מעמדה המשפטי של השפה הערבית בעקבות חוק-יסוד הלאום / מוחמד ס. ותד

ביום 26.7.2018 כוננה הכנסת את חוק-יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי (להלן: חוק-יסוד הלאום), בגדרו ביססה את הקביעה לפיה ״מדינת ישראל היא מולדתו ההיסטורית של העם היהודי, שבה הוא מממש את זכותו הטבעית, התרבותית, הדתית וההיסטורית להגדרה עצמית״.[1] במסגרת חקיקת יסוד זו פירטה הכנסת את משמעות אופיה היהודי של המדינה, בין היתר, באמצעות הקביעה בסעיף 4, כי עברית היא שפת המדינה.[2] לצד זאת נקבע, כי לשפה הערבית יהיה מעמד מיוחד וכי אין בהוראות סעיף זה כדי לפגוע במעמד שניתן בפועל לשפה הערבית עובר לכינון חוק-יסוד הלאום (להלן: סעיף שימור הדינים).[3] ברשימה זו אתמקד בשאלה הבאה: כיצד ובאיזו מידה, אם בכלל, שינה חוק-יסוד הלאום את מעמדה המשפטי של השפה הערבית בישראל?

בעקבות כינון חוק-יסוד הלאום נשמעו שתי טענות מרכזיות בדבר פגיעה במעמד השפה הערבית. הראשונה, כי חוק-יסוד הלאום השיל מהשפה הערבית את המעמד הרשמי לו זכתה בעבר; והשנייה, כי יש בחוק-יסוד הלאום כדי למנוע את המשך פיתוח מעמד השפה הערבית.[4] ביסוד הטענה הראשונה מונחת הסברה לפיה ערב כינון חוק-יסוד הלאום נהנתה השפה הערבית ממעמד רשמי, בעיקר, אך לא רק, בהתבסס על סימן 82 לדבר המלך במועצתו (להלן: סימן 82).[5] ביסוד הטענה השנייה מונח החשש שמא העיקר בסעיף 4 לחוק-יסוד הלאום הוא ביטול סימן 82 ובסעיף שימור הדינים שלפיו הוא הקפאת אפשרות פיתוח מעמד השפה הערבית.[6] בהידרשי לטענות אלה אטען, בזהירות המתחייבת, כי גישה זו מתבססת על הנחות יסוד מוחלטות השנויות במחלוקת, וכי מכל מקום, אפילו היו נכונות עדיין המסקנות המשפטיות הנגזרות מהן אינן מתחייבות בהכרח.

נקודת המוצא לדיון במעמד השפה הערבית עובר לכינון חוק-יסוד הלאום הוא סימן 82, אשר כותרתו ״שפות רשמיות״. בגדרו נקבע, בין היתר, כי ״כל הפקודות, המודעות הרשמיות והטפסים הרשמיים של הממשלה וכל המודעות הרשמיות של רשויות מקומיות ועיריות בתחומים שייקבעו עפ״י צו מאת הממשלה יפורסמו בעברית ובערבית״.

בשורה של פסקי דין שימש סימן 82 את בית-המשפט כעוגן הנורמטיבי העיקרי להכרה במעמד השפה הערבית כשפה רשמית.[7] זאת, בנוסף לחופש הלשון, הנגזר מחופש הביטוי, הזכות לכבוד ועיקרון השוויון.[8] לצד זאת, בית-המשפט הציג שורה של נימוקים הנוגעים לחשיבות ההגנה על השפה הערבית בהיותה שפתו של המיעוט הגדול ביותר בישראל, מיעוט אשר בחר, חרף הסכסוך הערבי-ישראל, לחיות במדינה כמיעוט נאמן ושווה זכויות;[9] וכן היותה של הערבית שפה אשר יש בה כדי להביא להידוק היחסים בין המדינה לבין המיעוט הערבי החי בתוכה.[10] עם זאת, היו כאלה שראו בסימן 82 כמבסס אך ורק את מעמדה הנעלה במיוחד של השפה הערבית, ביחס לשפות אחרות המדוברות בישראל, ואולם לא בהכרח כשפה רשמית.[11]

לגישתי, שאלת מעמדה של הערבית כשפה רשמית מלווה בפולמוס מורכב במיוחד, כפי שבא לידי ביטוי בעניין עדאלה,[12] שם הוצגו שלוש גישות פרשניות ביחס לסימן 82. הגישה הראשונה ראתה בסימן 82 כמבסס את מעמדה הרשמי של השפה הערבית אך ורק ביחס לרשימת ההקשרים הקונקרטיים המצוינים בסימן גופו.[13] בגדר כך, הגנה על השפה הערבית ביחס לשילוט העירוני חייבה הנחה כי הביטוי ״מודעות רשמיות״, המובא בסימן 82, ישתרע גם על שילוט עירוני; הנחה שבית-המשפט בעצמו ציין כי היא אינה נקייה מספקות.[14] הגישה השנייה סברה כי סימן 82 קובע את אופיה הרשמי של השפה הערבית באופן עקרוני וכי רשימת המקרים המתוארת בסימן גופו אינה אלא רשימה מדגימה.[15] הגישה השלישית הדגישה כי אין בעצם השימוש במילים ״שפות רשמיות״ שבכותרת הסימן כדי ללמד על מהות הגדרתה של השפה הערבית כשפה רשמית. שכן, בהעדר הגדרה ברורה בגוף הסימן יש להיזהר מהסקת מסקנות פוזיטיביות ברורות ביחס למעמדה הרשמי.[16] לפי גישה אחרונה זו, השפה הערבית נהנית ממעמד נעלה במיוחד אך לא ממעמד של שפה רשמית בדמות מעמדן הרשמי של השפות האנגלית והצרפתית בקנדה.[17]

פולמוס זה לא צומצם אך לשאלת היקף ההכרה במעמדה הרשמי של השפה הערבית כי אם בנוסף התרחב לסוגיית ההשלכות המשפטיות הנובעות מהכרה זו. בעוד שלפי גישה אחת יש בהכרה זו כדי לחייב את הרשויות להרשות למיעוט הערבי לחיות את חייו במדינה תוך שימוש בשפתו,[18] הרי שלפי הגישה האחרת יש לראות בסימן 82 כמצומצם בתחולתו לשלטון המרכזי אך לא לשלטון המקומי.[19]

תהא המחלוקת בין שופטי בית-המשפט ככל שתהא, המכנה המשותף בין כלל השופטים הוא שההכרה במעמדה הרשמי של השפה הערבית מותנית בכך, או מבוססת על כך, שהעברית היא שפת המדינה והיא השפה הדומיננטית במדינה;[20] שהכרה במעמדה הרשמי של השפה הערבית אינה מסכנת את מעמד הבכורה שניתן לשפה העברית;[21] ושיש לפרש את סימן 82 לאור החקיקה המעניקה לשפה העברית, שפתו הלאומית של הרוב, עליונות ועדיפות במדינה היהודית והדמוקרטית, בהיותה ״אחד מהכוחות המאחדים אותנו כעם״.[22] בעניין זה אף ראוי להדגיש את דבריו של נשיא בית-המשפט העליון אהרן ברק, כתוארו אז, בעניין עדאלה, שם הוא תיאר את השפה העברית כשפתם של הישראלים, וכי היא יסוד בהגדרתה של ישראל כמדינה ריבונית; בדיוק כפי שצרפתית היא שפתם של הצרפתים והיא יסוד בהגדרת צרפת כמדינה ריבונית ובדיוק כפי שאנגלית היא שפתם של האנגלית והיא יסוד בהגדרת אנגליה כמדינה ריבונית.[23]

משכך הם פני הדברים, דומה כי סעיף 4 לחוק-יסוד הלאום, ודווקא משום סעיף שימור הדינים, משכפל את מעמד השפה הערבית כפי שהיה קיים עובר לכינון חוק-יסוד הלאום ולא משנה אותו, לפחות לא לרעה. סעיף 4 מכיר בעליונותה של השפה העברית כשפת המדינה, מכיר במעמדה הנעלה במיוחד של השפה הערבית כבעלת מעמד מיוחד ומשמר את מעמד השפה הערבית כפי שזה היה קיים ערב כינון חוק-יסוד הלאום (יהא זה כאשר יהא).

