סימפוזיון בנושא הפופוליזם בישראל – חלק ב' | שלוש הערות על הקשר בין פופוליזם לסמכותנות, שחיתות ופטריארכליות / גילה שטופלר

[דבר העורכת: סימפוזיון זה מתפרסם בעקבות כנס מקוון של הסניף הישראלי של ICON-S, שנערך ביום 17 במרץ 2021. הקלטת הכנס המקוון זמינה לצפייה כאן.]

חוקרי דמוקרטיה מצביעים על כך שבמדינות רבות בעולם קם בשנים האחרונות איום פנימי על הדמוקרטיה הליברלית בדמותם של פופוליסטים המבקשים לנתק את הדמוקרטיה מהליברליזם.[1] טענת הפופוליסטים היא כי דבקות בערכים ובמדיניות ליברליים מחלישה את הדמוקרטיה ומזיקה לאזרחים, וכי יש לזנוח עקרונות יסוד ליברליים, כגון הפרדת רשויות, חופש העיתונות וזכויות מיעוטים, המונעים מהעם לפעול באופן דמוקרטי לשם הבטחת האינטרסים של בניו.^[2] גם בישראל אנו רואים שימוש נרחב ברטוריקה ובפעולה פופוליסטית במתקפות על מעמד בית המשפט, ארגוני זכויות האדם, התקשורת וקבוצות מיעוט כגון אזרחי ישראל הערבים או מבקשי מקלט; וחוקרי פופוליזם מזהים את בנימין נתניהו כמנהיג פופוליסט ואת מפלגת הליכוד כמפלגה פופוליסטית.^[3]

בישראל הערעור על עליונות הדמוקרטיה הליברלית מתרחש על מצע בעייתי במיוחד של מבנה חוקתי סמי-ליברלי שמראשיתו דחה חלקית את עליונותן של מושכלות היסוד הליברליות ונבנה על בסיס של מחויבות חלקית בלבד לאיזונים ולבלמים המקובלים בדמוקרטיות ליברליות.[4] בד בבד, התגברות השסע הפוליטי בשנים האחרונות ועליית כוחו של הימין הלאומני והדתי, העושה שימוש יעיל ברטוריקה ובפעולות פופוליסטיות על מנת להעצים את כוחו, האיצה מאוד את תהליך השחיקה הדמוקרטית שמתרחש בישראל בעשור האחרון.[5]

בפוסט זה אבקש להעיר שלוש הערות שונות אך קשורות על הקשר בין פופוליזם ימני ללאומנות, לשחיתות ולפטריארכליות. אף כי ההערות האמורות רלוונטיות לעליית הפופוליזם הימני בעולם כולו, הן נכונות, ולעיתים אף ביתר שאת, למתרחש בישראל.  

א. על פופוליזם כאמצעי לקידום סמכותנות

ניתן להגדיר מנהיגים פופוליסטים ככאלה שהאידאולוגיה והרטוריקה בה הם משתמשים כדי לגייס את תמיכת הציבור מבוססת על שתי טענות יסוד: האחת היא כי האליטות ו"האחרים" פועלים כנגד האינטרסים של "העם האמיתי", והשנייה היא כי הם, המנהיגים הפופוליסטיים, הם קולו של "העם האמיתי" ויש להסיר כל מכשול מפניהם בדרכם למימוש רצונו של העם. לכן הפופוליזם הוא ביסודו אנטי-אליטיסטי ואנטי-ממסדי וקורא לפירוקם של המוסדות הפוליטיים והאזרחיים על מנת לממש באופן ישיר לכאורה את רצון העם.^[6]

אף על פי שלמפלגות ומנהיגים פופוליסטיים מאפיינים משותפים, הרי שניתן להבחין בין סוגים שונים של פופוליזם. חלוקות מרכזיות בין סוגי פופוליזם הן בין פופוליזם ימני לפופוליזם שמאלי ובין פופוליזם אוטוריטרי לכזה שהוא בעל מחויבות רבה יותר לדמוקרטיה עממית.[7] לכן, ניתוח מדוקדק של מאפייני הפופוליזם בכל מדינה צריך להיעשות בהקשר הנתון, תוך הבחנה בין פופוליזם כדרך פעולה שמטרתה צבירת כוח פוליטי, לבין פופוליזם כמדיניות מהותית.[8] כך, למשל, בנתחה את שלטונו של ויקטור אורבן בהונגריה ואת האידאולוגיה המנחה אותו, Scheppele טוענת כי הפופוליזם של אורבן הוא אופורטוניסטי בלבד ורצון העם אותו הוא לכאורה משרת מהווה רק כסות. כסות זו מאפשרת לאורבן צבירת כח בלתי מוגבל, באמצעים דמוקרטיים לכאורה, כדי לסלול את דרכו לשלטון סמכותני.[9] טענה דומה נטענת לגבי מפלגת החוק והצדק בפולין.[10]

למעשה מנהיגים פופוליסטיים רבים, ובעיקר פופוליסטיים ימניים, משתמשים בפופוליזם רק ככלי לצבירת כוח שיאפשר להם ליישם אידאולוגיה סמכותנית כזו או אחרת לאחר שיתפסו את השלטון. כך, Fournier מבחין בין שלושה מנהיגים פופוליסטים ימניים באירופה: סלביני באיטליה, לה פן בצרפת ואורבן בהונגריה. כל אחד מאלו מקדם או מבקש לקדם אידאולוגיה פסולה אחרת תחת הכסות של פופוליזם המסור למימוש רצון העם – הראשון פשיזם, השניה גזענות ואנטישמיות, והשלישי נפוטיזם.[11]

לטענתי, בדומה לאורבן וקצ'ינסקי, גם בנימין נתניהו עושה שימוש אופורטוניסטי בפופוליזם. האידאולוגיה שהבלוק הלאומני-דתי בראשו הוא עומד קידם בתקופת שלטונו, תוך שימוש נרחב ברטוריקה ובפעולות פופוליסטיות, וממשיך לקדם גם היום בתקווה לשוב כך לשלטון, היא לא אידאולוגיה פופוליסטית ששמה את רצון האזרחים מעל הכול, אלא אידאולוגיה סמכותנית ושבטית שהמטרה שלה היא לרכז את הכוח בידי השלטון לשם קידום מטרות לאומניות ודתיות שהשלטון מגדיר כחיוניות "לעם היהודי", וכן אינטרסים אישיים של השליט.[12]

ב. על הקשר בין פופוליזם, שחיקה דמוקרטית, ושחיתות

היותן של מדינות מונהגות על ידי שלטון פופוליסטי מהווה מנבא שלילי חשוב ליכולתן לשרוד כדמוקרטיות ליברליות. מחקר אמפירי שנערך על ידי קייל ומונק מצביע על כך שלשלטון פופוליסטי יש השפעה שלילית חזקה על מערכות פוליטיות והוא יוצר סכנה משמעותית של שחיקה דמוקרטית.^[13] על פי המחקר אחוז המנהיגים הפופוליסטיים שעלו לשלטון באופן דמוקרטי, אך תוצאת שלטונם היא שחיקה דמוקרטית משמעותית, הוא פי ארבעה מאחוז המנהיגים שאינם פופוליסטיים אשר נבחרו באופן דמוקרטי.^[14]

המחקר האמור מבוסס על מאגר נתונים גלובלי של הנהגות פופוליסטיות שנוצר במחקר קודם ושזיהה את כל מנהיגים הפופוליסטיים ששלטו במדינות העולם בין השנים 1990–2018. המחקר, המזהה את ראש הממשלה לשעבר בנימין נתניהו כמנהיג פופוליסטי, מגדיר את סוג הפופוליזם שלו כפופוליזם תרבותי, השם דגש על אתניות, דת וזהות כקו המפריד בין "העם האמיתי" לבין "האחרים".^[15] ממצא חשוב נוסף של המחקר, הרלוונטי מאוד לישראל, הוא שארבעים אחוז מהשליטים הפופוליסטיים ששלטו בין השנים 1990–2014 הועמדו לדין בהאשמות של שחיתות.[16] החוקרים מציינים כי הערכה זו של מידת הקשר בין פופוליזם לשחיתות הינה קרוב לוודאי הערכת חסר, שכן היא אינה כוללת את מעשי השחיתות של מנהיגים פופוליסטיים שהנזק שהסבו למערכות אכיפת החוק במדינותיהם הוא כה חמור עד שאלה כבר אינן מתפקדות במידה המאפשרת להעמידם לדין בגין מעשיהם.[17]

התבוננות בבלוק הלאומני, דתי, ופופוליסטי, בראשו עומד נתניהו, חושפת שני מניעים מרכזיים לפעולותיו הן בשנות שלטונו והן במאמציו לשוב לשלטון: שאיפתו של הימין האידאולוגי לספח את השטחים הכבושים למדינת ישראל תוך שמירה על עליונות יהודית בתחומי ארץ ישראל השלמה, ומאבקו של נתניהו נגד החקירות הפליליות וכתבי האישום שהוגשו נגדו בפרשיות שחיתות שונות. אף כי אין קשר הכרחי בין המאבק של הימין האידאולוגי לסיפוח השטחים לבין פרשיות השחיתות בהן מעורב נתניהו, הרי שהשימוש שגורמים אלה עושים בפופוליזם לשם שחיקת הדמוקרטיה ומעבר לחוקתיות סמכותנית משרת במקביל את שתי המטרות הללו.[18]

ג. על הקשר בין פופוליזם לפטריארכליות, או "האישי הוא הפוליטי"

הכתיבה העניפה על פופוליזם ימני בשנים האחרונות, ועל הגורמים להצלחתו המפתיעה גם בדמוקרטיות ליברליות מבוססות, אינה כוללת התייחסות מספקת ליחסי הגומלין שבין פופוליזם לפטריארכליות ואפליית נשים מחד, ולמקומה של הפטריארכליות בתיאוריה ובדמוקרטיות הליברליות מאידך.[19] טענתי בהקשר זה הינה כי עקרונות יסוד של הליברליזם, ובעיקר מרכזיותה של ההבחנה בין הפרטי לציבורי, מהווים כר נוח לשגשוגן במרחב הפרטי של דוקטרינות מקיפות אנטי-ליברליות, שמביאות את תומכיהן לאמץ עמדות פוליטיות פופוליסטיות ולתמוך בפירוק המבנה המשטרי הליברלי וביישום עקרונות משטריים סמכותניים ואנטי-ליברליים.

תיאורטיקניות פמיניסטיות רבות מבקרות את האופן בו תיאוריות ליברליות כגון הליברליזם הפוליטי של רולס מבחינות בין הפרטי לציבורי ונמנעות מאכיפת השוויון במרחב הפרטי. כך, למשל, רולס גורס כי ניתן לקיים חברה ליברלית פלורליסטית יציבה כאשר במרחב הפרטי מתאפשר שגשוגן של דוקטרינות מקיפות סבירות שונות, ובכללן דוקטרינות לא-ליברליות ואנטי-ליברליות, כל עוד אלה מוכנות לתמוך בקיומה של תפיסת צדק פוליטית ליברלית המכתיבה את המסגרת המשטרית והחוקתית.[20] אף כי עקרונות הליברליזם הפוליטי אומצו בידי הוגי דעות וקובעי מדיניות, תיאורטיקניות פמיניסטיות רבות סבורות כי עקרונות אלה אינם ישימים, וכי אינם מספקים הגנה ראויה לזכויות הפרט, ובעיקר לזכויות נשים, שקיומן הוגבל במשך תקופה ארוכה למרחב הפרטי, ושהפלייתן וניצולן במרחב זה נותרו בעינן גם כיום.[21]

לב הבעיה הוא בכך שמטרת הליברליזם הפוליטי – ניסוח תפיסת צדק פוליטית ליברלית שהיא רזה מספיק כדי לזכות בתמיכתן של דוקטרינות מקיפות לא-ליברליות, ואף אנטי-ליברליות, אך כזו שהיא גם עבה מספיק על מנת להגן על זכויותיהם של כלל האזרחים כשווים וחופשיים – אינה ישימה.[22] כך, למשל, סוזן אוקין מציינת כי בעוד ששלוש הדתות המונותאיסטיות, הנצרות, האיסלאם והיהדות, בפירושיהן המקובלים, גדושות בפרקטיקות של הפלייה חמורה נגד נשים והכפפתן, הן במשפחה והן מחוצה לה, דתות אלה מוגדרות על ידי רולס כדוקטרינות מקיפות סבירות, למרות שזרמים רחבים בהן הם אנטי ליברליים ואינם מקבלים  את היותן של נשים שוות וחופשיות.[23] באותו אופן רולס גורס כי גם דוקטרינות אנטי-ליברליות המפלות מטעמי נטיה מינית, גזע או דת, יכולות להיות סבירות, ובלבד שהן מוכנות לאמץ תפיסת צדק פוליטית ליברלית שתעצב את המסגרת המשטרית והחוקתית.

