשפטי לממשלה לעמוד לאלתר על קיום חובותיה הציבוריות של ישראל, והן כדלקמן. ראשית, על היועץ המשפטי להמליץ לשר המשפטים להכריז מיידית על קיום הליכי הסדר זכויות מקרקעין במקום, אשר לא ננקטו עד היום.[3] במקביל, על היועץ להתייצב לדיון בתיקים ולבקש מבית המשפט העליון (וכן, במקביל, מבתי משפט אחרים הדנים במקרקעין אלה ודומים להם) להורות על עיכוב הדיון בכל התובענות עד להשלמת הליכי ההסדר.[4] לבסוף, במסגרת הליכי ההסדר, על מדינת ישראל לתבוע את קיום ההתחייבויות למתן זכויות בעלות שניתנו כדין בתקופת שלטון ירדן למחזיקים במקרקעין או למי שבאו בנעליהם.

טיב המחלוקת הקניינית

המחלוקת הקניינית על פינוי התושבים בשייח ג׳ראח נוגעת בשני סוגים של טענות. הציר הראשון, הוא טענות לשכירות מוגנת, אשר אין עוד חולק לגבי עצם קיומה.[5] השכירות המוגנת נוצרה מכוח הסכמי שיכון שנערכו בתקופה שבה היו המקרקעין תחת שלטון ירדן והוקנו לפי הדין שהיה חל במקום לממונה הירדני על נכסי האויב. ממשלת ירדן הקימה במקום שכונת מגורים לפליטים על מנת שישתכנו בה. הבניינים שבמקום עד היום הם אלה שהוקמו על ידי הממשלה הירדנית או מטעמה. בעוד שהוכרה זכות השכירות המוגנת, ישנה מחלוקת, אשר הביאה גם לפסקי הדין נושא התיקים התלויים, בנוגע לשאלה האם הדיירים הפרו את חובותיהם כשוכרים מוגנים כך שהם מאבדים את ההגנה המוקנית להם בדין מפני פינוי. בסוגיה זו לא אעסוק כאן.

הציר השני, ובו העיקר כעת, נוגע בטענות לזכות בעלות במקרקעין. טענות אלה נובעות מכך שבהסכמי השיכון שערכה ממשלת ירדן עם המשתכנים במקום הוענקה להם לצד זכות השכירות (המוגנת) גם התחייבות לזכות בעלות במקרקעין. כפי שנקבע בהסכמים:  ״לאחר שהשוכר פעל בהתאם לתנאי הסכם זה והמשכיר יהיה משוכנע כי השוכר אכן עזר בבנין של כלל היחידה, אזי תועבר הבעלות של המושכר לשוכר ללא תשלום״.[6]  

רשימה קצרה זו אינה מאפשרת לעמוד כאן על הטענות לקיומם של חסמים פרוצדורליים מפני שמיעת טענות אלה בערכאות הדיוניות. ודוקו: הן מעולם לא התבררו לגופן. אני סבורה כי ככלל אין בטענות לחסמים דיוניים ממש, לא מבחינת מעשה בית דין, לא מבחינת הסכמה דיונית, ולא מבחינת התיישנות. ואולם, כך או כך, חסימתן הדיונית של תביעות אין משמעה פקיעתן או בטלותן של הטענות; אין משמעה כי החסימה תקפה כלפי צד שלישי שלא היה צד להתדיינות, ובפרט, כלפי מדינת ישראל; ואין משמעה כי יש כפיפות להם בהליכי הסדר זכויות במקרקעין שמטרתם בירור מלא של הזכויות. יתר על כן, עצם רישום המקרקעין בשם ועדי העדות הדתיות, הספרדית והאשכנזית (להלן: הוועדים), ולימים בשם רוכשת המקרקעין, גם אם יהיה מוחזק ככשר – והטענות כנגד כך רבות מאוד – אין בו כדי לחסום את כוחן הקנייני של תביעות נוגדות שלא באו בו לידי ביטוי.[7] זאת, בפרט שתביעות זכות אלה היו ידועות במפורש הן לוועדים והן לרוכשת, באופן השולל את כוח האחרונה להסתמך על הרישום.[8]

כאמור, עד היום לא התבררה מעולם, לגופה, תביעת הבעלות של המשתכנים, תביעה הנסמכת על ההתחייבות השלטונית אשר נוצרה כדין בתקופת שלטון ירדן. תביעה זו מגולגלת מכאן ולשם במשך שנים, מבלי שההליך הראוי לבחינתה – הליך הסדר זכויות במקרקעין – נערך, על אף בקשות חוזרות ונשנות לקיומו של ההליך.

מדוע לא הוסדרו המקרקעין

הסדרת הבעלות במקרקעין הנדונים לא הושלמה בתקופת ירדן, על רקע הוצאתם המפורשת מההליך על ידי מנהל הקרקעות והמדידות הירדני.[9] עם זאת, כבר לפני למעלה מעשרים שנה התבקשה הסדרת הזכויות במתחם. באותה העת רווחה הגישה שאין מבצעים הליכי הסדר מקרקעין במזרח ירושלים, למעט כאשר הדבר בא להגן על עניינם של תובעי הזכויות היהודיים, כפי שהיה בחלק המערבי של השכונה.[10] במסגרת עתירת חיגאזי בנוגע למקרקעין אלה ממש,התקבלה עמדת המדינה לפיה אין מבצעים את הליכי ההסדר במזרח ירושלים משיקולים מדיניים ומעשיים.[11] כמה שנים לאחר מכן פנו חלק מהמחזיקים במקום בעתירה כי יינתן צו המורה על קיום הליך הסדר זכויות. בית המשפט שב ודחה את העתירה על הסף בציינו כי ״המקום לבירור שאלת הבעלות במתחם הינו בתי המשפט האזרחיים, ולא בעתירה לבית משפט זה. אין לעקוף זאת על ידי העלאתן של טענות מלאכותיות בכל הנוגע להסדר מקרקעין״.[12] לא היה מקום לדחייה זו, שכן אי-הסדרת הזכויות במתחם לפתחה של המדינה רובצת וההימנעות ממנה היא התנערות מפריטה ומפלה מחובותיה.[13]

על הימנעות מהסדר הזכויות במקרקעין במזרח ירושלים נמתחה ביקורת בספרות,[14] ובעקבותיה הכריזה בשנת 2018 ממשלת ישראל על חידוש הליכי ההסדר.[15] משכך, משממילא מתקרבים הליכי ההסדר בצעדי ענק, אין מקום להתמהמה רגע נוסף ויש להכריז על האיזור בצו בהסדר באופן מיידי קודם לביצוע כל פעולה נוספת במקרקעין ובכלל זה פינוי או הכרעה בתביעות.[16] 

טיבן של תביעות הבעלות

חשוב להדגיש כי טענתי לגבי הצורך בקיום הליכי הסדר אינה פרוצדורלית בלבד. בשמיעת טענות הבעלות לגופן יש הכרח נוכח כך שיש בהן ממש.

בתקופת שלטון ירדן, עת הוקנו המקרקעין לממונה הירדני על נכסי האויב, נקטעה זיקתם של הבעלים המקוריים, הוועדים היהודיים, למקרקעין. לא נותרה להם עוד זיקה קניינית עצמאית למקרקעין שמכוחה הם רשאים לתבוע את החזרתם או את תשלום שווים.[17] ניתוק הזיקה הקניינית בין הבעלים לרכושו כפועל יוצא של הקניית הנכסים הוכר, להבדיל, גם במקרה שבו המדובר היה בנכס של נספה שואה. הודגש כי ״על אף הצרימה בראיית קורבנות השואה כ׳אויב׳ … העקרון המשפטי של ניתוק הזיקה הקניינית יפה גם לענייננו״.[18]

ביום הזה לפני 54 שנים, עם כיבוש שטח מזרח ירושלים, פורסם מנשר צבאי במסגרתו הורה המפקד הצבאי כי כל הרכוש שהיה שייך או רשום בשם המדינה הירדנית יועבר לחזקתו הבלעדית ויהיו נתונים להנהלתו.[19] המנשר העניק למפקד הצבאי, בכפוף לכללי המשפט הבינלאומי, כוחות זמניים לניהול נכסי הממונה על רכוש האויב.[20] שבועות מספר לאחר מכן, בשלהי יוני 1967, הוחל החוק הישראלי על השטח. החלת החוק הפקיעה את כוחותיו של המפקד הצבאי. משפקע מעמדו של הלה, היו זכויות הממונה על רכוש האויב, ככל שהיו, וכן זכויות של רשויות שלטוניות אחרות, לרכוש מדינת ישראל.[21] עם זאת, ככל שזכויות הממונה הירדני או רשויות אחרות, היו כפופות לזכויות של צדדים שלישיים שנוצרו כדין, הרי שזכויותיה של המדינה כפופות להן. כך נפסק בדומה בעניין יפיע, כי הקניית נכסי ממשלת המנדט למדינת ישראל, על פי סעיף 2 לחוק נכסי המדינה, אינה משחררת את המדינה מנאמנות הרובצת עליה כלפי צדדים שלישיים. נפסק כי ״אין לייחס למחוקק כוונה לגרום לתוצאות מפליגות כאלה ולשלול זכויות מוקנות בדרך עקיפין כזאת״.[22] על כן, אין לפרש את החוק כשולל זכויות קיימות.[23]

בחודש אוגוסט 1968 נחקק לראשונה חוק הסדרי משפט ומינהל, אשר קבע, בדיעבד, כי מקרקעין המצויים בשטח תחולתו של צו החלת המשפט הישראלי, והיו מוקנים ערב היום שבו עבר השטח להחזקת צבא הגנה לישראל לממונה על רכוש האויב, או לרשות מרשויותיה של ממשלת ירדן מכוח העברה מהממונה, יוקנו לאפוטרופוס הכללי.[24] בדרך זו העביר המחוקק לאפוטרופוס הכללי את זכויות המדינה במקרקעין. מטבע הדברים, כל שהיה להעביר, היו הזכויות שבידי המדינה כאמור לעיל, היינו זכויות הממונה על נכסי האויב או רשות אחרת ככל שנותרו ובכפוף להתחייבויות כלפי הצדדים השלישיים. ודוק: זכויות הבעלים המקורי (כאן – הוועדים) לא הועברו למדינת ישראל, שכן הן כבר פקעו, ולפיכך מדינת ישראל לא יכולה היתה להקנות אותם לאפוטרופוס.

בהתאם לחוק הסדרי משפט ומינהל, הוסמך האפוטרופוס הכללי ״לשחרר״ את המקרקעין ״למי שהיה בעלם לפני שהוקנו״ לממונה הירדני על נכסי האויב. השימוש בפועל ״שחרור״ אינו מדויק, שכן, כאמור, זכותם של הבעלים המקורי כבר פקעה והזיקה אליהם נותקה. כל שיכלה המדינה הוא ליצור זכות קניינית חדשה, אך יצירת זכות זו מוקנית בכך שהייתה כלל בידי המדינה. אם לא נותרה בידי המדינה כל זכות, שכן הממונה על נכסי האויב הירדני לא שימר את הזכות בידו, או אם נותרה זכות אך בהגבלות בשל זכויות צדדים שלישיים, הרי שלא ניתן להעביר או ליצור זכות העולה על כך.

דרך הקניית המקרקעין לאפוטרופוס הכללי, ומתן החלטת השחרור בידו, נעשו בדרך המפרה ברגל גסה את חובות המשפט הציבורי: לא נעשה בירור מוקדם, פרטני ופומבי אודות זכויות המחזיקים ובעלי ההתחייבויות השלטוניות אשר היה בו כדי להעמיד את המדינה על חובותיה כלפיהם; לא ניתנה להם זכות טיעון או ערעור, וההחלטות לא פורסמו להם. הקניית הנכסים ושחרורם היוותה הפרה של כללי יסוד אלמנטריים.[25]

זאת ועוד. במסגרת חוק הסדרי משפט ומינהל נקבעו שני חריגים מפורשים להוראת השחרור. ראשית, אם בתקופה שלאחר סיפוח השטח ולפני שחרורם נרכשו המקרקעין לצורכי ציבור, תהיה לבעלים המקוריים זכות לפיצויים בלבד לפי דיני הרכישה לצורכי ציבור. שנית, אם כללו המקרקעין בניין ציבורי שנבנה לאחר ההקניה לממונה ולפני צו הסיפוח, תלך הבעלות אחר המחוברים בניגוד לכלל לפיו הבעלות הולכת אחר הקרקע,[26] ו״יהיו המקרקעין נכסי המדינה״. לבעלים המקורי תינתן אך הזכות לפיצויים, אשר ייקבעו לפי ערך הקרקע בלבד כשהיא פנויה.[27]

הוראות אלה נשתמרו ללא שינוי לאחר שפורסם נוסח משולב לחוק הסדרי משפט ומינהל.[28] עולה גם מהן כי קיומן של התחייבויות שלטוניות ביחס למקרקעין – הן על דרך רכישה לצרכי ציבור והן על דרך הקמת מבנים ציבוריים בתקופת שלטון ירדן – כובל את ידה של המדינה. היבטים אלה לא נשקלו במקרה דנן, כך נראה, אף על פי שייתכן שהיה בכך כדי להעמיד את המדינה על כך שהמבנים שנבנו במקום על ידי ממשלת ירדן, אם לא של המשתכנים הם, ודאי ציבוריים המה. כך או כך, חלות לגביהם התחייבויות שלטוניות-ציבוריות שיש לכבד.

הואיל ושחרור המקרקעין הוא פעולה ״בעלת השלכה על זכויות הקניין״[29] של הצדדים השלישיים, בחינת זכויות אלה עובר להחלטה היא תנאי לתקפותה. אין די בכך שכפי שנאמר בכתב השחרור ״שחרור זה ניתן בכפוף לזכות צד שלישי אם קיימת זכות כזו בכלל״ וכן ״אין תעודת שחרור זו מהווה הוכחה לבעלות לגבי המקרקעין הנ״ל״.[30] ואין די בכך ש״תעודת השחרור כשלעצמה אינה משליכה במישרין על מכלול זכויותיהם״:[31] על המדינה ועל האפוטרופוס היתה מוטלת החובה לברר זכויות אלה ולהגן עליהן ולא להשליך את הצדדים השלישיים להלחם על זכויותיהם, לבדם, כנגד הבעלים המקוריים.

לפיכך, הקניית הנכסים שהוקנו לממונה הירדני לנכסי אויב לאפוטרופוס הכללי, ושחרור הנכסים לבעלים המקורי לפי חוק הסדרי משפט ומינהל מוגבלים בשלוש דרכים משלימות: ראשית, ההקניה והשחרור צריכים להתבצע בכפוף לכללי המשפט המנהלי, ובהם החובה לקיים בירור פרטני ופומבי אודות זכויות הנוגעים בדבר. חובות אלה הופרו בבירור במקרה דנא. שנית, אם נוצרו ביחס למקרקעין זכויות פרטיות של צדדים שלישיים, הרי שזכויות קיימות אלה אינן נשללות והן מוסיפות לעמוד בתוקף ולחייב את המדינה וכן את מי שקיבל ממנה את המקרקעין, היינו הבעלים המקורי. על המדינה להבטיח הגנה על זכויות אלה, בפרט כאשר הן נוצרו מכוח התחייבויות שלטוניות. שלישית, אם נבנה על המקרקעין בניין ציבורי הרי הבעלות בקרקע ובבניין נשמרת בידי המדינה ולבעלים המקורי זכות פיצוי בלבד, אם בכלל.

על כן, בשים לב לכך שהוועדים – והרוכשת בעקבותיהם – יכלו לקבל אך ורק את מה שהיה למדינה ״לשחרר״, כפיפותם לזכויות צדדים שלישיים משמעה שחובות מדינת ישראל כלפי המחזיקים, כמי שבאה בנעליו של הממונה הירדני על נכסי אויב ומשרד השיכון הירדני, אינן פוקעות והן מוסיפות לחייב אותה להעמיד לידם את זכות הבעלות המלאה בנכסים.

מימוש החובות הציבוריות

כיוון שתביעות הבעלות של המחזיקים לא נדונו לגופן כלל, ונוכח הפרת זכותם עד כה, מן הראוי כי פסקי הדין נושא בקשות רשות הערעור יבוטלו.[32] ואולם, במקום בירור טענת הבעלות הקניינית בפני הערכאה הדיונית, מן הראוי כי שר המשפטים יכריז על האיזור כנתון תחת הליכי זכויות במקרקעין ויקבע את מועד תחילת ההסדר במועד המוקדם ביותר האפשרי.[33] במסגרת הליכי ההסדר, על כל הצדדים יהיה להגיש את תזכירי תביעותיהם, ובכלל זה יהיה על המדינה לעמוד על קיום ההתחייבויות השלטוניות לבעלות כלפי המשתכנים. בית המשפט המחוזי יכריע בתביעות סותרות לגוף טענת הבעלות מבלי שהוא מוגבל בטענות פרוצדורליות הנובעות מהליכים קודמים.[34]

יתר על כן, על רקע העובדה כי המדינה התנערה מחובותיה המשפטיות כלפי המחזיקים עד כה – הן בכך ש״שחררה״ את הנכסים לבעלים המקורי מבלי להגן בפועל על זכויות המשתכנים, הן בכך שנמנעה מלקיים עד עתה את הליכי הסדר – אני סבורה כי על המדינה לא רק להבטיח במסגרת ההסדר כי זכויות המשתכנים יוכרו במלואן, אלא אף במידה שהכרה זו לא תתבצע, לפעול להפקעת הזכויות במקרקעין לטובת המחזיקים. בהקשר הדברים הנוכחי, הגנה קניינית על המחזיק כדין תם הלב המשוקע במקום עדיפה על הגנת האינטרס הכלכלי בלבד של הבעלים המקורי, אשר זכותו המקורית פקעה, אין לו זיקה ממשית לנכס במשך עשרות רבות בשנים, ואשר ניתן להגן עליו, ככל שהדבר נדרש, באמצעי החלופי של פיצוי כספי.

לסיכום, הדיונים שהתנהלו במישור המשפט הפרטי ביטאו עד כה את התנערותה של מדינת ישראל ממילוי חובותיה הציבוריות. הגיעה העת לממשן, ולא, תוסיף ותגרם לבעלי זכויות קנייניות טובות פגיעה קשה ובלתי מוצדקת בזכויות יסוד – לקניין, לשוויון תחת החוק, לקורת גג, לחיי קהילה, לבטחון ולתנאי מחייה מינימליים.

---

רונית לוין-שנור היא מרצה בכירה, בית ספר הארי רדזינר למשפטים, המרכז הבינתחומי הרצליה. רשימה קצרה זו נכתבת בצוק העתים ונוכח סד הזמנים. פיתוח מלא של הטענות המופיעות כאן יתפרסם בנפרד.

ציטוט מוצע: רונית לוין-שנור "החובות הציבוריות כלפי התושבים בשייח ג'ראח" ICON-S-IL Blog‏ (7.6.2021).

---

[1] רע״א 2401/21 ג׳אעוני נ׳ נחלת שמעון בע״מ (הודעת היועץ המשפטי לממשלה מיום 9.5.2021; החלטה מיום 9.5.2021; החלטה מיום 25.5.2021). רע״א 2841/21 דג׳אני נ׳ נחלת שמעון בע״מ (החלטה מיום 9.5.2021; החלטה מיום 12.5.2021) (שני התיקים יכונו יחד: התיקים התלויים).

[2] Patrick Kingsley, Evictions in Jerusalem Become Focus of Israeli-Palestinian Conflict, N.Y. Times (May 7, 2021). כן ראו להלן ה״ש 12 וטקסט נלווה.

[3] המקרקעין הידועים כגוש 30514 חלקות 54, 66; גוש 30526, חלקה 2; גוש 30527, חלקה 6.

[4] לפי ס׳ 8 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין [נוסח חדש], התשכ״ט-1969 (להלן: הפקודה).

[5] ע״א 459/79 הוועד הכללי לכנסת ישראל נ׳ אל איובי, פ״ד לה(4) 188 (1981) (להלן: עניין הוועד הכללי).

[6] ס׳ 11 לנוסח הסטנדרטי של חוזה יחידות דיור בשייח ג׳ראח. הציטוט הוא מתוך ההסכם מיום 2.8.1956 בין שר השיכון והבינוי לבין אלסבאג׳. הדגש הוסף. החוזה צורף לרע״א 2401/21 (נספחי הבקשה שמורים בידי המחברת).

[7] זאת, שכן סעיף המקביל לס׳ 81 לפקודה, או לס׳ 93 בה, אינו חל לגבי הליכים מסוג חידוש רישום שנעשו לפי ס׳ 135 לחוק המקרקעין, התשכ״ט-1969.

[8] כך, ס׳ 10 לחוק המקרקעין אינו חל על העניין שכן אין המדובר במקרקעין מוסדרים. ס׳ 9 לחוק אינו חוסם את דרכם של המחזיקים כנגד הרוכשת שכן היא בבירור ידעה על דבר קיום ההתחייבויות כלפיהם ותקפות התחייבויות אלה כלפי הוועדים נוכח שחרור זכויות הוועדים ״בכפוף לזכויות צדדים שלישיים״. ראו עניין הוועד הכללי, לעיל ה״ש 5. כך גם עולה מהסכמי הרכישה שכרתה עם הוועדים (בפרט, ס׳ 4 להסכמים, שצורפו לרע״א 2401/21). על כן הסתמכות שלה על ס׳ 9 סיפא לחוק אינה יכולה להיות ב״תום לב״ באופן קטיגורי. אין ברישום כדי להקים לה הגנה, הואיל ושיטת הרישום הישראלית היא של שריון דחוי ובמקרקעין מוסדרים בלבד, תנאים אשר אינם חלים. לביטול רישום בדיעבד אם מתברר כי לא התמלאו תנאי ס׳ 9 לחוק, ראו: ע״א 1117/06 ‏חברת אלקודס קורפוריישן נ' יורשי המנוח אלרחמן (נבו 14.4.2010).

[9] הודעתו בעניין מופיעה כחלק מנספחי רע״א 2401/21.

[10] ההסדר בוצע על רקע ביטול הליכי ההסדר שבוצעו במקום בתקופת השלטון הירדני, מכוח החלטה בה״ק (מח׳ י-ם) 2/72 האפוטרופוס הכללי לנכסי נפקדים נ׳ הפקיד המסדר, פ״מ עט 134 (1972). ראו ע״א 8954/06 ‏ווקף מעו נ' האפוטרופוס הכללי (נבו 26.9.2010); בג״ץ 2996/21 העמותה לרווחת שיך ג׳ראח נ׳ פקיד הסדר מקרקעין ירושלים (החלטה מיום 13.5.2021).

[11] בג"ץ 660/00 חיגאזי נ' מנהל אגף רישום והסדר מקרקעין (נבו 28.5.2002).

[12] בג״ץ 6358/08 אלקורד נ׳ לשכת הסדר מקרקעין (נבו 20.11.2008).

[13] רונית לוין-שנור ״הפרטה, הפרדה והפליה – זניחת ההליכים של הסדר הזכויות במקרקעין במזרח ירושלים״ עיוני משפט לד 183 (2011).

[14] שם; רונית לוין-שנור הרישום, ההסדר ותוצאותיהם בישראל ובגדה המערבית (2012); מעין נשר בניה בלתי חוקית, סכסוכי דמים ושני מיליארד שקל בשנה: המחיר של העדר זכויות על הקרקעות במזרח ירושלים (מכון ירושלים למחקרי מדיניות, 2018).

[15] ראו החלטה 3790 של הממשלה ה-34 ״צמצום פערים חברתיים כלכליים ופיתוח כלכלי במזרח ירושלים״ (13.5.2018), המנחה להשלים בפרק זמן קצוב את הליכי הסדר זכויות במקרקעין במזרח ירושלים.

[16] עמדה זו מקובלת על המחזיקים אשר במסגרת דיונים שהתקיימו בתיקים התלויים, מסרו כי הם מוכנים להפקיד דמי שכירות בקופת בית המשפט עד שיוכרע ענין הבעלות במסגרת הסדר וכל צד ישמור על טענותיו וזכויותיו בענין הבעלות. המשיבים שם סירבו בתוקף להצעה זו ודרשו כי תהיה הודאה מצד המבקשים באופן מוחלט ובלתי חוזר בבעלות שלהם במתחם (מידע שהתקבל מב״כ המבקשים, עו״ד ד״ר סאמי ארשיד, 24.5.2021).

[17] בג״ץ 3198/05 למלה נ׳ עיריית תל אביב, פס׳ 40-39 לפסק הדין של השופטת (בדימ') פרוקצ'יה (נבו 13.6.2011).

[18] ע״א 5580/13 מאייר נ׳ החברה לאיתור ולהשבת נכסי נספי השואה, פס׳ 25 לחוות הדעת של השופט עמית (נבו 24.11.2014).

[19] ס׳ 4 למנשר בדבר סדרי השלטון והמשפט (אזור הגדה המערבית) (מס׳ 2), התשכ״ז-1967, קמצ״מ 1 (מיום 7.6.1967).

[20] ראו בג"ץ 3103/06 ולירו נ' מדינת ישראל (נבו 6.2.2011).

[21] ס׳ 2 ו-3 לחוק נכסי המדינה, התשי״א-1951.

[22] ד״נ 10/76 המועצה המקומית יפיע נ' מדינת ישראל, פ"ד לא(2) 605, 613 (1977) (מ״מ הנשיא לנדוי). 

[23] שם, בעמ׳ 614.

[24] ס' 5 לחוק הסדרי משפט ומינהל, התשכ״ח-1968, ס״ח 542.

[25] ראו בג״ץ 7446/17 סרחאן נ׳ האפוטרופוס הכללי והכונס הרשמי, פס׳ 47 לחוות הדעת של השופטת ברק-ארז (נבו 21.11.2018).

[26] ס' 12 לחוק המקרקעין (נחקק לאחר חוק הסדרי משפט ומינהל).

[27] ס' 5(ד) לחוק הסדרי משפט ומינהל, התשכ״ח-1968.

[28] ס' 5 לחוק הסדרי משפט ומינהל [נוסח משולב], התש״ל-1970, ס״ח 603.

[29] עניין סרחאן, לעיל ה״ש 25, בפס׳ 55.

[30] תעודת שחרור מיום 11.9.1972.

[31] עניין סרחאן, לעיל ה״ש 25, בפס׳ 58.

[32] ע"א (מח׳ י-ם) 57595-11-20 ג'אעוני נ' נחלת שמעון בע"מ (לא פורסם, 10.2.2021); ע"א (מח׳ י-ם) 1759-11-20 חמאד נ' נחלת שמעון בע"מ (לא פורסם, 3.3.2021).

[33] לפי ס׳ 5 לפקודה נדרש כי לפחות שלושים יום לפני יום תחילת ההסדר תפורסם על ידי פקיד ההסדר הודעה מוקדמת.

[34] ס׳ 43 לפקודה.