סימפוזיון בנושא חוק-יסוד: הלאום ופסקת ההתגברות | מדוע חוק-יסוד הלאום כן משנה לרעה את מעמדה המשפטי של השפה הערבית בישראל / מיטל פינטו

חוק-יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי קובע כי "עברית היא שפת המדינה" אבל "לשפה הערבית מעמד מיוחד במדינה". עוד נכתב בו, כי "הסדרת השימוש בשפה הערבית במוסדות ממלכתיים או בפניהם תהיה בחוק", וכי אין באמור בחוק-היסוד "כדי לפגוע במעמד שניתן בפועל לשפה השפה הערבית לפני תחילתו של חוק-יסוד זה".

הדעה הדומיננטית בציבור הישראלי היא שהחוק הישראלי כיום ממילא לא מקנה מעמד מיוחד לשפה הערבית, ושחוק-יסוד הלאום אולי אפילו מיטיב עם דוברי הערבית בכך שהוא לפחות קובע לשפה הערבית "מעמד מיוחד". יש מי שמוצאים נחמה גם בכך שחוק-היסוד לא יפגע במעמד שניתן בפועל לשפה הערבית. אם אין פגיעה במעמדה בפועל, כך סבורים מוצאי הנחמה, הרי שפסיקת בתי המשפט, שברובה תמכה בחיזוק השפה הערבית במרחב הציבורי, לא תיפגע. אחרים שכתבו בנושא, סבורים שיש פגיעה רצינית במעמדה של השפה הערבית במרחב הציבורי בישראל, אבל שהפגיעה בה היא בעיקר סמלית או רגשית.

דעה זו, אינה מדויקת, בלשון המעטה. אפרוט את דעתי בעניין לשני חלקים. בחלק הראשון ארחיב מעט על מעמדה המשפטי של השפה הערבית, כפי שהוא השתקף בחקיקה ובפסיקה, טרם חקיקתו של חוק-יסוד הלאום. בחלק השני אסביר מדוע חוק-יסוד הלאום פוגע במעמדה המשפטי של השפה הערבית במרחב הישראלי הציבורי, ומדוע הפגיעה שלו איננה סמלית או רגשית בלבד.

השפה הערבית נקבעה כשפה רשמית, יחד עם השפה האנגלית והעברית, כבר בתקופת המנדט הבריטי, בסימן 82 לדבר המלך במועצתו. סימן 82 נקלט, יחד עם דברי חקיקה אחרים, אל תוך המשפט הישראלי מכוח פקודת סדרי השלטון והמשפט, שנחקקה עם קום המדינה ב-1948. סעיף 15(ב) לפקודת סדרי השלטון והמשפט ביטל כל הוראת חוק המחייבת שימוש באנגלית, והשאיר את השפות עברית וערבית במעמד של שפות רשמיות. סימן 82 קובע כי "כל הפקודות, המודעות הרשמיות והטפסים הרשמיים של הממשלה וכל המודעות הרשמיות של רשויות מקומיות ועיריות בתחומים שייקבעו עפ"י צו מאת הממשלה יפורסמו בעברית ובערבית", וכי "בכפוף לכל תקנות שתתקין הממשלה מותר להשתמש בשלוש השפות במשרדי הממשלה ובבתי המשפט".

