סוף סוף אני מדברת: סיפורן של שלוש בעלות דין בפרשיות מפתח במשפט הישראלי / אודי נוימן

1. מבוא**

            מה אנו יודעים על האנשים שמאחורי ההלכות של בית המשפט העליון? כיצד השפיע ההליך המשפטי על חייהם? מה הם חושבים על ההלכה הנושאת את שמם? האם יש להם תרומה כלשהי להיווצרות התקדים, או שהם שם "במקרה"?

            בעיניי אלו שאלות חשובות. ראשית, בעלי הדין הם בסופו של דבר בעלי המשפט, ולדעה שלהם יש חשיבות עצומה לעיצוב פני המשפט. כפי שרייליס ציינה, “But shouldn’t litigants be at the core of our interests? After all, civil litigants are the users, the consumers of the civil justice system, which exists ostensibly for them and 'provides them with this highly important service'”;[1]

שנית, וקשור בעקבו של הראשון, לסיפור מצד בעלי הדין יש ערך תרפויטי. ההליך המשפטי עשוי למלא פונקציה של מתן קול לבעלי הדין, אולם נוכח היותם חסרי כישרון רטורי או הכשרה משפטית, ובשל סד סדרי הדין, לא תמיד בעלי הדין יכולים להביע את עצמם באופן מלא;[2] בפועל עורכי הדין מדברים בשמם. לאור זאת, ובשל הצורך האקוטי בהשמעת קולם של בעלי הדין, בספרות הוצעו מספר חלופות בהן בעלי הדין יספרו את סיפורם במקביל לסיפור שסופר בהליך המשפטי.[3]           

ושלישית, מכיוון שמדובר בבעלי דין שעמדו מאחורי הלכות של בית המשפט העליון, הסיפורים של בעלי הדין שופכים אור על השאלה: "איך תקדים נולד?" ומזווית אחרת, נוכח עליית כוחו של העותר הציבורי, הסיפורים מהדהדים את השאלה: האם כלל יש לנו צורך בבעלי הדין?

בשורות הבאות אבקש להביא את סיפורן של שלוש בעלות דין שעמדו בלב פרשיות מפתח במשפט הישראלי: שגיא צמח,[4] ורד פרי[5] ואורית גורן.[6] אחרי שעורכי הדין דיברו בשמן, והשופטים סיפרו את סיפוריהן והחוקרים ניתחו את פסקי הדין – הגיע תורן לדבר. סוף סוף הן מדברות.*

2. חוויית משפט

שלוש המרואיינות תיארו חוויות משפט מאוד שונות. שגיא מתאר את המשפט כטיול. העתירה של שגיא הוגשה לאחר חמישה ימי מעצר מבלי שראה שופט. לאחר יומיים נוספים שגיא הובא בפני שופט ובסופו של דבר נשפט לחודשיים וחצי מאסר בפועל. שגיא השתחרר אך העתירה המשיכה להתברר במשך כארבע שנים. לשגיא לא היה כל עניין בהליך, והוא נכח בו לטובת עורך דינו בלבד:

"ההליך המשיך אין לך יד בו. מדי פעם אתה מקבל טלפון מעורך הדין: 'עולים לבג"ץ אתה רוצה לבוא?' […] [אני אומר לעורך הדין:] 'כמה אתה משלם לי?' זה לא שאתה משלם לו, 'כמה אתה משלם לי' אני אומר לו, 'אתה הולך לעשות פרסומות, עניינים'. [שגיא מבקש את עזרת עורך-הדין בעניין אחר] ואז הוא אמר לי 'אין בעיה אני אעזור לך, [ובתמורה] יש פגישה בבג"ץ אני רוצה שתבוא איתי, אולי יראיינו אותנו', אמרתי לו 'סבבה, אם אני יכול לעזור לך אעזור לך.'"

הן אורית והן ורד תיארו באופן אחד את החוויה בערכאות הנמוכות, ואת החוויה בבית המשפט העליון באופן אחר. ורד החליטה להרחיב דווקא על המשפט בבית המשפט המחוזי והוסיפה מילים חמות על השופט מגן אלטוביה, אך לא אמרה דבר, לטוב ולרע, על ההליך בבית המשפט העליון.[7] אורית תיארה את הערכאות הנמוכות באופן ענייני וחיובי, ואת ההליך בבית הדין הארצי (שבו היא נדרשה להחזיר חלק מהסכום שנקבע לה בבית הדין האזורי) היא אף תיארה כ"בינוני". לעומת זאת, את הדיון בבית המשפט העליון היא תיארה כך:

"אני הייתי כמו כלה ביום חופתה. זו תהיה החתונה היחידה שאני אי פעם אהיה בה […] היה מקסים, באמת. יש משהו בארכיטקטורה של בית המשפט העליון. הרגשתי הכי קרוב לקודש שאני מכירה, מתוך ערכים שאני מאמינה בהם."

3. חווית בתר-משפט

בעוד יש מעט מחקרים ש"מודדים" את החוויה של בעלי הדין בסמוך לאחר המשפט, החסר העיקרי במחקר הוא שלב בתר-המשפט: מה קורה לאנשים אחרי שניתן פסק הדין? כיצד ההליך משפיע על חייהם?[8] השאלה לובשת פנים חדשות כשמדובר בבעלות דין שעמדו מאחורי תקדימים, כמו אלו שאני ראיינתי: כיצד הדהוד התקדים עיצב את חוויית המשפט שלהם? כיצד הוא חלחל לחייהם?

אצל שגיא חוויית בתר-המשפט שונה משמעותית מחוויית המשפט. כאמור, חוויית המשפט שלו הייתה מאוד שטחית, כמו "טיול"; לעומת זאת, חוויית בתר-המשפט שלו קשה מאוד. את השיחה בינינו התחיל שגיא מתיאור המעצר שלו, אולם מהר גלש לתיאור ההתרשמות האישית שלו מפסק הדין בזמן הווה, בזמן התרחשות הריאיון:

"בתור חייל לפני שחרור הדברים נראו איום ונורא. באים עוצרים אותך ואתה צריך לחכות 21 יום שיביאו אותך לפני שופט, ועד אז אתה כלוא בתנאים לא נעימים, תנאים של עציר לפני משפט […] וזה עוד לפני שאתה מבין שיש אפשרות בכלל שמרחפת במציאות שמנצלים אותך למעשה, אתה הופך להיות קוף, אתה לא מבין שאתה כרגע מנוצל, על ידי כוחות שהם משכילים ממך לעת עתה, באותה תקופה. […] למעשה אני חושב שהחוק שלי [הכוונה היא לפסק הדין] פגע במדינה, פגע ונתן פתחון פה לארגונים ולאויבים מסביב לארץ ובתוך הארץ. וזה הכתים אותי. למעשה החוק הזה הכתים אותי לגמרי […] פשוט לא יאומן, לא נתפש. מה עשיתי? אין לי איך לתקן את זה, אין לי איך להפסיק את הדבר הזה […] אני רואה את זה ככתם, שלא עזרתי לאף אחד, להפך; לא עזרתי לאנשי שירות סדיר, לא עזרתי לאנשי שירות מילואים, לא עזרתי להם, לא עזרתי להם…זה ממש כאב לי […] אילו יכולתי לתקן את זה, הייתי מתקן את זה."

הזליגה שבין חוויית המעצר לבין ההתרשמות הנוכחית שלו מפסק הדין מדגישה כי מבחינתו מדובר בשתי חוויות שליליות. לאחר ששגיא ציין את הדברים, בירור עמו העלה כי הדבר נובע מההד הציבורי שהמשפט שלו קיבל והתקדים שנקבע בו. ניסיוני לברר עם שגיא מדוע הוא רואה את התקדים כאסוני כל-כך לא צלח.

בעוד שאצל שגיא ההד הציבורי שהתקדים שלו גרם העכיר את חוויית בתר-המשפט שלו, אצל ורד התרחש התהליך ההפוך. שלושה חודשים לאחר קביעת בית המשפט העליון, המחוקק הפך את ההלכה וקבע כי הוצאות טיפול בילדים אינן מותרות בניכוי. משכך, חוויית המשפט שלה הייתה מעצימה, ואילו חוויית בתר-המשפט היא אמביוולנטית. לאחר שציינה בהתלהבות את החוויה המעצימה מבית המשפט, שאלתי אותה כיצד השפיע עליה התיקון לחוק שבעצם איין את ההישג שלה. וכך ורד תיארה את הדברים:

"אני מנסה לנחם את עצמי, זה גם מה שהרבה רואי חשבון אמרו לי, פסק הדין עשה שינוי בקונספציה, כל אלו שלומדים ראיית חשבון אמרו לי שלנכות הוצאות טיפול זה כמו להגיד לי שזה חוקי לעבור באור אדום, משהו שלא אומרים, אבל את זה אני שיניתי […] יש פסק דין של בית המשפט העליון בחמישה שופטים שאומר שזו הוצאה בייצור הכנסה".

אצל אורית חוויית המשפט וחוויית בתר-המשפט היו שתיהן מעצימות: היא רואיינה בכלי התקשורת, שותפה בתוכנית לעריכת שיפוצים, לאחר פסק הדין הוחלט לתקן את חוק שכר שווה,[9] דבר שאורית זוקפת לזכותה, וכל אלו הדהדו לה שהיא נמצאת בשליחות:

"כשהייתי צעירה בת 20 היה לי חלום כזה, קראתי לו 'מבחן המראה של גיל 60' […] שבו אני אוכל להסתכל במראה ולדעת שסיפקתי איזשהו ערך לחברה שאני חיה בה, למישהו אחר, לא רק חייתי את החיים שלי […] לא ידעתי אז כמובן מה שיקרה עם זה. אבל כאילו ידעתי שאני חייבת. ואז שזה הגיע אני ידעתי שזה זה. זאת התרומה שלי. ואז שזה נגמר, אני יכולה למות בשקט. עשיתי את שלי […] תחשוב איזה כיף שנפלה בחלקך הזכות למשהו כל כך משמעותי לחברה. זה מרגש אותי כמו אז, באותה מידה. זכות גדולה." 

4. תרומתו של בעל הדין ליצירת התקדים

הספרות, בפרט זו שעוסקת ב-Cause Lawyering, הכבירה לתאר את בעלי הדין במונחים מגמדים; היא הדגישה את הפערים שבין המשפט לבין בעלי הדין שלא מבינים מימינם ומשמאלם: “Their stories are interpreted by black-robed authorities on the basis of rules that are rarely explained and norms that they seldom share”.[10]

השיחות עם שגיא, ורד ואורית הבהירו שהדברים אינם הכרחיים. שגיא אמנם מתאים לפרופיל של בעלי דין המתוארים בספרות, אך לא כך ורד ואורית.

ורד ציינה שלכל אורך הדרך היא חשבה באופן אסטרטגי; עובר למשפט היא התכוננה לרגע שבו היא תתבקש להשיב מדוע ציינה את הוצאות הטיפול בילדים כהוצאות מותרות בניכוי; ובמהלך המשפט, היא, ביחד עם שני עורכי דינה, התוותה את האסטרטגיה לפיה מתמקדים במקרה הפרטני, ולא ב"טובת המשק" – מתוך מטרה לנצח את המשפט. אלא שוורד היא עורכת דין, וקשה לומר שהיא בעלת דין "רגילה".

אורית היא הלקוחה חסרת האמצעים הקלאסית: אין לה בגרות או תואר אקדמי. היא לא הייתה יכולה לתרום מהידע המשפטי שלה, כמו ורד, אבל היא עדיין הייתה המנהיגה, או כמו שהיא תיארה זאת: היא הייתה מַלְמַד הַבָּקָר,[11] זו שדרבנה את עורכי הדין לעבוד:

"אני הייתי מלמד הבקר של העדר, כל הזמן לכנס את העדר ולגרום לו ללכת בכיוון הרצוי. חוץ מזה המשפטנים עשו את העבודה. הייתי קצת עקשנית וחדורת אמונה בצדקת דרכי."

הנחישות של אורית עמדה למבחן מספר פעמים במהלך חיי התיק. לאחר שזיהתה את האפליה בעבודתה היא פנתה לנעמ"ת שייצגו אותה (פרו-בונו). בשלב מסוים נעמ"ת הודיעו לאורית כי הם מבקשים לסגת מהייצוג בשל היעדר משאבים. במקום לוותר אורית עמדה על זכותה להיות מיוצגת עד תום ההליך:

"אמרתי 'תקשיבו טוב, אם אתם עוזבים אותי פה באמצע אני תובעת גם אתכם, כאילו אין מצב שאתם משאירים אותי לבד, לא מעניין אותי מאיפה אתם מביאים את הכסף […] אין חֲרָטוֹת באמצע, מה זה פה?' והייתה קצת מלחמה איתם."

כשהום סנטר ערערו על פסק הדין לבית הדין האזורי, אורית פנתה למשרד עורכי דין מוכר בדיני עבודה שייצג אותה (גם פרו-בונו). לאחר ההפסד החלקי בבית הדין הארצי, באת-כוחה של אורית אמרה לה שאין אפשרות לערער אולם ניתן להגיש בג"ץ על פסק הדין. וכך אורית מתארת את הדינמיקה בין השתיים:

"אמרתי 'אוקיי, אז יש מה לעשות, אז אפשר ללכת לבג"ץ?' היא אמרה לי 'בעיקרון כן'. אז אמרתי 'אז איפה חותמים?'. אז היא אמרה לי 'בואי נעשה ישיבה' […] ועברו שלוש שנים. במסגרת השלוש שנים אני כל פעם מתקשרת אליה 'מה קורה, מה קורה, מה קורה, מה אפשר להגיש בג"ץ מתי שרוצים?' 'כן אין בעיה, אין בעיה, אין בעיה'. סיננה אותי פה ושם. פתאום אחרי שלוש שנים אני מקבלת ממנה טלפון שפשפתי את העיניים, מה זה.. היא אומרת 'תראי וזה.. לא נראה לנו שאנחנו הולכים לנצח. אנחנו יורדים מזה'. אמרתי 'מה זה יורדים מזה? עברו שלוש שנים'. כאילו, את זה אומרים אחרי חודש, לא אחרי שלוש שנים שזה שוכב אצלה."

בעקבות השיחה וישיבה פנימית במשרד עורכי הדין שייצג את אורית, הוגשה העתירה. כאמור, למרות שהעתירה הוגשה שלוש שנים לאחר פסק הדין בבית הדין הארצי, בית המשפט העליון החליט שלא לדחות את העתירה על הסף בשל "עילת השיהוי" ובלבד שאורית לא תקבל פיצויים נוספים. אלא שאורית הייתה נחושה בדעתה לנצח בשם הצדק; הפיצויים לא עניינו אותה. והשאר היסטוריה: בית המשפט העליון קבע כי אורית הופלתה הן לפי חוק שכר שווה והן לפי חוק שוויון הזדמנויות.

5. סיכום

ברשימה זו הבאתי את סיפורן של שלוש בעלות דין בפרשיות מפתח במשפט הישראלי. מעבר ליתרונות הגלומים בכל סיפור שמביא את זווית הראייה של בעלי הדין, לדעתי יש ערך מוסף בשמיעת סיפורם של בעלי הדין שמאחורי ההלכות של בית המשפט העליון. נוכח עליית כוחו של העותר הציבורי, מבחינתי השאלה העיקרית היא: האם כלל יש לנו עוד צורך בבעלי הדין?

שגיא, מי שעל שמו יש את אחד התקדימים החשובים במשפט הישראלי, סבור שהוא היה שם במקרה, הוא פשוט "קוף", כדבריו; מנגד, הסיפור של אורית מלמד שלולא נחישותה ההלכה בעניינה לא הייתה באה לעולם. כמו בכל מחקר איכותני התשובה מורכבת ואינה חד-משמעית. רשימה זו אינה מתיימרת למצות את הדיון על מקומם של בעלי הדין בהליך המשפטי ובבית המשפט העליון בפרט, אלא לפתוח אותו. תהא זו תרומתה הצנועה של רשימה זו.

 

אודי נוימן הוא עורך דין במשרד ד"ר רענן הר-זהב, אדלשטיין, ברמן. האמור ברשימה זו משקף את דעת הכותב בלבד.

ציטוט מוצע: אודי נוימן "סוף סוף אני מדברת: סיפורן של שלוש בעלות דין בפרשיות מפתח במשפט הישראלי" ICON-S-IL Blog (15.1.2019)

 

** רשומה זו מתבססת על עבודה שנכתבה תחת הנחייתה של ד"ר תמי קריכלי-כץ בקורס "תיאוריה סוציולוגית ומחקר משפטית" במסגרת התואר השני המחקרי באוניברסיטת תל-אביב והיא קוצרה לצרכי הבלוג; אני מבקש להודות לעו"ד עמיחי מרקס שנטע בי את הרעיון; וכמובן לשגיא צמח-הכהן, ורד פרי ואורית גורן. שלוש בעלות הדין חתמו על הסכמה לכך שדבריהם יפורסמו, ובפרט ללא מעטה האנונימיות. כל ההדגשות וההערות בסוגריים מרובעות הן של המחבר.

[1] Tamara Relis, Civil Litigation from Litigants' Perspectives: What We Know and What We Don't Know About the Litigation Experience of Individual Litigants, 25 Studies in Law, Politics & Society 151, 152 (2002) (להלן: רייליס).

[2] ליאורה בילסקי "אלימות האלם: ההליך המשפטי בין חלוקה לקול" עיוני משפט כג 421 (2000); John M. Conley & William M. O'barr, Rules Versus Relationships: The Ethnography of Legal Discourse (1990).

[3] Lucie E. White, Mobilization on the Margins of the Lawsuit: Making Space for Clients to Speak, 16 N.Y.U. Rev. L. & Soc'y. Change 535 (1987)

[4] בג"ץ 6055/95 צמח נ' שר הביטחון, פ"ד נג(5) 241 (1999). בפרשה זו קבע בית המשפט העליון כי סעיף 237א לחוק השיפוט הצבאי, התשט"ו-1955, הקובע כי ניתן לעצור חייל בטרם יובא לפני שופט ל-96 שעות, אינו חוקתי, וזאת על אף שתוך כדי המשפט תקופת המעצר בחוק קוצרה מ-25 יום ל-96 שעות.

[5] עמ"ה (מחוזי ת"א) 1213/04 פרי נ' פקיד שומה גוש דן (3.4.2008); ע"א 4243/08 פקיד שומה גוש דן נ' פרי (פורסם בנבו, 30.4.2009). הן בית המשפט המחוזי והן בית המשפט העליון קבעו כי הוצאות טיפול בילדים נחשבות להוצאות בייצור הכנסה, ועל כן ניתן לנכות אותן מהכנסות העסק. כשלושה חודשים לאחר שניתן פסק הדין בבית המשפט העליון תוקנה פקודת מס הכנסה ונקבע באופן מפורש כי הוצאות לשם טיפול בילד או השגחה עליו לא יותרו בניכוי.

[6] ע"ב (אזורי ת"א) 300880/98 גורן – הום סנטרס בע"מ (4.1.2004); ע"ע (ארצי) 1156/04 הום סנטר (עשה זאת בעצמך) בע"מ – גורן (פורסם בנבו, 20.11.2007); בג"ץ 1758/11 גורן נ' הום סנטר (עשה זאת בעצמך) בע"מ, פ"ד סה(3) 593 (2012). בית הדין האזורי קבע כי אורית הופלתה ביחס לעמית לעבודה שהשתכר יותר ממנה, הן לפי חוק שכר שווה לעובדת ולעובד, התשנ"ו-1996, והן לפי חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, התשמ"ח-1988; בית הדין הארצי קבע כי אורית הופלתה רק לפי חוק שכר שווה; בית המשפט העליון קבע כי אורית זכאית לפיצויים גם לפי חוק שוויון הזדמנויות.

* שם הרשומה לקוח מתוך שיר של המשוררת דליה רביקוביץ; ראו: דליה רביקוביץ כל השירים 177 (2010).

[7] בשיחת השלמה עם ורד, לאחר שהיא קראה את המאמר, היא ביקשה לציין כי גם חוויית המשפט שלה בבית המשפט העליון הייתה חוויה חיובית מאוד, ובחירתה בתיאור המשפט בערכאה קמא ולא בבית המשפט העליון הייתה אקראית.

[8] רייליס, לעיל ה"ש 1, בעמ' 188–190.

[9] חוק שכר שווה לעובדת ולעובד (תיקון מס' 2), התשע"ב-2012; חוק שכר שווה לעובדת ולעובד (תיקון מס' 5), התשע"ד-2014.

[10] White, לעיל ה"ש 3, בעמ' 543.

[11] מַלְמַד הוא "מקל ארוך שקצהו מחודד לזירוז בהמה בזמן שהיא חורשת"; ראו: "מלמד" מילון ספיר – מילון עברי-עברי מרוכז בשיטת ההווה 555 (איתן אבניאון עורך ראשי, 2001).