נשק יום הדין: מסלולים לביטול חוק יסוד – יתרונות וחסרונות / רבקה ווייל

רשימה זו מתפרסמת במסגרת סדרה נושאית: ביקורת שיפוטית על חקיקת יסוד

השאלה האם קיימת סמכות שיפוטית לבטל חוק יסוד פחות מעניינת מכפי שניתן לחשוב. במצבי קיצון, ברור שראוי להכיר במגבלות על כל כוח שלטוני, כולל על הכוח ליצור או לשנות חוקה. מדוע, אם כן, מרבים אנו לדון בנושא זה בשנים האחרונות בישראל? הדיון המרובה בנושא מלמד על ההקצנה שחלה בחברה הישראלית מצד כלל השחקנים הפוליטיים. הכלים הקונבנציונליים, ובראש ובראשונה הכלי הרב-עוצמתי של הפרשנות, כבר אינם מספקים.[1] שחקנים רבים מדי מפיקים הון פוליטי מהעלאת הנושא ומליבוי הרוחות בכנסת ומחוצה לה. אנו גם מרבים לדון בשאלה האם הסמכות לבטל חוק יסוד, או לבטל תיקון לו, מסורה לבית המשפט העליון, ולא בשאלה מה הם המסלולים האפשריים להכרה בסמכות זו, יתרונותיהם וחסרונותיהם.

כל אחד מאיתנו היה שמח לו המוסדות הייצוגיים היו מקדמים מדיניות וחקיקה התואמים את השקפת עולמו. כאשר שאיפה זו אינה מתממשת, רבים מאיתנו משתמשים בשלל כלי תקיפה, שהאפקטיביות שלהם מותנית פעמים רבות בפעולת בית המשפט. ניתן לתקוף החלטה מנהלית או ממשלתית באמצעות טענות מהמשפט המנהלי המחייבות פעולה של הכנסת כדי לתת תוקף לפעולה המנהלית, כגון חיוב הממשלה לקבל הסמכה מפורשת בחוק להחלטה הפוגעת בזכויות אדם. יש לנו גם מענה למבקרי סמכות שיפוטית זו: בית המשפט בהתערבו מחזק את מעמדה של הכנסת ביחס לממשלה אך אינו מסכל את רצונם של הגופים הייצוגיים. הרשויות הייצוגיות יכולות לממש את רצונן. כל שעליהן לעשות הוא לקבל הסמכה מפורשת בחוק.[2] ניתן לתקוף חוק בטענה שאינו חוקתי כי אינו מתיישב עם חוקי היסוד. תשובתנו למבקרי סמכות שיפוטית זו היא שאם הכנסת כרשות מכוננת חולקת על גישת בית המשפט, הכנסת רשאית לתקן את חוקי היסוד כדי להבהיר את רצונה. סמכותה של הכנסת לתקן את החוקה מצמצמת את הקושי האנטי-רובני הכרוך בביקורת שיפוטית.[3]

אך, מה נעשה אם הכנסת הבהירה בחוק יסוד את רצונה? לשם כך, דרושה לנו ההכרה השיפוטית בסמכות לבקר חוקי יסוד או תיקונים להם. לאורך שנות קיומה של המדינה, בית המשפט גם ביסס תיאורטית סמכות זו בפרשות שונות אך השתדל להזהר בהפעלת סמכות זו. שעה ששופטי ישראל לדורותיהם היו חלוקים קשות בשאלה מה ההסבר לקיומה של סמכות ביקורת שפוטית על חקיקה ראשית בישראל, הם הסכימו הן בפרשת בנק המזרחי[4] והן בפרשת התנועה לאיכות השלטון,[5] שבשיטה הישראלית קיימים עקרונות על בדמות המדינה היהודית והדמוקרטית. הם סברו שמכוח עקרונות אלה ניתן לבטל אפילו חוקי יסוד אם הם שוללים או סותרים באופן אנוש עקרונות אלה.[6] בלשון הנשיא ברק בפרשת התנועה לאיכות השלטון, כדי להצדיק שימוש בסמכות שיפוטית זו נדרש כי תהא "פגיעה בליבת הדמוקרטיה, ובדרישות המינימום לאופייה של מדינה כדמוקרטית."[7] לכל אחת מהדרכים לבטל חוק יסוד או תיקון לחוק יסוד יתרונות וחסרונות אחרים.

ראשית, בית המשפט עשוי לפעול באמצעות המסלול של "חוקתיות נוסח המשפט המקובל" ((common law constitutionalism. לפי מסלול זה, לבית המשפט, כחלק מכוחו ליצור משפט "נוסח המשפט המקובל," קנויה גם הסמכות להכיר בעקרונות העל של השיטה. מדובר בסמכות שיפוטית טבועה הנובעת מאופי שיטת הקומון לאו שלנו. בית המשפט העליון הכיר בה כבר בדעת המיעוט של השופט ברק בפרשת תנועת לאו"ר לפני המהפכה החוקתית, אך סמכות שיפוטית זו נותרה בצריך עיון.[8] כפי שכתבתי במאמריי מ-2012, אפילו תחת שיטה הדוגלת בעקרון ריבונות הפרלמנט, בית הלורדים הבריטי הכיר בסמכות לבטל חוקים מכוח הקומון הלאו בפרשת ג'קסון.[9] מסלול זה, אם כן, מתיישב עם הסבורים כי עקרון ריבונות הפרלמנט מקורו בהכרת בית המשפט, ומתוקף זה בית המשפט גם עשוי להכיר במגבלות על הריבונות הפרלמנטרית. כך אני מפרשת את פסיקתו של הנשיא ברק, אף כי הוא מעולם לא התבטא באופן זה.[10]

מסלול זה מאפשר להחיל מגבלות לא רק על תיקוני חוקה אלא גם על אופן יצירת החוקה מלכתחילה. כאשר בית המשפט משתמש בסמכות זו, הוא אמור להכיר באותם עקרונות העל שמתיישבים באופן הטוב ביותר עם ההיסטוריה החוקתית של המדינה. הקושי הגדול הוא שסמכות זו חושפת את תפקידו היוצר של בית המשפט. אין עוגן טקסטואלי לסמכות שיפוטית זו. מקורה "יש מאין," והיא נובעת מאופיו של בית המשפט כיוצר משפט. לכן, מן הראוי להשתמש בסמכות זו רק במצבי קיצון של שלילת תנאי הסף הדרושים לקיומה של מדינה דמוקרטית.  

שנית, בית המשפט עשוי לפעול באמצעות המסלול של "התיקון החוקתי שאינו חוקתי." מסלול זה מצוי במדינות שחוקותיהן כוללות פסקת נצחיות מפורשת האוסרת על תיקונים חוקתיים מסוימים. הוא מצוי גם בשיטות משפט בהן הכיר בית המשפט במשתמע בפסקת נצחיות הנובעת מהמבנה הבסיסי של החוקה ומעקרונות היסוד הבסיסיים ביותר שלה. מסלול זה מניח שהסמכות לתקן את החוקה נחותה מהסמכות ליתן את החוקה מלכתחילה. הוא מאפשר ביטול של תיקוני חוקה אך אינו מטיל מגבלות על יצירת החוקה מלכתחילה, כיוון שהוא נובע מאופיה של חוקה נתונה. בית המשפט נשען על הטסקט החוקתי כאשר הוא משתמש בסמכות זו. הנשיא ברק הציע את המסלול הזה לראשונה בפרשת בנק המזרחי וחזר עליו בפרשת מיטראל.[11] הוא נותר בצריך עיון בפרשות בר-און, המרכז האקדמי למשפט ועסקים ובפרשת בן מאיר.[12]

מסלול זה מעורר שאלות קשות, עליהן עמדתי בפירוט במקומות אחרים.[13] עניינן, בין היתר, בשאלה האם אין לראות בסמכות התיקון כשוות מעמד לסמכות ליצור חוקה, למעט מקרים בהם מתקני החוקה מבקשים לשנות את זהות יוצר החוקה מלכתחילה. כאשר מתקני החוקה מבקשים להגדיר מחדש מיהו העם הריבון, אזי אין הם יכולים להשען על מסמך שמקורו בעם עליו הם קוראים תגר.[14] בשאר המקרים, אם, לשיטתנו, מתקני החוקה הם במעמד שווה ליוצרי החוקה, אז קשה לקבל את דוקטרינת "התיקון החוקתי שאינו חוקתי." בלשון המקורות, "הפה שאסר הוא שהתיר."[15]

בהקשר הישראלי, האתגר הוא גדול יותר כיוון שפעמים רבות כלל לא ברור אם מדובר בתיקון חוקה או ביצירת חוקה מלכתחילה, שעה שמפעל החוקה לא הסתיים. כך, למשל, דומה שחוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי הוא פרק נוסף בחוקה, ולא בתיקונה.[16] הדוקטרינה של "תיקון חוקתי שאינו חוקתי" גם מאתגרת ביותר בהקשר הישראלי בשל אופן אימוצה האנומלי של החוקה הישראלית במונחים השוואתיים.[17] החוקה אומצה על ידי הכנסת בהליך דומה לחקיקת כל חוק אחר. עד להלכת בנק המזרחי, כלל השחקנים הפוליטיים היתיחסו לחוקי היסוד כבעלי מעמד חוקתי זהה לחוקים רגילים, למעט בהקשר של סעיף 4 לחוק יסוד: הכנסת.[18] לאור הליך אימוץ חוקי היסוד, מתעוררת השאלה הקשה מדוע ליתן לחוק יסוד יותר משקל וכוח מאשר לתיקונו.        

שלישית, בית המשפט עשוי לפעול באמצעות המסלול של "שימוש לרעה בסמכות מכוננת." דומה שבית המשפט העליון ראה בדוקטרינה זו, בפרשת המרכז האקדמי למשפט ועסקים, דוקטרינה פחות קיצונית ופחות בעייתית להפעלה מדוקטרינת "התיקון החוקתי שאינו חוקתי."[19] גם דוקטרינה זו הועלתה על ידי הנשיא ברק בפרשת בנק המזרחי ונותרה בצריך עיון.[20] לפי בית המשפט, משמעותה של דוקטרינה זו היא שהליך אימוץ חוק היסוד אינו ראוי ולכן ניתן לבטל את התוצר. מכוח דוקטרינה זו הוציא בית המשפט התראת בטלות לחוק יסוד התקציב הדו-שנתי שנחקק כהוראת שעה.[21] בית המשפט מצא כי לא ראוי שחוק יסוד יחוקק כהוראת שעה. דוקטרינה זו מאפשרת לבטל חוק יסוד, ולא רק תיקונים לו, משום שהליך החקיקה אינו ראוי.

הלכת המרכז האקדמי היא בעייתית כי הליכי חקיקת חוקים, חוקי יסוד, תיקוני חוקי יסוד והוראות שעה הם זהים במדינת ישראל. כולם דורשים שלוש קריאות ותמיכת רוב רגיל של חברי כנסת, אלא אם כן קיימת חקיקה הדורשת רוב מיוחד לשינויה. פסק הדין הוא גם תמוה כאשר אנו לוקחים בחשבון את האופנים הבעייתיים בהם נחקקו חוקי יסוד במדינת ישראל, כולל החשובים שבהם, ברוב פשוט, במיעוט חברי כנסת, בתקופת ממשלות מעבר, ולצורך צרכים קואליציוניים מזדמנים.[22] כך, למשל, חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו אומץ 50 יום לאחר פיזורה של הכנסת השתים עשרה. חוק יסוד: חופש העיסוק הוחלף ב-1994 לצרכים הקואליציוניים של איסור יבוא בשר שאינו כשר לישראל.[23] חוקי יסוד תוקנו באופן רטרואקטיבי וקיבלו את הגושפנקה של בית המשפט גם לאחר המהפכה החוקתית. חוקי יסוד נחקקו ללא הרוב הדרוש לחקיקתם כי דין הרציפות הוחל עליהם ברוב פשוט גם מקום שנדרש רוב מיוחד לשינוים.[24] חוקי יסוד בנושאים משטריים תוקנו תוך ימים אחדים כשבית המשפט מצר על החפזון אך מקנה להם תוקף מלא.[25] ניתן גם להקשות על הגיונו של פסק הדין כיוון שהוא מניח כי התערבות שיפוטית ביצירת חוקה מלכתחילה באמצעות דוקטרינת "שימוש לרעה בסמכות מכוננת" מתערבת פחות בפעולת הכנסת מהתערבות בתיקוני חוקה באמצעות דוקטרינת "התיקון חוקתי שאינו חוקתי."[26] 

רביעית, בית המשפט עשוי לפעול באמצעות המסלול של גזירת הסמכות השיפוטית לפסול תיקוני חוקה ממנגנון פסילת מפלגות. במאמרים רבים לאורך השנים, פיתחתי את הטענה כי יש לראות בדוקטרינת "התיקון החוקתי שאינו חוקתי" דוקטרינת ראי הנגזרת מהסמכות לפסול מפלגות.[27] לשיטתי, פסילת מפלגות היא "המגן הקדמי" של עקרונות העל של החברה כי היא מונעת גישה לבית המחוקקים של מי שמבקש לשנות את עקרונות העל של החברה דרך חוקים או תיקוני החוקה. אם בית המשפט לא מנע מגורמים קיצוניים להיבחר לכנסת והם יביאו לאימוץ תיקוני חוקה, אזי עומדת לרשות בית המשפט הדוקטרינה של "תיקון חוקתי שאינו חוקתי" כ"מגן האחורי" של עקרונות העל של החברה. אלה שני מנגנונים שפועלים בעיתוי שונה כדי להגן על עקרונות העל של החברה. לא בכדי פסק הדין ירדור, העוסק בפסילת מפלגות, הוא גם פסק הדין הראשון שהכיר בעקרונות העל של שיטת המשפט הישראלית.[28] אין זה מקרי כי הן פסילת מפלגות והן עקרונות העל עניינם הגנה על אופי המדינה כיהודית וכדמוקרטית. היתרון של שימוש במנגנון פסילת מפלגות הוא שיש לבית המשפט טקסט חוקתי, פסקת נצחיות, בו ניתן לעגן את עקרונות העל של החברה. טקסט זה גם מזהה עבור בית המשפט אלה ערכים, לשיטת הכנסת, עולים כדי עקרונות העל של החברה. 

למרות שניתן לתקן את סעיף 7א לחוק יסוד: הכנסת, המעגן את סמכות פסילת מפלגות, בפועל הוא מבטא נצחיות יותר מכל מנגנון אחר. אם מנענו כניסה לבית הנבחרים באמצעות פסילת מפלגות, ממילא מתייתר הצורך לבטל את תיקוני החוקה של אותם גורמים קיצוניים. כאשר דמוקרטיה משתמשת בכלים אלה היא מודה שהיא אכן על גבול "הלא דמוקרטי," אך היא עושה זאת מטעמי הגנה עצמית. אלו כלי מוצא אחרון. לא בכדי קבע הנשיא ברק שהפניה לעקרונות העל כדי לבטל חוקי יסוד צריכה להעשות רק אם יש סכנה לליבה ולתכונות המינימום של מדינה יהודית ודמוקרטית.[29] הכוונה כאן לא למטאפורה אלא פשוטו כמשמעו: זהו נשק יום הדין.

חמישית, בית המשפט עשוי לפעול באמצעות הכרה בהכרזת העצמאות כמגבילה את אופן השימוש בסמכות המכוננת מלכתחילה. הנשיא ברק קידם את ההכרה במסלול זה לאחר פרישתו.[30] לפי גישה זו, הכנסת אימצה חוקי יסוד כחלק מהגשמת החזון של האבות המייסדים של המדינה ומהתחייבותם בהכרזת העצמאות שישראל תאמץ חוקה. ההכרזה גם קובעת את המגבלות על תוכן החוקה כך שעליה להתיישב עם אופי המדינה כיהודית אשר "תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות."[31] מסלול זה מטיל מגבלות לא רק על תיקוני חוקה אלא גם על אימוץ החוקה.

הקושי בגישה זו הוא שהאבות המייסדים מעולם לא פעלו לפי המתווה של הכרזת העצמאות, ולמעשה אף הפרו אותו. הם בחרו בין היתר שלא לאמץ חוקה על ידי האסיפה המכוננת אלא לאמץ חוקי יסוד בשלבים, כשמעמדם החוקתי בתקופת הביניים היה בכוונת מכוון שרוי בערפל. בית המשפט העליון גם לא התייחס להכרזת העצמאות כמסמך מחייב בדין הפנימי בפסיקתו לאורך שנים רבות, אלא ראה בה כלי עזר פרשני בלבד. בית המשפט העליון אף קבע סמוך להקמת המדינה כי הכרזת העצמאות היא מסמך שעיקר פועלו במישור הבינלאומי כמסייע להכרה הבינלאומית בהקמת המדינה. הוא קבע חד משמעית כי "אין בה משום חוק קונסטיטוציוני הפוסק הלכה למעשה בדבר קיום פקודות וחוקים שונים, או ביטולם."[32] כיום, חוקי היסוד משנת 1992 מפנים להכרזת העצמאות בדורשם שכיבוד זכויות היסוד ייעשה ברוח עקרונותיה. עם זאת, יצחק רבין ומפלגת ש"ס טענו כי הם לא ידעו על הפניה זו, כשהצביעו בעד נוסח זה בשנת 1994. בשל הפניה זו, ש"ס לא חזרה לקואליציית רבין בשנת 1994, אף שנוכחותה היתה כה דרושה לקידום תהליך השלום.[33]   

אילו כלי תגובה נותרו למתנגדים לפסיקת בית המשפט המבטלת חוקי יסוד או תיקוניהם? הסמכות לבטל חוק יסוד או תיקון לחוק יסוד היא אחד הנשקים הלא קונבנציונליים של השיטה כי היא מקנה לבית המשפט את הסמכות לקבוע את מגבלות תוכן החוקה. אם יש למתנגדים לסמכות שיפוטית זו מספיק כוח פוליטי, ובית המשפט יעמוד בדרכם באמצעות מגבלות על תיקון החוקה, הם עשויים להחליף את החוקה כדי להביא להתחלה חדשה. לחלופין, הם עשויים להשתלט על שיטת המינויים לבית המשפט ולשנות את הרכבו כדי להבטיח שדעתם תשלוט. השתלטות על הרכב בית המשפט גם תמנע ממחליפיהם בשלטון לשנות את מה שנתפס בעיניהם כיסודי.

הסמכות לבטל חוק יסוד היא, אפוא, נשק לא קונבנציונלי שעלול להביא את הדיאלוג החוקתי בין כלל השחקנים הפוליטיים למצבי קיצון. בתגובה לכל פעולה ניתן לחשוב על פעולת נגד. אלו אינן סכנות תאורטיות. הן מתממשות לנגד עינינו בחלקים נרחבים של העולם הדמוקרטי כיום.[34] בסופו של דבר, כלל הכלים החוקתיים אין בהם כדי לסייע אם החברה מאבדת את רצונה להיות דמוקרטית, או לוקחת את הדמוקרטיה כדבר מובן מאליו, שאין צורך לשקוד על טיפוחו.

לא חסרות קונסטרוקציות משפטיות להכרה בסמכות שיפוטית זו לבטל חוק יסוד או תיקון לו. רשימה זו אינה ממצה אותן. השאלה החשובה היא כיצד הכרזה עליהן ושימוש בהן מקדמים אותנו כחברה. האם הגענו למצב הקיצוני, בו כלו כל הקיצין, ויש צורך לשלוף את אותו נשק לא קונבנציונלי? כדאי להשקיע זמן ומחשבה מעמיקים בשאלה האם המקרה מצדיק שימוש בסמכות לא פחות מבשאלה של המסלול באמצעותו מבוטל חוק יסוד או תיקון לו. מהניסיון שלנו עם פרשת התקציב הדו-שנתי עולה כי שעה שבית המשפט ראה בה פה-אחד מקרה מתאים להפעלת הדוקטרינה של "שימוש לרעה בסמכות מכוננת," כיום איש אינו מתרגש מתקציב דו-שנתי ואנו בעיצומו של משבר פוליטי בשל חוסר נכונות לחוקק תקציב דו-שנתי בשנת 2020. במקומות אחרים הרחבתי מדוע – אפילו שהייתי הראשונה לבקר את מנגנון התקציב הדו-שנתי מחוץ לכתלי הכנסת ואת אופן אימוצו[35] – לדעתי התקציב הדו-שנתי לא היה המקרה המתאים לשימוש בעקרונות העל של החברה.[36] ראוי לשאול, אפוא, ביחס לפרשות הנוכחיות הממתינות להכרעת בית המשפט, אם לא ניתן להגיע לתוצאות המשפטיות הראויות גם בדרכים אחרות, שאינן מחייבות אותנו כחברה להעלות שלב במאבק האזרחי על דמותה של מדינה זו.

---

רבקה ווייל היא פרופ' חבר, בית הספר הארי רדזינר למשפטים, המרכז הבינתחומי.

ציטוט מוצע: רבקה ווייל "נשק יום הדין: מסלולים לביטול חוק יסוד – יתרונות וחסרונות" ICON-S-IL Blog (22.11.2020).

---

[1] לטיעון שפרשנות במובנים רבים היא כלי עוצמתי יותר מביטול חוק, ראו Rivka Weill, Exploring Constitutional Statutes in Common Law Systems, in Quasi-Constitutionality and Constitutional Statutes: Forms, Functions, Applications 64, 79 (Richard Albert & Joel I. Colón-Ríos eds., 2019).

[2] לטיעון שבית המשפט מחזק את הכנסת ביחס לממשלה בהשתמשו בדוקטרינות אלה, ראו Rivka Weill, Juxtaposing Constitution-making and Constitutional-Infringement Mechanisms in Israel and Canada: On the Interplay between Common Law Override and Sunset Override, 49 Isr. L. Rev. 103, 118-119 (2016).

[3] להרחבת טיעון זה, ראו  רבקה ווייל "עשרים שנה לבנק המזרחי: סיפורה הפיקנטי של חוקת הכלאיים הישראלית" עיוני משפט לח 501, 553–567 (2016).

[4] ע"א 6821/93 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' מגדל כפר שיתופי בע"מ, פ"ד מט(4) 221 (1995).

[5] בג"ץ 6427/02 התנועה לאיכות השלטון בישראל נ' הכנסת, פ"ד סא (1) 619 (2006).

[6] לביסוס טיעון זה, ראו ווייל "חוקת הכלאיים", לעיל ה"ש 3.

[7] פרשת התנועה לאיכות השלטון, לעיל ה"ש 5, פס' 74 לפסק דינו של הנשיא ברק.

[8] בג"ץ 142/89 תנועת לאו"ר – לב אחד ורוח חדשה נ' יו"ר הכנסת, פ"ד מד(3) 529 (1990).

[9]  R (on the application of Jackson) v. Attorney Gen., [2005] UKHL 56. אני דנה בהלכת ג'קסון בשני מאמרים מ-2012 בהם אני מציעה הן חוקתיות נוסח הקומון לאו והן דוקטרינת "תיקון חוקתי שאינו חוקתי" כביסוס לעקרונות העל של החוקה הישראלית. ראו רבקה ווייל "האם המחוקק ירה בתותח כדי לפגוע בזבוב? על מידתיות במשפט" משפט ועסקים טו 337, 377–383 (2012); Rivka Weill, Hybrid Constitutionalism: The Israeli Case for Judicial Review and Why We Should Care, 30 Berkeley J. Int’l L. 349, 391-406 (2012).

[10]  Rivka Weill, The Strategic Common Law Court of Aharon Barak and its Aftermath: On Judicially-led Constitutional Revolutions and Democratic Backsliding, L. Ethics Hum. Rts. (forthcoming 2020).

[11] פרשת בנק המזרחי, לעיל ה"ש 4; בג"ץ 4676/94 מיטראל בע"מ נ' כנסת ישראל, פ"ד נ(5) 15, 28 (1996).

[12] בג"ץ 4908/10 ח"כ בר-און נ' כנסת ישראל, פ"ד סד(3) 275 (2011); בג"ץ 8260/16 המרכז האקדמי למשפט ולעסקים נ' כנסת ישראל (פורסם באר"ש, 6.9.2017) (להלן: פרשת המרכז האקדמי, הלכת המרכז האקדמי); בג"ץ 5744/16 בן מאיר נ' הכנסת (פורסם בנבו, 27.5.2018).

[13] ראו ווייל "חוקת הכלאיים", לעיל ה"ש 3, בעמ' 553–567. ראו גם את המקורות המנויים לעיל בה"ש 9.

[14]  לדיון בחריג מקום בו מדובר בתיקון חוקתי שעניינו הגדרה מחדש של העם הריבון, ראו Rivka Weill, Secession and the Prevalence of Both Militant Democracy and Eternity Clauses Worldwide, 40 Cardozo L. Rev. 905, 978-984 (2018) (המאמר טוען שריבונות העם הוא מושג המשלב עם פלוס טריטוריה).

[15] ירושלמי (וילנא), תרומות ט, א.

[16] רבקה ווייל "כיצד יוצאים מהמשבר החוקתי בישראל?" המכון הישראלי לדמוקרטיה (2019).

[17] להרחבה, ראו ווייל "חוקת הכלאיים", לעיל ה"ש 3, בעמ' 502–515, 544–552. ראו גם רבקה ווייל "הנשאל את פי העם? על הקשר בין הליכי אימוצה של חוקה לבין הליכי תיקונה" משפט וממשל י 449 (2007).

[18] להרחבה, ראו: Rivka Weill, Reconciling Parliamentary Sovereignty and Judicial Review: On the Theoretical and Historical Origins of the Israeli Legislative Override Power, 39 Hastings Const. L. Q. 457 (2012).

[19] פרשת המרכז האקדמי, לעיל ה"ש 12.

[20] פרשת בנק המזרחי, לעיל ה"ש 4, בעמ' 406.

[21] חוק יסוד: תקציב המדינה לשנים 2017 ו-2018 (הוראות מיוחדות) (הוראת שעה).

[22] להרחבה, ראו ווייל "חוקת הכלאיים", לעיל ה"ש 3, בעמ' 502–515, 544–552.

[23] להרחבה, ראו Weill, Juxtaposing, לעיל ה"ש 2.

[24] להרחבה, ראו רבקה ווייל "על המגבלות האינהרנטיות על סמכות ההתגברות בחוקה הישראלית: סיפורה של ההתגברות מסעיף 4 לחוק יסוד: הכנסת דרך תיקונים רטרואקטיביים לחוקה וכלה בעקרונות העל" ספר גרוניס (אהרן ברק ואח' עורכים, צפוי להתפרסם).

[25] ראו, למשל, בג"ץ 2305/04 סיעת חד"ש-תע"ל נ' יושבת-ראש ועדת הבחירות המרכזית לכנסת ה-17, פ"ד נח(6) 685, 715 (2004).

[26] לדיון נרחב בהלכה זו, ראו רבקה ווייל "על שימוש לרעה בסמכות מכוננת ותיקון חוקתי שאינו חוקתי" ICON-S-IL Blog  (6.10.2019).

[27] ווייל "חוקת הכלאיים", לעיל ה"ש 3, בעמ' 566–567; רבקה ווייל "עיון מחודש בתפיסת הדמוקרטיה המתגוננת של ישראל" דין ודברים י 345, 350-359 (2017); Rivka Weill, On the Nexus of Eternity Clauses, Proportional Representation and Banned Political Parties, 16 Election L J. 237 (2017)

[28] ע"ב 1/65 ירדור נ' יו"ר ועדת הבחירות המרכזית לכנסת השישית  פ"ד יט(3) 365 (1965).

[29] פרשת התנועה לאיכות השלטון, לעיל ה"ש 5, פס' 74 לפסק דינו של הנשיא ברק.

[30] אהרן ברק "מגילת העצמאות והכנסת כרשות מכוננת" חוקים יא 9 (2018).

[31]  הכרזה על הקמת מדינת ישראל, ע"ר התש"ח 1.

[32] בג"ץ 10/48 זיו נ' גוברניק, פ"ד א 85, 89 (1948); אמירה זו מובאת גם בבג"ץ 7/48 אל-כרבוטלי נ' שר-הבטחון, פ"ד ב 5, 13 (1949).

[33]  Weill, Hybrid Constitutionalism, לעיל ה"ש 9, בעמ' 377–378.

[34]Steven Levitsky & Daniel Ziblatt, How Democracies Die (2018 ).

[35] רבקה ווייל "חוק יסוד כמחטף חוקתי" הארץ 20.6.2009.

[36] ווייל "על שימוש לרעה בסמכות מכוננת", לעיל ה"ש 26. ראו גם Weill, The Strategic Common Law Court, לעיל ה"ש 10.