הליך ראוי בעבודת הביקורת / מיכל טמיר

פוסט זה הוא חלק מסימפוזיון בנושא מוסד מבקר המדינה, בהשתתפות (לפי סדר א'-ב') מתניהו אנגלמן, מתנאל בראלי, אהרן ברק, סלים ג'ובראן, מתן גוטמן, אהרן גרבר, מיכל טמיר, אלי מרזל, דורון נבות, ענבל עפרון-וינשטיין, גדעון פישר, יורם רבין, אלון רודס, דן שווץ, ויוסף חיים שפירא. תודה מיוחדת נתונה לד"ר מתן גוטמן על ייזום ועריכה משותפת של הסימפוזיון. אנו מבקשים להקדיש סימפוזיון זה לזכרו של מיכה לינדנשטראוס ז"ל (1937–2019), ולכבוד מורשתו העשירה כשופט ונשיא בית המשפט המחוזי בחיפה וכמבקר המדינה ונציב תלונות הציבור בשנים 2005–2012.

 

בשנים האחרונות התרחבה מאד עבודת ביקורת המדינה והיא פורשת כנפיה לעבר מחוזות שבעבר לא עסקה בהן. הביקורת עוסקת יותר ויותר באירועים ספציפיים, מתייחסת לעובדי ציבור מסוימים תוך ציון שמם, מבקרת עניינים בזמן אמת ועוד.[1] עם זאת, מעבר לכללים שיצרה הפסיקה אד הוק, אגב מקרים שהגיעו אליה, וכן כללי עבודה ואתיקה שיצר משרד המבקר,[2] אין תיאוריה או מתודולוגיה סדורה הנוגעת להליך הביקורת ולא קיימים הסדרים ברמה נורמטיבית של חקיקה. בהקשר אחד של מסירת חומרי חקירה למבוקרים לצורך מימוש זכות הטיעון, בית המשפט העליון כבר הצביע על החסר החקיקתי וקרא למחוקק לייצר הסדרים ראויים במסגרת החוק.[3]

אכן, הזכות להליך הוגן עלתה למדרגה חוקתית במשפט הישראלי. על רקע זה מתחדד הצורך ביצירת אתוס המגן על זכותם של הפרטים להליך הוגן גם מול משרד מבקר המדינה וזאת על רקע פוטנציאל הפגיעה בשם הטוב ולעיתים בחופש העיסוק ובפרנסה. רשימה זו כלל אינה מתיימרת להעביר ביקורת על הביקורת. נהפוך הוא, היא יוצאת מנקודת מוצא לפיה כללים בסיסיים ובראשם זכות הטיעון מתקיימים ונשמרים בעבודת הביקורת. מטרת הרשימה היא ראשית, להצביע על הרציונלים לחובות הגינות מוגברות בעבודת משרד מבקר המדינה המחייבים יצירת אתוס של הליך ראוי בעבודת הביקורת; ושנית, לתת מספר דוגמאות – שאינן ממצות –  לנושאים דיוניים המחייבים חשיבה ופיתוח של כללים ברורים יותר מאלה הקיימים כיום.

1.     הזכות להליך הוגן במשפט הפלילי

הזכות להליך הוגן היא זכות המוכרת במשפט המשווה ובחוקות העולם.[4] למרות שהצעות שונות לכינון חוקה בישראל כללו הוראות בהיבטים שונים של ההליך ההוגן,[5] חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו מגן, בין היתר, על הזכות לכבוד ועל הזכות לחירות, ואף מטיל חובה פוזיטיבית על המדינה להגן על כבודו של אדם,[6] אך הוא אינו מזכיר את הזכות להליך הוגן. עם זאת, הגישה השלטת בספרות היא שמרבית ההגנות הדיוניות המקובלות בחוקות העולם – מוגנות גם מכוח חוק-היסוד שלנו.[7] גישה זו התקבלה בפסיקה. בשורה ארוכה של פסקי דין הכיר בית-המשפט העליון בזכות להליך הוגן – על היבטיה השונים – כזכות חוקתית הנגזרת מהזכויות המהותיות לכבוד ולחירות.[8] בפסק הדין המכונן בעניין יששכרוב ראתה השופטת ביניש בשמירה על הליך הוגן את אחד ממטרות ההליך הפלילי לצד גילוי האמת, כאשר שתיהן משרתות את מטרת-העל של עשיית צדק ומניעת עיוות דין.[9]

2.     הזכות להליך הוגן במשפט המינהלי

הזכות להליך הוגן קיבלה אפוא מעמד חוקתי בהליך הפלילי, אך מהו מעמדה בהליכים אחרים? לחובת ההגינות  המינהלית היה תמיד מעמד של עיקרון במשפט ולפיו "רשות מינהלית חייבת למלא את תפקידה, ובכלל זה להפעיל סמכות שהחוק הקנה לה, לא רק על פי הוראות הדין אלא גם באופן הוגן כלפי מי שנוגע בדבר, ובייחוד כלפי מי שעלול להיפגע מהפעלת הסמכות".[10] על רקע זה, אך טבעי שעליית מעמדן של הזכויות המוגנות תחזק את שיקול ההגינות בעיצובו של ההליך המינהלי הנוגע להפעלתה של סמכות שמכוחה ניתן לפגוע באותן זכויות.[11] אך מעבר לכך, קיימות אמירות של בית המשפט העליון המתייחסות לזכויות דיוניות בהליך מינהלי, כגון זכות הטיעון,[12] או הזכות של אסירים להיפגש עם מומחים[13] – כחוסות תחת הזכות החוקתית לכבוד. לדעת אהרן ברק "כל אותם היבטים של ההליך המינהלי ההוגן הבאים להגן על כבוד האדם או למנוע פגיעה בו הם חלק מהזכות החוקתית לכבוד האדם".[14]

3.     הזכות להליך הוגן במשרד מבקר המדינה

על-פי פסיקת בית המשפט העליון, מוסד ביקורת המדינה הוא על-פי מהותו רשות ציבורית.[15] כפי שציין השופט פוגלמן "כידוע, הגם שהזכות להליך הוגן באה לידי ביטוי בולט במשפט הפלילי, היא חלה כל אימת שרשות שלטונית עושה שימוש בכוחה הכופה באופן שעלול לפגוע באדם."[16] לשיטתי, חובת ההגינות החלה על רשויות ציבוריות חלה ביתר שאת על מוסד זה – שתפקידו לבקר את הרשויות המינהליות כזרועה הארוכה של הכנסת.

ראשית, על פי סעיף 2(ב) לחוק-יסוד: מבקר המדינה, "מבקר המדינה יבחן את חוקיות הפעולות, טוהר המידות, הניהול התקין, היעילות והחיסכון של הגופים המבוקרים, וכל עניין אחר שיראה בו צורך".​ על מבקר המדינה הוטל אפוא לבחון, בין השאר, את טוהר המידות של הגופים המבוקרים. בכך חלה עליו באופן מיוחד החובה לפעול בהגינות, שכן "החובה לפעול באופן הוגן… היא חובה שחלה במישור האתיקה על כל אדם בכל הקשר, ובמישור המשפטי היא חלה על כל אדם העושה פעולה בעלת אופי משפטי."[17] בקובעו קביעות בענייני טוהר מידות – עושה המבקר פעולה מעין שיפוטית – הגם שאינו משתייך לרשות השופטת.

למרות הדמיון בין מוסד ביקורת המדינה לרשות השופטת – שתי ישויות אשר בוחנות באופן חיצוני ועצמאי את המעשה השלטוני, מבקרות אותו ומתוות נורמות מנחות להפעלתו – ברור כי קיימים הבדלים מהותיים בין הביקורת שמקיים בית המשפט בשיטה האדברסרית על מעשים שלטוניים לבין הביקורת האינקוויזיטורית שמקיים משרד מבקר המדינה.[18] אכן, לאור היקף עבודתו הרחב של מוסד ביקורת המדינה – אשר להבדיל מבתי המשפט מקיים ביקורת יזומה על היקף רחב של הפעילות השלטונית –  עליו לאזן בין היעילות לבין ההגינות ואין ספק כי לא ניתן להטיל על מוסד זה חובות הזהות בטיבן לאלה המוטלות על בית המשפט. עם זאת, כאשר עסקינן בדוח ביקורת, אשר יש בו להטיל דופי בטוהר מידותיו של אדם וכפועל יוצא לפגוע בשמו הטוב, בכבודו כאדם ולעיתים אף בחופש העיסוק – חלה על מוסד הביקורת חובת הגינות מוגברת. כך למשל, בפרשת טרנר,[19] אשר עסקה בזכות הטיעון במשרד ביקורת המדינה, השופט גולדברג סבר שהזכות החוקתית לכבוד מחייבת שגם פגיעה בכבוד לתכלית ראויה, תיעשה לאחר מיצוי זכות הטיעון, בשל הסטיגמה הפומבית המוטלת על נושא המשרה והתהודה הציבורית שיש לקביעות המבקר.[20]

שנית, חובת ההגינות מושתתת, בין היתר, על ההנחה בדבר חולשתו היחסית של היחיד מול השלטון, אשר שלובה בפגיעה בחירויות היסוד שלו.[21] מוסד ביקורת המדינה התחזק מאד בשנים האחרונות, והדבר בא לידי ביטוי בין היתר בהרחבת הגופים שהביקורת חלה עליהם, עיסוק בתחומים בעלי רגישות ציבורית, הרחבת הביקורת על טוהר המידות, העברת ביקורת גם על ביקורת הפנים ועוד.[22] המשרד מונה כיום כ-600 עובדים.[23] נתונים אלה מחדדים את חולשת היחיד מול המוסד ואת הצורך בהקפדה על הגינות דיונית.

שלישית, החלטות משרד מבקר המדינה הן סופיות. להליך הביקורת אין מנגנון ערעור והתערבותו של בג"ץ בעבודת ביקורת המדינה היא מוגבלת ביותר. ברמה הפורמלית, גם על מבקר המדינה חלים כללי היסוד של המשפט המינהלי, ועקב כך יש פיקוח שיפוטי של בית המשפט הגבוה לצדק על היבטי חוקיות וסבירות בעבודת המבקר.[24] עם זאת, בג"ץ מבהיר כי אין הוא יושב כערכאת ערעור על דו"חות של מבקר המדינה, על חוות דעת של מבקר המדינה, או על תוצאות הבירור של נציב תלונות הציבור. גדרי הביקורת השיפוטית מצומצמים לבחינה האם נשמרו כללי היסוד של המשפט המנהלי על-ידי הגורם המבקר.[25] רציונל הסופיות כטעם לחובת הגינות מוגברת, עמד ביסוד החלטתו של השופט גולדברג בבג"צ טרנר, אשר הדגיש שכאשר הקביעה הפוגעת תלווה את הנפגע עד סוף ימיו – יש להרחיב את "חגורת הביטחון".[26]

רביעית, בשנים האחרונות משרד מבקר המדינה תפס עצמו כ"נציב זכויות האדם בישראל", בדומה למוסדות לאומיים הקיימים בעולם – שאינם שיפוטים – שתפקידם הגנה על זכויות האדם.[27] גישה זו נתמכת בכך שכל עוד לא קיימת חקיקה מיוחדת בישראל המקימה מוסד כזה, ראוי שמבקר המדינה – הן בסמכויותיו הכלליות והן כנציב תלונות הציבור – יראה זאת כאחד מתפקידיו.[28] מוסד התופס עצמו כנציב זכויות אדם, בוודאי שראוי שיקפיד על חובות הגינות מוגברות כאשר עסקינן בזכויות מבוקרים.

וחמישית, מעבר לטעמים הדאונטולוגיים של חובות הגינות דיונית הקשורים בערך האינהרנטי של ההליך ההוגן, קיימים רציונלים תועלתניים להליך ההוגן הקשורים בפוטנציאל של הליך זה להוביל להחלטה יעילה, נכונה וראויה יותר לגופה.[29] לאור סופיות הליך הביקורת מחד; והרצון שהגופים המבוקרים יפעלו על-פי דוחות הביקורת מאידך; חשוב להקפיד על כללים שיש בהם פוטנציאל – גם אם לא ערובה מוחלטת – להמלצות טובות.

4.     הזכות להליך הוגן – היבטים לחשיבה ופיתוח

להליך ההוגן שני היבטים עיקריים: האחד, עצמאותו המוסדית והאישית של הגורם המכריע בעניינו של הפרט; והשני, ערובות דיוניות – דהיינו, מנגנון פרקטי להגנה על הזכויות.[30]

אכן, עצמאות ואי-תלות הן נורמות בסיסיות בכל מוסד שאחראי על ביקורת ציבורית.[31] מוסד מבקר המדינה בישראל זוכה לעצמאות מוסדית ואישית,[32] וגם אם ניתן להציע שיפורים זה לא המקום להרחיב על כך. ברצוני להצביע על מספר עניינים דיוניים הראויים לפיתוח ולחשיבה.

א.     החובה לפעול תוך זמן סביר

הליכים משפטיים מוגבלים בדיני ההתיישנות. כך למשל, דיני ההתיישנות במשפט האזרחי קובעים תקופת התיישנות (בדרך כלל בת 7 שנים)[33] אשר לאחריה קיימת הגנת התיישנות. דינים אלה נעוצים בעובדה שראיות ומסמכים אינם נשמרים בדרך כלל תקופות העולות על 7 שנים. גם בתחום הפלילי קיימים דיני התיישנות הן על עבירות והן על עונשים.[34] הרציונלים לכך הן התפוגגות העניין הציבורי עם חלוף הזמן, הזכות לסיום מהיר של ההליכים, החשש שחלוף הזמן יפגע ביכולת בירור האמת בשל טשטוש הראיות ופגיעה בזיכרונם של העדים וכן תמרוץ הרשויות לפעולה.[35] דיני ההתיישנות אינם חלים על עבודת ביקורת המדינה, על אף שהרציונלים של הקושי בבירור האמת, ובהקשר של עניינים פרסונליים – זכותם של אנשים שההליכים ייעשו בזמן – חלים גם כאן. מהן אפוא המגבלות החלות על מוסד המבקר בהקשר זה?

אחד ההיבטים של עקרון ההגינות הוא ממד הזמן – הרשות חייבת לפעול תוך זמן סביר – הן משום שפעולה מהירה (יחסית) משרתת טוב יותר את האינטרס הציבורי והן משום שמהירות ההחלטה חשובה מההיבט של הפרט הממתין להחלטה.[36] העיגון הסטטוטורי לכך הוא בסעיף 11 לחוק הפרשנות, התשמ"א-1981, הקובע כי "הסמכה או חיוב לעשות דבר, בלי קביעת זמן לעשייתו – משמעם שיש סמכות או חובה לעשותו במהירות הראויה ולחזור ולעשותו מזמן לזמן ככל הנדרש לפי הנסיבות".

משרד ביקורת המדינה הוא רשות מיוחדת, אשר אמורה לבצע ביקורת לא על פי מועד מסוים אלא על-פי סדר היום שלה. אכן, מאחר שהיוזמה להפעלת הסמכות יוצאת מן המשרד עצמו, קשה בדרך כלל לקבוע בדיוק את השעה שבה מתעוררת החובה לפעול.[37] עם זאת, בוודאי שגם באשר למשרד הביקורת תקף הכלל לפיו, "רשות שנתונה בידה סמכות לשקול ולהחליט, הופקדה בידה לא רק זכות להפעיל את הסמכות, אלא גם החובה לשקול את הפעלתה ולהפעילה כשמוצדק הדבר".[38] זוהי חובה קבועה ונמשכת לברר את המצב מעת לעת, ככל שהוא נוגע לסמכות, ולהחליט אם ומתי הנסיבות מתאימות להפעלת הסמכות.

להקפדה על פעולה תוך זמן סביר יש אפוא חשיבות מיוחדת ככל שמדובר בביקורת המדינה. הנחיות משרד מבקר המדינה קובעות כי "יש לתת את הדעת על משך הזמן שעבר בין מועד ביצוע הביקורת לבין המועד שבו חל הליקוי".[39] ייתכן שכדאי אפילו לגבש כללים מוגדרים לגבי מגבלות הזמנים על-מנת שלא ליצור נזקים ראייתים למבוקרים.[40]

ב.      תשתית ראייתית

בתי משפט כפופים לדיני קבילות הראיות. דינים אלה אינם חלים על משרד מבקר המדינה. מה כן חל אפוא? לכאורה חל כלל הראיה המינהלית המכפיף את הרשויות לדרישת הסבירות.[41] זוהי אמת מידה גמישה הנותנת דגש ליעילות המינהלית. לפיכך, במצבים של פגיעה בזכויות אדם הפסיקה דורשת אמת מידה מחמירה יותר של ראיות "ברורות, חד-משמעיות ומשכנעות".[42]

נראה שכאשר מדובר בקביעות ביקורת, אשר עוסקות בטוהר המידות של אדם ויש בהן לפגוע בו, הקפדת היתר על הליך ראוי מחייבת תשתית ראייתית מוצקה מהרגיל ואמות מידה מחמירות יותר, שכן "כגודל הזכות כך גם גודלה ועוצמתה של הראיה, המשמשת יסוד להחלטה בדבר הפחתתה של הזכות."[43] הנחיות משרד מבקר המדינה קובעות כי "ככלל, אם ממצא הביקורת מעיד על ליקויים חמורים במיוחד או אם בעקבות פרסום הממצא צפויה להיגרם פגיעה במעמדו, בשמו הטוב או בקניינו של עובד בגוף מבוקר (אם מדובר בביקורת אישית) יש לבסס את הביקורת באופן מורחב ומשמעותי יותר."[44] נראה שהנחיה כללית זו יש לפרוט לפרטים ולהתוות אמות מידה מנחות ברורות יותר באשר לעצמתן ולהיקפן של הראיות.

ג.       זכות העיון לצורך הגשמת זכות הטיעון

זכות הטיעון היא אחת מכללי הצדק הטבעי. המבחן החולש עליה הוא מבחן "הפגיעה" שמתייחס לפוטנציאל הפגיעה הטמון בהחלטה מבחינת מי שההחלטה חלה עליו.[45] שאלת ההיקף של זכות הטיעון היא תלוית הקשר שכן, כפי שהוסבר בפסק הדין המנחה בעניין ברמן – היקף החובה וצורת ההזדמנות תלויים בנסיבות הקונקרטיות של העניין הנדון.[46]

אחת השאלות העולות היא מידת הגילוי של חומר הראיות בטרם מתן טיעון. פסק הדין המנחה בעניין טרנר, אשר עסק בבדיקה שקיימה מבקרת המדינה באשר לטענות לפגיעה בטוהר המידות, קבע זכות עיון רחבה מקום שמדובר בהליכי ביקורת שיש בהם לפגוע בשמו הטוב ובכבודו של אדם, להבדיל מהליכי ביקורת אחרים שבהם ניתן להעדיף את שיקול היעילות בנוגע להיקף זכות העיון.[47] פסק הדין הוא אבן דרך בעבודת ביקורת המדינה.[48] אך עדיין הוא מותיר שאלות פתוחות הראויות לדיון.

אחד מנושאים אלה נוגע לחומר ראיות שהוא לטובת המבוקר. במשפט פלילי התביעה מחויבת לתת לנאשם את כל חומר החקירה. הפסיקה העניקה למושג זה מובן רחב שלפיו ככלל, חומר הנוגע לאישום הוא "חומר חקירה" שהנאשם רשאי לעיין בו, ודי בנגיעה עקיפה ואף מסופקת של ראיות השייכות באופן הגיוני לפריפריה של האישום.[49] לא זו בלבד שכל ספק פועל לטובת הנאשם, אלא שלעתים יורה בית המשפט לתביעה להשיג חומרים שאינם בשליטתה ואשר יש בהם פוטנציאל לשמש להגנת הנאשם.[50] אכן, הכללים בדבר חומר הניתן בשימוע פלילי הם שונים, אך יש לזכור שבעוד שימוע לקראת הגשת כתב אישום הוא לא הליך סופי במובן זה שהנאשם יוכל לטעון להגנתו גם במשפט, שימוע בפני המבקר הוא הליך שלאחריו ניתנת החלטה סופית.

בהקשר זה הנחיות משרד מבקר המדינה מתייחסות לשלושה מעגלים של חומר. המעגל הראשון – עניינו בחומרים ששימשו כאסמכתה בדוח; המעגל השני – חומר נוסף ששימש את עובדי הביקורת כרקע כללי לדוח; והמעגל השלישי – חומר שאספה הביקורת, גם אם לא שימש אותה ובכלל זה מסמכים שעשויים לאשש את עמדת המבוקר. על-פי ההנחיות ככל שהליקויים בדוח חמורים יותר, יש לתת פרשנות רחבה יותר לזכות העיון ולהמציא במידת האפשר גם עיון בחומר מהמעגל השלישי.[51]

נראה שראוי לשקול אם בעניינים מסוימים תחול חובה להציג אף חומרים שהם לטובת המבוקרים, כגון עובדים שתושאלו והיו בעלי דעה שונה או מסמכים שיש בהם להצביע על אינדיקציות שונות. כמו בסוגיות אחרות של הליך, הכללים צריכים  להיות ברורים יותר.

נושאים נוספים נוגעים למתן זמן סביר לצורך הכנת תגובה לדוח והכנת השימוע; היקפו של שימוע שנערך בעל פה ועוד. רשימה זו כאמור לא התיימרה למצות את הסוגיות, אלא להצביע על הצורך ביצירת אתוס מיוחד של הליך ראוי למשרד המבקר. על רקע קריאת בית המשפט בעניין וינר[52] לעגן היבטים מסויימים הקשורים לשימוע בחקיקה, ייתכן שיש ליצור פרק שלם בחוק המבקר העוסק בסוגיות דיוניות הנוגעות להליך הביקורת.

 

מיכל טמיר היא פרופסור חברה, המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט. תודות לעו"ד איל גור, אשר השיחות עמו הובילו לכתיבת הרשימה.

ציטוט מוצע: מיכל טמיר "הליך ראוי בעבודת הביקורת" ICON-S-IL Blog (1.12.2019)

 

[1]  לסקירה ראו מיכל טמיר מבט ביקורתי על ביקורת המדינה 113–145 (2009).

[2]  למדריך הביקורת ראו משרד מבקר המדינה ונציב תלונות הציבור  ביקורת המדינה – תורה ומדריך מקצועי כרך ב; לקוד האתי ראו כרך ד.

[3] בג"ץ 2759/12 וינר נ' מבקר המדינה, פס' 11 לפסק הדין של השופטת ארבל (פורסם בנבו, 28.6.2012).

[4] כך, למשל, החוקה האמריקאית והחוקה הקנדית קובעות במפורש את הזכות להליך "הוגן" או "צודק" בהתאמה. ראו:  U.S. Constitution, Amendments 5 & 14,  Canadian Charter of Human Rights, 1982,  § 7.

[5]  לסקירה ראו אהרן ברק כבוד האדם – הזכות החוקתית ובנותיה 866 (כרך ב, 2014).

[6] סעיפים 2, 4  ו-5 לחוק-היסוד.

[7]  ראו למשל, אהרן ברק "הקונסטיטוציונליזציה של מערכת המשפט בעקבות חוקי-היסוד והשלכותיה על המשפט הפלילי (המהותי והדיוני)" מחקרי משפט יג 5, 21–25 (1996).

[8]  ראו למשל, ע"פ 4988/08 פרחי נ' מדינת ישראל, פ"ד סה(1) 626, פס' 9 לפסק הדין של השופט לוי (2011); ע"פ 1903/99 חסין נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(2) 429, פס' 7 לפסק דינו של השופט לוי (2008).

[9]  ע"פ 5121/98 יששכרוב נ' התובע הצבאי , פ"ד סא(1) 461, פס' 4 לפסק דינה של השופטת ביניש (2006).

[10]  יצחק זמיר הסמכות המינהלית כרך ב 977 (מהדורה שניה, 2011).

[11] ראו ברוך ברכה "זכויות אדם חוקתיות והמשפט המינהלי" בתוך ספר יצחק זמיר 161, 201 (יואב דותן ואריאל בנדור עורכים, 2005).

[12]  ראו למשל, בג"ץ 4128/02 אדם טבע ודין נ' ראש ממשלת ישראל, פ"ד נח(3) 503, 519 (2004).

[13]  רע"ב 4644/15 ראעי נ' שירות בתי הסוהר, פס' 14 לפסק הדין של השופט פוגלמן (פורסם בנבו, 15.6.2016).

[14]  ברק, לעיל ה"ש 5, בעמ' 876.

[15] עמ"מ 8282/02 הוצאת עיתון "הארץ" בע"מ נ' משרד מבקר המדינה, פ"ד נח(1) 465, 474 (2003).

[16] רע"ב ראעי, לעיל ה"ש 13, פס' 14 לפסק הדין של השופט פוגלמן.

[17]  זמיר, לעיל ה"ש 10, בעמ' 999.

[18]  לדמיון ולשוני ראו טמיר, לעיל ה"ש 1, בעמ' 21–48.

[19]  בג"ץ 4914/94 טרנר נ' מבקרת המדינה, פ"ד מט(3) 771 (1995).

[20] שם, בעמ' 791.

[21]  דפנה ברק-ארז משפט מינהלי כרך א 276 (2010).

[22] ראו דוד נהיר "שאלות ותשובות עם מבקר המדינה ונציב תלונות הציבור, השופט (בדימוס( יוסף חיים שפירא" עיונים בביקורת המדינה 63  5, 8 – 11 (2018).

[23]  ראו באתר משרד מבקר המדינה: נתונים לשנת 2014.

[24]  מרים בן-פורת חוק יסוד: מבקר המדינה 352 (יצחק זמיר עורך, 2005).

[25]  ראו למשל, בג"ץ 6825/06 צור נ' מבקר המדינה ונציב תלונות הציבור, פס' 23 לפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה (פורסם בנבו, 24.6.2009); בג"ץ 4870/10 בלום-דוד נ' מבקר המדינה, פס' 12 לפסק דינה של השופטת נאור (פורסם בנבו, 23.6.2011).

[26] בג"צ טרנר, לעיל ה"ש 19, בעמ' 791.

[27] ראו אלי מרזל, מתן גוטמן ואלון רודס "ממבקר המדינה לנציב זכויות האדם – דרך קצרה והכרחית" עיונים בביקורת המדינה 63 49 (2018).

[28]  ראו אהרן ברק "מבקר המדינה וזכויות האדם בישראל" עיונים בביקורת המדינה 63 37, 41 (2018).

[29]  ברק-ארז, לעיל ה"ש 21, בעמ' 262.

[30]  רע"ב ראעי, לעיל ה"ש 13, פס' 15–16 לפסק דינו של השופט פוגלמן.

[31]  ראו מיכל טמיר "הטעות שבהתנגדות: על ביקורת חיונית והתנגדות מיותרת לנציבות הביקורת על מערך התביעה" מעשי משפט ו 203, 211 (2015).

[32] ראו טמיר, לעיל ה"ש 1, בעמ' 97–98.

[33] ראו סעיף 5 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958.

[34] סעיפים 9–10 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982.

[35] בג"ץ 6972/96   התנועה למען איכות השלטון נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נא(2) 757, 769–773  (1997).

[36]  ראו ברק-ארז, לעיל ה"ש 21, בעמ' 407 והפסיקה המאוזכרת שם.

[37]  השוו, זמיר, לעיל ה"ש 10, בעמ' 1079–1080.

[38] בג"ץ 3872/93 מיטראל בע"מ נ' ראש הממשלה, פ"ד מז(5) 485, 496 (1993).

[39]  ראו מדריך לביקורת, לעיל ה"ש 2, הנחיה 2.7.1.2.

[40] לנזק ראייתי ראו דנ"א 1912/05 מדינת ישראל נ' ד'אהר , פס' 6 לפסק הדין (פורסם בנבו, 12.4.2005).

[41] בג"ץ 442/71 לנסקי נ' שר הפנים, פ"ד כו(2) 337, 357 (1972).

[42]  ברק-ארז, לעיל ה"ש 21, בעמ' 447.

[43] ע"ב 2/84 ניימן נ' יו"ר ועדת הבחירות המרכזית לכנסת האחת-עשרה, פ"ד לט(2) 225, 251 (1985).

[44] ראו מדריך לביקורת, לעיל ה"ש 2, הנחיה 2.7.1.4.

[45] ברק-ארז, לעיל ה"ש 21, בעמ' 462.

[46] בג"ץ 3/58 ברמן נ' שר הפנים, פ"ד יב(4) 1493, 1508 (1958).

[47] בג"ץ טרנר, לעיל ה"ש18, פסק דינו של השופט גולדברג.

[48] ראו מדריך ביקורת המדינה, לעיל ה"ש 2, כרך ב, סעיף 5.3.

[49] ראו למשל, בש"פ 3099/08 אברהמי נ' מדינת ישראל פס' 6 לפסק דינו של השופט מלצר (פורסם בנבו, 23.2.2009) והפסיקה המאוזכרת שם.

[50] בג"ץ 9264/04 מדינת ישראל נ' בית משפט השלום בירושלים, פ"ד ס(1) 360, 388 (2005).

[51] ראו מדריך לביקורת, לעיל ה"ש 2, הנחיה 5.4.1.

[52]  לעיל ה"ש 3.