[הערת העורכים: הדברים שלפניכם מבוססים על דברים שנאמרו בערב עיון בכתיבתה של נעמי לויצקי, שנערך ביום 15.5.2024 בחסות אוניברסיטת תל-אביב.]
אני רוצה להקדיש את דבריי לספרה של נעמי "ילדה רעה"[1]. זה אינו ספר משפטי, אבל ארצה לטעון שזה ספר שצריך להיקרא על ידי כל שופטת ושופט, ובעצם על ידי כל משפטנית ומשפטן.
מה לומר על הספר הזה? שהוא נוגע ללב? זה מעט מדי להגידו על הספר. שהוא מזעזע? לא, זה, יהיה מוגזם מדי. אומר "משהו באמצע": זה ספר מטלטל. ספר שמטלטל את הלב, ומטלטל את המחשבה.
אמנות בעיניי היא מסר אינטלקטואלי, המובא באופן אמוטיבי, מעורר רגשות. זה בדיוק מה שיש ב"ילדה רעה". הוא מעורר הרבה מחשבות, והוא גם מעורר ומפעיל מאוד את רגשות הקורא. משתי הבחינות האלה, "ילדה רעה" הוא אמנות; אמנות ברמה גבוהה.
הספר מתחיל בסיפורה של נעמי בת הארבע שאמה, אם יחידנית, מעבירה אותה לגידול בביתם של שני זקנים הונגרים, המתגוררים בשכונה ירושלמית של פליטים ניצולי שואה. נעמי אינה מצליחה להיקשר לזקנים. היא כמהה לאהבת אימה ולחברת אימה. היא מלאת ציפייה לקראת כל ביקור של אימה, והיא סובלת סבל גדול כל אימת שאימה נפרדת ממנה ומשאירה אותה מאחור.
אימה של נעמי נולדה בבודפשט למשפחה יהודית אמידה ומתבוללת. אביה של האם, סבה של נעמי, היה עורך דין מסחרי מצליח. המשפחה קיימה בביתה באופן מתמשך סלון ספרותי ומוסיקלי.
אבל עולמה של המשפחה הזו נחרב במרס 1944 כאשר הנאצים פלשו להונגריה, ובניצוחו של אדולף אייכמן גורשו מרבית יהודי בודפשט לאושוויץ. סבתה של נעמי נהרגה בהפצצה, ואימה של נעמי, שהייתה בעת ההיא בת שבע עשרה, נאלצה להסתתר בזהות בדויה של נערה נוצרייה במרתף מעופש בעיר. בשלב מסוים הצטרפה אמה של נעמי למחתרת, ויצרה קשר של אהבה עם נער בן גילה. אבל זמן לא רב אחר כך, בהולכו ברחוב, נחטף הנער על ידי פשיסטים הונגרים, נשלח לעבודות כפייה באוקראינה, ונפטר.
בגמר המלחמה עברה אימה של נעמי לעיר קטנה בטרנסילבניה, שם נישאה לצעיר יהודי פעלתן, כריזמטי, אמיד ומצליח. מהנישואים האלה נולדה נעמי. ואולם עד מהרה הסתבך אביה של נעמי עם השלטון הקומוניסטי, ונאלץ לברוח בלא שוב, כשהוא משאיר מאחור אם צעירה, אימה של נעמי, ותינוקת, היא נעמי.
בשלב מסוים לאחר הגעתן של נעמי ואימה לישראל, פגשה האם את עורך הדין אשר לויצקי, שנחשב בימים ההם אחד מעורכי הדין המצליחים במדינה. בין עורך הדין לויצקי לבין אימה של נעמי נקשר קשר של אהבה. עורך הדין לויצקי התגורר במלון קינג דיוויד בירושלים, ואמה של נעמי עברה להתגורר עמו שם. במקביל, הועברה נעמי לביתם של זוג ההונגרים הקשישים בשכונה הירושלמית. מעת לעת ביקרה נעמי את אימה במלון. "ובכל פעם שאימא שלה מחזירה אותה אל זוג הזקנים בצפון תלפיות", כותבת נעמי, "זה מוות קטן."[2]
ברגע מסוים אימה של נעמי ועורך הדין נישאו, ונעמי עברה להתגורר עם אימה ועורך הדין לויצקי במלון. לויצקי הפגין כלפי נעמי חיבה רבה, והשקיע בגידולה ובטיפוחה לא מעט מזמנו. משך שנים אחדות ניהלה אפוא נעמי חיים של נסיכה המתגוררת בארמון ובו משרתים, וגם מיטב האוכל והגנים.
אבל ברגע מסוים, כשנעמי הייתה בת תשע, נפטר לויצקי בפתאומיות מהתקפת לב, בגיל צעיר למדיי. מסתבר שלא רק שלויצקי לא השאיר אחריו נכסים; הוא הותיר אחריו חובות. עולמה של אימה של נעמי חרב עליה בשנית, ועם החורבן הזה חרב גם עולמה של נעמי. נעמי ואימה עקרו לתל אביב חסרות כל. האם נדרשה לעמוד ברשות עצמה, ולבנות חיים חדשים לעצמה ולביתה. משך שנים, האם חיה בהיעדר יציבות כלכלית. היא ניהלה סדרה של משפטי ירושה, והפסידה בכולם.