הפסיקה הישראלית, ברובה המכריע, פירשה את סימן 82 כמי שמטיל חובה על המדינה ועל רשויות ציבוריות לספק שירותים בשפה הערבית, ולתמוך בנראות שלה במרחב הציבורי הישראלי. כך, למשל, קבעה השופטת דורנר בשנת 2002 כי סימן 82 לדבר המלך במועצתו מטיל חובה על עיריות המוגדרות כעיריות מעורבות להוסיף כיתוב בערבית למכלול השילוט העירוני.[1] גם רשויות המדינה עצמן, כגון המוסד לביטוח לאומי, הסכימו כי מעמדה הרשמי של השפה הערבית מחייב תרגום וקבלה של מסמכים הכתובים בשפה הערבית.[2] בשנת 2010 קבע שופט בית המשפט המחוזי בירושלים, משה יועד הכהן, כי יש לבטל כתב אישום בשל כך שההודעה על הזכות לשימוע (חובת היידוע) לא נשלחה לנאשם בערבית. השופט הכהן הדגיש כי צמד המילים "הטפסים הרשמיים" שבסימן 82 לדבר המלך במועצתו מטיל חובה על המאשימה לשלוח את הודעת השימוע גם בשפה הערבית, ולא רק בשפה העברית.[3] בשנת 2012 קבעה שופטת בית משפט השלום תמר בר-אשר-צבן, כי על אף שהדין האזרחי אינו מסדיר בחקיקה את סוגיית תרגומם של הליכים משפטיים, יש לאפשר, מכוח סימן 82, לשני בעלי-דין ערבים לנהל את משפטם בערבית. השופטת אף הורתה כי שכרו של המתורגמן ימומן מכיסה של הנהלת בתי המשפט.[4] בשנת 2013 קבעו שופטי בית המשפט העליון אליקים רובינשטיין, סלים ג'ובראן, וניל הנדל בעניין נאשף, כי חובת היידוע על ההזמנה לשימוע ציבורי של רשות מנהלית כוללת את החובה להתאים את תוכן ההזמנה גם לציבור דובר הערבית, וזאת בדרך של פרסום ההזמנה גם בעיתונות הערבית ובשפה הערבית.[5]

פסיקה שלא נשענה ישירות על סימן 82 לדבר המלך במועצתו כדי להרחיב את הנראות של השפה הערבית במרחב הציבורי, נשענה ישירות על הזכות לחופש הביטוי והזכות לשוויון של כלל אזרחי ישראל. כך, למשל, קבע בשנת 2002 נשיא בית המשפט העליון לשעבר, השופט אהרן ברק, כי הזכות לנגישות שווה לשילוט העירוני בערבים מעורבות מחייבת הוספת כיתוב בערבית לשלטי הרחוב. כשברק ביקש להסביר מדוע, לנוכח העובדה שאף מדינה לא יכולה לתמוך אקטיבית בכל השפות המדוברות בה, יש לתמוך אקטיבית רק בשפה העברית והערבית, הוא כתב כי "הייחוד של השפה הערבית הוא כפול: ראשית, הערבית היא שפתו של המיעוט הגדול ביותר בישראל, החי בישראל מימים ימימה. זוהי שפה הקשורה למאפיינים תרבותיים, היסטוריים ודתיים של קבוצת המיעוט הערבית בישראל. זוהי שפתם של אזרחים אשר חרף הסכסוך הערבי-ישראלי מבקשים לחיות בישראל כאזרחים נאמנים ושווי זכויות תוך כיבוד לשונם ותרבותם […] שנית, הערבית הינה שפה רשמית בישראל. רבות הן השפות שהישראלים מדברים, אך רק ערבית – בצד העברית – היא שפה רשמית בישראל".[6]

פסיקה אחרת, של השופט (בדימוס) אליקים רובינשטיין, בעניין נאשף, שהוזכר לעיל, הדגישה כי יש "[…] להוסיף […] לקוראים להגברת לימודי הערבית והתרבות הקשורה בה וידיעתה: הדבר עשוי אך להועיל ליחסים בתוך מדינת ישראל עם המיעוטים בה וליחסים עם שכנינו מסביב […]  אמור מעט ועשה הרבה, הן בלימודי הלשון הערבית והן בשימוש בה, מתוך כבוד למיעוטים שבתוכנו: ואין די בכך כדי לפגוע בלשון העברית ובהיותה של ישראל מדינה יהודית ודמוקרטית, ואדרבה, בכבודם של המיעוטים תתכבד גם חברת הרוב".[7]

אז מדוע חוק-יסוד הלאום פוגע משמעותית במעמדה המשפטי של השפה הערבית בישראל?

התשובה נעוצה בראש ובראשונה בכך שמדובר בחוק-יסוד, ולא בחקיקה "רגילה" מדרגה נורמטיבית נמוכה יותר. תפקידם העיקרי של בתי המשפט הוא לפרש חקיקה. גם המחוקקות והמחוקקים המוכשרים והיצירתיים ביותר לא מחזיקים בכדור בדולח שצופה את העתיד בצורה מדויקת, ויודע לנסח את החוקים בצורה שלא תשאיר בעתיד לאקונות משפטיות. היינו, סיטואציות שבהן לשון החוק אינה ברורה דיה כדי לתת תשובה מספקת על השאלה המשפטית הנשאלת במקרה מסוים. במקרים רבים של לאקונות, בית המשפט נדרש להשלים את החסר. הוא עושה זאת, בין השאר, על-ידי פנייה לערכי היסוד של שיטת המשפט בישראל. ערכי היסוד של השיטה מעוגנים, בין השאר, בחוקי-היסוד של מדינת ישראל, המהווים חוקה לכל דבר ועניין. ערכי היסוד המעוגנים בחוק-יסוד הלאום ברורים מאוד. משמעותם הברורה, בין השאר, היא קביעת עליונותה של השפה העברית על-פני אחותה, הערבית. דברי הכנסת שליוו את חקיקתו של חוק-יסוד הלאום, והדגישו שבלי עליונות של השפה העברית על השפה הערבית מדינת ישראל תהיה פחות ציונית, לא נכתבו לפני 200 שנה. הם נכתבו לפני כמה שבועות. גם לשופטות ולשופטים המוכשרים והיצירתיים מאוד, שיושבים בבית המשפט העליון, יהיה קשה להתעלם מכך. בתי המשפט נזקקים לאמון הציבור בדיוק כמו כל רשות ציבורית אחרת. נכון שאחד התפקידים החשובים ביותר של בתי המשפט בישראל הוא להגן על זכויות המיעוט מפני עריצות הרוב, אך, הציפייה שבתי המשפט, יצילו, פעם אחרי פעם, את הדמוקרטיה הישראלית מחקיקה לא מוצלחת, שתמכו בה רוב נציגי הציבור בכנסת אינה במקומה. לא לשם כך בחרנו את נציגי הציבור בכנסת ישראל.

אז, ישאלו השואלים, מדוע להתרגש מחוק-יסוד הלאום אם ממילא ניתן לתקן אותו ולהוסיף או להשמיט חלק, שיכול "לסדר" במהירות את חוק-היסוד ולהשוות בחזרה את מעמדה של השפה הערבית למעמדה של השפה העברית?

התשובה נעוצה בכך שמדובר בחוק-יסוד משוריין. הסעיף האחרון בחוק-יסוד הלאום קובע כי "אין לשנות חוק יסוד זה אלא בחוק-יסוד שנתקבל ברוב של חברי כנסת". הסיכוי הריאלי שהכנסת תקבל ברוב של 61 ח"כים לפחות חוק-יסוד שישנה את אחד הסעיפים בו, לפחות בהרכב הכנסת הנוכחית, לא סביר.

אז מה, יתעקשו אלה שעדיין מסרבים להתרגש מחוק-יסוד הלאום, הרי חוק-היסוד כולל, סעיף של שימור המצב הקיים, שכן נכתב שאין באמור בו "כדי לפגוע במעמד שניתן בפועל לשפה השפה הערבית בפועל לפני תחילתו של חוק-יסוד זה".

כוונתו של המחוקק בסעיף זה אינה ברורה כלל. פרשנות אפשרית אחת היא שאין בכוונתו של חוק-היסוד לבטל את סימן 82 לדבר המלך במועצתו, וכי על שתי השפות: עברית וערבית להישאר שפות רשמיות, ולהמשיך להוות עוגן לחיזוקה של השפה הערבית במרחב הציבורי בישראל.

פרשנות אפשרית שנייה היא שחוק-היסוד מבטל את סימן 82 לדבר המלך במועצתו, וכי הכוונה בביטוי "מעמד שניתן בפועל לפני תחילתו של חוק-יסוד זה" היא "להקפיא" ו"לשמר" את ההישגים שהושגו עד היום בחיזוקה של השפה הערבית במרחב הציבורי, ולא לאפשר הוספת הישגים נוספים עליהם. לפי דרך שנייה זו של פרשנות, למרות שסימן 82 לדבר המלך במועצתו בוטל, יש "להקפיא" ולשמר את ההישג המשפטי בעניין עדאלה ולהימנע מהורדתם של שלטי רחוב בערים מעורבות, שהתווסף להם כיתוב בערבית בעקבות פסיקת בג"ץ משנת 2002. באותו אופן, יש להקפיא ולשמר את פסיקת בית המשפט העליון בעניין נאשף, כך שזכות השימוע הקבועה בחקיקה תכלול תמיד את חובת היידוע על ההזמנה לשימוע ציבורי של רשות מנהלית גם בשפה הערבית ולא רק בשפה העברית.

פרשנות שנייה זו צריכה להטריד אותנו. פרשנות כזו אינה נותנת מענה לסוגיות בוערות, עכשוויות ועתידיות, במדיניות לשונית בישראל. כך, למשל, מה דינם של שלטי רחוב בערים גדולות בישראל, המספקות שירותים חשובים לכל האזור הגיאוגרפי מסביבן, אך אינן עונות להגדרה של "ערים מעורבות"? האם יש לדחות בקשה כזו, המסתמכת על סימן 82 לדבר המלך במועצתו? מה בדבר תשובות שרשויות מנהליות, כמו המוסד לביטוח לאומי, נותנות לפניות שנעשות אליהן בשפה הערבית? אומנם, פסק הדין בבג"ץ 2203/01, שהוזכר לעיל,[8] נתן צו מוחלט להתחייבות של המוסד לביטוח לאומי לקבל טפסים בשפה הערבית, ולהשלים את תרגומם של כל הטפסים לשפה הערבית, אך הוא לא נעתר לבקשתם של העותרים לתרגם את התשובות של המוסד לביטוח לאומי לשפה הערבית. מכאן, המסקנה היא שנושא התשובות לפניות בשפה הערבית נותר לשיקול דעתו של המוסד לביטוח לאומי, ואין לדעת כיצד יושפע מהנמכת מעמדה של השפה הערבית בחוק-יסוד הלאום. מה לגבי שילוט חוצות מאיר עיניים בשפה הערבית? כולנו זוכרים, אני מקווה, את הבהלה שאחזה בחלק מהציבור היהודי כשפורסם בואה של העונה השנייה של הסדרה (המוצלחת מאוד, בעיני) "פאודה" בשלטי חוצות בשפה הערבית. מה לגבי שידורים של חברות מסחריות בטלוויזיה הישראלית? כך, למשל, ספגה חברת המשביר לצרכן ביקורת על כך שאחד מתשדירי הפרסומת שלה היה בשפה הערבית בלבד (עם כיתוב בעברית). מה לגבי מקומות בילוי פופולריים כמו הלונה-פארק בתל-אביב, המסרב בעקשנות להוסיף כיתוב בערבית לשילוט הנמצא במקום?

בכל המקרים האלה, כמו ברוב הסוגיות שקשורות למדיניות לשונית במרחב הציבורי הישראלי, מעלה הרשות המנהלית, בדרך כלל, טיעונים בדבר קשיים כלכליים להציע תמיכה חזקה בשפה הערבית, בין אם על-ידי תרגום, ובין אם על-ידי העסקת כוח אדם המסוגל לתקשר בערבית עם הציבור.[9] טיעון נוסף שמעלות הרשויות המנהליות מבקש להסיק מהעובדה ששירותים ציבוריים רבים אינם קיימים גם בשפות אחרות המדוברות בישראל, את המסקנה כי אין חובה לספק את השירותים גם בשפה הערבית.[10]

כאשר טיעונים מסוג כזה עולים בבתי המשפט, נדרשות טענות מוצקות נגדיות כדי להוביל למסקנה שעל רשויות ציבוריות חלה חובה לתמוך באופן אקטיבי בשפה הערבית. עד לחקיקתו של חוק-היסוד, היה ניתן לטעון כי חובה כזו קיימת מכוח סימן 82 לדבר המלך במועצתו ומכוח הפסיקה. כיום, כשחוק-היסוד קובע בברור שמעמדה הנורמטיבי של השפה הערבית נמוך יותר מהשפה הערבית, קשה הרבה יותר לבסס טענות מוצקות בדבר חובת הרשויות לתמוך בשפה הערבית. אפילו אם נניח שהתקדימים שהושגו בפסיקה בנוגע למעמדה המשפטי של השפה הערבית יישמרו, ברור שהתקדימים האלה הם נקודתיים. אין בהם הלכה כללית המחייבת תמיכה בשפה הערבית בכל רשות ציבורית ובכל הנסיבות. בפסק דין עדאלה בעניין השילוט הדו-לשוני,[11] נקבע בברור שההלכה שלו תקפה לשילוט עירוני בערים מעורבות בלבד. גם בהחלטה בבקשה לדיון נוסף בפסק דינו של בג"ץ בעניין עדאלה, שהוגשה מטעם המשיבות, נקבע במפורש כי קשה לומר שבבג"ץ עדאלה נקבעה הלכה כללית, החורגת מעבר לשאלה הממוקדת אשר נדונה בו, שעניינה השילוט העירוני בערים המעורבות. יתרה מזו, נקבע באותה החלטה כי אין הכרח שאותה תוצאה שהתקבלה במסגרת בג"ץ עדאלה תתקבל גם במקרים אחרים הנוגעים למעמדה של השפה הערבית.[12]

