הקדמה
כתוצאה מהתפתחות האמצעים הטכנולוגיים לאיסוף, עיבוד ולהעברת מידע דיגיטלי, רשויות ציבוריות יכולות כיום לקבל החלטות הפוגעות בפרטיות במידה ובהיקף שלא היו אפשריים בעבר, וזאת גם כשהן פועלות לתכלית ראויה ועל פי סמכויותיהן שבדין. ככלל, מול התפתחויות אלו, דיני הגנת הפרטיות אינם מעניקים מענה מספק.
לאור כך אני מבקש לטעון שיש לראות במשפט המנהלי כלי מרכזי להגנה על פרטיות מול רשויות ציבוריות, וזאת כהשלמה לדיני הגנת הפרטיות הנוכחיים. לגישתי, למשפט המנהלי יש הגמישות והיכולת להטיל חובות פרוצדורליות על רשויות הפועלות באופן העלול לפגוע בפרטיות. בכך הוא עשוי 'למלא את החלל' ולספק הגנה לפרטיות במקומות בהם דיני הגנת הפרטיות הקלאסיים בישראל מתקשים לעשות כן. גישה זו פחות מקובלת בשיח הפרטיות ולדעתי יש מקום לקדמה.[1]
חלק א' לרשימה זו עוסק בניתוח חובת היידוע, חובת ההנמקה ועיקרון השקיפות בראי הגנת הפרטיות. חלק ב' עוסק באפשרות השימוש בעיקרון המידתיות גם ביחס להחלטות ולפעולות של רשויות ציבוריות שלכאורה אינן פוגעות בזכות המשפטית לפרטיות, אך שיש בהן סיכון משמעותי לפגיעה שכזו. חלק ג' מציג את אפשרות יצירתה של הזכות להישכח מכוח כללי המשפט המנהלי, וחלק ד' מציג בקצרה את הקשר העיוני בין עקרונות המשפט המנהלי לדיני הגנת הפרטיות. חלק ה' מסכם את הדברים בראייה צופה פני עתיד.
א. חובת היידוע, חובת ההנמקה, ועיקרון השקיפות בראי הגנת הפרטיות
חובת היידוע
חובת היידוע נועדה לאפשר לאדם לדעת שמידע על אודותיו נאסף על ידי אחרים, ומכאן שיש לה חשיבות לחיזוק שליטתו על מידע הנוגע עליו. אדם שאינו יודע שמידע על אודותיו נאסף לא יוכל להתנגד לאיסוף זה או לכלכל את צעדיו לאורו. סעיף 11 לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א–1981 מסדיר את חובת היידוע המוטלת על גורמים (פרטיים או ציבוריים) הפונים לאדם לשם איסוף מידע על אודותיו. הסעיף קובע שפניה לאדם לקבלת מידע תלווה בהודעה שיצוינו בה מטרת הבקשה; למי יימסר המידע ומטרות המסירה; והאם חלה על נושא המידע חובה חוקית למסור את המידע או שהדבר תלויה ברצונו ובהסכמתו.
בחינת נושא חובת היידוע מהפריזמה של דיני הגנת הפרטיות, כמקובל כיום, מביאה לתפיסה מצומצמת יחסית של חובה זו, שנשענת בעיקרה על לשון סעיף 11. מכיוון שהסעיף עוסק רק במצבים של איסוף מידע במסגרת פנייה לנושא המידע – הרי שהוא לכאורה לא חל בנסיבות בהן רשות מבקשת לאסוף מידע על אדם שלא במסגרת פנייה אליו. כמו כן, בהתאם ללשון הסעיף, גם היקף המידע שעל אוסף המידע לספק לנושא המידע הוא מצומצם יחסית.
מנגד, אם נבחן את הסוגיה מפריזמת המשפט המנהלי, ייתכן שהתמונה תהיה שונה. כידוע, אחת מהתכליות החשובות של המשפט המנהלי היא הבטחת תקינות ההליך שקדם לקבלת ההחלטה על ידי הרשות.[2] כך, רשות המבקשת לקבל החלטה העשויה לפגוע בזכויותיו או באינטרסים של אדם, נדרשת להציג בפניו את כל המידע הרלוונטי על מנת שיוכל לבחון את החלטתה ואת פעולתה, ולטעון את טיעוניו כנגדה. עיקרון זה הוא חלק מכללי הצדק הטבעי, והוא מסדיר את זכות טיעון של הפרט מול הרשות.[3]
החלת זכות הטיעון בהקשרי פרטיות יכולה להיות רלוונטית במספר הקשרים. לדוגמה, בית ספר המבקש להתקין מערכות מעקב אחר תלמידים יצטרך ליידע את התלמידים והוריהם בדבר כוונתו, לספק להם מידע בנושא, ולאפשר להם להשמיע את קולם בטרם הוא ישתמש במערכות. תפיסה זו של זכות הטיעון יכולה, מבחינה פרשנית, להרחיב גם את היקף חובת היידוע על פי סעיף 11 לחוק. כך, במצבים בהם איסוף המידע נעשה על ידי רשויות ציבוריות שלא בהסכמה, החלת זכות הטיעון יכולה לחייב רשויות לספק מידע נרחב יותר על איסוף המידע מההיקף הקבוע בסעיף 11, וזאת על מנת לאפשר לפרט לטעון כנגד המהלך. ולבסוף, ההבנה שרשות מחויבת לאפשר לאדם לטעון כנגד איסוף ושימוש במידע על אודותיו, תצמצם את מספר המקרים בהם מידע שכזה ייאסף על ידי רשויות ללא יידוע.[4]
חובה זו אינה מוחלטת וברור שיש מקרים בהם רשות תהא מוסמכת לאסוף מידע על אדם מבלי ליידעו.[5] ואולם, גם בהינתן סייגים אלו נראה שבחינת סוגיית היידוע מתוך הפריזמה של המשפט המנהלי, עשויה להעניק מסגרת פרשנית רחבה ומשמעותית יותר של יידוע מזו הקבועה בסעיף 11 לחוק.
חובת ההנמקה
סוגיה דומה אך שונה היא חובת הנמקה. לפי חובה זו, החלטות רשות ציבורית בנוגע לפרט צריכות להיות מלוות בהסברים ונימוקים ביחס לאותה החלטה. חובה זו היא ביטוי נוסף לחובת ההגינות של הרשות.[6] כפי שזמיר ציין, פסיקת בתי המשפט בישראל מכירה (או קרובה להכיר) בחובת הנמקה כללית המוטלת על רשות, גם בהיעדר חובה חוקית, וזאת, בין היתר מכוח חובת ההגינות וכללי הצדק הטבעי.[7] יש הטוענים שחובת ההנמקה מסייעת בקבלת החלטה רציונאלית ולא שרירותית, ושהיא חשובה לביקורת על רשויות ציבוריות ולביסוס אמון הציבור בהן.[8]
דיני הגנת הפרטיות אינם מטילים על רשויות ציבוריות המחליטות לאסוף ולהשתמש במידע אישי מכוח הסמכה שבדין, לנמק את החלטתן. לפיכך, בהיעדר חובת הנמקה בחוק המסמיך, יכולה רשות ציבורית, לכאורה, להחליט לאסוף מידע על אודות אדם ולהשתמש בו מבלי לפרט את הנימוקים שלאורם התקבלה החלטה זו. מצב שכזה פוגע ביכולת הפרט לשלוט על מידע הנוגע אליו ולהתגונן מפני החלטה של רשות העלולה להביא לפגיעה בפרטיותו.
בחינת הסוגיה בראי המשפט המנהלי עשויה להביא למסקנה אחרת. חישבו על החלטת עירייה להתקין מצלמות מעקב ברחוב מסוים, העשויה להביא לכך שתושבי הרחוב יצולמו באופן קבוע, ובכך תיפגע פרטיותם. יישום חובת ההנמקה עשוי בהקשר זה לחייב את העירייה לנמק את החלטתה, לרבות באמצעות פרסום נתונים בדבר הצורך בהתקנת ובשימוש במצלמות מעקב באזור הרלוונטי (כגון נתוני פשיעה וכדומה). נימוקים אלו יעמדו לביקורת הציבור (במיוחד ציבור התושבים האמורים להיפגע מההחלטה), יתרמו לכינונו של שיח ציבורי בנושא, ויוכלו, בנסיבות בהן לא תוכל העירייה להסביר החלטתה, להביא גם לצמצום השימוש במצלמות, ולצמצום הפגיעה בפרטיות.
חובת ההנמקה עשויה גם להרחיב את היקף המידע שעל רשות למסור לנושא מידע במסגרת יידועו או קבלת הסכמתו על איסוף מידע הנוגע אליו. כלומר, במקום להסתפק בבחינה האם המידע שנמסר לפרט מספק לצורך קבלת הסכמתו מדעת, רשויות ציבוריות יצטרכו לעמוד גם במבחן ההנמקה – קרי לבחון האם המידע מספק לצורך הנמקת הצורך באיסוף המידע ובשימושו. חובה זו עשויה לתת מענה למצבים בהן רשויות מציינות את מטרת השימוש במידע (או מטרת מאגר המידע) באופן נרחב וכללי מידי. חובת ההנמקה עשויה אפוא לחזק את עקרונות ההסכמה וצמידות המטרה המהווים עקרונות מרכזיים בדיני הפרטיות.
עיקרון השקיפות
עיקרון השקיפות מהווה אחד מהעקרונות המרכזיים של המשפט הציבורי. כפי שציין זמיר "שקיפות ההליך המינהלי (transperancy) היא עיקרון משפטי בפני עצמו… הוא נובע מן הרעיון הדמוקרטי המטיל על כל אנשי הציבור חובת נאמנות כלפי הציבור… לפי עיקרון זה כל איש ציבור וכל רשות מינהלית חייבים לפעול באופן שקוף, כלומר באופן שעיקרי הפעולה יהיו פתוחים וגלויים בפני הציבור".[9] חשיבות העיקרון נובעת, בין היתר, מהיותו אמצעי לפיקוח על פעילות הרשויות הציבוריות.[10] כלומר, מכוח חובת הנאמנות והצורך בפיקוח על רשויות ציבוריות, רשויות אלו חייבות לשקף את פעולתן לציבור, בוודאי שמדובר בפעילות העלולה לפגוע בזכויות.
כפי שאראה להלן, לעיקרון השקיפות רלוונטיות עצומה להגנה על פרטיות. טלו לדוגמה עירייה המחליטה לאסוף ולנתח מידע שאינו אישי בדבר אופן וסוג השימוש של תושביה בשירותים העירוניים, תוך פילוח גיל התושבים והשכונות בהם הם מתגוררים, וזאת לשם בחינת שיפור הנגישות של התושבים הוותיקים לשירותים השונים. האם לא ראוי שהעירייה תשקף את פעולתה בעניין מול ציבור תושביה? האם לא נדרש מהעירייה שתציין פומבית שמידע שכזה נאסף, תוך שהיא מבהירה, לדוגמה, לכמה זמן נשמר המידע, למי הוא מועבר, ולאילו מטרות?
אם נבחן את הסוגיה בראי דיני הגנת הפרטיות הקלאסיים, ייתכן שהתשובה תהיה שלילית. חוק הגנת הפרטיות אינו כולל התייחסות לסוג המצבים האמור, והתייחסותו בעניין מסתכמת בהיבט הצר יחסית של יידוע וקבלת הסכמת נושא המידע.[11] במידה שהמידע שנאסף אינו מידע אישי היכול להביא לזיהוי אדם, הרי שהוראות חוק הגנת הפרטיות כלל אינן חלות. כלומר, מתוך דיני הגנת הפרטיות קשה לחלץ עמדה המחייבת רשויות ציבוריות האוספות מידע על פרטים לשקף את אופן פעולתן לציבור, ובטח שלא באופן נרחב ולאורך זמן.
מנגד, אם נבחן את הסוגיה מהפריזמה של המשפט המנהלי נראה שניתן להגיע למסקנה שונה. מתוך נקודת מבט זו נראה שלא יכול להיות ספק שרשות הפועלת באופן העלול לפגוע בפרטיות צריכה לשקף את פעילותה. על הרשות לפרט על המניעים להחלטתה ובעיקר לספק מידע ונתונים בנוגע לאופן יישומה בפועל ולאורך זמן, וזאת על מנת לאפשר פיקוח על פעילותה.[12]
שקיפות, אפוא, הוא עיקרון העשוי לתרום לחיזוק הפיקוח על פעולת הרשות, אשר מצדו עשוי להביא לצמצום הפגיעה בפרטיות, במצבים שפגיעה זו אינה נדרשת. העדרה של שקיפות עלול לעיתים אף להחריף את הפגיעה בפרטיות. דוגמה לכך ניתן לראות בהחלטת בית המשפט העליון בעניין איכוני השב"כ, שציין שאיסוף מידע ללא הסכמה, לצד היעדר השקיפות בנוגע לסוג המידע שנאסף ולאופן השימוש בו, מביאים לפגיעה קשה בזכות לפרטיות.[13]
עד כאן דנתי בחובות ובעקרונות שיש בהם בכדי לחזק ולהעמיק את יכולת הפרט לדעת האם וכיצד השתמשה רשות ציבורית במידע על אודותיו, ובכך לחזק את קווי ההגנה של הזכות לפרטיות. כפי שאראה להלן, המשפט המנהלי עשוי להביא לחיזוקה וביסוסה של ההגנה על פרטיות גם באופנים נוספים.
ב. מידתיות החלטה / פעולה המסכנת פרטיות
לגישתי, המשפט המנהלי עשוי לסייע לחיזוק ההגנה על פרטיות גם מתוך שיח המידתיות. כידוע, כל החלטה או פעולה של רשות, העלולה להביא לפגיעה בזכויות הפרט, צריכה לעמוד בשלושת מבחני משנה של דרישת המידתיות.[14] כלומר, כל פעולה של רשות הפוגעת בפרטיות חייבת להיעשות באופן מידתי. ואולם, אני מבקש ללכת צעד רחוק יותר ולטעון שעילת המידתיות עשויה להיות רלוונטית לא רק ביחס לפגיעה בזכות לפרטיות, אלא גם במקרים של סיכון לפגיעה בה.
טלו לדוגמה עירייה המתקשרת בהסכם עם חברת תקשורת סלולרית לקבלת נתוני מיקום שאינם מזוהים על אודות התנהלות תושביה במרחב הציבורי לאורך ימי השבוע.[15] חברת התקשורת מעבדת את המידע האישי שבחזקתה ומעבירה את המידע לעירייה. במידה והחברה ציינה בתנאי השימוש שמידע על לקוחות עשוי להיות מועבד ומועבר לצדדים שלישיים (וקיבלה לכאורה את הסכמת הלקוחות לכך), ומכיוון שהמידע שמועבר אינו אישי (כלומר ללא פירוט פרטים אישיים כגון שם, מספר ת.ז וכו'), הרי שאין מדובר בהפרה של חוק הגנת הפרטיות, ומכאן שאין לכאורה מקום לבחינת מידתיות ההחלטה. במילים אחרות, העירייה תיטען שהמידע נאסף על ידי החברה בהסכמה, ושהמידע שהגיע אליה הוא לא מידע אישי. מכאן שאין בעיה.
עם זאת, הזכות לפרטיות היא ייחודית. במקרים רבים, הסכמה לאיסוף מידע ניתנת תוך חוסר הבנה בדבר השלכות ההסכמה ותוך קושי של נושא המידע לשלוט בסוג המידע הנאסף ואופן השימוש בו. כמו כן, בעולם שבו כל מאגר מידע עלול להיפרץ – עצם עיבוד המידע ויצירת מאגר מידע על ידי חברה מסחרית, אף על פי שהוא נעשה בהסכמה, מהווה סיכון לפגיעה בפרטיות. גם העברת מידע היא פעולה המסכנת פרטיות. ואם נחזור לדוגמה שלעיל – ההחלטה של הרשות היא שהביאה לכך שחברת התקשורת עיבדה את המידע האישי ויצרה את המאגר – שממנו הועבר מידע מסוים ואנונימי לרשות. כלומר, החלטתה של הרשות הביאה למצב בו נוצר סיכון לפרטיות תושביה.
מצב זה מחייבנו לשאול: האם בנסיבות בהן רשות פועלת באופן המסכן את פרטיות הפרט אין מקום לבחון את תכלית פעולתה ואת האמצעים בהם היא נוקטת, גם אם הפגיעה לא התרחשה בפועל? ולעניינו, שעה שעירייה פועלת באופן המביא לסיכון פרטיות תושביה, אין זה ראוי לבחון את מידתיות החלטתה ואת האמצעים שהיא בחרה ליישומה?
כאמור, מכיוון שבדוגמה האמורה לא מתרחשת לכאורה פגיעה בפרטיות, בחינת הסוגיה מתוך נקודת המבט הצרה של דיני הגנת הפרטיות תביא כנראה לתשובה שלילית. עם זאת, בחינת הדברים מפריזמת המשפט המנהלי עשויה להביא לתשובה שונה. המשפט המנהלי, במהותו, מבקש להגביל את כוחה של הרשות לשם הגנה על הפרט. לפיכך, ולאור ייחודיות הזכות לפרטיות בעידן הדיגיטלי, נדמה שלא יכול להיות ספק שהחלטה של רשות – אשר כתוצאה ממנה פועל גוף פרטי באופן המסכן את פרטיות הפרט – צריכה לעבור גם היא תחת מבחני המידתיות.
בחינה שכזו יכולה להביא לצמצום המקרים בהם רשות ציבורית פועלת באופן העשוי לסכן את פרטיותם של אנשים ללא הצדקה מספקת, לרבות מקרים בהם איסוף המידע נעשה על סמך הסכמה שניתנה לצד שלישי.
ג. הזכות להישכח מכוח המשפט המנהלי
כידוע, הזכות להישכח (או הזכות למחיקה) אינה קבועה עדיין בדין הישראלי ואינה מוסדרת בדיני הגנת הפרטיות הישראליים.[16] לפיכך, ככלל, רשות מנהלית אינה מחויבת לקבל בקשתו של אדם למחיקת מידע על אודותיו השמור אצלה, והחלטה שכזו לא תהווה הפרה של דיני הגנת הפרטיות. ואולם, האם סירוב רשות לבקשת למחיקת מידע אישי השמור אצלה, כשברור לחלוטין שהמידע אינו נדרש יותר לשם השגת המטרה שלשמה הוא נאסף (או אינטרסים לגיטימיים אחרים), אינו מהווה הפרה של עיקרון ההגינות או של עיקרון תום הלב? לגישתי, התשובה היא חיובית.
בעניין חובת תום הלב נאמר בקצרה שבית המשפט העליון קבע שחובתה של הרשות הציבורית לנהוג בתום לב נגזרת, בין היתר, מהמשפט הציבורי, המחייב אותה לנהוג בהגינות וביושר כלפי אזרחיה בכל מגעיה עמם.[17] כפי ששרגא ושחר ציינו, חובה זו "חלה, בין היתר, במשפט המנהלי ומשתרעת לכל אורכו ורוחבו", ורשויות המִנהל מחויבות להפעיל את סמכויותיהן בתום לב.[18]
לגישתי, במצב בו רשות מנהלית אינה יכולה להצדיק את המשך החזקתו של מידע אישי, דחייתה בקשה למחיקת המידע עשויה להוות פגם בהתנהלותה. משמעות הדבר היא, אפוא, יצירתה של הזכות להישכח אל מול רשויות ציבוריות מכוח המשפט המנהלי.
ד. המשפט המנהלי ודיני הגנת הפרטיות – שיח עיוני בקליפת האגוז
כפי שראינו, המשפט המנהלי עשוי להוות כלי המחזק את יכולת הפרט לדעת האם וכיצד השתמשה רשות ציבורית במידע על אודותיו. מצב זה מבסס את יכולתו לכלכל את צעדיו מול הרשות ולהביע את התנגדותו לפעולותיה. המשפט המנהלי אף עשוי להביא ליצירתה של הזכות להישכח של אדם מול רשויות המִנהל. משמעות הדבר היא חיזוק היבט השליטה של אדם על מידע הנוגע אליו, באופן המתיישב רעיונית עם גישת הפרטיות כשליטה, המהווה גישה עיונית מרכזית בנוגע לפרטיות בדין הישראלי.[19]
גישה עיונית אחרת היא גישת הפרטיות ההקשרית.[20] לפי גישה זו, פגיעה בפרטיות נגרמת בנסיבות של איסוף ושימוש במידע בניגוד לנורמות המקובלות בהקשר מסוים. כלומר, הזכות לפרטיות אינה עוסקת בשליטה על מידע אלא בכיבוד וקבלה של כללי זרימת מידע התואמים את הנורמות והעקרונות החברתיים החלים בהקשר הספציפי בו זורם המידע.
מרבית החובות שתוארו ברשימה זו נועדו לשפוך אור על התנהלות הרשות הציבורית. משכך, לגישתי, הן עשויות לסייע בהליך הבחינה האם התנהלות הרשות אכן תואמת לנורמות המקובלות בכל הקשר והקשר. לדוגמה, על פי הגישה ההקשרית ייתכן ואין קושי עם העברה של מידע של תלמיד על ידי בית ספר מסוים למטה משרד החינוך. מנגד, העברת המידע לחברות מסחריות תהיה פסולה שכן הדבר מנוגד לנורמות החברתיות המקובלות. ניתוח שכזה לא יכול להיעשות ללא יידוע, שקיפות וכן הלאה, ומכאן שהמשפט המנהלי יכול לתרום רבות גם מבחינה זו.
מבחינה עיונית ורעיונית חשוב לציין גם שישנה זהות בבסיס עקרונות המשפט המנהלי ודיני הגנת הפרטיות. כאמור, המשפט המנהלי נועד להגן על הפרט מפני עוצמת המִנהל הציבורי. תפקיד זה הוא קריטי בוודאי במציאות של מעורבות הולכת וגוברת של המִנהל בחיי הפרט. גם הזכות לפרטיות, כזכות אדם חוקתית ואזרחית-פוליטית, נועדה בין היתר להגן על הפרט מפני התערבות השלטון בחייו ולאפשר לו מרחב פרטי ואוטונומי.[21] זהות רעיונית זו עשויה להסביר את הקשר בין עקרונות וכללי המשפט המנהלי לדיני הגנת הפרטיות.
ה. סיכום
ברשימה זו הצעתי לראות במשפט המנהלי כלי פרשני לחיזוק ההגנה על פרטיותו של אדם במערכת היחסים שלו עם רשויות ציבוריות. הדגמתי כיצד חובות ועקרונות מנהליים מסוימים עשויים להעניק הגנה לפרטיות במקומות בהם דיני הגנת הפרטיות מתקשים לעשות כן, תוך הצבעה על הקשר התיאורטי בין עקרונות המשפט המנהלי לגישות מרכזיות לזכות לפרטיות.[22]
דיני הפרטיות בישראל אינם תואמים לעידן הדיגיטלי, ובמציאות שכזו המשפט המנהלי עשוי לשמש כלי חשוב לחיזוק ההגנה הנדרשת לפרטיות. מעבר לכך, לאור הפער הקיים תמיד בין משפט לטכנולוגיה, למשפט המנהלי עשוי לדעתי להיות תפקיד חשוב גם במציאות של חוק עדכני ומתקדם.
סאני כלב הוא עו"ד וד"ר למשפטים. מרכז מחקר ברשות להגנת הפרטיות במשרד המשפטים, ומרצה מן החוץ במרכז האקדמי למשפט ולעסקים. תודה לפרופ' מיכאל בירנהק, לעו"ד ניר גרסון ולמשתתפי סדנת הפרטיות באוניברסיטת ת"א על הערות חשובות. הרשימה מבטאת רק את דעתי האישית ולא את עמדת הרשות להגנת הפרטיות או כל גורם אחר.
ציטוט מוצע: סאני כלב "המשפט המנהלי בשירות הגנת הפרטיות" ICON-S-IL Blog (19.8.2022).
[1] הרשימה אינה עוסקת בפעילות רשות בחוסר סמכות או בשיח החוקתי בדבר מידתיות החוק המסמיך, אלא רק באופן הפעלת הסמכות על ידי הרשות מבחינה מנהלית.
[2] דפנה ברק-ארז משפט מינהלי כרך א 261 (2010).
[3] בג"ץ 3/58 ברמן נ' שר הפנים, פ"ד יב 1493, 1508 (1958).
[4] כאמור, ס' 11 לחוק הגנת הפרטיות מגדיר חובת יידוע רק במצבים של פנייה לנושא המידע.
[5] דוגמה מרכזית עשויה להיות איסוף מידע לצרכי ביטחון או חקירה סמויה. להרחבה ראו עמיר כהנא "לא רק אבק על המיטה: על זכות היידוע של נחקרים" ICON-S-IL Blog (30.1.2022).
[6] ברק-ארז, לעיל ה"ש 2, בעמ' 423.
[7] יצחק זמיר הסמכות המינהלית כרך ב 1292 (מהדורה שנייה מורחבת 2011).
[8] ברק-ארז, לעיל ה"ש 2, בעמ' 423–424.
[9] זמיר, לעיל ה"ש 7, בעמ' 1035.
[10] שם, בעמ' 1035–1036.
[11] המידע הנמסר לנושא המידע במסגרת הליך היידוע וההסכמה עשוי להיות מוגבל. מעבר לכך, על פי רוב, המידע נמסר רק בשלב קבלת ההסכמה, ולא בשלבים מאוחרים יותר.
[12] יובהר שישנם מצבים בדין לפיהם רשות ציבורית אינה אמורה לשקף את פעולותיה גם במקרה של בפגיעה בזכויות. הרשימה אינה עוסקת במצבים אלו.
[13] בג"ץ 6732/20 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' הכנסת, פס' 18 לפסק הדין של הנשיאה חיות (נבו 1.3.2021).
[14] ראו לדוגמה, פסק דינו של המשנה לנשיא (כתוארו אז) ברק בבג"ץ 3477/95 בן-עטייה נ' שר החינוך, התרבות והספורט, פ"ד מט(5) 1 (1996).
[15] מידע זה עשוי לכלול נתונים כגון כמות התושבים המגיעים למרכז העיר בימים מסוימים. המידע עשוי להיות סטטיסטי או אגרגטיבי.
[16] הכוונה היא לזכותו של אדם לדרוש מבעל מאגר מידע או מגורם המחזיק במידע על אודותיו למחוק המידע.
[17] ראו, לדוגמה, דברי השופטת דורנר בבג"ץ 4422/92 עפרן נ' מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד מז(3) 853, 860 (1993).
[18] אליעד שרגא ורועי שחר המשפט המינהלי כרך ג 175 (2008).
[19] להרחבה, ראו מיכאל בירנהק "שליטה והסכמה: הבסיס העיוני של הזכות לפרטיות" משפט וממשל יא 9 (2007).
[20] Helen Nissenbaum, Privacy in Context: Technology, Policy and the Integrity of Social Life (2010).
[21] להרחבה על ההצדקות השונות לזכות לפרטיות ראו מיכאל בירנהק "מעגלים של פרטיות" זכויות הקהילה הגאה בישראל: משפט, נטייה מינית וזהות מגדרית 195, 200–203 (2016).
[22] יישום החובות באופן פרטני עלול להיות מורכב. אפשרות אחת ליישם חובות אלו רק במקרים של פגיעה קשה בפרטיות או במסגרת החלטות מדיניות בעלות תחולה רחבה.
ICON-S-IL Blog 
כתיבת תגובה