נעמי סיימה את לימודיה בבית הספר התיכון, התגייסה לצה"ל, שירתה בדובר צה"ל, וזמן לא רב לאחר שחרורה החלה בקריירה המצליחה שלה בעולם העיתונות. בעבודתה העיתונאית שחזרה נעמי, במובן מסוים, אף כי חלקי מאוד, את הפרק של קינג דיוויד בחייה: עבודתה הביאה אותה להיכרויות עם הצמרת המדינית, הביטחונית, העסקית, המשפטית, וגם התקשורתית של המדינה.
וכעת לאחר שסקרתי את הספר, אטען שהספר "ילדה רעה" של נעמי, וספרים דומים לו, צריכים להיקרא על ידי כל שופט, ובעצם, על ידי כל משפטן. זאת משום, שלפעול בתחום המשפט פירושו להתערב התערבות של ממש בחייהם של בני אדם אחרים. עורכי דין עושים זאת כאשר הם יועצים ללקוחותיהם וכאשר הם פועלים בענייניהם של לקוחותיהם ואילו שופטים מתערבים התערבות של ממש בחייהם של בני אדם אחרים כאשר הם קובעים מה יקרה בחייהם של המתדיינים לפניהם. רק לרופאים אנחנו מקנים כוח להתערב בחייהם של בני אדם אחרים יותר מאשר הכוח שאנחנו מקנים לשופטים.
מכיוון שמשפטנים הם בני אדם המתערבים בחייהם של בני אדם אחרים, נתבעת מהם אותה מידה חמקמקה שניתן לכנותה "רגישות אנושית": היכולת להבין כיצד העולם נראה ונחווה מנקודת מבטו של האדם האחר; היכולת להזדהות עם מה שקורה בחייהם של בני אדם אחרים, ברע ובטוב; סקרנות ועניין במסתורין ובמורכבות של תופעת האדם; הבנת המורכבות והגיוון של המצבים האישיים והחברתיים שבני אדם נתונים בהם; ובעיקר, בעיניי: הבנת האקראיות הקיימת בחייהם של בני האדם – אקראיות הכישרונות המולדים שבני אדם מחוננים בהם, אקראיות התנאים החומריים שבהם בני אדם גדלים ומתחנכים, אקראיות הנסיבות שאליהן נקלעים בני אדם במהלך חייהם.
יתר על כן, ממשפטנים נתבעת רגישות אנושית משום שבמקרים לא מעטים הם נקראים להתערב בחייהם של בני אדם הנתונים במשבר, והזקוקים לעזרה: אדם הנעצר על ידי המשטרה, אדם המועמד לדין פלילי, אדם שנישואיו קרסו, אדם שנפגע בתאונה, אדם שנפל קורבן להפרת חוזה, אדם שפוטר מעבודתו, אדם שרכושו הופקע, אדם שנשלל ממנו רישיון. משפטנים עוסקים כל העת בבני אדם הנתונים בצרה.
לא ניתן לרכוש רגישות אנושית; רגישות אנושית היא תכונה שנולדים עמה. ועם זאת, מקובל לחשוב שקריאת ספרות עשויה לחדד ולשכלל את הרגישות האנושית. קריאת ספרות חושפת את המורכבות של תופעת האדם ואת המורכבות והגיוון של המצבים האישיים והחברתיים שבני אדם נתונים בהם. קריאת ספרות מחייבת מאמץ להבין את הקורה בחייהם של בני אדם, לפענח את המניעים שבגללם פועלים בני אדם, ולהזדהות עם מה שקורה בחייהם של בני אדם. קריאת ספרות מלמדת על האקראיות הקיימת בחייהם של בני האדם ועל הפתיחות (חוסר הדטרמיניות) של הקיום האנושי. ומכיוון שחוויית הקריאה כרוכה בדרך כלל גם במעורבותו הרגשית של הקורא, היא גורמת לו להיות מעורב עמוקות במאמץ לפענח את המסתורין של הקיום האנושי.
כיצד תופס המשפט את האדם? איזו תפיסה של האדם מפנימים אלו הפועלים במשפט? תשובה: ההנחה הגדולה מכל ההנחות של המשפט המודרני היא שבני האדם פועלים מתוך רצון חופשי – רצון הנסמך על מידע ראוי ועל שקילה נאותה של חלופות, וגם: שבני אדם שולטים במידה מכרעת בגורל החיים שלהם. ההנחה הזאת עומדת ביסוד המשפט הפלילי, ביסוד דיני החוזים, ביסוד דיני הנזיקין, וביסוד כל ענף אחר של המשפט.