לדעתי, ההבחנה המעוגנת בסעיף 4 לחוק-יסוד הלאום בין עברית כשפת המדינה לבין ערבית כשפה בעלת מעמד מיוחד אינה מובילה בהכרח למסקנה כי עברית היא שפה רשמית ואילו ערבית אינה שפה רשמית. ממש לא; עניין לנו בהבחנה בין שפות רשמיות בכלל לבין שפת המדינה. עניין זה קיבל ביטוי בעניין ראם מהנדסים, שם השופטים אהרן ברק ודב לוין הכירו, באופן עקרוני, בשפה הערבית כשפה רשמית במדינה ואולם הדגישו כי עברית היא שפת המדינה; כאשר השופט לוין הוסיף והדגיש כי הגם שהשפה הערבית היא שפה רשמית עדיין נמנית היא עם השפות הלועזיות המדוברות בקרב אזרחי המדינה.[24] לומר, אפשר לראות ביותר משפה אחת כשפה רשמית ועדיין לתאר שפה אחת בלבד כשפת המדינה.

בכל מקרה, מעיון בפסיקת בית-המשפט עולה כי צמד המילים ״מעמד מיוחד״ אינו מלמד בהכרח על פגיעה במעמד השפה הערבית. בעוד שבעניין מרעי, השופט מישאל חשין השתמש בביטוי זה כדי לתאר את השפה הערבית כבעלת מעמד נעלה במיוחד במובחן מתיאורה כבעלת מעמד רשמי,[25] הרי שבעניין עדאלה, הנשיא אהרן ברק קבע כי בהתבסס על סימן 82 השפה הערבית היא שפה רשמית, דבר אשר מעניק לה, להבדיל משפות מדוברות אחרות במדינה, מעמד נעלה במיוחד, ביטוי אותו הוא שאל מעניין מרעי לעיל. [26]

לגישתי, העובדה שהשפה הערבית אינה מתוארת כשפה רשמית בחוק-יסוד הלאום אינה מעלה ואינה מורידה. שכן, בגדר חוק-יסוד הלאום כולו המחוקק אינו משתמש במונח ״שפה רשמית״ לא בהקשר של השפה העברית ולא בהקשר של השפה הערבית. בדיוק כשם שתיאור השפה העברית כשפת המדינה, ולא כשפתה הרשמית של המדינה, אינו שולל מהשפה העברית את מעמדה הרשמי, הרי שבמיוחד לאור סעיף שימור הדינים תיאור השפה הערבית כבעלת מעמד מיוחד אינו שולל ממנה את מעמדה הרשמי.[27] יש לקרוא את סעיף 4(ב) לחוק-יסוד הלאום ביחד עם סעיף 4(ג) לאותו חוק אשר מספק הכרה מפורשת במעמד השפה הערבית כפי שזה היה קיים עובר לכינון חוק-יסוד הלאום, לא רק ביחס לסימן 82 אלא גם ביחס לפולמוס הפרשני סביב מעמד השפה הערבית, לרבות בהשוואה לשפה העברית.

עתה אבקש להידרש לחשש שמא יש בסעיף 4 לחוק-יסוד הלאום כדי לבטל את סימן 82 ובסעיף שימור הדינים שלפיו כדי להקפיא את אפשרות פיתוח מעמד השפה הערבית.[28] זאת במיוחד, כך לטענת המעלים חשש זה, משום שעיגונה של השפה העברית כשפת המדינה דווקא בחקיקת יסוד עשוי (או עלול) להשפיע על האופן בו בית-המשפט מפרש חוקים. הדבר בולט במיוחד במצבי לאקונה,[29] שהרי עניין לנו בערכי היסוד של השיטה אשר עימם נמנים חוקי-היסוד של מדינת ישראל, לרבות חוק-יסוד הלאום. לגישתי, מסקנה משפטית זו אינה הכרחית.

בדברי ההסבר לסעיף 4 לחוק-יסוד הלאום נכתב:

מוצע לעגן את מעמדן של השפה העברית והשפה הערבית במדינה. סימן 82 לדבר המלך במועצה על ארץ-ישראל, 1922 עד 1947 ,קובע בנוסחו הנוכחי כי עברית וערבית הן שפות רשמיות במדינה, אך בפועל, הן בחקיקה והן בפסיקה, מוענק לשפה העברית מעמד של בכורה. לכן מוצע לקבוע כי עברית היא שפת המדינה, וכך לתת ביטוי למרכזיות השפה באופייה של המדינה כמדינת הלאום של העם היהודי ולחשיבות המיוחסת לתחיית הלשון העברית במפעל הציוני מתחילתו. לצד קביעה זו, מוצע לעגן בחוק היסוד את המעמד המיוחד המוקנה במדינה לשפה הערבית, ואף להדגיש כי אין בחוק היסוד כדי לפגוע במעמד המוענק בפועל לשפה הערבית כיום.[30]

מושכלות ראשוניים הם, כי נקודת המוצא לפרשנותה של נורמה משפטית היא לשון החוק, כאשר מבין מגוון המשמעותיות הלשוניות שהחוק סובל, על בית-המשפט לבחור את הפרשנות אשר מגשימה את תכליתו; המורכבת מיסוד סובייקטיבי ומיסוד אובייקטיבי.[31] במסגרת קביעת תכלית זו יש לשופט מרחב של שיקול דעת, בגדרו פועל הוא כדי לאזן בין שני יסודות אלה.[32] התכלית הסובייקטיבית עוסקת בתכלית בפועל אשר הייתה אצל המחוקק, היינו- כוונת המחוקק הנלמדת, בראש ובראשונה, מלשון החוק אך גם, בין היתר, מההיסטוריה הפרלמנטרית שלו, לרבות דברי הכנסת ודברי ההסבר המלוות הצעת חוק, ואולם זאת יש לעשות לא לשם בחינת כיצד הבין או פירש חבר כנסת פלוני או פלמוני מושג מסוים; שכן, הרשות המחוקקת היא הכנסת ולא חבר כנסת כזה או אחר.[33] לצד התכלית הסובייקטיבית עומדת התכלית האובייקטיבית; זו משקפת ערכים ועקרונות אשר החוק נועד להגשים בחברה דמוקרטית.[34] דווקא משום שחוק אינו מתקיים בתוך חלל חקיקתי, כי אם חלק משרשת חקיקתית של מחוקק קבוע – להבדיל מחברי כנסת מתחלפים – יש לשאוף להרמוניה חקיקתית בין דברי החקיקה.[35] עם המקורות המשפטיים אשר עשויים לסייע לשופט בקביעת תכליתו האובייקטיבית של דבר חקיקה נמנים עקרונות היסוד של השיטה,[36] בגדרם חי דבר החקיקה, המהווים את סביבתו הנורמטיבית – אלה כוללים לא רק את הסביבה הקרובה, בבחינת ההקשר החקיקתית הקרוב, כי אם גם עקרונות מקובלים, מטרות יסוד ואמות מידה בסיסיות.[37]

סעיף 4 לחוק-יסוד הלאום, בדיוק כמו סימן 82, אינו אלא נורמה משפטית הניתנת לפיתוח. בהתאם, ובדומה לפרשנויות השונות אשר הביאו לפיתוח מעמד השפה הערבית במסגרת סימן 82, כך יכול, עדיין, בית-המשפט להמשיך ולפתח את מעמד השפה הערבית בגדר סעיף 4 לחוק-יסוד הלאום. בנוסף ובמיוחד, הואיל וסעיף 4 לא ביטל את סימן 82. ואפילו ביטל אותו, הוא לא ביטל את החקיקה הפרטיקולרית אשר סייעה לבית-המשפט בביסוס מעמדה הרשמי של השפה הערבית, לא-כל-שכן לא את חופש הלשון ולא את עיקרון השוויון. על-כן איני רואה כל מניעה להמשך פיתוח מעמד השפה הערבית. יתרה מזו, השיקולים הלבר-תחיקתיים אשר שימשו את בית-המשפט כעוגן בפיתוח מעמד השפה הערבית עדיין קיימים ושרירים גם אחרי, ובמיוחד אחרי, כינון חוק-יסוד הלאום. לומר, המיעוט הערבי הוא עדיין המיעוט הגדול ביותר במדינת ישראל, מיעוט אשר חרף הסכסוך הערבי-ישראל המתמשך, וחרף חקיקת חוק-יסוד הלאום (על כל המשתמע מכך), בוחר להיות נאמן ולחיות במדינת ישראל על בסיס אזרחות שווה. בנוסף, הגנה כזו על השפה הערבית עשויה עדיין, ואולי ביתר שאת, להוות בסיס להידוק היחסים בין המדינה לבין אזרחיה.

בנוסף, דווקא משום עיגון מעמד השפה הערבית בחקיקת יסוד, ובהינתן סעיף שימור הדינים, ולאור מעמדה הנורמטיבי הגבוה של חקיקת היסוד, אני סבור כי לא רק שהדלת לפיתוח מעמד השפה הערבית לא נסגרה, אלא שהיא נותרה, ואולי אף במידה רחבה יותר, פתוחה. ככזה, מעמד השפה הערבית אף שודרג, ולמצער עשוי להיות משודרג. בהינתן כי חקיקת היסוד של מדינת ישראל נמנית עם עקרונות היסוד של השיטה, הרי שעתה גם השפה הערבית נמנית עם עקרונות היסוד של השיטה.

יתרה מזו, מכל השפות המדוברות האחרות במדינת ישראל, המחוקק בחר לעגן דווקא את מעמד השפה הערבית בחקיקת יסוד. אם עד כה היסס בית-המשפט בהכרה במיעוט הערבי כמיעוט לאומי יליד מחמת היותה של הסוגיה פוליטית ולא משפטית,[38] הרי לנו פתח להכרה משפטית שכזו, ולו ברמת העיקרון.[39]

הנה-כי-כן, גישה פרשנית זו לא רק שאינה חורגת מגבולותיהן הלשוניות של הוראות סעיף 4 לחוק-יסוד הלאום, כי אם מוסיפה ומאזנת היא כדבעי בין התכלית הסובייקטיבית לבין התכלית האובייקטיבית של חוק-היסוד. לומר, בעוד שהתכלית הסובייקטיבית היא הדגשת ועיגון עריכה הלאומיים של מדינת ישראל כמדינה יהודית בחקיקת יסוד, התכלית האובייקטיבית נוגעת לשימור אופייה הדמוקרטי של המדינה, לרבות עקרונות היסוד של השיטה כפי שאלה נקבעו במגילת העצמאות ובפסיקת בית-המשפט. עקרונות יסוד אלה כוללים את החובה להגן על חופש הלשון, התרבות והדת של המיעוט הערבי בישראל וכן לנהוג במיעוט זה בכבוד ובשוויון. גישה פרשנית זו אף מגשימה את הכלל בדבר הרמוניה חקיקתית במיוחד עת עניין לנו בחקיקת יסוד המצטרפת אל מערך קיים של חקיקת יסוד אחרת הקובעת את אופיה היהודי והדמוקרטי של מדינת ישראל.[40]

יהא עניין זה כאשר יהא, עוקב לכינון חוק-יסוד הלאום בית-המשפט נדרש בשתי הזדמנויות לסוגיית מעמד השפה הערבית.[41] בשני מקרים אלה, לא רק שהעותרים הסתמכו על סימן 82, אלא שגם רשויות המדינה לא טענו ואף בית-המשפט בעצמו לא קבע כי סימן 82 בוטל בעקבות חוק-יסוד הלאום. בנוסף, לא רק שרשויות המדינה לא טענו כי חוק-יסוד הלאום מבטל את סימן 82 אלא שגם בית-המשפט בעצמו נדרש לסימן 82 כדבר חקיקה בתוקף,[42] ואף הדגיש את הדגיש את חשיבותה של השפה הערבית במרקם החיים הישראלית תוך שהוא נשען על אותה פסיקה המבססת, ברובה המכריע, את מעמדה הרשמי של השפה הערבית.[43] עיון בשתי פרשות אלה,[44] מלמד, לכאורה, כי כוחן של הקביעות בעניין עדאלה, על כל המחלוקות השיפוטיות שהתגלעו בין השופטים, עומדות גם הן בתוקף לאחר כינון חוק-יסוד הלאום.

האם אני צודק בעמדה אשר הצגתי ברשימה זו? ימים יגידו.[45] בסופו של יום לדבר חקיקה חיים משל עצמו. בשלב הזה יכולתי להניח את קולמוסי בצד ולסיים את כתיבתה של רשימה זו, ואולם אני רואה לנכון להוסיף אך זאת: אין להסיק מעמדתי אשר הצגתי בחיבור זה כי אני תומך בכינונו של חוק-יסוד הלאום כפי שהוא נחקק. שכן, לדעתי חוק-יסוד הלאום כפי שהוא מנוסח היום אינו מייצג את חזון האבות המייסדים של המדינה להקים מדינה יהודית ודמוקרטית. ככזה, חוק-יסוד הלאום אינו אלא מחצית האמת, מחצית החלום ומחצית החזון. אסיים כאן מקום שיכולתי להרחיב.

 

מוחמד ס. ותד הוא פרופ׳ חבר ודיקאן בית-הספר למשפטים, המכללה האקדמית צפת. תודה מיוחדת לחברותי ד״ר מיטל פינטו, ד״ר יעל עפרון ועוה״ד בל יוסף על הערותיהן המאלפות לגרסאות קודמות של רשימה זו.

ציטוט מוצע: מוחמד ס. ותד "מעמדה המשפטי של השפה הערבית בעקבות חוק-יסוד הלאום" ICON-S-IL Blog (7.1.2020)

 

[1] סעיף 1(ב) לחוק-יסוד הלאום.

[2] שם, סעיף 4(א).

[3] שם, סעיפים 4(ב) ו-4(ג).

[4] ראו למשל: מיטל פינטו ״מדוע חוק-יסוד הלאום כן משנה לרעה את מעמדה של השפה הערבית״  ICON-S-IL Blog (31.10.2018).

[5] כפי שאומץ בחקיקה הישראלית לאחר הקמת מדינת ישראל, דבר המלך במועצה על ארץ-ישראל, 1922 עד 194, וכפי שתוקן באמצעות סעיף 15(ב) לפקודת סדי השלטון והמשפט, תש״ח-1948.

[6] פינטו, לעיל ה״ש 4. יודגש כי פינטו אינה שוללת את האפשרות שניתן לפרש את סעיף שימור הדינים כמותיר על כנו את סימן 82, ובהתאם משמר את מעמדן הרשמי של השפה העברית והשפה הערבית.

[7] ע״א 105/92 ראם מהנדסים קבלנים בע״מ נ׳ עיריית נצרת עילית, פ״ד מז(5) 189 (1993); בג״ץ 4112/99 עדאלה המרכז המשפטי לזכויות המועט הערבי בישראל נ׳ עיריית תל-אביבי-יפו, פ״ד נו (5) 393 (2002); ע״א 4926/08 נאשף נ׳ הרשות הממשלתית למים וביוב (פורסם בנבו, 9.10.2013); רע״א 12/99 מרעי נ׳ סאבק, פ״ד נג(2) 128 (1999). עוגנים נורמטיביים קונקרטיים נוספים ביססו את מעמד השפה הערבית בישראל. ראו: עניין עדאלה, שם, פסק-דינה של השופט דליה דורנר, בעמ' 478–480. יודגש, כי קיימת גם פסיקה של ערכאות דיוניות שונות המפתחת מעמד רשמי זה, ראו: פינטו, לעיל ה״ש 4, הערות 3–4. עם זאת, בשל קוצר היריעה בחרתי שלא להידרש לפסיקה זו.

[8] עניין עדאלה, שם, פסק-דינו של הנשיא אהרן ברק, בעמ' 414–416, ופסק-דינה של השופטת דליה דורנר, בעמודים 480–481. ראו גם: עניין ראם מהנדסים, שם, פסק-דינו של הנשיא אהרן ברק, בעמ' 202–204.

[9] עניין עדאלה, לעיל ה"ש 7, פסק-דינו של הנשיא אהרן ברק, בעמ' 420.

[10] עניין נאשף, לעיל ה״ש 7, פסק-דינו של השופט אליקים רובינשטיין, פסקאות ב׳ ו- ח׳.

[11] פסק-דינו של השופט מישאל חשין בעניין מרעי, לעיל ה״ש 7, בעמוד 142, ובעניין עדאלה, לעיל ה״ש 7, בעמוד 429.

[12] עניין עדאלה, לעיל ה"ש 7.

[13] שם, פסק-דינו של הנשיא אהרן ברק.

[14] שם, בעמ' 413. למען הדיוק יצוין, כי בסופו של יום הנשיא אהרן ברק הגם שקיבל את העתירה, לא ביסס את ההגנה על השפה הערבית על סימן 82 כי אם על הזכות לחופש לשון, הזכות לכבוד ועיקרון השוויון. ראו שם, בעמ' 416–418.

[15] שם, פסק-דינה של השופטת דליה דורנר.

[16] שם, פסק-דינו של השופט מישאל חשין, בעמ' 429. ראו גם לעיל בה״ש 14.

[17] שם, פסק-דינו של הנשיא אהרן ברק, בעמ' 428–430.

[18] שם, פסק-דינה של השופטת דליה דורנר, בעמ' 481.

[19] כאמור, בהיעדר צו מאת הממשלה. שם, פסק-דינו של הנשיא אהרן ברק, בעמ' 413, ופסק-דינו של השופט מישאל חשין, בעמ' 432–433.

[20] שם, פסק-דינו של הנשיא אהרן ברק, בעמ' 419, ופסק-דינה של השופט דורנר, בעמ' 480.

[21] שם, פסק-דינו של הנשיא אהרן ברק, בעמ' 419.

[22] שם, פסק-דינה של השופטת דליה דורנר, בעמ' 480.

[23] שם, בעמ' 417. הביטוי ״ישראלים״ מתייחס לכל אזרחי המדינה, יהודים וערבים כאחד. האם עברית היא שפת הערבים גם?!

[24] עניין ראם מהנדסים, לעיל ה״ש 7, פסק-דינו של השופט דב לוין, בעמ' 219.

[25] עניין מרעי, לעיל ה״ש 7, פסק-דינו של השופט מישאל חשין, בעמ' 142.

[26] עניין עדאלה, לעיל ה״ש 7, פסק-דינו של הנשיא אהרן ברק, בעמ' 413. גם לאחר כינון חוק-יסוד הלאום, בדיון בבית-המשפט לעניינים מקומיים בתל-אביב-יפו, התביעה (מדינת ישראל) השתמשה בביטוי "מעמד מיוחד" כדי לתאר גם את השפה העברית וגם את השפה הערבית, וכך נכתב: ״התביעה טוענת כי במסירת הזמנה לשימוע פעלה בהתאם להנחיות היועץ המשפטי לממשלה. טופס השימוע נכתב לא רק בטיגרית… אלא גם בעברית ובערבית, שתי שפות שזכו למעמד מיוחד על פי סעיף 4… הקובע כי 'עברית היא שפת המדינה' וכי לשפה הערבית 'מעמד מיוחד'.״ התביעה אף לא נדרשה לביטוי ״שפה רשמית״. ראו: רע״ס 31534-05-18 (בית-המשפט לעניינים מקומיים בת״א-יפו) מדינת ישראל נ׳ Mehgistv Desslg Zelalem, פס' 3 להחלטה (החלטת ביניים; פורסמה בנבו, 10.2.2019).

[27] כאשר המחוקק חפץ בביטול מעמדה הרשמי של השפה האנגלית, הוא עשה זאת ברחל בתך הקטנה. ראו: סעיף 15(ב) לפקודת סדרי השלטון והמשפט, שם נכתב ״כל הוראה בחוק הדורשת את השימוש בשפה האנגלית, בטלה״.

[28] לעיל ה״ש 6.

[29] פינטו, לעיל ה״ש 4.

[30] הצעת חוק-יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי, הצעת חוק הכנסת 768 (13/3/2018) 134, בעמ' 134–135.

[31] בג״ץ 693/91 אפרת נ׳ הממונה על מרשם האוכלוסין במשרד הפנים, פ״ד מז(1) 749, 763 (1993).

[32] אהרן ברק פרשנות במשפט – פרשנות החקיקה 81–94 (1993).

[33] בג״ץ 5503/94 סגל נ׳ יושב-ראש הכנסת, פ״ד נא(4) 529, 562 (1997); בג״ץ 142/89 תנועת לאו״ר – לב אחד ורוח חדשה נ׳ יושב-ראש הכנסת, פ״ד מד(3) 529, 544 (1990).

[34]  בג״ץ 953/89 אינדור נ׳ ראש עירית ירושלים, פ״ד מה(4) 683, 689 (1991).

[35] ע״ב 2/84 ניימן נ׳ יושב ראש ועדת הבחירות המרכזית לכנסת האחת-עשרה, פ״ד לט(2) 225, 307 (1997).

[36] בג״ץ 680/88 שניצר נ׳ הצנזור הצבאי הראשי, פ״ד מב(4) 617, 626 (1989).

[37] בג״ץ 58/68 שליט נ׳ שר הפנים, פ״ד כג(2) 477, 513 (1970).

[38] עניין עדאלה, לעיל ה״ש 7, פסק-דינו של השופט מישאל חשין, בעמ' 458–463.

[39] יוער, כי סעיף 1(ג) לחוק-יסוד הלאום קובע כי הזכות להגדרה עצמית במדינת ישראל ייחודי לעם היהודי. עם זאת, לא נקבע כי היא מצומצמת לעם היהודי. לומר, הרעיון הוא לקבוע את אופיה היהודי של המדינה בהתאם לקיומו של רוב יהודי, אך לא בהכרח לשלול הכרה בזכות להגדרה עצמית של מיעוטים ילידים. עם זאת, זהו נושא סבוך לדיון נרחב ויסודי ברשימה נפרדת.

[40] סעיף 1א לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו; סעיף 2 לחוק-יסוד: חופש העיסוק.

[41] בש״א 815/19 גריב נ׳ Fidam Select (בפירוק) מספר חברה B89058 (פורסם בנבו, 5.2.2019); בג״ץ 8676/18 כבהה נ׳ שרת המשפטים ואח׳ (פורסם בנבו, 14.5.2019).

[42] עניין גריב, שם.

[43] עניין גריב, שם, בית-המשפט הפנה לעניין עדאלה, ובעניין כבהה, לעיל ה״ש 41, בית-המשפט הפנה לעניין עדאלה ולעניין מרעי.

[44] עניין גריב ועניין כבהה, שם.

[45] בינתיים, ראו: ת״א 60349-01-18 (שלום–פ״ת) פלוני נ׳ סבה, פס' 6–7 להחלטה (החלטת ביניים; פורסמה בנבו, 19.5.2019). בית-המשפט הדגיש כי חוק-יסוד הלאום משמר את מעמדה הרשמי של השפה הערבית כפי שזה היה קיים מכוח סימן 82 ומכוח פסק-הדין בעניין עדאלה.

התגובות סגורות.

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com. ערכת עיצוב: Baskerville 2 של Anders Noren.

למעלה ↑

%d בלוגרים אהבו את זה: