המהפכה המשטרית כתחילתה של מלחמת דת / גילה שטופלר

מבוא

חבר הכנסת שמחה רוטמן, יו״ר ועדת החוקה, חוק ומשפט, הוא הכוח המניע, יחד עם שר המשפטים יריב לוין, מאחורי הניסיון של הקואליציה לשנות את שיטת המשטר בישראל על ידי השתלטות על בית המשפט והסרת הבלמים על הרשות המבצעת ועל העומד בראשה. בתחילת אפריל צוטט רוטמן כאומר בשיחות סגורות כי ישראל מצויה בתחילתה של מלחמת דת וכי אין לו שום כוונה לסגת מהעברת הרפורמה.[1] אמירתו של רוטמן חושפת את השסע העמוק בציבור היהודי-ישראלי בנוגע למעמד הדת במדינה, ואת מרכזיותו במשבר הלאומי הנוכחי ובהמשך קיומנו המשותף. עוצמת השסע הפנים-דתי והשפעתו על המדינה הם מפתיעים בהתחשב בנקודת ההתחלה, בימי קום המדינה, בה המיעוט הדתי באוכלוסייה היהודית היה קטן, וכוחו הפוליטי דל עד כדי כך שבן גוריון סבר כי מדובר במיעוט שעומד להיכחד תוך שנים ספורות.[2]

ברשימה זו ברצוני לטעון כי הסיבה בשלה הגענו בשנת ה-75 למדינה למצב של מלחמת דת היא חוסר תכנון נכון של מערכת היחסים בין הדת למדינה, באופן שאיפשר למיעוט דתי יהודי בעל השקפות קיצוניות לצבור כוח פוליטי ומוסדי רב ולקבל סמכות אוטונומית רחבה להשלטת תפיסותיו הדתיות על כלל האזרחים בתחומים מסוימים. מיעוט זה מיוצג כיום בקואליציה באמצעות המפלגות החרדיות ומפלגת הציונות הדתית, שבניגוד לשמה, מייצגת בעיקר את הזרם החרדי לאומי (חרד״לי). מנהיגיו רואים בתוצאות הבחירות הזדמנות, אולי בלתי חוזרת, להשלטת תפיסותיהם הדתיות על הציבור בשלל תחומים בהם לא יכלו לעשות זאת עד כה, אם בשל מציאות פוליטית ואם בשל חסמים משפטיים. החזון הדתי אותו מבקשים ח״כ רוטמן ושותפיו להשליט נפרש בהסכמים הקואליציוניים בין המפלגות הדתיות לבין הליכוד, והוא כולל בין השאר, העמקת ההדרה של נשים מהמרחב הציבורי, הרחבת היכולת להפלות נשים ולהט״בים על בסיס אמונה דתית של בעלי עסק ולקוחות, הרחבת סמכויות בתי הדין הדתיים לעניינים אזרחיים, הכפפת הרב הצבאי הראשי לרבנות הראשית, מתן חסינות לרבנים מפני העמדה לדין פלילי על כל התבטאות, חמורה ומסיתה ככל שתהיה, העברת תקציבי ענק להרחבת ההשפעה של הדת האורתודוקסית, ועוד.[3] העובדה שבשנת ה-75 למדינה הגענו למצב בו אופייה הדמוקרטי של המדינה, וזכויות האדם של אזרחיה, מצויים בסכנה ממשית אל מול כוחם הפוליטי של בעלי חזון דתי קיצוני מחייבת ניתוח של הסיבות בשלן הגענו לכך. זו מטרתי ברשימה זו.   

שימוש בדת לשם חיזוק והבניית הזהות הלאומית

דפוס היחסים בין הדת למדינה שונה ממדינה למדינה וקיימות סיבות מגוונות לאימוצו של דפוס יחסים מסוים, שאחת מהן היא הרצון להשתמש בדת לשם חיזוק והבניית הזהות הלאומית. בחינת הקשרים בין דת לבין לאומיות מראה שהדת מילאה ועדיין ממלאת תפקיד חשוב בתנועות לאומיות רבות הן במערב והן בעולם הלא מערבי.[4] גם ישראל מוגדרת כמדינה יהודית ודמוקרטית, אם כי קיים וויכוח מתמשך בשאלה אם הגדרתה של ישראל כמדינה יהודית מחייבת, או מצדיקה, מתן משקל לדת היהודית בנוסח זה או אחר, או נוגעת רק לזיהויה של המדינה עם הלאום היהודי.[5] עוד טרם וויכוח זה התקיימו בישראל, מעת הקמתה, יחסים קרובים בין הדת למדינה, והדת היהודית אורתודוכסית מוסדה במדינה באופנים שונים. למיסודה החלקי של דת זו במדינה תפקיד חשוב בכוח הרב שצברו נציגי היהדות האורתודוכסית בישראל דרך השליטה ברבנות הראשית, בבתי הדין הרבניים, ובמועצות הדתיות, באמצעות תקציבי ענק לקידום אורח החיים החרדי והפרשנות האורתודוכסית-שמרנית של היהדות, וכן באמצעות חקיקה כופה כגון איסור תחבורה ציבורית בשבת, איסור הצגת חמץ בפסח וכדומה.[6] מיסוד הדת היהודית-אורתודוכסית והכוח הפוליטי אותו צברה איפשרו לה לתבוע לעצמה תפקיד מרכזי בהבניית הזהות הלאומית היהודית במדינה.[7]

מדינות המשתמשות בדת לשם הבניית זהות לאומית מייעדות לה שני תפקידים מרכזיים: חיזוק האחדות הלאומית ושמירת הסף של הקבוצה הלאומית.[8] התפקיד הראשון, חיזוק האחדות הלאומית, מטרתו הכלה – איחוד יחידים או קבוצות תחת זהות לאומית אחת. מאידך, תפקיד שמירת הסף של הקבוצה הלאומית, מטרתו הדרה – לוודא כי גבולות הקבוצה הלאומית נותרים ברורים וחדים, וזאת על מנת למנוע הצטרפות של מי שעלול לדלל או לאיים על זהות הקבוצה. מסיבות פוליטיות שני התפקידים ניתנו בישראל לדת היהודית-אורתודוכסית בנוסחה השמרני. טענתי בעבר, ואני טוענת ביתר שאת היום, שמיסוד הדת היהודית-אורתודוכסית במדינה נכשל הן בתפקיד של חיזוק האחדות הלאומית והן בתפקיד של שמירת הסף. המיסוד נכשל בחיזוק האחדות הלאומית שכן באופן בו הוא נעשה, ובעיקר בשל כפיית נישואין וגירושין דתיים מחמירים על כל היהודים, הוא גרם להפרות זכויות אדם קשות, ובכלל זה זכויות נשים, חופש הדת והחופש מדת, הזכות לשוויון ועוד. בכך, הוא יצר תגובת נגד טבעית מצד מי שזכויותיהן וזכויותיהם הופרו והעמיק את השסע בין חלקי העם. בד בבד, מיסוד הדת האורתודוכסית במדינה גם נכשל במילוי תפקיד שמירת הסף של הקבוצה הלאומית. כישלון זה בולט בעיקר, אך לא רק, ביחס הממסד הדתי לעולי ברית המועצות לשעבר, והוא גורם הן להפרות זכויות האדם של העולים, והן לפגיעה באינטרס מובהק של המדינה, ששמה לה למטרה להבטיח קליטה מוצלחת של העולים הללו, אך עד מהרה נדהמה לגלות כי מטרה זו מסוכלת על ידי הממסד הדתי האורתודוכסי.[9]

טיפולוגיה של יחסי דת ומדינה

שאלה חשובה היא מה הסיבה המבנית לכישלון האמור? כדי להבהיר מה היא לדעתי הסיבה לכישלון ברצוני להציג טיפולוגיה של יחסי דת ומדינה המבחינה בין שלוש גישות של המדינה כלפי הדת – הסמכה של הדת, הלאמה של הדת והפרטה של הדת.[10]

בניגוד לטיפולוגיות הרגילות שמבחינות בין מדינות על בסיס מבנה היחסים בין הדת למדינה שמאפיין אותן, ומניחות שכל מדינה מצויה בקטגוריה אחת – למשל מדינה שבה יש מיסוד של הדת לעומת מדינה בה יש הפרדה, הטיפולוגיה אותה אני מציעה מתארת גישות של המדינה כלפי הדת שיכולות להתקיים במקביל בתוך אותה מדינה. יתרון חשוב של הטיפולוגיה הזו הוא שהיא מאפשרת לנו להבין יותר טוב מהו האופן בו מעמד הדת במדינה משפיע גם על הכוח של הדת, גם על האוטונומיה הניתנת לה, וגם על השפעתה על זכויות האדם. התופעה של התחזקות הדת בכל העולם, וגם בישראל – הן במישור הציבורי והן במישור הפרטי, מגדילה את החשיבות שבהבנה מדויקת יותר של האופן שבו יחסי הגומלין בין הדת למדינה מוסדרים וכיצד הם מאפשרים לדת לצבור כוח ולהשפיע על זכויות האדם של כלל האזרחים.

כאמור, הטיפולוגיה המוצעת מבחינה בין שלוש גישות של המדינה כלפי הדת: הסמכה, הלאמה והפרטה.

הסמכה – הסמכה משמעה מתן כוח מדינתי בידי גורמים דתיים תוך מתן אוטונומיה לגורמים הללו לקבוע מהו תוכן הדת וכיצד תיושם. הדוגמה המובהקת להסמכה של הדת במשפט הישראלי הם בתי הדין הדתיים הדנים בענייני מעמד אישי. כך לדוגמה סעיף 1 לחוק שיפוט בתי דין רבניים קובע שנישואין וגירושין של יהודים בישראל יהיו בסמכותם הייחודית של בתי הדין הרבניים. בתי הדין הרבניים הם בתי דין דתיים שיושבים בהם שופטים דתיים המיישמים את הדין הדתי כפי שהם מבינים אותו. סעיף 2 לחוק שיפוט בתי דין רבניים קובע כי "נישואין וגירושין של יהודים בישראל ייערכו על פי דין תורה".[11] המילים "דין תורה" הן שתי המילים היחידות בחוק הישראלי המתייחסות לתוכן המהותי של ליבת דיני הנישואין והגירושין של יהודים בישראל בבתי הדין הרבניים. העדר הקודיפיקציה של הדין הדתי משמעה שיציקת תוכן מהותי לדיבור 'דין תורה' וקביעת הדין עצמו נתונה בסמכותם הבלעדית של הדיינים, ולרשויות האזרחיות במדינה אין כל שליטה על התוכן אותו יוצקים הדיינים לדין תורה או סמכות לערער אחריו.[12] כפי שפסק השופט חיים כהן בפרשת בורונובסקי: "אין בית-המשפט הגבוה לצדק מהרהר אחר בתי-הדין הרבניים לענין דין התורה… כל אשר פוסקים הם, הרי הוא הדין הדתי שלהם, ואין לו לבית-משפט אזרחי להרהר אחר מידותיהם לענין מהותו וטיבו של דין דתי זה". ואם זה אינו מספיק ברור הוא מוסיף, תוך הפניה בהסכמה לדברי חכמים "וכבר מצווים אנו ועומדים מקדמת דנא, שהדיינים 'אשר יהיו בימים ההם', אפילו מראין בעיניך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין, שמע להם", ובהקשר הזה הדיינים הם דייני בתי הדין הרבניים ואילו המצווים הם בתי המשפט האזרחיים, כולל בג"ץ.[13]

אם נוסיף לכך את העובדה שבמערכת בתי הדין הרבניים אין תקדים מחייב, כל בית דין רואה עצמו מוסמך ואף מחויב לפסוק לפי מיטב הבנתו, ורוב פסקי הדין אינם מתפרסמים, אנו מקבלים מערכת שהיא בלתי צפויה ושרירותית ושבה תפיסותיהם הדתיות האישיות של הדיינים (גברים כולם) הן חזות הכל ושיקולים של הגנה על זכויות האדם/אישה לרוב אינם נשקלים.[14] יותר מזה, זו מערכת עצמאית לחלוטין, שכל התערבות בה מצד המדינה היא קשה עד בלתי אפשרית הן משפטית והן פוליטית.

הלאמה – כמו הסמכה, גם הלאמה נותנת כוח שלטוני בידי הדת, אבל בניגוד להסמכה, שנותנת לגורמים דתיים אוטונומיה לאכוף את הכוח השלטוני שהוענק להם כראות עיניהם, הלאמה משמעה לקיחת אלמנטים מהדת ו"איזרוחם/הלאמתם" לתוך החוק האזרחי תוך מתן הסמכות לפרשם וליישמם לגורמים אזרחיים. בישראל חוק השבות הוא דוגמא להלאמה של הדת. סעיף 4ב לחוק קובע שיהודי לצורך החוק הוא מי שנולד לאם יהודייה או שנתגייר והוא אינו בן דת אחרת, וידועות המלחמות הקשות שהתנהלו סביב השאלה מיהו יהודי לצורך סעיף זה.[15]

בענייני גיור לצורך חוק השבות המילה האחרונה היא של הערכאות האזרחיות ושלהן בלבד, אולם, בתי הדין הרבניים רואים עצמם מוסמכים לקבוע מיהו יהודי לצרכי נישואין וגירושין. התוצאה היא שקיים פער עצום בין הגיור המוכר לצורכי נישואין וגירושין שהוא גיור אורתודוכסי מחמיר בלבד, לבין הגיור המוכר לצורך חוק השבות, שכולל, בהוראת בג"ץ, גם גיורים רפורמיים וקונסרבטיביים בתנאים מסוימים.[16]

דוגמה חמורה במיוחד לפער בין הסמכה להלאמה בהקשר זה, ולתוצאותיו החמורות במובני זכויות אדם, הוא פסק דין פלונית נ' הרב אברהם שרמן.[17] בפסק הדין נדון עניינה של אישה שהתגיירה בגיור אורתודוכסי בבית הדין המיוחד לגיור שהוקם לשם זירוז גיורם של עולי ברית המועצות לשעבר, והגיעה לבית הדין הרבני לצורך גירושין. בית הדין הרבני הכריז עליה ואף על ילדיה, שכלל לא היו מעורבים בהליך, כלא יהודים. בעקבות עתירה לבג״ץ חזר בו בית הדין הרבני מההחלטה בעניינה והכיר בה כיהודייה, אולם משנפתרה בעייתה של העותרת העדיף בית המשפט העליון שלא להתערב ונמנע מלפסוק כי לבית הדין הרבני אין סמכות כלל לדון בשאלות של גיור. דוגמה זו מדגימה היטב את הפער העצום בין הסמכה של הדת, הנותנת אוטונומיה לגורמים דתיים לפעול בהתאם לפרשנותם הדתית, קיצונית ככל שתהיה, לבין הלאמה של הדת המאפשרת למדינה להכתיב ולפרש את תוכן הציווי הדתי בצורה התואמת יותר את האינטרסים של המדינה ואת זכויות האדם.

יצוין עם זאת, כי אף שבנוגע לחוק השבות ההלאמה הביאה לאורך השנים לתוצאות ראויות, בעיקר בשל מעורבות בית המשפט העליון, הרי שגם הלאמה עלולה לאפשר החלה של תפיסות דתיות שמרניות, ככל שעולה כוחם של גורמים דתיים שמרניים במוסדות האזרחיים, כגון בכנסת או בבתי המשפט.  ההבדל הוא שבעוד שבמצבים של הלאמה עליית הכוח הדתי עשויה להיות ממותנת על ידי כוחם של גורמים חילונים, כפי שקרה בישראל עד לבחירות האחרונות, הרי שבמצבים של הסמכה השליטה המוחלטת היא של הגורמים הדתיים שלהם הוענקה הסמכות וההשפעה של הגורמים האזרחיים מוגבלת מאוד.     

הפרטה – הסוג האחרון של יחסים בין הדת למדינה הוא הפרטה. בסוג זה של יחסים הדת היא עניינו הפרטי של האדם והמדינה לא נותנת כוח מדינתי בידי דת זו או אחרת, אך היא כן נותנת ליחידים וקהילות דתיים אוטונומיה לממש את תפיסותיהם הדתיות לפי בחירתם וללא התערבות המדינה. במדינות ליברליות רוב היחסים בין הדת למדינה מתנהלים במסגרת של הפרטה, שכן זו מאפשרת בצורה המיטבית הן שמירה על חופש הדת והן שמירה על ניטרליות של המדינה. עם זאת, גם בהפרטה יש למדינה תפקיד חשוב  של הצבת גבולות בפני האוטונומיה של פרטים וקהילות להפלות ולהפר זכויות בשם אמונתם הדתית.

בישראל קיימים תחומים בהם מתקיימת הפרטה של הדת, ובהם המדינה אינה מתערבת בבחירותיו של אדם, כגון בבחירת הזרם הדתי אליו הוא משתייך, או הזרם בו הוא בוחר לחנך את ילדיו. עם זאת בישראל, בניגוד למדינות ליברליות, מי שמבקש להמיר את דתו צריך לקבל הכרה רשמית של המדינה בהמרה ולסיווגו הדתי של אדם יש השלכות חוקיות חשובות בתחומים כגון נישואין וגירושין ושבות שחלקן צוינו לעיל.[18]

מעמד הדת בישראל: מניין באנו ולאן אנו הולכים?

טענתי הינה שגם אם נקבל את העמדה של מנהיגי המדינה בעת הקמתה, לפיה היה צורך במיסוד מסוים של הדת היהודית במדינה בשל צרכים פוליטיים, או על מנת לחזק את הלאומיות היהודית, הרי שהטעות החמורה שנעשתה ושעליה אנחנו משלמים כיום היא שבמקום למסד את הדת רק באמצעות הלאמה, כלומר על ידי לקיחת אלמנטים מהדת המועילים למדינה והשארת יישומם בפיקוח של המדינה האזרחית ובהשפעה דתית מינימלית, נקטה המדינה בתחומים חשובים בשיטת ההסמכה. שיטה זו איפשרה למנהיגי היהדות האורתודוכסית השולטים בממסד הדתי ובבתי הדין הרבניים לנקוט בפרשנויות קיצוניות של ההלכה האורתודוכסית, הפוגעות בזכויות האדם ומערערות על שלטון החוק, והכל ללא בקרה וללא יכולת ריסון מצד המדינה.

מצב דברים זה שבו שיטת המשפט עצמה מציבה את עקרונות היהדות האורתודוכסית בהקשרים מסוימים באופן מובהק מעל למשפט האזרחי ומעל לערכי היסוד של שוויון וחירות, ובה בעת מעניקה לדת היהודית-אורתודוכסית בפרשנותה השמרנית עיגון מוסדי, תקציבי וערכי רחב, הביא לכך שרבים ממנהיגי הממסד הדתי האורתודוכסי רואים עצמם משוחררים מהמגבלות המוטלות על רשויות שלטון אחרות, וסבורים כי יש להרחיב את עליונות הדת על פני שלטון החוק לתחומים רבים נוספים.[19] דוגמה לכך היא הרב הראשי לישראל, הרב יצחק יוסף, שמשמש גם כדיין, ואשר נציב תלונות הציבור על שופטים החליט כי יש לשקול את המשך כהונתו כדיין בגין התבטאויות קשות שלו נגד מערכת המשפט, ונגד בית המשפט העליון בפרט, כמו גם נגד התנועה הרפורמית, עולים מחבר המדינות ונשים.[20] החלטתו של נציב תלונות הציבור על שופטים זכתה לביקורת נרחבת בחוגים הדתיים, וההתחייבות בהסכמים הקואליציונים למתן חסינות לרבנים מפני העמדה לדין פלילי על כל התבטאות, חמורה ומסיתה ככל שתהיה, היא התוצאה.[21]

גישת ההסמכה, הנותנת לגורמים דתיים אוטונומיה לקבוע את תוכן הדת וכוח ליישמה, עשויה ממבט ראשון להראות מתאימה יותר לנטייה הליברלית להימנע מהתערבות בתוכן הדת, מאשר גישת ההלאמה, שמחייבת את המדינה החילונית לקבוע מהו התוכן הדתי אותו היא מקדמת. אך השילוב בין מיסוד הדת באמצעות הסמכתה לבין יישום סלקטיבי של שמירה ליברלית לכאורה על חופש הדת מביא לכך שהמדינה ובית המשפט העליון מגנים על חופש הדת ועל האוטונומיה של הדיינים ופקידי הממסד האורתודוכסי בצורה קפדנית בהרבה מאשר הם מגנים על חופש הדת של מרבית תושבי המדינה.[22] אין להתפלא אם כן שמנהיגיהן הפוליטיים של המפלגות החרדיות והחרד״ליות, ורבים ממצביעיהן, המאמינים כי עקרונות הדת האורתודוכסית צריכים לגבור על ערכי המשפט ועל זכויות האדם, רואים לנכון לנצל את הכוח הפוליטי חסר התקדים שנפל לידיהם בממשלה ה-37 כדי להרחיב מאוד את הכוח והאוטונומיה המוענקים לממסד האורתודוכסי על חשבון שלטון החוק וזכויות האדם. על פי ההסכמים הקואליציוניים הרחבה זו תעשה הן על ידי הרחבת תחומי ההסמכה, כגון הרחבת סמכות בתי הדין הרבניים; הן על ידי העמקת השליטה של תפיסות דתיות שמרניות בתחומים בהם קיימת הלאמה של הדת כגון חוק השבות; הן על ידי הרחבת החופש של פרטים לשקול שיקולי דת ולהפלות על בסיסם, למשל במתן שירותים; והן על ידי נטרול כוחו או רצונו של בית המשפט העליון למנוע זאת על ידי צמצום סמכותו, הרתעתו, או מינוי שופטים בעלי השקפות שמרניות.  

לכן צודק חבר הכנסת רוטמן באומרו כי המאבק סביב השינויים העמוקים אותם מנסה הקואליציה לחולל במערכת המשפט הוא תחילתה של מלחמת דת. חשוב כי מי שמודאגים מתוצאותיה האפשריות של מלחמה זו, שהחלה עוד טרם תוצאות הבחירות האחרונות אך הגיעה בשלן לנקודת הכרעה, יבינו הן את מקורותיה והן שהיא צפויה להמשיך גם אם השינויים במערכת המשפט ירוככו.  

---

גילה שטופלר היא פרופסור חברה ודיקנית הפקולטה למשפטים במרכז האקדמי למשפט ולעסקים ברמת גן.

ציטוט מוצע: גילה שטופלר "המהפכה המשטרית כתחילתה של מלחמת דת" ICON-S-IL‏ (24.4.2023).

---

[1]   "רוטמן בפורום סגור לעיתון אמריקני: 'ההפגנות הן התחלה של מלחמת דת'״ Ynet ‏(2.4.2023).

[2] אביעזר רביצקי דתיים וחילוניים בישראל: מלחמת תרבות? 16 (1997).

[3] את ההסכמים הקואליציוניים וקווי היסוד של הממשלה ה 37 ניתן למצוא באתר הכנסת: "הממשלה ה-37: הסכמים קואליציוניים וקווי יסוד" הכנסת.

[4]  Peter van der Veer and Hartmut Lehmann, Introduction, in Nation and Religion: Perspectives on Europe and Asia 1 (Peter van der Veer and Hartmut Lehmann eds., 1999).

[5]  ראו למשל אסופת המאמרים בעיוני משפט יט 477–741 (1995).

[6] למשל חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג– 1953; חוק הרבנות הראשית לישראל, התש"ם–1980; חוק שירותי הדת היהודיים [נוסח משולב], התשל"א–1971; ס׳ 71(7א) לפקודת התעבורה (נוסח חדש); חוק חג המצות (איסורי חמץ), התשמ"ו–1986.

[7]  יונתן שפירא "הפוליטיקאים החילוניים ומעמדה של הדת במדינת ישראל" רב-תרבותיות במדינה דמוקרטית ויהודית: ספר הזיכרון לאריאל רוזן-צבי ז"ל 663 (מנחם מאוטנר, אבי שגיא ורונן שמיר עורכים, 1998).

[8] גילה שטופלר "יחסי דת ומדינה והשפעתם על הזהות הלאומית בישראל" משפט ועסקים כה 135 (2022).

[9] שם, בעמ׳ 146–155. עינויי הדין להם חשופים העולים מברית המועצות לשעבר בהליכי בירור היהדות הנכפים עליהם הם מן המפורסמות, וכך גם הקשיים המוערמים עליהם בהליכי הגיור. ראו לדוגמא פרשת פלונית נ׳ הרב שרמן שיידון בהמשך, להלן ה"ש 17.

[10] Gila Stopler, Religion–State Relations and Their Effects on Human Rights: Nationalization, Authorization, and Privatization, 6 Oxford J. L. &Religion 474 (2017).

[11]  חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי״ג-1953. יצויין כי מצב דומה קיים גם בנוגע לעדות הדתיות האחרות המוכרות במשפט הישראלי.

[12]  העדר הקודיפיקציה של הדין הדתי והותרת שיקול הדעת הבלעדי בידי הדיינים עצמם הינה מאפיין של תאוקרטיות. ראן Stopler,  לעיל ה״שׁ 10, בעמ' 483–484.

[13] ד"נ 10/69 בורונובסקי נ' הרב הראשי לישראל, פ"ד כה(1) 7, 14 (1971). בג״ץ רואה עצמו מוסמך להתערב בפסיקת בתי הדין הדתיים, ואף לבטלה, רק היכן שהם חורגים מסמכותם. שם.

[14] לעניין אי פרסום פסקי הדין ר׳ ס' 1א(ב) לחוק בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון), התשט"ז-1956.

[15] חוק השבות התש"י-1950; יאיר שלג יהודים שלא כהלכה – על סוגיית העולים הלא יהודים בישראל (המכון הישראלי לדמוקרטיה, נייר עמדה 51, 2004).

[16] ראו בג"ץ 93/1031 פסרו (גולדשטיין) נ' שר הפנים, פ"ד מט(4) 661 (1995); בג"ץ 95/5070 נעמת – תנועת נשים עובדות ומתנדבות נ' שר הפנים, פ"ד נו(2) 721 (2002); בג"ץ 99/2597 רודריגז– טושביים נ' שר הפנים, פ"ד נט(6) 721 (2005); בג"ץ 11013/05 דהן נ' שר הפנים (אר"ש 1.3.2021).

[17] בג"ץ 5079/08 פלונית נ' הרב אברהם שרמן (אר"ש 25.4.2012).

[18]   פקודת העדה הדתית (המרה).

[19]   גילה שטופלר "חוקתיות סמי-ליברלית ואיזונים ובלמים בדמוקרטיה הישראלית" עיוני משפט מד 171, 183–186 (2021).

[20]    החלטה 20/445/רבני של נציבות תלונות הציבור על שופטים "על אמירות חוזרות ונשנות של דיין, שהוא גם רב ראשי, בעניינים השנויים במחלוקת ציבורית ונגד פסיקות בג"ץ" (25.10.2020).

 [21]   ״שר הדתות במכתב נוקב לאורי שוהם: לא יעלה על הדעת למנוע ממרן הראש״ל לומר את דעת התורה״ מורשת מרן (26.10.2020) (מכתב מהרב יעקב אביטן, השר לשירותי דת, לשופט [בדימוס] אורי שהם, נציב תלונות הציבור על השופטים [26.10.2020])   

[22]  יחסי דת ומדינה והשפעתם על הזהות הלאומית בישראל, לעיל ה״ש 8, בעמ' 155.