 הגם  שהביקורת הפמיניסטית האמורה היא רבת שנים וממוקדת בהפליית נשים, הרי שעלייתו העכשווית של הפופוליזם גם בחברות ליברליות מבוססות מראה שהאופן בו המבנה הליברלי הפוליטי מעצב את ההבחנה בין הפרטי לציבורי מעמיד בסכנה לא רק את זכויותיהן של נשים אלא את המדינה הליברלית כולה. זאת כיוון שההנחה של הליברליזם הפוליטי, לפיה אזרחים הדוגלים בדוקטרינות מקיפות לא-ליברליות במרחב הפרטי יפַתחו מחויבות אמיתית לתפיסת צדק פוליטית ליברלית ולמסגרת המשטרית והחוקתית הליברלית אותה היא מכתיבה, היא חסרת בסיס. יצויין כי רולס עצמו מכיר בכך שאין כל ערובה לכך שבחברה מסוימת אכן יתפתח קונצנזוס חופף סביב תפיסת צדק פוליטית ליברלית, אך אף על פי כן הוא משתית את הצלחת הליברליזם הפוליטי על מימושה של תקווה זו.[24] ציפייה ליברלית זו, שדוקטרינות לא-ליברליות תעבורנה ליברליזציה לאחר שתיחשפנה ליתרונות הליברליזם, משותפת גם להוגי דעות ליברלים אחרים כגון קימליקה, והיא מכתיבה את עמדתם בנוגע ליחס הראוי לדוקטרינות לא ליברליות במדינה הליברלית, אף כי אין לה כל תימוכין אמפיריים.[25]

דומה כי עליית הפופוליזם צריכה לשמש תמרור אזהרה לכך שתומכי דוקטרינות לא-ליברליות לא יסתפקו בטווח הפעולה המצומצם שהליברליזם מעניק להם במרחב הפרטי ויפעלו לשנות גם את המרחב הציבורי ואת המסגרת החוקתית על מנת שיתאימו לתפיסותיהם. עלייתו של הפופוליזם הימני, המהווה אמצעי לקידום אידאולוגיות סמכותניות, מאפשרת לאידאולוגיות אלה להתאחד סביב שני מכנים משותפים. מכנה משותף ראשון הוא סימון האליטות הליברליות וה"אחרים" שאת זכויותיהם הן לכאורה מקדמות – נשים, להט"בים, מיעוטים גזעיים ודתיים, וזרים – כאויבים משותפים הפועלים כנגד האינטרסים של "העם האמיתי". מכנה משותף שני הוא הכרה במנהיג הפופוליסטי כמייצגו הבלעדי של "העם האמיתי" שיש להסיר כל מכשול מפניו בדרכו למימוש רצון העם.

כך, מגייס המנהיג הפופוליסטי את תומכיו סביב הדרישה לפירוק שיטתי של המסגרת החוקתית הליברלית ושל האיזונים והבלמים המוסדיים והמהותיים המרכיבים אותה, תוך הבטחה כי פירוק זה יאפשר לו לממש בשמם את הדוקטרינות המקיפות האנטי-ליברליות בהן הם מאמינים. באופן זה, ההבחנה הליברלית בין הפרטי לציבורי, שאפשרה עד עתה את שגשוגן של תפיסות אנטי-ליברליות בתחום הפרטי על חשבון זכויותיהן של נשים, מהווה כעת בסיס למתקפה הפופוליסטית על המסגרת הליברלית החלולה, ומוכיחה את הטענה הפמיניסטית היסודית כי האישי הוא הפוליטי וכי הסירוב להכיר בכך הוא בעל השלכות פוליטיות חמורות.

יתרה מזו, יש לזכור כי התיאוריה הליברלית עוצבה במאה השבע-עשרה כנגד המלוכנות הפטריארכלית, שהצדיקה את שליטתו הפטריארכלית של המלך בכל נתיניו על בסיס הזכות האלוהית שלכאורה ניתנה למלך. בתגובה יצרה התיאוריה הליברלית את ההבחנה בין הפרטי לציבורי, שאיפשרה לגברים לשמר את שליטתם הפטריארכלית בנשים במרחב הפרטי, תוך הבטחת חירות ושוויון לעצמם במרחב הציבורי.[26] במעין סגירת מעגל חותר כיום הפופוליזם הימני להשבת עטרת הפטריארכליות ליושנה על ידי ביטולה של ההבחנה בין הפרטי לציבורי וביסוס מחודש של השלטון במדינה על העקרון הפטריארכלי של כפיפות ישירה של כלל אזרחי (נתיני) המדינה למנהיג הכל יכול. לאור זאת, כל עוד המדינה הליברלית מתבססת על שימור הפטריארכליות במרחב הפרטי יכולתה להצליח במאבק בפופוליזם הימני מוטלת בספק.[27] דברים אלה נכונים ביתר שאת לגבי ישראל, בה הפטריארכליות הדתית ממוסדת במדינה מיום הקמתה, והמסגרת החוקתית הליברלית היא חלקית וחלשה.[28]        

---

גילה שטופלר היא פרופסור חברה ודיקנית הפקולטה למשפטים במרכז האקדמי למשפט ולעסקים.

ציטוט מוצע: גילה שטופלר "שלוש הערות על הקשר בין פופוליזם לסמכותנות, שחיתות ופטריארכליות" ICON-S-IL Blog‏ (7.10.2021).

---

[1]  בפוסט זה אתמקד בפופוליזם ימני. ראו Mark Tushnet, Varieties of Populism, 20 German L.J. 382 (2019).

[2] .William A. Galston, The Populist Challenge to Liberal Democracy, 29 J. Democracy 5, 5, 9-10 (2018)

[3] Jordan Kyle & Limor Gultchin, Populists in Power Around the World 17 (2018).

[4]  גילה שטופלר "חוקתיות סמי ליברלית ואיזונים ובלמים בדמוקרטיה הישראלית" עיוני משפט מד 171 (2021). הערות א' וב' בפוסט זה מבוססות על טיעונים מהמאמר.

[5] על ההבחנה בין רטוריקה פופוליסטית לפעולות פופוליסטיות ראו Théo Fournier, From Rhetoric to Action, A Constitutional Analysis of Populism, 20 German L.J. 362 (2019).

[6] Jordan Kyle & Yascha Mounk, The Populist Harm to Democracy: An Empirical Assessment 8  (2018).

[7] Tushnet, לעיל ה"ש 1, בעמ' 387–389.

[8]  שם, בעמ' 389.

[9] Kim Lane Scheppele, The Opportunism of Populists and The Defense of Constitutional Liberalism, 20 German L.J. 314, 321-329 (2019).

[10]Aleksandra Kustra-Rogatka, Populist but Not Popular: The Abortion Judgment of the Polish Constitutional Tribunal, VerfBlog (Nov. 3, 2020).  

[11] Fournier, לעיל ה"ש 5, בעמ' 381.

[12] לפירוט ראו שטופלר, לעיל ה"ש 4.

[13]  Kyle & Mounk, לעיל ה"ש 6, בעמ' 3–4.

[14] שם, בעמ' 4. על פי המחקר אחוז המנהיגים שאינם פופוליסטיים שנבחרו באופן דמוקרטי אך גרמו לשחיקה דמוקרטית משמעותית עומד על שישה אחוזים בעוד שאחוז המנהיגים הפופוליסטיים שעלו לשלטון באמצעים דמוקרטיים אך גרמו לשחיקה דמוקרטית משמעותית עומד על עשרים ושלושה אחוזים.

[15]Kyle & Gultchin , לעיל ה"ש 3, בעמ' 22, 29.

[16] Kyle & Mounk, לעיל ה"ש 6, בעמ' 19.

[17] שם.

[18] שטופלר, לעיל ה"ש 4.

[19] הערה זו מבוססת על: Gila Stopler, The Personal is Political: The Feminist Critique of Liberalism and the Challenge of Right-wing Populism, 19 Int'l J. Const. L.393 (2021); Gila Stopler, Patriarchal Populism: A Rejoinder, Int'l J. Const. L.423 (2021) (להלן: Stopler, Patriarchal Populism).

[20]  John Rawls, Political Liberalism, at xx (1993).

[21]  Carol Pateman, The Disorder of Women: Democracy, Feminism and Political Theory 118-140 (1989).

[22]  Rawls, לעיל ה"ש 20, בעמ' xivii.

[23] Susan Moller Okin, Justice and Gender: An Unfinished Debate, 72 Fordham L. Rev. 1537, 1556 (2004).

[24] Rawls, לעיל ה"ש 20, בעמ' 126, 193.

[25] Will Kymlicka, Multicultural Odysseys: Navigating The New International Politics of Diversity 94 (2007).

[26]  Pateman, לעיל ה"ש 21, בעמ' 82.

[27]  להרחבה, ראו Stopler, Patriarchal Populism, לעיל ה"ש 19.

[28]  שטופלר, לעיל ה"ש 4.