סימפוזיון: המהפכה השמרנית? בעקבות פסיקת בית המשפט העליון האמריקאי בסוגיית ההפלות – חלק ב' ||| האלימות האפיסטמית של פסק הדין בעניין Dobbs / יופי תירוש

[דבר העורכת: סימפוזיון זה, בעריכת ד"ר כוכב אלקיים־לוי ושני שניצר, מתפרסם בעקבות אירוע שולחן עגול מטעם הסניף הישראלי של ICON-S, מרכז רובינשטיין לאתגרים חוקתיים באוניברסיטת רייכמן, העמותה למשפט ציבורי בישראל והמוקד לחקר שלטון החוק באוניברסיטת חיפה. במסגרת הסימפוזיון מתפרסמות רשימות מאת (לפי סדר א"ב): ד"ר ראויה אבורביעה, ד"ר כוכב אלקיים־לוי, פרופ' משה כהן־אליה, פרופ' מנחם מאוטנר, פרופ' גילה שטופלר, פרופ' רון שפירא וד"ר יופי תירוש.]

פסק הדין Dobbs, שקבע כי אין הגנה בחוקת ארצות הברית על הזכות להפסיק הריון, הוא פסק דין חלש בכוח השכנוע של הנמקתו, וחזק מאוד – חזק מדי – בתוצאותיו בעולם.[1] אלו תוצאות קשות, מחרידות לעתים, שהולכות ומתחוורות מאז שניתן. כדי להדגים את כוח השכנוע החלש שלו, כמו גם את הפגמים המוסריים בהנמקתו, אשען ברשימה זו על המתודולוגיה של ניתוח טקסטים משפטיים בכלים של ניתוח ספרותי ורטורי. גישה זו מאפשרת לחשוף את הדרכים שבהן, כמו בכל טקסט, ה״איך״ של הטקסט המשפטי מאפשר את ה״מה״ שלו.[2] אתמקד ברובד הרטורי של פסק הדין שהפך דרמטית את הילכת Roe v. Wade‏[3] כדי לחשוף את גישות העומק שלו, את הנחות המוצא הסמויות שבבסיסו ואת קביעותיו הנורמטיביות הלא-מוצהרות.

אבקש לטעון שדעת הרוב של פסק הדין מפעילה אלימות אפיסטמית על נשים.[4] המושג אלימות אפיסטמית פותח על ידי התיאוריה הפוסטקולוניאלית כדרך להמשיג טכניקות של התעלמות מדרכים שבהן פרטים, תרבויות וקבוצות תופסים את העולם ומבינים אותו.[5] דה-לגיטימציה של הדרכים שבהן קבוצות יודעות ומדברות היא בעייתית בכל הקשר, אבל היא לא צודקת באופן מיוחד במצבים שבהם מחיקת דרכי ההבנה וההתבוננות מתרחשת על רקע של פערי כוחות ושל היסטוריה של ניצול ודיכוי. ביטול תוקפן של דרכי הבנה וייצוג של העולם היא מעשה של שלילת האוטונומיה, ואפילו של דה-הומניזציה של פרטים או קבוצות הנתונים לאלימות מסוג זה. הנטייה הרווחת היא לחשוב על אלימות כעניין פיזי, אבל פסק דין Dobbs מדגים שאפשר לבצע מעשים אלימים במילים. ביטול של חוויות חיים יסודיות, עדויות, עובדות ופרדיגמות דרך נרטיבים מהודקים מאפשר עיצוב נורמות המתעלמות באופן גורף מדרכים שבהן קבוצות – במקרה זה נשים – מבינות, מכירות וחוות את העולם.

זו עובדה כמעט בלתי נתפסת, אבל בפסק דין המבטל את הזכות להפלה, דעות הרוב לא רק שאינן נותנות דין וחשבון משכנע, אלא לא נותנות דין וחשבון כלל, על השפעות הריון ולידה לא רצויים על נשים ונערות, ובוודאי כשהם תוצר של אונס או גילוי עריות, או בגיל צעיר מדי, או כשההיריון או הלידה מסכני חיים. הגוף הנשי נעדר כליל מפסק הדין. חוות הדעת של שופטי הרוב פשוט לא עוסקות בו: הן מתעלמות ממנו לחלוטין. לעומתן, חוות הדעת של שופטי המיעוט קוראת למלא את החסר הזה כחלק חיוני מההכרעה, ולהכיר ולהתמודד, במילותיה, עם ״כל ההשלכות משנות החיים״ של ההחלטה לגבי המשך הריון או הפסקתו.[6]