לכאורה, תכלית הצעת חוק-היסוד היא לחזק את הלאום היהודי בישראל. אך, מדוע חיזוק הלאום היהודי בישראל בהכרח צריך לבוא על חשבון מעמדה של השפה הערבית? חיזוק השפה הערבית אינו פוגע במאומה במעמדה של השפה העברית, או בחוזקה של החברה הישראלית. נהפוך הוא. השפה הערבית בישראל מהווה חותם זהות תרבותי של המיעוט הערבי, המורכב מדתות ועדות שונות. השפה המאחדת את כולם היא ערבית. כשממשלת ישראל וכנסת ישראל, מתנכרות לשפה הערבית, או מורידות אותה לדרגה פחותה מדרגתה של השפה העברית, הן לא רק שולחות מסר שלילי של אי-הכרה ואי-הכלה לאזרחים ולאזרחיות המזוהים או מזדהים איתה, היא גם מחלישה, מאוד, את האפשרות של בתי המשפט לחזק את מעמדה המשפטי של השפה הערבית.

באחד המאמרים שכתבתי בנושא חוק-יסוד הלאום והשפה הערבית, טענתי, שמעבר לפן המשפטי, חוק-היסוד פוגם מאוד בסולידריות האזרחית בין יהודים וערבים, שגם כך נמצאת במצב רעוע.[13] כולנו יודעות ויודעים שיהודים וערבים יכולים לעבור חיים שלמים בישראל מבלי להיות חברים במסגרת משותפת אחת של חינוך, תרבות או מקום עבודה. אחת הדרכים ליצירה ולחיזוק של סולידריות אזרחית היא יצירה וחיזוק של תרבות המשותפת לכלל האזרחים. השפה הערבית, ביחד עם השפה העברית, היו יכולות להוות בסיס איתן לתרבות שכזו. אם הייתה איזושהי תקווה שחיזוק השפה הערבית בחוק ובפסיקה יביא גם לחיזוק הנראות שלה במרחב הציבורי, וליצירת סולידריות אזרחית ותרבותית בין יהודים וערבים, הרי שחוק-יסוד הלאום החוק פוגם גם בה.

ולא. סולידריות אזרחית היא לא עניין סמלי או רגשי. איתנותן של דמוקרטיות נקבעות, בין השאר, ביחס למידת ההכלה של מיעוטים וביחס למידת הסולידריות בין קבוצת הרוב הדומיננטית בהן לבין קבוצות המיעוט. אזרחותם של המשתייכים והמשתייכות לקבוצות מיעוט לא מתמצה במתן תעודות זהות. אזרחות, במובן המלא והמורכב של המילה הזו, נמדדת בעיקר ביחס לאופן שבו המדינה "מחבקת" או מדירה את קבוצות המיעוט שלה מהמרחב הציבורי.

 

ד"ר מיטל פינטו היא מרצה בכירה לתורת המשפט ולמשפט ציבורי בביה"ס למשפטים במכללה האקדמית צפת, מרצה בכירה בפקולטה למשפטים, הקריה האקדמית אונו, קמפוס חיפה, ומרצה מן החוץ למשפט חוקתי, הפקולטה למשפטים, אוניברסיטת תל-אביב.

ציטוט מוצע: מיטל פינטו "מדוע חוק-יסוד הלאום כן משנה לרעה את מעמדה של השפה הערבית בישראל" ICON-S-IL Blog (31.10.2018)

 

[1] בג"ץ 4112/99 עדאלה המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל נ' עיריית תל-אביב-יפו, פ"ד נו(5) 393, 417–418 (2002).