ואולם, אף כי בדרך כלל קיים רצון חופשי ביסוד פעולותיהם של בני האדם, דרגת החופש המאפיינת את בחירותיהם נמוכה בהרבה מזו שאותה מניח המשפט. הבחירות של בני האדם מעוצבות במידה מכרעת על ידי התרבות שבה הם חיים ועל ידי נסיבות חיים שאין הם שולטים בהן, והאיכות של החלטות רבות שבני האדם מקבלים בנוגע לחייהם – נמוכה, לא אחת אפילו נמוכה מאוד. במקרים רבים, בני אדם הם נפעלים של כוחות גדולים שמטלטלים את חייהם אנה ואנה "ככפיס עץ בזרם מים", כפי שכתב פרנץ קפקא ב"רופא כפרי.".[3] אבל את הרכיב הזה של המצב האנושי, הרכיב של מצבי החיים השונים שבני האדם מוצאים עצמם נקלעים אליהם ופועלים בהם בלא שיש להם שליטה עליהם, ולא אחת בלא שהם אפילו מסוגלים להבינם – את הרכיב הזה המשפט מצניע מאוד, וכמעט אינו נותן לו מקום.
כאן צריכה להיכנס לחייו של המשפט הספרות. הספרות, כמו המשפט, מניחה אף היא חופש בחירה. אבל הספרות, בניגוד למשפט, מדגישה מאוד את הנסיבות החיצוניות שבהן פועלים בני האדם.
"ילדה רעה" הוא ספר על בני אדם בעלי רצון חופשי. אמה של נעמי עלתה לארץ, נישאה, עבדה ופירנסה את עצמה ואת ביתה. אבל אמה של נעמי מצאה עצמה בגיל שבע עשרה במצב של אסון קיצוני שאיים להכרית את חייה, ואחר כך מצאה עצמה במצב של אלמנות, שלא רק שהיא חוללה שינוי רדיקאלי בחייה, היא איימה להחריבם פעם נוספת. ואילו הילדה נעמי מצאה עצמה בתוך פחות מעשור בחייה, העשור הראשון של חייה(!), מגיעה לארץ חדשה, נמסרת למשפחת אמנה, מבלה כנסיכה צעירה בקינג דיוויד הירושלמי, מאבדת את הקשר עם מי שתפקד כאביה, עוקרת לתל אביב, מתבגרת בעיר, ונדרשת לכלכל עצמה בעיר. "כל יצור זקוק לעזר מכולם", כותב ברטולט ברכט, שידע דבר או שניים על התהפוכות הגדולות, שהופכות את החיים של בני אדם על ראשם.[4]
כן, גם אימה של נעמי וגם נעמי עצמה הפגינו לאורך כל חייהן רצון חופשי. אבל, וזה הטיעון המכריע והמסיים שלי, הרצון החופשי הזה תמיד היה מחושק בצורה חמורה על ידי נסיבות חיים, שהן שהכתיבו את מה שקרה בחיי אמה של נעמי ובחיי נעמי עצמה יותר מאשר הרצון החופשי שהפגינו השתיים. אני רוצה לשוב ולומר: נסיבות החיים שאימה של נעמי ונעמי נקלעו אליהן הכתיבו את מה שקרה בחייהן יותר מאשר הרצון החופשי שלהן.
אני רוצה לטעון אפוא שקריאה בספר כמו "ילדה רעה" הופך למורכבת בהרבה את ההבנה שלנו את מושג הרצון החופשי, ועושה פרובלמטיזציה גדולה להנחה מספר אחת העומדת ביסוד המשפט שלנו, ההנחה בדבר קיומו של רצון חופשי. פירוש הדבר הוא שמי שיקרא ספר כמו "ילדה רעה" יהיה משפטן יותר אנושי, יותר חמלתי, יותר נבון, או בעצם, משפטן יותר ריאליסטי. כל זה חשוב תמיד. זה חשוב במיוחד במערכת שפיטה המכפיפה את שופטיה לבירוקרטיזציה גורפת, למדידוּת ולספירות למיניהן, לשיקולים של יעילות, באחת: לשיקולים המרחיקים את המערכת הזאת מהאנושיות – אנושיות הצריכה להתקיים בכל אדם שעוסק בענייניהם של בני אדם אחרים.
מני מאוטנר הוא פרופ' מן-המנין (אמריטוס) בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת תל אביב.
אזכור מוצע: מני מאוטנר "מדוע חשוב שמשפטנים יקראו את ספרה של נעמי לויצקי "ילדה רעה"?"ICON-S-IL (27.5.2024)
[1] נעמי לויצקי ילדה רעה (2019).
[2] שם, בעמ' 28.
[3] פרנץ קפקא רופא כפרי (אילנה המרמן מתרגמת, 2014).
[4] ברטולט ברכט, "על רוצחת הילדים מארי פארר", בתוך: גלות המשוררים 29 (ה. בנימין מתרגם, 1978).
ICON-S-IL Blog 
כתיבת תגובה