עוצמת האלימות האפיסטמית מתחוורת גם נוכח העובדה המטרידה שלשופטים היה שפע מידע זמין על ההשלכות של שלילת הגישה להפסקת הריון על חייהן של נשים – על ההיבטים הגופניים, הבריאותיים, הרגשיים והכלכליים של תוצאה זו. לבית המשפט הוגשו אינספור עמדות עם נתונים בנושא. השבועות שבין הדלפת טיוטת חוות דעתו של השופט אליטו[7] לבין פרסום פסק הדין סיפקו דיונים נוספים רחבים על השלכות השאלה, וכך, כאמור, גם דעת המיעוט – ששופטי הרוב לא ראו לנכון להתייחס לנקודות שעלו בה בעניין השפעת פסיקתם על חיי נשים, רווחתן ושוויונן.

יודגש: שופטי הרוב היו יכולים לנקוט בדרך אחרת ולתאר את השלכותיהם של הריונות לא רצויים, לרבות כאלה שהתהוו תוך פשעים קשים כגון אונס או גילוי עריות, ואת הטענות על הפגיעה בזכויות היסוד של נשים – להכיר בכל אלה ועדיין לפסוק כפי שפסקו, תוך מתן הסבר מדוע משקלן של הפגיעות הנגרמות כתוצאה מהריונות לא רצויים נמוך יותר ממשקלן של זכויות ואינטרסים מתנגשים. אך הנמקת פסק הדין שוללת מנשים אפילו את האפשרות לקבל בדל תחושה שצורות הידיעה שלהן את העולם, חייהן, עדויותיהן, האינטרסים, הפגיעות והכמיהות שלהן, מהדהדות ונשמעות, גם אם לבסוף נדחו לאור שיקולים אחרים. זהו ביטוי בוטה במיוחד של אי-צדק אפיסטמי.

פסק הדין לא רק מתעלם מהפגיעה של הריונות לא רצויים בנשים, אלא גם מהצורך לערוך ניתוח חוקתי בסיסי במצב של איזון בין זכויות מתנגשות. גם אם נקבל את ההנחה שלעובר יש זכות לחיים, אפילו בגרסה הקיצונית והבלתי משכנעת המזהה את היווצרותה של זכות זו ברגע המפגש של הביצית עם הזרע, הרי שמושכלות ראשונים בתורת הזכויות הן שזכויות אינן מוחלטות. אפילו אם נניח שלעובר יש זכות לחיים, ניתוח חוקתי בסיסי של מעמדה של הזכות והיקף ההגנה עליה חייב היה, לעניות דעתי, לכלול שלב של בחינת היקף החובה הנגזרת מזכות זו לאור מחיריה במונחים של הפרת זכויות היסוד שייגרמו ליולדת. לאורך חצי המאה האחרונה נעשו ניסיונות פילוסופיים ללבן את השאלה מהו היקף החובה שראוי להטיל על נשים כדי לאפשר לעוברים להיוולד. כך, התרגיל המחשבתי המפורסם של הפילוסופית ג׳ודית ג׳ארביס תומסון מציע מקרה היפותטי של אדם המתעורר בבוקר כשהוא קשור בצינורות דם לכנר מפורסם, כשברור שאם ינותק ממנו, הכנר ימות.[8] דוגמה זו משמשת את תומסון להמחיש כי גם כאשר מדובר בזכות לחיים, החובה שהיא מטילה על אחרים איננה בלתי מוגבלת. אך פסק הדין לא עוסק כלל באיזונים החוקתיים הבסיסיים הללו. ככל שיש עיסוק בחיים בפסק הדין, זהו רק עיסוק בזכות העובר כאילו אין מולו עוד חיים, חיי נשים וילדות.

את מסקנתם שהחוקה איננה מכירה בזכות החוקתית להפסקת הריון שופטי הרוב מעגנים, או לפחות מצהירים שהם מעגנים, בפרשנות של החוקה לפי כוונת מנסחיה המקוריים. הם נסמכים אפוא במוצהר על מתודה פרשנית שמעניקה תוקף לכוונת מנסחיו של מסמך שנשים לא היו שותפות לגיבושו,[9] נעדרו מהדמיון הפוליטי של מנסחיו והודרו גם מפרשנותו עד לעשורים האחרונים. השופטת סנדרה דיי אוקונור מונתה לבית המשפט העליון בשנת 1981, אישה שופטת ראשונה, המינוי ה-102 לבית המשפט (וכידוע, רק השנה, 2022, מונתה שופטת שחורה ראשונה, השופטת קטנג׳י בראון ג׳קסון).[10]

שופטי הרוב נכשלים שוב ושוב בביסוס הלגיטימציה של שיטתם התורת-משפטית אשר לפיה ראוי להסתמך על מערכת ערכים ותפיסות משפטיות ופוליטיות של מנסחי החוקה במאה השמונה-עשרה כדי להבין מה קובעת החוקה וכיצד היא מחייבת היום. אולם כדי לבסס את טענתם שהנורמות הארכאיות של מנסחי החוקה מחייבות בהווה, חוות הדעת של הרוב מגייסות, כל אחת בדרכה, רטוריקה וערכים מודרניים המתייחסים לנשים כ-agents ראויות לאוטונומיה, שיכולות וצריכות לפעול בעולם כדי לשנות את מצבן. הם עצמם, במילים אחרות, לא הצליחו להשתחרר מלפיתתו של ההווה, על ערכיו ורגישויותיו.

כך, חלק ניכר מחוות דעתו של השופט אליטו, שכתב את פסק הדין המוביל, מוקדש לניתוח היסטורי המבקש לעגן את החוקה בכוונתם המקורית של מנסחיה. אך הטקסט של אליטו חותר תחת עצמו בכך שהוא נשען על רגישויות מוסריות ועל ערכים בני זמננו כדי לבסס את הלגיטימציה של החלטתו ולהקנות לה משקל וכוח שכנוע. לקראת סוף חוות דעתו, אליטו שר שיר הלל לזכות ההשתתפות הפוליטית שיש לנשים היום. קיבלתן את זכות ההצבעה, הוא מעין מסביר לנמענות פסק הדין, והנתונים מעלים שאתן אפילו מנצלות אותה יותר מאשר גברים. אז קדימה, חגגו אותה, השתמשו בקולכן וביכולותיכן כדי להפעיל לובי והשפיעו על הפוליטיקאים במדינות שלכן.[11] בהנמקה זו לא רק מודה אליטו במובלע כי הפסיקה אכן פוגעת בנשים, אלא שהוא גם מתייחס לכל הנשים כמיקשה אחת, תוך התעלמות מהבדלי השקפות ביניהן, כפי שניכר אף מן העובדה שהן בדעת הרוב והן בדעת המיעוט היו שופטות נשים.

כך, הטקסט השיפוטי לא מצליח לבסס את השיטה הפרשנית שמתוכה הוא טוען לגשת לחוקה, הגישה שלפיה יש לפרש את החוקה כשהרגליים נטועות בעבר, כיוון שהוא איננו מצליח שלא להסתמך על רעיונות מההווה, ובעיקר על הרעיון שכל אחד ראוי לאוטונומיה, גם נשים, שכידוע ההכרה של שיטות משפט דמוקרטיות בזכותן לאוטונומיה היא עניין חדש במונחים היסטוריים.[12] לו היו דבקים בעקביות בשיטתם הפרשנית, הרי שלא היה טעם להסביר בהרחבה, כפי שעשו שופטי הרוב, מדוע פסיקתם למעשה איננה פוגעת באוטונומיה של נשים.

עוד קריסה של המתודולוגיה המוצהרת מתבטאת בכך שפסק הדין מעיד על עצמו שהוא מתעלם מהשלכותיה המעשיות של הפסיקה. לשיטתו כך ראוי, כי המשימה שלפניו היא אך ורק לספק פרשנות נאמנה לכוונת מנסחי החוקה. אלא ששוב, הוא עצמו לא עומד בעקרון שהצהיר שהוא מכפיף עצמו אליו. אליטו מדגיש למשל שלא רלוונטי לדון בתוצאות ובהשלכות של ביטול ההכרה בהפלה כזכות מוגנת בחוקה, כי בית המשפט לא צריך לעסוק במדיניות, אלא רק בפרשנות חוקתית,[13] והרי עובדות חברתיות לא רלוונטיות לשאלה שלפניו,[14] אך הוא מאוד סלקטיבי במתודה הזאת. כך, הוא מזכיר את שינוי הגישות החברתיות ביחס להריון מחוץ לנישואים, ההגנה על נשים הרות מפני הפליה בעבודה, ואת הנגישות הגדולה יותר לאימוץ, כדרך להפחית בעוצמתן של ההשלכות הקשות של הריון ולידה לא רצויים.[15] בנוסף, מצד אחד, רלוונטי מבחינתו לרמוז שתמיכה בהפלות מבוססת על עמדות איגניות (eugenic) וגזעניות (נשים שחורות ועניות הן מבקשות ההפלה העיקריות, ואתם הצבועים תומכים בהפלה כדי שלא יהיו מסביבכם יותר מדי ילדים שחורים),[16] אבל מצד שני הוא מרשה לעצמו להתעלם במוצהר מהפגיעה היתרה של הפיכת הילכת Roe באותן נשים עניות שחורות או ממוצא לטיני. אלו נשים שנשקפת סכנה גדולה יותר לחייהן ולרווחתן כיוון שגישתן לשירותי בריאות ולאמצעי מניעה מוגבלת יותר משל אחרות, וגישתן להפסקת הריון בעזרת מדינות שבהן הפלה לא תיאסר, תהיה אף היא נמוכה יותר.[17]

אני נוקטת במונח ״אלימות אפיסטמית״ ולא מכנה זאת שקר. זאת משום שלא מדובר בשקר כפשוטו, אלא בתעתוע. יש בטכניקה הרטורית הזאת שימוש ביסודות מהמציאות, מהאמת. שימוש ברסיסי אמיתות מתקבלות על הדעת, plausible. אפשר היה גם לכנות את מה שאני מנסה ללכוד פה בשם ״גזלייטינג נורמטיבי״: לעשות מהלך משפטי תוך כדי החזקה בטענה שאנחנו בכלל עושים דבר אחר בתכלית. אגב, כשמשפטניות פמיניסטיות אמריקניות הזהירו נגד המינוי של השופטים ניל גורסיץ׳, ברט קוואנה ואיימי קוני בארט כי הם יהפכו את הילכת Roe, פרופסורים בכירים מהאוניברסיטאות מובילות ביטלו את חששותיהן והסבירו להן שהן היסטריות.[18] גם זו צורה של גזלייטינג.  

השופט קוואנה מדגיש שוב ושוב בפסק דינו עד כמה יש לו כבוד לעמדות של שני הצדדים, הוא משוכנע, כך הוא מטעים, ששתיהן עמדות הנטענות בכנות ובתום לב. הטקסט שלו עושה מאמץ ניכר לייצר מראית עין של הישענות על האפשרות לקיים שיח הגון בתנאים של כבוד מבעד למחלוקות. לפנינו שאלה שמה שנכון עבורה, לפי קוואנה, הוא הליך פוליטי מנומס של שכנוע הדדי שראוי לטעמו שיתקיים בכל מדינה ומדינה. אולם אין צורך בהישענות על תיאוריות מורכבות של גישות ביקורתיות למשפט בשביל להבחין שגם כשהמשפט נמנע לכאורה מהתערבות ומקביעה מפורשת ביחס לקיומה או היעדרה של זכות, הוא למעשה מתערב (קל וחומר במקרה זה, של פסיקה אקטיביסטית,[19] שהופכת תקדים בן חמישים שנה). כך, התעקשותו שעמדתו היא ניטרלית ואיננה מצדדת באף צד מאפשרת לקוואנה להכחיש שפסק הדין פוגע פגיעה אנושה בזכותן של נשים לאוטונומיה על חייהן.

המהלך של הנשיא רוברטס מעניין במיוחד בעיניי. רוברטס הצטרף לתוצאת פסק הדין, אך סבר שמדיניות שיפוטית מרוסנת ושמרנית, המייחסת משקל למסורת של כיבוד תקדימים, מחייבת את בית המשפט להסתפק בהכרעה בשאלה הצרה שלפניו, והיא שאלת התוקף של החוק של מיסיסיפי, חוק שאוסר על הפלות מהשבוע ה-15 ואילך. כמו אליטו, גם רוברטס רואה לנכון להדגיש את חשיבותה של האוטונומיה של האישה. אישור החוק של מיסיסיפי, הוא טוען, איננו פוגע בחופש הבחירה של נשים, כיוון שהחוק איננו פוגע בזכותן העקרונית להפסיק את ההריון. בעיה אחת עם הטענה הזאת היא הבעיה שעליה הצבעתי מוקדם יותר, ביחס לאליטו: אי-הנוחות שמתעוררת בקריאת מהלך נורמטיבי שכל עניינו פגיעה באוטונומיה ובחירותן של נשים, תוך התעקשות לשאוב לגיטימציה למהלך הזה מהעלאה על נס של חשיבות השמירה על חופש הבחירה של נשים.

הבעיה השנייה היא שהקביעה של רוברטס שלנשות מיסיסיפי עדיין תהיה אפשרות בחירה להפסיק את הריונן, מנותקת ממציאות החיים של נשים ושל גופן. היא מתעלמת מהפנומנולוגיה של הריון, מהדרכים שבהן מסתיימים הריונות בפועל, ומתנאי האפשרות למימוש הזכות להפסיק הריון. אפילו אם נקבל את ההנחה הגורפת של רוברטס, שאישה יודעת שהיא הרה החל מהשבוע השישי, מה זה אומר כנשארים לאישה לפי חקיקת מיסיסיפי פחות מחודשיים להחליט על הפסקת הריון ולהיערך לה, בוודאי בתנאים של החקיקה שהתפתחה מאז פסק הדין בעניין Casey‏,[20] חקיקה ענפה המציבה דרישות שמגבילות משמעותית את גישתן של נשים להפסקת הריון, כמו תקופת המתנה לפני ההפלה. האם באמת ניתן לומר באופן משכנע שזכות של האישה על גופה נשמרת על ידי חוקת מיסיסיפי?

מתוך דעות הרוב, זו שראויה לכבוד מבחינה מתודולוגית היא של השופט תומס. תומס הוא היחיד שמעניק לקוראות ולקוראים את הכבוד הבסיסי של להצהיר על דברים כהווייתם – לומר מה הוא עושה. תומס מצהיר בגלוי שממסקנתם של שופטי הרוב שאין הגנה חוקתית על הזכות לסיים הריון כיוון שזוהי זכות לא מנויה, נסללת הדרך לבטל גם זכויות אחרות שאינן מנויות במפורש בחוקה, כמו הזכות לנישואים עם בני אותו המין, או זכות הגישה לאמצעי מניעה.[21] זוהי קריאה ריאקציונרית ומדאיגה של המשפט החוקתי האמריקני, ועם זאת זו קריאה מדויקת של מה שעושים עמיתיו, למרות הכחשותיהם הנמרצות. שופטים שמסירים הגנה על זכויות אך שומרים על יושרה מסדר שני בכך שהם אומרים מה הם עושים – עדיפים על שופטים שעושים זאת תוך הכחשה שכך הם עושים, ומעמידים פני מחויבים לשמירה על זכויות שאותן הן מחסלים במחי מקלדת.

עם שופטים מהסוג הראשון לפחות אפשר לנהל ויכוח. ההתמודדות עם שופטים מהסוג השני מצריכה השקעת אנרגיה מקדמית עצומה בחשיפת מעשיהם ובהגעה להסכמה על נקודת המוצא של הדיון. גם בישראל בימינו ניתן לאתר דפוסים של טקטיקה של תיאור נורמטיבי נטול יושרה, שמצריך השקעת אנרגיה עצומה בביסוס תנאי הכניסה לדיון: הסכמה על השאלה הראשונית על מה הוויכוח, מהי המציאות המשפטית שעליה מתדיינים.[22]

לסיכום, בניסוח ציני ניתן לומר שפסק דין Dobbs אכן ממשיך מסורת, מסורת של deeply rooted disrespect toward women’s experience. נראה שיש מקום להכיר בזכות בלתי מנויה נוספת שיש לנמעני המשפט במדינות דמוקרטיות, שגם היא, כמו הזכות לסיים הריון, היבט של הזכות לכבוד ולאוטונומיה – הזכות שמוסדות השלטון ידברו איתן ואיתם בכבוד, שינמקו נימוק של אמת.

יושרה לגבי מה עושים החוק והמשפט היא חלק מהאלמנטים של דמוקרטיה. אני לא מכירה כתיבה רבה על נושא זה, אבל יש כתיבה רבה על הצד השני של המטבע, שמראה שאחד המאפיינים של מדינות שאיבדו את אופיין הדמוקרטי לשיטות כאלה ואחרות של טוטליטריות, הוא חוסר אמירת אמת על ידי מוסדות השלטון, לרבות בתי המשפט.[23] אנחנו נתקלים בזה בשנים האחרונות גם בקשר בין פופוליזם לבין חוסר כבוד לאמת כערך.

אולי הגזלייטינג הנורמטיבי שתיארתי הוא בין השאר מה שגורם לנשים רבות להתקשות לזהות את עצמן כקבוצה במונחים פוליטיים, של הקצאה שווה של כוח, צדק ומשאבים, ולהילחם כנשים בזירה הפוליטית על הפגיעה בהן. ואולי זה מה שמביא פוליטיקאים כמו הפוליטיקאית הדמוקרטית ננסי פלוסי – יושבת הראש של בית הנבחרים, שנחרדה מפגיעתה הרעה של הפסיקה, להסתפק בהקראת השיר הנהדר ״אין לי ארץ אחרת״ במקום להשתמש בנחישות בכל האמצעים הדמוקרטיים העומדים לרשותה – לא לחשוש לא מנקיטת עמדה נורמטיבית ולא מיציאה להילחם על הזכויות, בדיוק כפי שעושים במרץ המהפכנים מימין.

---

יופי תירוש היא מרצה בכירה, סגנית דקאן הפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב ועמיתת מחקר במכון שלום הרטמן.

אזכור מוצע: יופי תירוש "האלימות האפיסטמית של פסק הדין בעניין ‏Dobbs‏" ICON-S-IL Blog‏‏ (23.10.2022).

---

[1] Dobbs v. Jackson Women's Health Organization, No. 19-1392, 597 U.S. ___ (2022).

[2] על משפט כספרות, ראו, למשל, James Boyd White, When Words Lose their Meaning (1984); Guyora Binder & Robert Weisberg, Literary Criticism of the Law (2000); ליאורה בילסקי ״אלימות האלם: ההליך המשפטי בין חלוקה לקול״ עיוני משפט כג 421 (2000); יופי תירוש ״׳תקופה מתקתקת׳: תפיסות שיפוטיות של הזמן הלאומי והשפעתן על זכויות אדם בישראל״ משפט, מיעוט וסכסוך לאומי 291 (משפט, חברה ותרבות, ראיף זריק ואילן סבן עורכים 2017).

[3] Roe v. Wade, 410 U. S. 113 (1973).

[4] יש לזכור שבין הנפגעים מהפסיקה יש גם גברים טרנסג׳נדרים המצויים בסכנה לעבור הריונות ולידות לא רצויים. אני מתייחסת לפסק הדין כפוגע בנשים כתשובת מנע למהלך של נקיטת טרמינולוגיה א-מגדרית אינקלוסיבית לכאורה, אך כזו שתסכל את האפשרות להסתמך על הזכות לשוויון כדי להגן על הזכות לסיים הריון. אם קבוצת ההשוואה בטענת ההפליה איננה גברים לעומת נשים, יהיה קשה לטעון כי הסרת ההכרה בזכות לסיים הריון מפלה נשים לפי התיקון ה-14 לחוקה האמריקנית או בהתבסס על חוקים אחרים האוסרים על הפליה מחמת מין. בנוסף, קבוצות נוספות שנפגעות מפסק הדין והמונח ״נשים״ לא מחזיק אותן הן ילדות ונערות שבמדינות רבות בארצות הברית אין להן גישה להפסקת הריון; ילדות וילדים לא רצויים; וגברים שעליהם נכפית אבהות בעל כורחם.

[5]  גיאטרי צ'קרוורטי ספיבק ״כלום יכולים המוכפפים לדבר?״ קולוניאליות והמצב הפוסטקולוניאלי 135 (יהודה שנהב עורך 2004); Kristie Dotson, Tracking Epistemic Violence, Tracking Practices of Silencing, 26 Hypathia 236 (2011); Tadashi Dozono, The Passive Voice of White Supremacy: Tracing Epistemic and Discursive Violence in World History Curriculum, 42 Rev. Edu. Pedagogy & Cultural Stud. 1 (2020).

[6] חוות דעת המיעוט בעניין Dobbs, לעיל ה״ש 1, בעמ׳ 4. התרגום שלי – יופי תירוש.

[7] ראו Josh Gerstein & Alexander Ward, Supreme Court Has Voted to Overturn Abortion Rights, Draft Opinion Shows, Politico (May 2, 2022).

[8] Judith Jarvis Thomson, A Defense of Abortion, 1 Phil. & Pub. Affs. 47 (1971).

[9] לא רק שנשים לא לקחו חלק בגיבוש החוקה של 1879, אלא שהן אף לא לקחו חלק בגיבוש התיקון ה-14, שפרשנותו עמדה במרכז פסק הדין, תיקון שנוסף לחוקה ב-1968.

[10] ‎ראו Women Justices of the U.S. Supreme Court and their Achievements, World History Edu.

[11] חוות דעתו של השופט אליטו בעניין Dobbs, לעיל ה״ש 1, בעמ׳ 65–66.

[12] ראו, למשל, Robin West, Consent, Legitimation, and Dysphoria, 83 Modern L. Rev. 1 (2020).

[13] ראו, למשל, חוות דעתו של השופט אליטו בעניין  Dobbs, לעיל ה״ש 1, בעמ׳ 6. כן ראו שם,  חוות דעתו של השופט קוואנה, שם בעמ׳ 2.

[14] ראו את חוות דעתו של השופט אליטו בעניין Dobbs, לעיל ה״ש 1, בעמ׳ 65 (אין בכוחם של בתי משפט להעריך אמפירית את השפעת הזכות להפלה על החברה בכלל ועל נשים בפרט), ובעמ׳ 48 (שופטי Roe עסקו באיגום עובדות מהסוג שמאפיין עבודת ועדה בפרלמנט).

[15] חוות דעתו של השופט אליטו בעניין Dobbs, לעיל ה״ש 1, בעמ׳ 33–34.

[16] שם, בה״ש 41.

[17] ראו, למשל, Katie Watson, The Ethics of Access: Reframing the Need of Abortion Care as a Health Disparity, 22 Am. J. Bioethics 22 (2022); Michelle Oberman, What Will and Will Not Happen when Abortion is Banned, 9 J.L. & Biosciences 1 (2022).  

[18] The Problem Podcast, Limber Up and Pack a Lunch: The Post-Roe Fight Ahead, The Problem with Jon Stewart (Jun. 20, 2022). לדוגמאות של חוקרי משפט ליברלים בכירים שנחלצו להגן על המינויים השמרניים מהשנים האחרונות, ראו, למשל, Akhil Reed Amar, A Liberal’s Case for Brett Kavanaugh, N.Y. Times (July 9, 2018); Noah Feldman, Amy Coney Barrett Deserves to be on the Supreme Court, Bloomberg (Sep. 26, 2020); Neal K. Katyal, Why Liberals should Back Neal Gorsuch, N.Y.Times (Jan. 31, 2017).

^[19] ראו גם גילה שטופלר "אקטיביזם שיפוטי שמרני – המתקפה השמרנית על זכויות נשים כמקרה מבחן" ICON-S-IL Blog‏ (2.3.2022).

[20] Planned Parenthood of Southeastern Pa. v. Casey, 505 U. S. 833 (1992).

[21] ראו חוות דעתו של השופט תומס בעניין Dobbs, לעיל ה״ש 1, בעמ׳ 5–7.

[22] ראו יופי תירוש "משפט חוקתי נמוג: שלושה עשורים של פסיקת בג״ץ בעניין הדרת נשים"ICON-S-IL Blog‏ ‏ (24.2.2021) (חלק אחרון – מה הלאה).

[23] די להיזכר ב״שיחדש״ של אורוול ב-1984 כדי לעמוד על עוצמתו של הכלי של טשטוש המציאות באמצעות תעתועים לשוניים עבור משטרים טוטליטריים. ראו ג׳ורג׳ אורוול 1984 (ארז וולק מתרגם 2019) .