[2] ראו את ההחלטה בבג"ץ 2203/01 אב"י – האגודה הבינלאומית לזכויות הילד נ' הביטוח הלאומי (פורסם בנבו, 15.12.2005) בה ציין השופט ג'ובראן כי "בתגובתם מסכימים המשיבים, כי כפועל יוצא ממעמדה הרשמי של השפה הערבית ומחובת עריכת הטפסים בשפות העברית והערבית, יש מקום לאפשר למלא את הטפסים בערבית וכן לאפשר התכתבות בשפה הערבית."

[3] ראו פסקה 8 בהחלטתו של השופט הכהן בת"פ (י-ם) 333/09 מדינת ישראל נ' חסין (פורסם בנבו, 05.01.2010).

[4] (ת"א (שלום י-ם) 2636-09 מוסטפא נ' עלי (פורסם בנבו, 24.6.2012).

[5] ע"א 4926/08 נאשף נ' הרשות הממשלתית למים וביוב (פורסם בנבו, 9.10.2013).

[6] בג"ץ עדאלה, לעיל ה"ש 1.

[7] עניין נאשף, לעיל ה"ש 5, פס' ב' ו-ח' לפסק דינו של השופט רובינשטיין.

[8] עניין אב"י, לעיל ה"ש 2.

[9] ראו, למשל, סוג כזה של טיעונים שתוארו בפסק הדין בעניין אב"י, שם: "התחשבנו בקשיים הלוגיסטיים של הביטוח הלאומי אשר מעולם לא כפר בנכונות להכין טפסים; אולם לא עמד בהתחייבות הביצוע". ראו גם את טענת הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה בירושלים לפיה קבלת דרישה לתרגום לערבית של תכנית בנייה להקמת גן לאומי בירושלים תיצור נטל כבד מדי על רשויות התכנון: "עוד נטען על ידי המשיבות כי קבלת עמדתם של העותרים תיצור נטל כבד על רשויות התכנון ועל מגישי תכניות, ותביא לעיכוב משמעותי של הליכי התכנון. מאחר שאין חובה חוקית לתרגם את כלל מסמכי התכנית הכתובים בשפה העברית לשפה הערבית, יש להביא בחשבון השלכות אלה במכלול השיקולים הטעונים בחינה" (הטענה מתוארת בפסקה 6 לפסק דינה של השופטת נאווה בן אור בבית המשפט לעניינים מנהלים בירושלים בעת"מ 34577-01-12 מרכז ירושלים לזכויות אדם נ' הוועדה המחוזית לתכנון ובניה ירושלים (פורסם בנבו, 23.12.2012)).

[10] ראו, למשל, טענה כזו, שהתקבלה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה ביושבו כבית דין לענייני מים בעניין נאשף: "באותה מידה שבה ימצאו מפיקי מים דוברי ערבית שאינם קוראים עיתונים יומיים בשפה העברית ניתן למצוא גם מפיקי מים דוברי עברית שאינם קוראים עיתונים יומיים בשפה העברית וכן ניתן למצוא גם מפיקי מים דוברי ערבית שדווקא כן קוראים עיתונים יומיים בתפוצה ארצית בשפה העברית" (ו"ע (חי') 111/01 אחים חג' עלי נ' הרשות הממשלתית למים ולביוב (פורסם בנבו, 13.3.2008)).

[11] בג"ץ עדאלה, לעיל ה"ש 1.

[12] דנג"ץ 7260/02 עיריית רמלה נ' עדאלה – המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל, פס' 5 לפסק דינו של השופט מצא (פורסם בנבו, 14.08.2003).

[13] מיטל פינטו ""אמור מעט ועשה הרבה": תפקידה של השפה הערבית ביצירת סולידריות אזרחית בין יהודים וערבים בישראל" (עתיד להתפרסם בספר אליקים רובינשטיין בעריכת מריים מרקוביץ'-ביטון בהוצאת נבו, 2019)).

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

בלוג בוורדפרס.קום. ערכת עיצוב: Baskerville 2 של Anders Noren.

למעלה ↑

%d בלוגרים אהבו את זה: