מהבטחה לנסיגה? מיני-סימפוזיון על הנוף המשתנה של המשפט החוקתי הישראלי – חלק ד' | משפט חוקתי נמוג: שלושה עשורים של פסיקת בג״ץ בעניין הדרת נשים / יופי תירוש

[דבר העורכים: מיני-סימפוזיון זה מתפרסם בעקבות סימפוזיון שהתפרסם החודש בכתב העת הבינלאומי ICON בנושא: From Promise to Retrenchment? On the Changing Landscape of Israeli Constitutionalism, בעריכת אדם שנער, גילה שטופלר וברק מדינה. את המבוא למיני-סימפוזיון שנערך בידי אותם העורכים ניתן לראות כאן. רשימה זו היא גם חלק מדיבייט ICON-S בנושא "הפרדה או הדרה?". את תגובתם של אריאל ארליך ומאיר בוחניק ניתן לקרוא כאן.]

רשימה זו מבוססת על מאמר אקדמי שבחן את האופן שבו התמודד בג״ץ עם עתירות הדרת נשים בשלושת העשורים מאז נדרש לנושא לראשונה.[1] מאז שנות השמונים הונחו לפתחו של בג״ץ עתירות העוסקות בהדרת נשים בהקשרים שונים. עד כה, המחקר המשפטי לא בחן את פסקי הדין העוסקים בנושא כמקשה אחת. המחקר שערכתי מאגם ומנתח את כל פסיקת בג״ץ בנושא הדרת הנשים, במטרה להניח יסודות לתיאורטיזציה של הנושא כתחום משפטי מובחן דוקטרינרית במשפט הישראלי, וכן להניח תשתית אמפירית שתאפשר מעקב ושרטוט של המגמות המשתקפות מהפסיקה.

כשניגשתי לקריאת פסקי הדין ציפיתי לנתח את הדוקטרינה העולה מפסקי הדין של בג״ץ בתחום הדרת הנשים. להפתעתי, לא מצאתי דוקטרינה, כיוון שכמעט לא נכתבו פסקי דין העוסקים בדין המהותי. כפי שנרמז מכותרת  הרשימה, הממצא העיקרי העולה מהמאמר הוא שהמשפט החוקתי ממלא תפקיד נמוג והולך ביחס להכרעה ופיתוח של הדין בתחום הדרת הנשים. בראשית שנות התשעים, כשבג״ץ נדרש לראשונה לסוגיות כמו כהונת נשים במועצות דתיות בעניין שקדיאל  או בוועדה הבוחרת רב עיר בפרשת פורז, או כשבחן את זכותן של נשים להתפלל כדרכן בכותל המערבי בעניין הופמן, בית המשפט הכריע בשאלות חדשות שהצריכו פיתוח הדין בשאלות של התנגשות בין חופש הדת והאוטונומיה הקהילתית לבין הזכות לשוויון בין המינים, חירותן של נשים וכבוד האדם שלהן.[2] לעומת זאת, בגל השני של עתירות הדרת נשים, מאז ראשית העשור הנוכחי, בג״ץ נמנע מכתיבת פסקי דין. למעט חריגים בודדים, בג״ץ לא מספק תשובות מהותיות לבעיות המשפטיות המתעוררות בתחום הדינמי הזה. תחת זאת הוא נוקט טכניקות דיוניות שונות כמו ליווי העתירה במשך שנים כדי לעודד את הצדדים להתקרב בעמדותיהם, קידום מתווי ״פשרה״ תוך האצה בעותרות להסכים ל״אפליה מוקטנת״, או הצעה לעותרות למחוק את עתירתן בכפוף להצהרת הרשות המנהלית שתנקוט צעדים לרפא את הפגיעה בזכויותיהן (צעדים שלא מתממשים). מהמחקר עולה כי הימנעות זו מפסיקה סובסטנטיבית לא מביאה להפסקת הפגיעה בזכויות.

הדרת נשים: הגדרה משפטית

בניית מסד הנתונים הנחוץ לצורך המחקר – דהיינו, מאגר מקיף של כל פסיקת בג״ץ בנושא הדרת נשים – הצריכה צעד מקדים: גיבוש הגדרה משפטית שתבחין מקרי הדרת נשים ממקרים העוסקים בשאלות משיקות אך לא זהות.

בשיח הציבורי והמשפטי, המונח "הדרת נשים" משמש בערבוביה לתיאור תופעות שונות. הדרת נשים היא צורה של אפליה בין המינים, אך רוב מקרי האפליה בין המינים המגיעים לבתי המשפט בימינו עוסקים באפליה סמויה (למשל בשכר), ולעתים אפילו באפליה לא מכוונת, הנובעת מדפוסים ארגוניים כגון קריטריונים המודדים התאמה לתפקיד שמעניקים יתרון לגברים,[3] או מסטריאוטיפים מושרשים ביחס ליכולותיהן של נשים, ומהיעדרן מרשתות מקצועיות וחברתיות של גברים. סיבות אלה, שהן עירוב של הטיות לא מודעות ושל גורמים מבניים, מביאות לתת-ייצוג של נשים בוועדות לעיצוב מדיניות, למשל.[4]

לראשונה במחקר המשפטי בישראל, המאמר מציע הגדרה של מאפייניהם של מקרי הדרת נשים, הגדרה שתבדיל אותם מצורות אחרות של אפליה והדרה ותניח תשתית למיפויו של התחום ולמעקב אחר התפתחותו. הערכה נורמטיבית של הפרדה בין המינים מעלה שאלות חופפות לאלה העולות במקרי הפרדה על בסיס לאום (קעדאן) או עדה (עמנואל)[5] – אך מדובר בחפיפה חלקית. בשונה מהפרדה על בסיס גזעי או אתני, הפרדה בין המינים נתפסת לעתים קרובות כפחות ״דוקרת את העין״ מבחינה מוסרית וחוקית. יש הקשרים שבהם הפרדה בין המינים היא עניינית ומבוססת על הבדלים רלוונטיים או משרתת תכליות חשובות כמו הגנה על שלומן הפיזי של נשים (למשל, בשירותים ציבוריים),[6] או על רווחתן הנפשית (כמו בקבוצות תמיכה לנפגעות תקיפה מינית). לכן, בעוד שחלק מהשאלות הנוגעות לסגרגציה על בסיס מין משותפות לשאלות העולות ביחס לסגרגציה גזעית או אתנית, עדיין חשוב לשיטתי להבחין במאפייניה הייחודיים של הפרדה בין גברים לנשים.

ממד נוסף שעולה ביחס להדרת נשים ולא ביחס לסוגים אחרים של הפליה מגדרית הוא הממד הקהילתי. שאלות הפרדה מגדרית מאתגרות את גבולות האוטונומיה של קהילות המקצות מעמד שונה לנשים ולגברים כחלק מהאתוס המכונן שלהן. לדוגמה, מדיניותו של מעסיק המפרסם מודעת דרושים בלשון זכר לא מעלה שאלות בדבר משקלה וגבולותיה של אוטונומיה תרבותית-קהילתית, אך קיום קורס נהיגה מונעת בהפרדה בין המינים כן מעלה שאלות כאלה. 

לפי ההגדרה המוצעת, שמומלץ לקרוא אותה במאמר בפירוט, מקרי הדרת נשים עוסקים בהערכה נורמטיבית של כללים ופרקטיקות המחילים הסדרים שונים באופן גלוי וקטגורי על נשים ועל גברים מתוקף מינם. הכללים המבחינים בין נשים וגברים עשויים להתייחס לפעולות, תפקידים, קול, תנועה או הופעה חיצונית. כללים דיפרנציאליים מעין אלה מקצים לנשים גישה שונה מזו שיש לגברים לטובין ראשוניים כמו כבוד האדם, אוטונומיה, חופש ביטוי וחופש עיסוק, והשתתפות פוליטית ותרבותית, ותנאים נוספים החיוניים לשגשוג ולתחושת ערך אנושי.

בבסיס הכללים המכתיבים שעל נשים לזוז הצידה או אחורה, או להישאר בחוץ, מונחות השקפות בדבר מהותן וטיבען השונה. כללים אלה לא משקפים ״מהות נשית״, אלא מכוננים ומשמרים אותה כנשיות ״נורמלית״. שהרי לו יכולותיהן, צרכיהן, ייעודיהן ותפקידיהן של נשים היו אכן מתחייבים מטבען כנשים, לא היה צורך לשמרם באמצעות הגבלות התנהגות המלוות בסנקציות חברתיות ומשפטיות.

כללים מדירים, המקצים לנשים חובות וזכויות מתוקף מינן, מתגבשים בדרכים שונות. למשל, יוזמות ״מלמטה״ שאינן תוצאה של החלטת מדיניות, כמו איסור על אישה לקרוא הספד בבית העלמין, או ״מלמעלה״, כמו הוראת משרד החינוך שמפגשים בין תלמידי בתי ספר ממלכתיים לתלמידי בתי ספר ממלכתיים-דתיים יתקיימו בהפרדה.[7] הן עשויות להיות יוזמה של גורמים פרטיים-מסחריים (קטלוג איקאה לציבור החרדי המציג תמונות גברים בלבד),[8] או של אנשים פרטיים (שלט צניעות על מרפסת דירה בבית שמש). בנוסף, הגורמים המנסחים ומטמיעים כללים מדירים עשויים להיות כלליים-ממלכתיים, כמו כשהצבא מאפשר לחיילים חרדים שירות ״סטרילי מנשים״, או מוסדות דתיים, כמו מועצות דתיות המקיימות ירידי שעשועים בשעות נפרדות לילדים ולילדות (רשויות שלטון מזרימות בשנים האחרונות תקציבים ייעודיים המותנים בהפרדה מגדרית).  

דת איננה רכיב אינטגרלי בהגדרה המשפטית של הדרת נשים. ערכים פטריארכליים רווחים גם בחברה הכללית, וכלל שיבחין קטגורית בין נשים לגברים ייפול תחת ההגדרה. אלא שבתרבות שקיבלה על עצמה מחויבות לשוויון מגדרי, גם אם היא מתקשה ליישמו במלואו, נדירים המקרים שבהם היחס השונה לנשים לא מנומק בהבדלים שהם לכאורה רלוונטיים להקצאה השונה של חירויות וזכויות. גיבוש מענה משכנע לנימוק שבבסיס הכלל המבחין בין המינים תסיר את החסם להשתתפותן השווה של נשים.

כך, לדוגמה, את סירובו של צה״ל לאפשר לנשים להשתתף בקורס טיס לא נכון יהיה לסווג תחת הקטגוריה המשפטית של הדרת נשים, כיוון שהסירוב לא הסתכם בכך שנשים כנשים מנועות מלשרת כטייסות ונווטות, אלא נומק בטעמים של שוני רלוונטי, כמו ההכבדה הלוגיסטית שבהתאמת הבסיסים לנשים ואבדן חודשי שירות עקב הריון. משפסל בג״ץ בעניין מילר את משקלם של נימוקים אלה לאור הפגיעה בשוויון והורה לצבא להתמודד עם השוני,[9] נפתחה הדרך לנשים.

לעומת זאת, כשעסקינן בכללים המדירים נשים מטעמים דתיים, גם אם בית המשפט ימצא שהשוני הנטען איננו רלוונטי לתפקיד או לפעילות, ההתנגדות הדתית תישאר בעינה, כיוון שהיא נעוצה בהשקפה בדבר מהותן השונה של נשים. ראיות, תקפות ככל שיהיו, לא ישכנעו את המצדדים בהפרדה שהשוני בין המינים איננו רלוונטי לתחום הנדון. למשל, הוכחות מוצקות שיכולות החשיבה הרציונלית של נשים איננה פחותה מזו של גברים לא תסיר את ההתנגדות הקטגורית שנשים ישמשו פוסקות הלכה.

השפעתם של כללים המדירים נשים חורגת מתחומי הקהילות הדתיות ופוגעת בנשים וגברים בחברה הישראלית בכלל, למשל בהפרדה בקבלת שירותי קבורה או בפגיעה בשוויון הזדמנויות תעסוקתי של נשים כמו במקרה של מרצות באקדמיה שעל פי רוב אינן רשאיות ללמד בכיתות הגברים, אבל גם מעבר לכך, במישור הסמלי-אקספרסיבי. הפרדה, אפילו בתנאים שווים, מתפקדת כתזכורת חברתית לכך שהמינים שונים זה מזה באופן עמוק ומהותי, המכתיב את נתיבי חייהם של נשים וגברים בהתאם לטבעם השונה. כך, עיצוב הסדרים חברתיים ופיזיים בהפרדה פוגע באוטונומיה של נשים ושל גברים לא רק במובן הפיזי, אלא גם בשל כך שההסדרים הללו הופכים סטריאוטיפיים מגדריים למובנים מאליהם.  

לבסוף, חשוב להבחין שמקרים של הדרת נשים אינם עוסקים בכללים הלכתיים, אלא בפרקטיקות הנעוצות בפרשנות מרחיבה של ״רוח ההלכה״. בהקשר זה יש להיות ערים למגמה המסתמנת של הגדרה אינפלציונית של פרקטיקות מדירות כאילו הן נעוצות באיסורים הלכתיים.

שלושה עשורים של פסיקת בג״ץ על הדרת נשים: ממצאי הניתוח

בעוד שבסוף שנות השמונים, כשעתירות הדרת נשים הגיעו לראשונה לפתחו של בג״ץ, גילה בית המשפט נכונות לצלול לסוגיות המהותיות ולפתח את דוקטרינת השוויון, בגל השני של עתירות, בעשור האחרון, נמנע בג״ץ מלהיכנס לעובי הקורה. למעט בעניין ההפרדה באוטובוסיםובשני תיקים העוסקים באפשרות של נשים לכהן בתפקידים לווייניים לתחום השיפוט הדתי (בוררת לפי הדין השרעי ומנכ״לית בתי הדין הרבניים)[10] נמנע בג״ץ מלכתוב פסקי דין מהותיים בתחום הדרת הנשים ונקט במגוון טכניקות דיוניות כמפורט לעיל.

למאמר נלווה נספח ובו פילוח של כל פרשות הדרת הנשים שהגיעו לבג״ץ.[11] בעיניי, העמודה החשובה ביותר בניתוח היא זו המציינת האם הופסקה הפרקטיקה הפוגענית שבגינה הוגשה העתירה בעקבות הטיפול של בית המשפט בעתירה. הממצאים חד משמעיים: בכל העתירות שהוגשו, הפרקטיקות הפוגעות בזכויות יסוד של נשים נמשכות עד ימינו.  

אדגים. ב-2010 עתרה רחל עזריה, אז חברת מועצת עיריית ירושלים, בבקשה להורות למשטרה למנוע סגירת מדרכות לנשים בזמן ההקפות בסוכות. בית המשפט המליץ לעותרת למחוק את עתירתה אחרי שרשם לפניו את התחייבותה של המשטרה לפעול בנושא בשנה הבאה.[12] ב-2011 עתרה עזריה שוב נוכח הישנות התופעה, ושוב הסתפק בית המשפט בהתחייבות המשטרה לפעול בעתיד, והעתירה נמחקה.[13] יש להניח ששופטי בג״ץ הניחו שאפשר לוותר על כתיבת פסק דין כשהדין ברור מאליו, במיוחד נוכח ההתקפות הנמשכות על בית המשפט העליון והרצון להימנע מביקורת בדמות האשמות ב״אקטיביזם״ או בעוינות כלפי קהילות דתיות.

אך השנים נוקפות והפרקטיקה של סגירת מדרכות במאה שערים נמשכת, ואף מתרחבת לערים נוספות. בהיעדר פסק דין, ולו המציין בקיצור נמרץ שברור מאליו שמדובר במעשה לא חוקי שעל המשטרה למנוע את הישנותו, האפשרות ליזום צעדי אכיפה הפכה מסובכת יותר. בשנים האחרונות, השתנתה האווירה הציבורית ורעיונות של סובלנות קהילתית ורלטיוויזם מוסרי מכשירים פגיעה בזכויות יסוד. השר דרעי, למשל, הבהיר למשנה ליועץ המשפטי לממשלה דינה זילבר שלא יציית להנחיות להימנע מסגירת מדרכות, כי הן פוגעות ״בזכות של ציבור לקיים ולכבד את מורשתו״. כך, היעדר פסק דין מהותי תרם להפיכת פעולה כמו תזכורת ממשרד המשפטים למשטרה על חובתה למנוע סגירת מדרכות, לפעולה נפיצה.

פסק דין מהותי הוא תנאי לקבלת סעד אפקטיבי, הקובע את מערך הזכויות, אך לא פחות חשוב מזה – מטיל חובות בנות אכיפה על הרשויות, במישור המנהלי וכן במישור הנזיקי. אלא שבהיעדר פסיקה, בית המשפט כלל לא עובר לשלב הדיון בסעד, ולעותרת שעתירתה נמחקה אין כתובת לפנות אליה לאחר שהצהרות המדינה נותרות על הנייר, וההדרה נמשכת.

לא פחות חשוב מפסק דין מהותי הוא ליוויו בסעד נחרץ. פסקי דין ארוכים הכירו שוב ושוב בזכותן של נשות הכותל להתפלל כדרכן, אך לא לוו בסעד ממשי, מחמת רגישותו הציבורית של הנושא. הימנעותו של בג״ץ מצו החלטי מאלצת זה כרבע מאה את נשות הכותל להתמודד מדי חודש עם אלימות ומעצרים. גם בפרשת רגן, שאמנם הניבה פסק דין ארוך וחגיגי, הצו המוחלט התיר להשאיר את הדלת האחורית פתוחה למרות שבית המשפט הכיר בקושי של נשים לפעול נגד המוסכמות בקהילתן.[14] הסברה שטיפול בעתירה בדרכים חלופיות מלבד פסק דין מהותי המבאר את הדין ומעניק סעד אופרטיבי יכול להניב הגנה מפני פגיעה בזכויות – היא שגויה, אם כן.

ממצא מעניין נוסף הוא שקל יותר לבג״ץ להתערב בשאלות ליברליות קלאסיות, הנוגעות לא לנשים כקבוצה, אלא לאפליה אישית בתפקידים ספציפיים.[15] 

וכך, בתחום הרוחש והמתקדם במהירות בישראל, המשפט החוקתי נמוג ואיננו ממלא תפקיד משמעותי. בחלקו האחרון דן המאמר בהשלכות של מצב זה, הן מבחינת הוואקום שהוא מותיר בדין המהותי והן בהיבטים דיוניים כמו צמצום הגישה לערכאות. את הוואקום הזה הולך וממלא המשפט הפרטי. בעשור האחרון נפסקו פיצויים בתביעות אישיות ובתובענה ייצוגית לפי חוק איסור הפליה במוצרים ושירותים בגין הפרדה והדרת נשים בהקשרים שונים, כמו בתי עלמין, הכשרות מקצועיות, הזזה ממקום במטוס, סירוב להעניק שירות מחמת ״לבוש לא צנוע״, או מניעה מנשים להשתתף בשידורי תחנת רדיו חרדית. השאלה מדוע המשפט הפרטי מצליח לעשות את מה שהמשפט הציבורי לא עושה, ראויה לעיון נפרד.   

מה הלאה?

מאז שנכתב המאמר (המעודכן עד סוף 2019), מזמנת המציאות הישראלית צורות חדשות של הדרת נשים. למשל, פיילוט של רשות הטבע והגנים להנהיג שעות נפרדות בשמורות טבע, ניסיונות לבלום בחוק את המגמה של פתיחה לנשים של מקצועות שירותי דת על ידי מתן סמכות לרבנות הראשית להגדיר בהרחבה את רשימת התפקידים הסגורים לנשים,[16] או חשיפתו של מסמך הנחיות תכנון עירוני של משרד השיכון הממליץ להתאים את התכנון לערכי הצניעות וההפרדה.[17]   

לאחרונה חרג בג״ץ ממנהגו, וסירב להשלים עם ניסיונות גרירת הרגליים של רשות מקומית שלא כיבדה את התחייבותה בהתדיינות קודמת, לפתוח את בריכת השחייה בישוב גם לרחצה מעורבת.[18] פסק דין שאישר פשרה בין הצדדים ולכן לא סיפק הנמקה מהותית, הוביל לגרירת רגליים מצד הרשות. לאור זאת, החליט בג״ץ לבאר את הדין החל בסוגיה. יש לקוות שההחלטה לכתוב פסק דין מהותי המפתח ומבהיר את הדין מסמנת שינוי מגמה.

דומה שאין דוגמה טובה יותר לשדה המוקשים שבו צועד בג״ץ בימים אלה כל אימת שהוא כן נוקט עמדה בהקשרים של הדרת נשים, מהביקורת שפורסמה בתגובה לפסק הדין בבלוג מכובד זה.[19] הקוראת את התגובה לפסיקה מוצאת עצמה נבוכה, לא מעצם מתיחת הביקורת על פסק הדין – שהרי ביקורת מנומקת ומכובדת היא חלק בלתי נפרד ומבורך מהאקלים המשפטי, וחיונית לליבון שאלות חשובות וחדשות באופן פתוח ונוקב. המבוכה היא נוכח המרחק בין מה שנקבע בפסק הדין לבין האופן שבו הוא, וכך גם הדין הנוהג בישראל ובעולם, מוצגים. דומה שנקיטת טכניקות רטוריות סופיסטיות לקידום מסרים שמטרתם לצנן את נכונותו של בג״ץ להתערב עדיפה על מחויבות לניתוח משפטי מהימן ומדויק.

הפערים בין הדין לבין הצגתו גדולים. אסתפק בשתי הדגמות. במישור הדין המהותי, מקריאת תיאור הדין הישראלי בדבר הפרדה בין המינים עלולים הקוראים הלא בקיאים, והסומכים על הניתוח המשפטי של הכותבים, לקבל את הרושם שפרשות כמו Brown בארה״ב[20] או קעדאן ועמנואל בישראל[21] בכלל עסקו בחשיבותה של הזכות להפרדה ובחשיבות תחימתה בזהירות ובצמצום. מתיאורם עולה שהדין המצוי והרצוי בישראל איננו שונה מההלכה שנקבעה בפרשת פלסי הזכורה לרע,[22] שם נקבע כי אין פסול בהפרדה בקרונות רכבת כי תנאיה שווים, ותחושת הנחיתות של השחורים היא מדומיינת. שיטת המשפט שלנו נוקטת עמדה הפוכה בתכלית, שאיננה מצריכה בדיקה תוצאתית-אמפירית של ההשפלה הנובעת מהפרדה, ובוודאי שאיננה מתעניינת בשאלה האם תנאי ההפרדה שווים.

אפילו בטכניקה הבסיסית של חילוץ הלכה מפסק דין לפי כללי התקדים המחייב, לא מכבדת הביקורת מושכלות ראשונים. כאילו לא הצטרפו השופטת ברון והשופט עמית מפורשות לקביעה לפיה ההפרדה היא חריג לכלל השוויון, הטקסט מציג את פסק הדין כאילו זוהי רק דעתו של השופט גרוסקופף.[23]

מחויבות להצגת הפסיקה באופן נאמן לרוחה וללשונה חיונית לשימור האפשרות החשובה לבקר את הרשות השופטת, אבל גם חיונית להגנה על עצמאותה. על בתי המשפט להתמודד עם ביקורת, אבל אי אפשר לצפות מהם להתמודד עם האשמות המייחסות להם דברים שלא כתבו ולא עשו.


ד"ר יופי תירוש היא מרצה בכירה בפקולטה למשפטים, אוניברסיטת תל אביב.

ציטוט מוצע: יופי תירוש "משפט חוקתי נמוג: שלושה עשורים של פסיקת בג״ץ בעניין הדרת נשים" ICON-S-IL Blog ‏ (24.2.2021).

[הערת המערכת: תגובת הכותבים שכלפיהם הופנתה הביקורת בסוף רשימה זו פורסמה בנפרד.]


[1]  Yofi Tirosh, Diminishing Constitutional Law: The First Three Decades of Women’s Exclusion Adjudication in Israel, 18 Int’l J. Const. L. 821 (2021).

[2] ראו, בהתאמה, בג"ץ 153/87 שקדיאל נ' השר לענייני דתות, פ"ד מב(2) 221 (1988); בג"ץ 953/87 פורז נ' ראש עירית תל-אביב-יפו, פ"ד מב(2) 309 (1988); בג"ץ 257/89 הופמן נ' הממונה על הכותל המערבי, פ"ד מח(2) 265 (1994); דנג"ץ 4128/00 מנכ"ל משרד ראש-הממשלה נ' הופמן, פ"ד נז(3) 289 (2003).

[3]  ראו, למשל, בג״ץ 5755/08 ארן נ' ממשלת ישראל (פורסם בנבו, 20.4.2009) (רכיבים בקורות החיים המאפיינים גברים, כמו קריירה צבאית, מעניקים יתרון שיטתי לגברים, שיש להתייחס אליו בזהירות בהערכת מועמדים לתפקיד).

[4] ראו, למשל, בג"ץ 5660/10 עמותת איתך – משפטניות למען צדק נ' ראש ממשלת ישראל, פ״ד סד(1) 501 (2010).

[5] ראו, בהתאמה, בג"ץ 6698/95 קעדאן נ' מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד נד(1) 258 (2000); בג"ץ 1067/08 עמותת "נוער כהלכה" נ' משרד החינוך, פ"ד סג(2) 398 (2009).

[6] בארצות הברית ניטש כיום ויכוח עז על ההשפעות השליליות של הפרדה בשירותים ציבוריים על שוויון מגדרי, אך סוגיה זו ראויה לדיון נפרד.

[7]  אור קשתי "תיכון בת"א סירב להיפגש עם בי"ס דתי שדרש הפרדה מגדרית" הארץ 4.6.2017.

[8]  בקשה לאישור תובענה ייצוגית בת"צ (מחוזי י-ם) 65819-02-19 כצמן נ' ליבנה צפוני בע"מ. ראו גם אפרת נוימן "בקשה לייצוגית: קטלוג החרדים של איקאה רמס את זכותן של נשים לכבוד ולשוויון" TheMarker 27.2.2019.

[9] בג"ץ 4541/94 מילר נ' שר הביטחון, פ"ד מט(4) 94 (1995).

[10] בג"ץ 746/07 רגן נ' משרד התחבורה, פ"ד סד(2) 530 (2011); בג"ץ 3856/11 פלונית נ' בית הדין השרעי העליון לערעורים (פורסם בנבו, 27.6.2013); בג"ץ 8213/14 בתיה כהנא דרור נ' השר לשירותי דת (פורסם בנבו, 15.8.2017).

[11] Tirosh, לעיל ה"ש 1, בעמ' 843–846.

[12] בג"ץ 6986/10 חברת מועצת עיריית ירושלים, רחל עזריה נ' משטרת ישראל (פורסם בנבו, 28.9.2010).

[13] בג"ץ 7521/11 רחל עזריה חברת מועצת עיריית ירושלים נ' משטרת ישראל (פורסם בנבו, 16.10.2011).

[14] פרשת רגן, לעיל ה"ש 10; לניתוח מפורט של פסק הדין בעניין רגן ראו יופי תירוש ״הסכמה להפרדה בין המינים כאתגר לתיאוריה הליברלית״ ספר מנחם מאוטנר (ישי בלנק, שי לביא, רועי קרייטנר ותומר שדמי עורכים, צפוי להתפרסם ב-2021). 

[15] בג״ץ 3856/11 פלונית נ׳ בית הדין השרעי העליון לערעורים (פורסם בנבו, 27.6.2013); בג״ץ 8213/14 כהנא דרור נ׳ השר לשירותי דת (פורסם בנבו, 15.7.2017).

[16]  הצעת חוק שיווי זכויות האישה (תיקון – תחולה), התשפ"א–2020, פ/2242/23.

[17] אור קשתי ״משרד השיכון: יש להתחשב בשיקולי צניעות כשמתכננים ערים חרדיות״ הארץ 4.2.2021.

[18]  בג"ץ 3865/20 שוקרון נ' המועצה המקומית קרית ארבע (פורסם בנבו, 7.10.2020).

[19] אריאל ארליך ומאיר בוחניק "נפרד ואינו מפלה – נשים וגברים בבריכות שחייה: הערת פסיקה בעקבות בג"ץ 3865/20"ICON-S-IL Blog ‏ (13.10.2020).

[20] Brown v. Board of Education of Topeka, 347 U.S. 483 (1954).

[21] ראו לעיל ה"ש 5.

[22] .Plessy v. Ferguson, 163 U.S. 537 (1896)

[23] בכתב בי-דין שהגיש לאחרונה פורום קהלת בעתירה שנדונה לצד עתירה שיזמתי בעניין הפרדה באקדמיה, מגדילים באי כוח העותר לעשות ומציגים את חוות דעתו של כב׳ השופט גרוסקופף כ״דעת יחיד״.

תגובה אחת בנושא “מהבטחה לנסיגה? מיני-סימפוזיון על הנוף המשתנה של המשפט החוקתי הישראלי – חלק ד' | משפט חוקתי נמוג: שלושה עשורים של פסיקת בג״ץ בעניין הדרת נשים / יופי תירוש

הוסיפו את שלכם

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

בלוג בוורדפרס.קום. ערכת עיצוב: Baskerville 2 של Anders Noren.

למעלה ↑

%d בלוגרים אהבו את זה: