הרחבת הרוח של רות גביזון | אחרי לכתה של ענקית משפט: סימפוזיון לזכרה של רות גביזון / מני מאוטנר

פוסט זה מתפרסם כחלק מסימפוזיון לכבודה ולזכרה של פרופ' רות גביזון, מענקיות המשפט הישראלי, שהלכה לעולמה באוגוסט 2020. הסימפוזיון בהשתתפות (לפי סדר א"ב) גונן אילן, עו"ד שחר בן מאיר, פרופ' אייל גרוס, פרופ' נטע זיו, פרופ' מנחם (מני) מאוטנר, עו"ד שמעון נטף, פרופ' פרנסס רדאי וד"ר מנאל תותרי-ג'ובראן, ובעריכה משותפת של שני שניצר וד"ר בל יוסף.

חנה ארנדט מדברת, בעקבות ביקורת כוח השיפוט של עמנואל קאנט, על "הרחבת הרוח": העמדת האני במקומו של האחר, ושקילת עמדותיו של האני לאור עמדותיו האפשריות של האחר.[1] מהלך זה הוא ברוח מושג הדיאלוג של הנס-גיאורג גדמר: הדיאלוג אינו הליך שבו כל צד מבקש להוכיח את צדקת עמדתו ולהראות שביכולתו לגבור על טיעוניו של האחר, אלא הדיאלוג מכוון להשיג תובנות בדרך של בחינת משקלה של הדעה של האחר, והכל מתוך פתיחות מירבית ונכונות לשינוי עמדות.[2] 

רבים שאלו עצמם מה היה פשר "התפנית" שחלה בעמדותיה של רות גביזון בסוף שנות התשעים של המאה העשרים. תשובתי: גביזון, שניחנה בחקרנות, בפתיחות וביושר אינטלקטואלי יוצאי דופן, עברה תהליך של הרחבת הרוח במובן של קאנט וארנדט. כמשפטנית, היא פעלה משך שנים בגדרי הליברליזם הישראלי. פעילות זו התרחשה במציאות בה המשפטנים, בראשות בית המשפט העליון, הם הסוכנים בה"א הידיעה להחדרת ערכים ליברליים לתרבות הפוליטית של המדינה. אכן, בשנת 1972 היא היתה בין מייסדי האגודה לזכויות האזרח, מהלך שכיום קשה להבין עד כמה חלוצי הוא היה בזמנו. הליברליזם שבו גדלה גביזון היה הליברליזם האטומיסטי, זה המתמקד ביחיד ומתעלם מהמשוקעות שלו בקבוצות ובתרבות. ואולם בשלב מסוים היא אימצה את ההנחות ואת אופן החשיבה של הליברליזם הקהילתני, זה התופס את היחיד כמשויך באופן בלתי ניתן להפרדה לקבוצות. מוקד ההתעניינות שלה עבר אפוא מהיחיד לקבוצה – הקבוצה הלאומית, הקבוצה הדתית, וכולי. היא גילתה את המתחים התרבותיים המאפיינים את החברה הישראלית (מתחים בין יהודים חילונים ויהודים דתיים, בין יהודים וערבים, וכולי). בתוך כך, היא הפנימה את עובדת החלקיות של הליברליזם בישראל, היינו העובדה שבמדינה חיות קבוצות חשובות שאינן מקבלות על עצמן את הליברליזם, או לפחות מבקשות לתת לו תכנים אחרים מאלה המקובלים על-ידי הזרם המרכזי של המשפטנים. היא גם הבחינה בהומוגניות החברתית והתרבותית של צמרת המשפט הישראלי, בראש ובראשונה בית המשפט העליון.[3] גביזון שימרה את הליברליזם שלה, ואולם היא עדכנה אותו והרחיבה אותו כדי לתת בו מקום לגיוון התרבותי הקיים במדינה.

גביזון לא השתמשה בעולם המושגים של הרב-תרבותיות. את הרחבת הרוח שלה היא עשתה במסגרת ההגות הדמוקרטית, ותוך הפעלה של מושג ה"לכידות". ליברלים אדוקים לא תמיד אהבו את המהלך הזה, משום שלא אחת היה נראה שכרוך בו ריכוך של עמדות ליברליות. זאת, במיוחד שנלוותה אליו במקביל ביקורת על האקטיביזם השיפוטי של בית המשפט העליון. מיכל שקד היתה הראשונה שביקרה את האקטיביזם של בית המשפט העליון, ואולם היא התייחסה רק לדוקטרינת הסבירות של בית המשפט.[4] גביזון היתה הראשונה שפיתחה הגות ביקורתית כוללת כנגד האקטיביזם,[5] וביקורת על המהלכים החוקתיים שנקט בית המשפט בשנים שלאחר פסק דין בנק המזרחי.[6] הביקורת על האקטיביזם והביקורת על המהלכים החוקתיים של בית המשפט נבעו מתפיסה עקרונית באשר לאופן שבו צריך בית משפט עליון לתפקד בין מוסדות המדינה האחרים בדמוקרטיה. אבל שתי הביקורות האלה נבעו גם מהבנתה של גביזון את המצב הישראלי כמצב של גיוון תרבותי: ביסוד שתי הביקורות עמד החשש שבית המשפט יצטייר כסוכן של קבוצה חברתית-תרבותית פרטיקולרית הנמצאת במאבק פוליטי ותרבותי עם קבוצות אחרות, וכתוצאה מכך בית המשפט יאבד אמון ולגיטימציה.

בראיון לעיתונאי ארי שביט ב-1999 אמרה גביזון:

בשעה שהמערכת הפוליטית והציבורית עברה דמוקרטיזציה ונפתחה לכוחות החדשים של המזרחיים והמסורתיים ואפילו הערבים, המערכת המשפטית נשארה טהורה למדי מבחינת האליטות הישנות. על כן אין התאמה בין המערכת הזאת לבין המערכת הפוליטית. במובן מסוים המערכת הזאת משמשת כמפלט אחרון לאלמנטים של האליטות הישנות המרגישים שהמוסד היחיד שנותר עדיין בשליטתם ומייצג את ערכיהם הוא בית המשפט. ועל כן יש להם נטייה טבעית להעצים את כוחו של בית המשפט ובעצם להשתמש בו כדי לבלום או לרסן את תהליך הדמוקרטיזציה. … עלינו להיזהר מאוד מהנטייה הזאת. היא עלולה ליצור את התחושה שיש כאן קבוצה אחת שעושה שימוש בתהליך החוקתי כדי להגן על האינטרסים שלה ועל הערכים שלה מפני התהליכים הדמוקרטיים אשר לכאורה יצאו מכלל שליטה. אם זה הרושם שייווצר, הוא יסכן הן את מעמדו של בית המשפט והן את הסיכוי שערכים ליברליים יתקבלו כערכיה של החברה הזו כולה.[7]

אין לי ספק שאפשר לומר על עמדתה של גביזון חמישה דברים. ראשית, עולם המושגים של הדמוקרטיה-הליברלית נשאר תמיד המסגרת והתשתית לחשיבתה. שנית, בגלל תפיסתה את החברה הישראלית כמורכבת מקבוצות, העמדה שלה היתה מחוברת למצב הישראלי באופן הדוק וקשוב יותר מעמדותיהם של מבקריה. שלישית, לעמדה המכילה שלה היה סיכוי טוב יותר לשמר את הליברליזם בישראל מאשר לעמדות החד-צדדיות, המסתגרות, של מתנגדיה. רביעית, היא סברה שיש להעביר כוח מבית המשפט האקטיביסטי למערכת הפוליטית ולחברה האזרחית כדי שאלה יגיעו אל הפתרונות הנחוצים (ברוח זאת, היא התנגדה לקביעת אופיה של המדינה בדרך משפטית-הכרזתית, למשל באמצעות חוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי). חמישית, למרבה הצער האזהרות שלה בנוגע לפגיעה באמון ובלגיטימציה של בית המשפט התממשו במלואן.

ברשימה קצרה זו אדון בשתי סוגיות: עמדתה של גביזון באשר לזכויות האדם ועמדתה של גביזון באשר למעמד הערכים הליברליים של בית המשפט העליון במצבים של חוסר הסכמה תרבותית עמם.

מעמדן של זכויות האדם

במסגרת דיונה במושג "מדינה יהודית ודמוקרטית" בחרה גביזון, לצורך המושג "דמוקרטית", ב"איפיון הצר מאוד, שהכל מסכימים שדמוקרטיה חייבת לקיימו, הוא העיקרון היסודי שהשלטון בחברה מקבל הכשר באמצעות הסכמת הנשלטים".[8] אף-על-פי שאפיון זה של הדמוקרטיה הינו פורמלי, הוא כולל לדבריה, בכל זאת, כמה זכויות אדם יסודיות, כגון הזכות לבחור ולהיבחר, הזכות לחופש הביטוי והזכות להתאגד, וכן מחויבות לשוויון בהשתתפות הפוליטית.[9] אולם אפיון זה של הדמוקרטיה אינו כולל "מחויבות לזכויות אדם, מעבר לאלה הנדרשות על-ידי הדמוקרטיה עצמה".[10]

 עם זאת, אין ספק שגביזון הייתה מחויבת באופן מוחלט להגנה על זכויות האדם, אך המקור לכך היה בעיניה חיצוני למושג "מדינה דמוקרטית" (הנתפס בדרך כלל כמתכוון למושג "מדינה ליברלית"):[11]

זכויות האדם הבסיסיות… נובעות מעקרונות מוסריים שנתפסים כאוניברסליים… דווקא האוניברסליות הנטענת של אידיאל זכויות האדם מחייבת להכיר בכך שאין לייחד, מושגית, את המחויבות לאידיאל זה למשטרים דמוקרטיים.

מחויבות לזכויות האדם נדרשת מכל חברה ומכל משטר, ולכן עליה להיות בין הגורמים המאחדים את החברה, ולא גורם שמפריד ומבחין בין חלקיה.[12]

ובמקום אחר:

זכויות האדם היסודיות מבטיחות את התנאים שהם כה חיוניים לשמירת כבודו ורווחתו של אדם עד שאנו אוסרים על החברה לפגוע בהן גם אם יש בפגיעה כזאת תמיכה פופולרית רחבה, וגם אם היא משרתת אינטרסים חשובים של הפוגעים. המקור של זכויות האדם היסודיות הוא עניין של מוסר פוליטי, והוא על-מדינתי וקדם-מדינתי. חברות יכולות לאמץ לעצמן הסדרים שונים ומגוונים, אולם אסור להן לפגוע בזכויות של חבריהן לחיים, כבוד, שוויון, הליך הוגן, חירויות יסוד, ותנאי קיום הוגנים.[13]

לפיכך, לדברי גביזון, "השאלה אם לכלול הגנה על זכויות [אדם] כחלק מן ההגדרה של דמוקרטיה, כך שההתנגשויות בין זכויות אלה יהיו פנימיות לדמוקרטיה, או לדרוש כי זכויות אלה יזכו להגנה במנותק מהדמוקרטיה, וכהגבלה עליה, היא בעיקרה שאלה תיאורטית".[14]

המהלך של הוצאת המחויבות לזכויות האדם "אל מחוץ לסוגריים" של המושג "דמוקרטיה", אך תוך השארת המחויבות לזכויות האדם, בכל זאת בגלל מעמדן האוניברסלי, יכול היה לפתוח פֶתח לאי-הבנות, שלפיהן, כדי להשיג ריכוך של הניגוד שבין "יהודית" ו"דמוקרטית", הציעה גביזון שנסתפק בתוכן "רזה" של המושג "דמוקרטית" (במובן של "ליברלית"). אולם מבחינת המהות, אין ספק שגביזון נותרה מחויבת לזכויות האדם.

עם זאת, בספרה אודות ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, סמוך לאחר שהיא כותבת על האוניברסליות של אידיאל זכויות האדם, גביזון כותבת פסקה הנראית כמסייגת את כוחם של טיעונים מכוחו של אידיאל זה בהקשר הישראלי, שבו יש מחלוקת על המעמד שראוי להינתן לאידיאל זכויות האדם במשפט ובחיים הציבוריים של המדינה:

זכויות האדם הן אילוצים שהכל חייבים לכבד, אולם הן אינן יכולות להכתיב הסדרים פוליטיים וחברתיים ספציפיים בנושאים השנויים במחלוקת גם בקרב אלה המחויבים לזכויות האדם. מכאן יוצא, כי מסגרת זכויות האדם חייבת להיות מינימליסטית. אם כל מחלוקת על הסדרים ספציפיים נהפכת לעניין של פגיעה בזכויות יסוד, הרי ששיח זכויות האדם נהפך למכשיר במחלוקות פוליטיות ואידיאולוגיות בין חלקי עם שונים, באופן המונע קיומה של מחלוקת לגיטימית שאינה כרוכה בהפרה של זכויות אדם בסיסיות. במילים אחרות, הרחבה של שיח זכויות האדם מטשטשת את ההבחנה בין דברים שנראים לי ראויים, ואשר אני חפצה להיאבק עליהם באופן פוליטי, לבין הגנה על זכויותי הבסיסיות. אינפלציה של זכויות האדם עלולה לגרום לאיבוד הכוח של זכויות האדם כערך מאחד ומוסכם.[15]

ניתן להבין את הדברים האלה בשתי דרכים:

הדרך האחת היא שהעובדה שאידיאל זכויות האדם או היקפו של אידיאל זה שנויים במחלוקת בין קבוצות חברתיות חשובות בישראל צריכה להוות טעם לקריאה מצומצמת של האידיאל בתנאים של החיים הציבוריים של ישראל.

הדרך האחרת היא שבישראל נעשה שימוש ברעיון הזכויות בכלל, וזכויות האדם בפרט, לצורך ניסוחן של מחלוקות ציבוריות במחלצות משפטיות והעברתן, לפיכך, מהמערכת הפוליטית להכרעתו של בית-המשפט העליון. אם זו הדרך להבין את דבריה של גביזון, אני סבור שקשה שלא להסכים עם דבריה. הרחבת דוקטרינת זכות העמידה, דילול דוקטרינת השפיטות, ופיתוחה של עילת הסבירות, כולם הפכו את בית המשפט העליון לגוף המכריע הכרעות פוליטיות בלבוש של תכנים משפטיים. אני סבור שזו הדרך הנכונה להבין את דבריה של גביזון.   

מתן כוח "וטו" לחולקים על ערכיו הליברליים של בית המשפט?

ממקומות אחדים בכתביה של גביזון עלה כי עצם העובדה שתפיסותיו הערכיות של בית-המשפט העליון שנויות במחלוקת בישראל צריכה להביא לידי צמצום ההיקף שבו בית המשפט מחיל את תפיסותיו. למשל:

בחברה מורכבת ופלורליסטית כמו זו בישראל ישנו מאבק… על תפיסות של החיים הטובים ושל אופיו של המקום הציבורי. אלה יכולות להיות מחלוקות ערכיות עמוקות. לא ברור מדוע בג"ץ הוא הגוף המתאים לפסוק במחלוקות ערכיות ומוסריות המפלגות את החברה הישראלית. להפך: הרכבו של בג"ץ, אופן המינוי אליו, וההכשרה הטיפוסית של חבריו מרמזים שבג"ץ אינו הגוף המתאים להכרעה בסוג כזה של נושאים, הן מבחינת המוסר הפוליטי והן מבחינת התבונה הפוליטית. מוסר פוליטי – שכן בדמוקרטיה הציבור כולו, על כל שכבותיו ועל כל גישותיו ותפיסותיו הערכיות, אמור להחליט יחדיו על אופי החברה שבה יחיה… תבונה פוליטית – מפני שהכרעות על האופי הציבורי של החיים בישראל שלא תהיינה מקובלות על חלקים ניכרים בציבור תבאנה בהכרח, ולא בלי הצדקה, לאבדן לגיטימיות של בג"ץ בחברה, או לפחות באותם חלקים בציבור שירגישו מוצאים אל מחוץ למחנה על-ידי גישתו הכללית של בג"ץ לשאלות היסוד של הקיום הישראלי.[16]

ובמקום אחר:

אני חושבת שנכון הדבר שבית משפט יתן ביטוי משפטי לערכים המשותפים, כגון: זכויות האדם היסודיות, אבל אינני חושבת שנכון שבית משפט יעשה שימוש בכוחו לתת עדיפות לערכים של קבוצה אחת בחברה על חשבון ערכיהן של קבוצות אחרות. אינני חושבת שזה נכון שבית המשפט יכריע לטובת מערביות ונגד מסורתיות, או בעד מודרניות ואינדיווידואליזם ונגד קהילתיות. זה מהלך מאוד בעייתי בעיני.[17]

בשורה של חיבורים חלקתי על אמירתה של גביזון ש"לא ברור מדוע בג"ץ הוא הגוף המתאים לפסוק במחלוקות ערכיות ומוסריות המפלגות את החברה הישראלית", ובמיוחד על אמירתה: "אינני חושבת שזה נכון שבית המשפט יכריע לטובת מערביות ונגד מסורתיות, או בעד מודרניות ואינדיווידואליזם ונגד קהילתיות."[18] חשבתי שבאמירות האלה היא הלכה רחוק מדי עם הרחבת הרוח שלה, שגרמה לה לרצות להכיל את הגיוון התרבותי הקיים במדינה אל תוך החשיבה הדמוקרטית-ליברלית שלה. טענתי שלוש טענות מרכזיות:

ראשית, טענתי שפיתוחה של תרבות פוליטית דמוקרטית-ליברלית היא התרומה ההיסטורית הגדולה של בית המשפט העליון (ושאר משפטני המדינה), תרומה שאסור לוותר עליה ועל המשכיותה בשום אופן. בניסוח אחר, ההכרעה שבית המשפט יפעל לטובת ה"מערביות" ובעד ה"מודרניות והאינדיווידואליזם" נפלה ברגע המכונן של הקמת המדינה, כשסעיף 11 לפקודת סדרי השלטון והמשפט, התש"ח-1948 קבע ש"המשפט שהיה קיים בארץ-ישראל ביום ה' באייר תש"ח (14 במאי 1948) יעמוד בתקפו", וכשהמשפטנים היהודים שעברו את תהליך האנגליפיקציה של המשפט בתקופת המנדט, ונעשו בעקבות זאת לנשאים מובהקים של הערכים הליברלים המשוקעים במשפט הזה, החלו מאיישים את כל העמדות במערכת המשפטית של המדינה הצעירה (לרבות העמדות של עריכת הדין והוראת המשפט), והחלו מפעילים את המשפט הליברלי שהמדינה ירשה מהשלטון הבריטי בארץ ישראל.  

שנית, טענתי שהעובדה שיש החולקים על ערכיו הליברליים של בית המשפט אין משמעה שיש לתת בידי החולקים זכות וטו באשר להמשך השימור והפיתוח של הליברליזם על-ידי בית המשפט. 

שלישית, טענתי שהיקף התמיכה בליברליזם הישראלי רחב בהרבה מזה שתואר על-ידי גביזון. הקבוצה היחידה המתנגדת חזיתית לעולם הערכים הליברלי-מערבי של בית המשפט היא הקבוצה החרדית. לעומת זאת, הקבוצה החילונית, מרבית הציונות הדתית, הקבוצה המסורתית, ומרבית הקבוצה הערבית –  תומכים בליברליזם הזה ומקווים להמשך שימורו, גם אם מטבע הדברים הם עשויים להציע פרשנויות אחרות לתכניו. בניסוח אחר, מרבית אזרחי המדינה תומכים בהמשך קיומו של המשטר הדמוקרטי-ליברלי של המדינה.  

גביזון פעלה מתוך חרדה עמוקה להמשך הלכידות של החברה הישראלית בתנאי הגיוון התרבותי, ואף הקיטוב התרבותי, המאפיינים אותה. היא הוטרדה מאוד מכך שפרויקט זכויות האדם המקודם על-ידי המשפט הישראלי נתפס כסקטוריאלי, ולא כמשהו שכל הישראלים באשר הם צריכים להרגיש מחויבים אליו. היא הבינה היטב את הפגיעה שנגרמה ליכולתו של בית המשפט העליון לשמש מגן לזכויות האדם ככל שבית המשפט עסק בעניינים שמעבר לזכויות האדם – עניינים "פוליטיים", שאליהם הגיע בית המשפט בגלל פיתוחה של דוקטרינת העותר הציבורי ובגלל דילולה של דוקטרינת השפיטות. נדיר למצוא הוגה שהגותו כל כך מקורית, מאתגרת, מעשירה ומפרה כהגותה.


מני מאוטנר הוא פרופסור מן-המניין אמריטוס ומופקד הקתדרה למשפט אזרחי השוואתי ולתורת המשפט בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת תל אביב.

ציטוט מוצע: מני מאוטנר "הרחבת הרוח של רות גביזון" ICON-S-IL Blog (21.10.2020).


[1] חנה ארנדט הרצאות על הפילוסופיה הפוליטית של קאנט 70 (גיא אלגת מתרגם, 2010). עמדה זו אומצה על ידי סיילה בן-חביב: Seyla Benhabib, Introduction, in Situating the Self3, 9 (1992).

[2] מנחם מאוטנר משפט ותרבות פרק שלישי (2008).

[3] בראיון לעיתונאי ארי שביט ב-1999 אמרה גביזון שהשליטה של שופטי בית המשפט העליון בהליך מינוי השופטים הופכת את מערכת המשפט "למין כת סגורה, אחידה למדי, אשר בעצם מנציחה את עצמה." בהמשך יצאה נגד "הומוגניות היתר" של המערכת. ארי שביט "דבר ראש האופוזיציה – ראיון עם פרופ' רות גביזון" מוסף הארץ (12.11.1999). 

[4] מיכל שקד "הערות על ביקורת הסבירות במשפט המינהלי" משפטים יב 102 (התשמ"ב). 

[5] רות גביזון "מעורבות ציבורית של בג"ץ: מבט ביקורתי" רות גביזון, מרדכי קרמניצר, יואב דותן אקטיביזם שיפוטי: בעד ונגד – מקומו של בג"ץ בחברה הישראלית 69 (התש"ס).    

[6] ע"א 6821/93 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' מגדל כפר שיתופי, פ"ד מט(4) 221 (1995). ראו רות גביזון "המהפכה החוקתית – תיאור המציאות או נבואה המגשימה את עצמה?" משפטים כח (התשנ"ז).

[7] שביט, לעיל ה"ש 3.

[8] רות גביזון ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית: מתחים וסיכויים 29 (התשנ"ט).

[9] שם, בעמ' 32, 33.

[10] שם, בעמ' 32.

[11] אשר מעוז "ערכיה של מדינה יהודית ודמוקרטית" עיוני משפט יט 547, 567 (1995).

[12] גביזון ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, לעיל ה"ש 8, בעמ' 33, 35. 

[13] גביזון "מעורבות ציבורית של בג"ץ: מבט ביקורתי", לעיל ה"ש 5, בעמ' 83. ראו גם: רות גביזון עיגון חוקתי לחזון המדינה? (2015).

[14] גביזון ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, לעיל ה"ש 8,בעמ' 33.

[15] שם, בעמ' 34.

[16] גביזון "מעורבות ציבורית של בג"ץ: מבט ביקורתי", לעיל ה"ש 5, בעמ' 104–105.

[17] שביט, לעיל ה"ש 3.

[18] מנחם מאוטנר ירידת הפורמליזם ועליית הערכים במשפט הישראלי (1993); מנחם מאוטנר "המשפט הסמוי מן העין" אלפיים 16, 45 (1998); מנחם מאוטנר "שנות השמונים – שנות החרדה" עיוני משפט כו 645 (2003); מנחם מאוטנר "מינוי שופטים לבית המשפט העליון בחברה רב-תרבותית" מחקרי משפט יט 423 (2003); מנחם מאוטנר משפט ותרבות בישראל בפתח המאה העשרים ואחת פרק שביעי (2008); מנחם מאוטנר הליברליזם בישראל: תולדותיו, בעיותיו, עתידותיו פרק ראשון, פרק שני, פרק חמישי (2019).  

תגובה אחת בנושא “הרחבת הרוח של רות גביזון | אחרי לכתה של ענקית משפט: סימפוזיון לזכרה של רות גביזון / מני מאוטנר

הוסיפו את שלכם

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

בלוג בוורדפרס.קום. ערכת עיצוב: Baskerville 2 של Anders Noren.

למעלה ↑

%d בלוגרים אהבו את זה: