זירת הקרב – בג"ץ: לוחמי המחתרות בין מנדט למדינה / שני שניצר

בקיץ 1948 הוגשה העתירה הראשונה לבג"ץ הישראלי, עת ישב בבית המשפט המחוזי בתל אביב.[1] ברשימה הנוכחית אטען כי עתירה זו היוותה חולייה מקשרת בעלת חשיבות מכרעת בשרשרת של עתירות שנמשכה מתקופת המנדט אל תוך תקופת המדינה – עתירות שהמשותף להן הוא עיסוק בעניינם של אנשי המחתרות הלוחמות בפלשתינה-א"י.[2] תחילתה של השרשרת במסגרת עריכת דין למען מטרה לאומית,[3] אך היא נמשכה עמוק לתוך תקופת המדינה וממילא גם לאחר השגת אותה המטרה הלאומית. בפסקאות הבאות אַראה התפתחות של פרקטיקת פנייה לבג"ץ אצל אנשי המחתרות ועורכי דינם, ובהמשך לכך אציע הסבר אפשרי להמשך קיומה גם לאחר חילופי השלטון בתש"ח ועל אף מה שנחזה כסיכויי הצלחה נמוכים. מכך תנבע מסקנה שלפיה יש ערך למדידת "הצלחה" של עתירה מחוץ לפסק הדין שניתן בה.[4]

בבואנו לבחון את שורשיה המנדטוריים של פרקטיקת הפנייה לבג"ץ בעניינם של לוחמי המחתרות, יש להזכיר תחילה שבתקופה הרלוונטית התנהלו הליכים משפטיים במקביל למאבק מזוין בשלטון (ולעתים בעקבותיו), כך שזירת המשפט הפכה בעצם "משלימה" לזירת הקרב. למעשה, מנחם בגין כתב – בהקשרם של הליכים פליליים – כי "בתקופת המחתרות היה גם בית הדין הבריטי, מעין זירת קרב".[5] בראש ובראשונה התקיימו מאבקים משפטיים על רקע העמדה לדין של אנשי מחתרות. נהוג לחשוב שמשלב מסוים הפכו הנאשמים למאשימים, משהחלו בנקיטת קווי הגנה פוליטיים שהיוו בעצם מתקפה על הלגיטימיות של שלטון המנדט ועל סמכותם של בתי המשפט.[6] דרך נוספת שבה הפכו אנשי המחתרות ל"מאשימים" – והיא שיפה במיוחד לענייננו – הייתה בהיפוך היוצרות: הגשת עתירות כנגד רשויות השלטון.

ובכן, בשנים 1945–1947 התרחשו שתי פרשות חשובות שהביאו את ענייניהם של אנשי אצ"ל לפתחו של בג"ץ. הפרשה הראשונה נסובה סביב גירושו של אריה בן-אליעזר מפלשתינה-א"י לאריתריאה והחזקתו שם.[7] הפרשה השנייה נגעה לגזר דין מוות שהושת על דב גרונר, בעקבות פעילותו במסגרת האצ"ל.[8] מדובר היה בשתי פרשות הרות-גורל בפן האנושי ובפן המשפטי גם יחד. בהתאם, הן זכו לטיפולם המסור של עורכי הדין מקס זליגמן ומקס קריצמן.[9] בגירושו של בן-אליעזר ראו השניים תיק עקרוני והזדמנות ליצירת תקדים בעניין גולי אפריקה.[10] עניינו של גרונר הדאיג את מנהיגי היישוב היהודי בפלשתינה-א"י, וזליגמן וקריצמן ליוו אותו במשך כמעט שנה.[11] עם זאת, בשתי הפרשות נדחו העתירות לבג"ץ המנדטורי, ואף מאמצי ערעור לוועדה המשפטית של מועצת המלך (Privy Council) לא הסתייעו.[12]

תוצאות העתירות שתוארו לעיל לא ריפו את ידיהם של אנשי המחתרות, ואלו המשיכו לפנות לבג"ץ גם לאחר קום המדינה, בייצוגם של אותם עורכי הדין שליוו אותם באופן דומיננטי בתקופת המנדט.[13] כך, תחילתו של הדיון הראשון בבג"ץ הישראלי הייתה בבקשות "הביאס קורפוס" שהגישו עורכי הדין זליגמן וקריצמן בעקבות מעצרם הבלתי-חוקי של בכירי אצ"ל, הלל קוק ויעקב מרידור.[14] לאחר הפנייה לבג"ץ בעניין קוק הוצא צו מעצר מכוחן של התקש"ח המנדטוריות,[15] ומשכך הוצבה שאלת תוקפן של אלו במרכזו של הדיון בעתירה. שופטי הרוב בחרו אמנם לדחות את העתירה, אך הם עשו כן תוך מתיחת ביקורת על אופן ביצוע המעצר הראשוני ועל היעדר קיומה של ועדה מייעצת בהוצאת צו המעצר, בניגוד למתחייב מתקנה 111(4) לתקש"ח. שופט המיעוט, מצדו, ביקש להכריז על בטלותן של התקנות שלפיהן הוצא צו המעצר.[16] על אף דחייתה של העתירה בפן הפורמלי, היה סופה של הפרשה בשחרורם של קוק ומרידור תוך זמן קצר, ובהגדרת "ניצחונה" של הממשלה כ"חלש למדי".[17]

לאחר סיומה של פרשת קוק לא שקט עורך הדין זליגמן אל שמריו. תוך זמן קצר הגיש לבית המשפט העליון שתי עתירות ביום אחד, שתיהן בעניינם של אנשי לח"י. הראשונה הוגשה בשמו של עקיבא ברון, שנעצר גם כן מכוחן של התקש"ח. עם זאת נושא עתירתו של ברון לא היה המעצר כשלעצמו, כי אם הכרזה על לח"י כ"ארגון טרוריסטי" לפי תקנה 8 לתקנות-שעת-חרום למניעת טרור, התש"ח-1948.[18] בית המשפט דחה את עתירתו של ברון, תוך דיון מדוקדק בטעמים לדחיית טענותיו של בא כוחו. העתירה השנייה הוגשה דווקא בשמו של זליגמן עצמו, הפעם בבקשה למתן צו על תנאי שיאפשר ביקור אצל שני אנשי לח"י שנעצרו: מתתיהו שמואלביץ ונתן פרידמן-ילין (הלוא הוא נתן ילין-מור).[19] הפעם לא נדחתה העתירה, אלא התייתרה ונמשכה עוד באותו היום, לאחר שאושר ביקור אצל השניים.[20]

עתירה חשובה נוספת של איש לח"י הוגשה בשנת 1950, בעניין שייב.[21] כמו בעתירות בעניין קוק, ברון ופרידמן-ילין, גם הפעם נמנה דוד בן-גוריון עם המשיבים בעתירה. ד"ר ישראל שייב (אלדד), שלעזרתו המשפטית נחלץ בזמן המנדט עורך הדין זליגמן,[22] יוצג הפעם בבג"ץ על ידי עורך הדין אברהם וינשל, בהעברה ממקס קריצמן.[23] שייב עתר לאחר שנמנעה העסקתו כמורה במערכת החינוך, כשברקע קביעה של בן-גוריון, בכובעו כשר הביטחון, ששייב אינו ראוי לשמש בתפקיד.[24] שופטי בג"ץ מצאו לקבל את עתירתו של שייב פה אחד, אלא שבפועל לא היה בכוחם לחייב את העסקתו כמורה לפי רצונו.[25]

מן המקובץ עד כה מסתמן אפוא דפוס עקבי של שימוש בבג"ץ בעניינם של אנשי המחתרות. אולי אין בכך הפתעה גדולה: הרי כל העתירות שבהן דנתי מתאפיינות ב"החשדת"[26] העותרים בידי השלטון עובר להגשתן, על רקע השתייכות למחתרות. כך במנדט, וכך גם בתקופת המדינה. עם זאת, בה בעת בולטים גם המקרים שבהם נדחו עתירות – ובכללם, כזכור, הפרשה שסופה הטרגי היה בהוצאתו להורג של דב גרונר.[27] אם כך, כיצד ניתן להסביר את השתרשות הפרקטיקה ואת התמשכותה?

תשובתי, על סמך הדיון שלעיל, היא שהצלחה או כישלון של עתירה אינם צריכים להימדד אך ורק (ואפילו לא בעיקר) לפי פסק הדין. למעשה, אנשי המחתרות ועורכי דינם הגיעו להצלחות בלתי-מבוטלות, אם בוחנים את ההליכים בבג"ץ על כל שלביהם. להערכתי מדובר בביטויה של תופעה אשר זיהינו – יורם שחר והח"מ – בתקופה שבה שכנה סמכות בג"ץ בבית המשפט המחוזי בתל אביב, ושאותה כינינו "אקטיביזם מחנך".[28] מדובר באקטיביזם רך מצד בית המשפט, אשר בין השאר דורש מהשלטון לעשות סדר צורני במעשיו. אקטיביזם זה נמדד לא רק בפסיקה במובנה הצר, אלא בהתנהלותם של השופטים לאורך שלבי ההליך הבג"צי – ובעצם גם באפקטיביות הרבה שלו בריסונה בפועל של הרשות המבצעת (כלומר, באלמנט המחנך הגלום בו).[29]

אם נחזור לפרשות שבהן עסקתי מעלה, הרי אקטיביזם מחנך בא לידי ביטוי באופן כפול בעניין בן-אליעזר בבג"ץ. ראשית, מתן הצו על תנאי הראשוני הוביל להוצאת צו להחזקתו של בן-אליעזר במעצר באריתריאה, לבקשת הרשויות בפלשתינה-א"י.[30] אין למעט בחשיבותה של הנעה זו של השלטון לסדר צורני, בדמות המצאת אסמכתה פורמלית למעצר, ובפרט כשמדובר במי שהשתייך למחתרת שעניינה לחימה באותו השלטון. שנית ובאופן מעניין לא פחות, ראה זקן השופטים פיצג'רלד להדגיש בפסק דינו את נכונותו העקרונית של בית המשפט להגן על אזרחי פלשתינה-א"י מפני שלילת חירותם שלא כדין:

That a Palestine citizen, resident in Palestine, should be exposed to summary arrest, transported to Eritrea and imprisoned there without any conviction or order of a Court of Justice, is a matter of as serious concern to this High Court of Palestine, as the fact that a British subject, resident in England, should be exposed […] and this Court will be no less assiduous in insisting that the Executive Government shall establish step by step legal justification for the arrest […][31]

דברים דומים ניתן לזהות בפרשת קוק, וזו גם הסיבה לראות בה חולייה מקשרת בין תקופת המנדט לבין תקופת המדינה. ניתן להניח בסבירות גבוהה שהשתלשלות העניינים באותה הפרשה אותתה לאנשי המחתרות ולעורכי דינם שיש טעם להמשיך בעתירות לבג"ץ, גם אם דינן להידחות. כך, כפי שפירטתי לעיל, בעניין קוק הומצאה אסמכתה חוקית למעצר לאחר שהוצא צו על תנאי; השלטון ננזף על המעצר הראשוני ועל היעדר קיומה של ועדה מייעצת; דעת המיעוט אף ראתה לפסול את דבר המעצר ולהכריז על בטלות התקנות שמכוחן התבצע; ושחרורם של העותרים לא איחר לבוא.[32] למעלה מכך, חרף דחיית העתירה נפסקו הוצאות לטובת העותרים, ונקבע שאלו ישולמו באופן אישי על ידי התובע הכללי הראשי של צה"ל.[33]

פרשת קוק זכתה להד ציבורי עצום, וגם חוות דעת המיעוט האמיצה בה זכתה לתשומת הלב הראויה לה.[34] אין לשלול שהסיקור התקשורתי ההדוק, בשילוב עם הוצאת צו על תנאי ועם תוכנו של פסק הדין שניתן לבסוף, סייע למשל בקידום בקשתו של עורך הדין זליגמן לבקר את שמואלביץ ופרידמן-ילין במקום מעצרם, באופן שייתר את העתירה שהגיש בעניין. כך, למדו אנשי המחתרות ועורכי דינם כי יש טעם של ממש בפנייה לבג"ץ במנותק מתוצאותיה המשפטיות הסופיות של עתירה. מעניין לראות כי באופן פרדוקסלי, דווקא העתירה בעניין שייב – שבה הייתה ההכרעה לטובת העותר – הסתיימה ללא שינוי של ממש במציאות.[35]

ברשימה זו הראיתי את קיומה של שרשרת עתירות שנמשכה בין מנדט למדינה, בענייניהם של אנשי המחתרות הלוחמות. בהמשך לכך טענתי כי אפיון של התנהלות בית המשפט לאורך ההליך הבג"צי כאקטיביזם מחנך מאפשרת להבין את התמדתם של אנשי המחתרות בעתירות לבג"ץ. מכך נובעת מסקנה רחבה יותר, והיא שיש טעם של ממש לבחון את פעילותו של בג"ץ שלא דרך פריזמה מרכזית של פסקי דין כמבחן תוצאה. אם אפשר ללמוד דבר מבג"ץ ההיסטורי, הרי זה שעתירה שנדחתה עשויה להביא לשינוי גדול יותר במציאות מזו שהתקבלה.

---

שני שניצר היא דוקטורנטית במרכז צבי מיתר ללימודי משפט מתקדמים, הפקולטה למשפטים ע"ש בוכמן, אוניברסיטת תל אביב. תודה לאליקים רובינשטיין, ליורם שחר, לאסף לחובסקי, לקרן ילין-מור ולעורכת הבלוג בל יוסף שקראו והעירו.

ציטוט מוצע: שני שניצר "זירת הקרב – בג"ץ: לוחמי המחתרות בין מנדט למדינה" ICON-S-IL Blog (15.10.2020).

---

[1] סמכות בג"ץ הוקנתה זמנית לבית המשפט המחוזי בסעיף 2 לפקודת בתי משפט (הוראות מעבר), התש"ח-1948, ע"ר תוס' א 17. על התקופה שבה ישב בג"ץ בבית המשפט המחוזי, ראו שני שניצר ויורם שחר "בג"ץ בתל אביב: מציאות חלופית אמיתית" עיוני משפט מג 137 (2020).

[2] הדיבור "מחתרות" ברשימה זו מתייחס בפרט לארגוני הפורשים: ארגון צבאי לאומי (אצ"ל) ולוחמי חרות ישראל (לח"י).

[3] בהקשר זה ראו שמעון-ארז בלום "עריכת-דין למען מטרה לאומית בימי 'המרד' – השתלבותם של עורכי הדין מקס זליגמן ומקס קריצ'מן במאבק האצ"ל בבריטים בשנים 1947-1945 בארץ-ישראל המנדטורית" (עבודת גמר לתואר "מוסמך במשפטים", אוניברסיטת תל אביב – הפקולטה למשפטים, 2005). לסקירה מורחבת של ייצוג אנשי המחתרות בידי עורכי הדין זליגמן וקריצמן, ראו גם יצחק גוריון פרקליטיהם של לוחמי חרות (התשל"ג).

[4] סיכויי הצלחה עשויים להיחזות כנמוכים כאשר יוצאים מנקודת הנחה שהצלחה בהליך בג"צי באה לידי ביטוי בפסיקה לטובת העותרת. כך, הפיכה של צו על תנאי למוחלט תהווה "הצלחה", ואילו ביטולו יהווה "כישלון". תפישה זו, על אף היותה מקובלת, אינה מביאה בחשבון את הפוטנציאל לשינוי המציאות הגלום בהחלטות שונות של בית המשפט, ושעשוי להתגלע אפילו מעצם הגשתה של עתירה.

[5] ראו דברי ההקדמה של מ' בגין בספרו של גוריון, לעיל ה"ש 3.

[6] נקודת המפנה בהקשר זה הייתה ככל הנראה בשנת 1944, אם כי יש להבחין בין אנשי לח"י ובין אנשי אצ"ל. הראשונים בחרו לכפור בסמכות שלטון המנדט לשפוט אותם ואף ביקשו כי יוכרו כשבויי מלחמה. שם, בעמ' 70–71; וכן "סקירה על משפטי לוחמי המחתרת", תיק ח-1/3-13, ארכיון מכון ז'בוטינסקי בישראל. אנשי אצ"ל, לעומת זאת, הרבו אמנם בנקיטת קו הגנה פוליטי מוצהר, אך חלקם המשיכו לנהל קו הגנה משפטי סדור. למעשה, נראה כי קווי ההגנה הוכתבו במידה רבה על ידי הנהגת אצ"ל, בין השאר בהתאם לשיקולים תועלתיים ולפי מפת ההליכים המשפטיים שהתנהלו באותה העת. ראו, למשל, גוריון, לעיל ה"ש 3, בעמ' 139–140.

[7] Zabrovsky v. General Officer Commanding Palestine, 12 P.L.R. 556 (H.C., 1945) (להלן: עניין בן-אליעזר בבג"ץ). לעתירה עצמה ראו "Petition for an Order in the Nature of Habeas Corpus in Respect of One Arie Ben Eliezer the Son of Petitioner", תיק ח-27/3-13, ארכיון מכון ז'בוטינסקי בישראל. לצו על תנאי ראו "Order Nisi", שם.

[8] Gruner v. Commissioner of Prisons, Jerusalem, 14 P.L.R. 29 (H.C., 1947); Rokach, Chairman of the Committee of the Jewish Community of Tel-Aviv v. General Officer Commanding British Troops in Palestine and Trans-Jordan, 14 P.L.R. 154 (H.C., 1947).

[9] רשימות שמרכזות מידע על תיקים רלוונטיים מתקופת המנדט מעלות כי כמה עורכי דין היו בולטים במיוחד בייצוג אנשי המחתרות. ביניהם היו עורכי הדין זליגמן וקריצמן, כמו גם עורך הדין אשר לויצקי. ראו תיק ח-1/3-13, ארכיון מכון ז'בוטינסקי בישראל. למעלה מכך, יצחק גוריון מספר כי זליגמן (שהיה במשך תקופה מסוימת שותפו של לויצקי, ושבמשרדו עבד גם קריצמן) היה כה מזוהה עם ייצוג אנשי אצ"ל עד שמשה שרת "שאל אותו בנעימה של קינטור אם כל זמנו מוקדש לטרוריסטים, או שהוא מוכן להגן גם על יהודים שאינם משתייכים לארגוני הטרור". גוריון, לעיל ה"ש 3, בעמ' 52.

[10] שם, בעמ' 194.

[11] שם, בעמ' 145, 155.

[12] לערעור שהגיש אביו של בן-אליעזר למועצת המלך, ראו Zabrovsky v. General Officer Commanding Palestine, 13 P.L.R. 616 (P.C., 1946); למידע על ההליכים שהתנהלו במועצת המלך בעניינו של גרונר, ראו "Summary of the Legal Proceedings in London of the Dov Bela Gruner Case", תיק ח-37/3-13, ארכיון מכון ז'בוטינסקי בישראל. להרחבה על השתלשלות ההליכים המשפטיים בעניינו של גרונר ראו גוריון, לעיל ה"ש 3, בעמ' 145–165; וכן Shimon-Erez Blum, Between the Lion Cub of Judea and the British Lion: Cause Lawyers, British Rule and National Struggle in Mandatory Palestine, 7 Comp. Legal Hist. 2, 21–31 (2019). אעיר כי גרונר סירב לשתף פעולה עם ההליכים בעניינו לכל אורכם, מסיבות אידאולוגיות של התנגדות לשלטון המנדט. ראו בהקשר זה גם לגבי ניסיונו של עורך הדין אשר לויצקי להגיש ערעור למועצת המלך בשמו של גרונר. גוריון, שם, בעמ' 155–156; וכן בלום, לעיל ה"ש 3, בעמ' 124–130.

[13] ראו לעיל בה"ש 9.

[14] העתירות נדונו במאוחד בבג"ץ (מחוזי ת"א) 1/48 קוק נ' שר הבטחון, המשפט ג 307 (1948). ראו גם "הוראת ניסי", תיק ח-1/47/3-13, ארכיון מכון ז'בוטינסקי בישראל (בעניינו של קוק); וכן "הוראת ניסי", תיק ח-2/47/3-13, ארכיון מכון ז'בוטינסקי בישראל (בעניינו של מרידור). להרחבה על הפרשה ועל ניהול ההליך בבג"ץ, ראו שניצר ושחר, לעיל ה"ש 1, בעמ' 147–153.

[15] תקנות ההגנה (שעת חירום), 1945, ע"ר תוס' 2, 855 (להלן: תקש"ח). על עיתוי הוצאת הצו ראו גם שניצר ושחר, לעיל ה"ש 1, בה"ש 92.

[16] לביקורת בחוות דעת הרוב של הנשיא נתן ברדקי והשופט מקס קנטרוביץ, ראו עניין קוק, לעיל ה"ש 14, בעמ' 315–316, 321. להכרזה בדעת המיעוט של השופט קסאן על בטלות התקנות, ראו שם, בעמ' 325.

[17] אורי ידין "יומן אורי ידין: 29 באפריל 1948 – 13 באפריל 1951" ספר אורי ידין – האיש ופועלו כרך א 17, 49 (אהרן ברק וטנה שפניץ עורכים, התש"ן). אציין כי קוק עצמו עוד ישוב לעתור בבג"ץ 65/51 ז'בוטינסקי נ' פרופ' ד"ר חיים וייצמן, נשיא מדינת ישראל, רחובות, פ"ד ה 801 (1951).

[18] בג"ץ 16/48 ברון נ' ראש-הממשלה ושר-הבטחון, פ"ד א 109, 111 (1948). לנוסח התקנות ראו ע"ר התש"ח תוס' ב 145. להכרזה האמורה ראו "תקנות-שעת-חרום למניעת טרור, תש"ח-1948 – הודעה" ע"ר התש"ח 142.

[19] בג"ץ 17/48 זליגמן נ' שר הבטחון (להלן: עניין פרידמן-ילין). פסק דין בעתירה מעולם לא ניתן, משום התייתרותה. אינדיקציה לקיומה מצויה בספר היסוד של בית המשפט העליון לשנת 1948.

[20] ראו מכתבו של זליגמן אל עורך הדין ק' סטנר מיום 16 בנובמבר 1948, תיק ח-8/48/3-13, ארכיון מכון ז'בוטינסקי בישראל.

[21] בג"ץ 144/50 שייב נ' שר הבטחון, פ"ד ה 399 (1951). אזכיר כי שייב ופרידמן-ילין היו שתי צלעות מההנהגה המשולשת של לח"י, לאחר הירצחו של אברהם שטרן (יאיר). ראו ענת שטרן "מפלגה בצל משפט: רשימת הלוחמים בבחירות לאספה המכוננת" פוליטיקה במלחמה – קובץ מחקרים על החברה האזרחית במלחמת העצמאות 411, 412 (מרדכי בר-און ומאיר חזן עורכים, 2014).

[22] תיק ח-14/2-13, ארכיון מכון ז'בוטינסקי בישראל.

[23] עניין שייב, לעיל ה"ש 21, בעמ' 401.

[24] שם, פס' 7 לפסק דינו של השופט חשין.

[25] שם, בעמ' 420. ראו גם להלן בה"ש 35 ובטקסט הסמוך לה.

[26] בין אם זו באה לידי ביטוי במעצר, ובין אם בהתנכלות מקצועית.

[27] גרונר הוצא להורג בתאריך 16 באפריל 1947. גוריון, לעיל ה"ש 3, בעמ' 164.

[28] לאפיון של פסיקת בג"ץ בתל אביב כאקטיביזם מחנך, ראו שניצר ושחר, לעיל ה"ש 1.

[29] לדיון מקיף וממצה יותר בהגדרת המונח ראו שם, בעמ' 155–161. קיים קשר רעיוני בין סוג זה של אקטיביזם ובין תופעת השמרטפות השיפוטית, כפי שהוגדרה למשל על ידי השופט [כתוארו דאז] אליקים רובינשטיין בבג"ץ 5587/07 עוזיאל נ' מס רכוש וקרן פיצויים (פורסם בנבו, 2.3.2008). ראו שם, פס' ו' לפסק דינו של השופט רובינשטיין. נותר מקום לתהות אם מדובר בביטוי מוקדם של תופעה זו.

[30] עניין בן-אליעזר בבג"ץ, לעיל ה"ש 7, בעמ' 558.

[31] שם, בעמ' 557. אעיר כי אסף לחובסקי הראה בעבר שהרעיון שלפיו הגנה על זכויות היא מתפקידו של בית המשפט ניתן לזיהוי עוד בתקופת המנדט, ושבמובן זה התקיימה המשכיות לאחר קום המדינה. פסק דינו של פיצג'רלד מובא שם באותו ההקשר. ראו אסף לחובסקי "בין 'מנדט' ל'מדינה': על חלוקת ההיסטוריה של המשפט הישראלי לתקופות" משפטים כ"ט 689, 710 (1998).

[32] ראו לעיל בטקסט הסמוך לה"ש 15–17.

[33] עניין קוק, לעיל ה"ש 14, בעמ' 318.

[34] ראו המקורות המנויים אצל שניצר ושחר, לעיל ה"ש 1, בה"ש 112–113. סיקור תקשורתי נרחב אפיין את העתירות הללו ככלל. כך, למשל, בעניינו של ברון ניתן לראות את הכתבות הבאות (בבחינת דוגמאות מייצגות): "הבוקר תתברר תביעת לח"י בבית[-]הדין העליון" הארץ 23.11.1948, 4; "נשמעה בקשת 'צו על תנאי' לבטול האסור על תנועת לח"י" הבקר 24.11.1948, 4; "ביה"ד הגבוה לצדק דחה את בקשת צו על תנאי של עקיבא ברון מלח"י וקבע: המדינה מוסמכת להעדיף את צרכי הבטחון הציבורי על חרות האזרח" חרות 9.12.1948, 2.

[35] ניר קידר "הממלכתיות הרפובליקנית של שופטי בג"צ ושל בן-גוריון – חזרה לבג"צ 144/50 שייב נגד שר הביטחון" עיונים בתקומת ישראל 14, 131, 136–137 (2004).