הטיעון בדבר הבינאריות של ההצדקה הדמוקרטית כמפתח להידברות על "הרפורמות במשפט" / חגי שלזינגר

במסגרת הדיון ב"רפורמות במערכת המשפט" קשה להפריד בין הפוליטי לאנליטי, ובין הפרטים למכלול. בעוד אנו עדים לכתיבה הולכת וגוברת של תומכי ריסון שיפוטי המבקרים את נקודות האיזון ברכיבים הבודדים של הרפורמה,[1] כדאי לתת את הדעת גם על ההנמקות האנליטיות למהלך כולו. ההצדקות הללו עשויות לעתים להישמע כנחלתו של 'גרעין קשה' אידיאולוגי מצומצם בלבד, אך דומני, כי העיון בהן שופך אור על האפשרויות הריאליות לגיבושה של פשרה בין חלקיה המקוטבים של החברה כולה. ברשימה זו אתמקד בטיעון המובע על ידי חלק מתומכי הרפורמות, בדבר היעדר הצדקה דמוקרטית של המשטר הנוכחי בישראל. אבקש לטעון, כי אימוצו של הטיעון הזה עלול לגרור בעקבותיו השלכות הרסניות על יכולת ההידברות בינם לבין מתנגדיה. השלכות אלה, שאינן מחויבות אבל מתבקשות, צריכות להטריד את כל מי שסבור שהעוררות הציבורית שבעקבות הצעת הרפורמות – חרף הסיכונים הנלווים מהן – עשויה לכונן רגע חוקתי חדש, התלוי בין היתר בהידברות כזו.[2]

כחלק מהשיח הציבורי על נחיצותן של רפורמות במערכת המשפט, העלו חלק מתומכיהן את הצורך בכינון הצדקה דמוקרטית לשיטת המשטר כנימוק מרכזי לאימוצה. לפי קו חשיבה זה, הרפורמות אינן עוסקות בשינוי נקודתי של נקודת איזון בין ההכרעה הרובנית למנגנוני ריסון אנטי-רובניים, אלא בכינונו של שלטון בעל הצדקה דמוקרטית. על פי הטיעון, כפי שאני מבין אותו, כל הכרעה שלטונית צריכה לינוק את כוחה (בסופה של שרשרת הסמכה) מהכרעה רובנית. גם ביקורת שיפוטית אנטי-רובנית צריכה לינוק את כוחה מהכרעה רובנית כלשהי. בישראל, כך הטענה, מכיוון שבית המשפט העליון מכריע בחוקתיות של חוקים – ובפרט חוקי יסוד – ללא הסמכה רובנית, ומכיוון ששופטיו ממונים על ידי ועדה שאינה פועלת (באופן בלעדי) מכוח הרוב הנבחר – אין כיום הצדקה דמוקרטית לשיטת המשטר הנוהגת. ודוק, אין מדובר בשאלה יחסית[3] – איזה הסדר משטרי נהנה מהצדקה דמוקרטית רבה מחברו – אלא בשאלה בינארית. לשיטתה של עמדה זו, כעת השלטון בישראל נטול הצדקה דמוקרטית, ואילו אחרי הרפורמה הוא יזכה להצדקה שכזו.[4]

עמדה זו שגויה ויש להצטער על הדומיננטיות שלה. ללא ספק, יש מקום לדון במחירים הדמוקרטיים שאנו משלמים על הדומיננטיות של מוסדות אנטי-רובניים במבנה המשטרי הנוכחי, אבל אני מתקשה להבין באיזה מובן ניתן לזהות נקודה בינארית שבה חדל המשטר הפרלמנטרי שלנו ליהנות מהצדקה דמוקרטית, ולו חלשה. מכל מקום, רשימה זו אינה מוקדשת לדיון בעמדה זו לגופה. אני מבקש להראות את הפוטנציאל המזיק של עמדה זו על השיח הציבורי הנוגע לרפורמה. אימוץ רציני של עמדה זו מסיט את נקודת הדיון משאלה של איזון ראוי בין רשויות, לשאלות עקרוניות על אודות ההכרעה במחלוקות על התנאים הבסיסיים של שלטון דמוקרטי. המשמעות הנלווית של היסט זה היא דה-לגיטימציה של האוחזים בעמדות חלוקות; הפיכתן של דעות אלה לבלתי קבילות במסגרת שיח של הכרעה; ואימוץ חלקי בלבד של רפורמות, כאשר גם לדעת התומכים ברפורמה מדובר במהלך שאינו שלם.[5] אבקש להאיר זוויות אלה, ולטעון שנכונות כנה לדיון הגון, מצד תומכי תזת היעדר ההצדקה הדמוקרטית, מחייבת אותם להימנע מלאמץ את ההשלכות הללו.

איך ניתן להבין את מתנגדי הרפורמה? או: האמנם מחלוקת עניינית לפנינו?

לאימוץ תפיסה שלפיה למשטר בישראל אין כרגע – באופן בינארי – הצדקה דמוקרטית, יש כמה השלכות. הראשונה קשורה להבנת הלכי הרוח והמניעים של הצד החולק, המתנגד לרפורמה. מי שסבור שבמצב הנוכחי המשטר בישראל פועל ללא הצדקה דמוקרטית, מחויב לשאול את עצמו איך ייתכן שחלקים כה נרחבים בציבור מוכנים לחיות תחת משטר כזה?[6] לכך ניתן להציע שתי תשובות עיקריות: בהפשטה, או שהם רעים או שהם טיפשים. 'רעים', כלומר – המתנגדים לרפורמה יודעים שאין כיום הצדקה דמוקרטית למשטר, אבל נוח להם שהשלטון נטול-ההצדקה-הדמוקרטית ממשיך למשול, כי בית המשפט מקבל את ההחלטות הנוחות עבורם. אם את מתנגדת לרפורמה, את מעדיפה שלטון שאינו באמת דמוקרטי, מפני שבית המשפט פוסק בהתאם לתפיסת עולמך. חלק זה של המתנגדים לרפורמה פשוט מעדיפים שלטון של 'דיקטטור נאור' על פני שלטון דמוקרטי.[7]

הקבוצה השנייה מבין המתנגדים היא 'הטיפשים'. אלו אנשים שהמנגנון שבשליטת ה'רעים' מצליח לשכנע אותם שמדובר בדמוקרטיה מתפקדת, למרות שהיא לא. הם מצליחים לצייר תמונה שנראית כמו ברווז, נשמעת כמו ברווז, אבל בעצם היא קרוקודיל ערמומי. האנשים הטיפשים אינם מבינים במושכלות יסוד של השיטה הדמוקרטית הליברלית ושוגים בהבנתה; רק בשל כך הם ממשיכים לתמוך בשימור המצב הקיים.

תיארתי את ה'רעים' וה'טיפשים' באופן סרקסטי ואף מוקצן. אינני בא למחות כנגד דה-לגיטימציה זו, ואינני סבור שהתומכים ברפורמה בשל הצורך בהצדקה דמוקרטית מתייחסים באופן נבזי ומכוון ליריביהם. אדרבה, אני מבקש להסביר מדוע התייחסות זו מתבקשת מאליה מנקודת המבט הזו. אם לישראל אין כיום הצדקה דמוקרטית, האפשרות הסבירה ביותר לבאר תופעה פלאית של אזרחים רבים המעוניינים בשימור שיטת המשטר, היא שהם או רעים או טיפשים.

חשוב להדגיש, שהכשל הזה אינו נחלתה של קבוצת תומכי הרפורמה בלבד. גם המתנגדים לה, הסבורים שהמשטר שיכונן בעקבותיה הוא מסוכן לזכויות הפרט, נדרשים להסביר כיצד רבים כל כך תומכים בה, ועשויים להגיע למסקנות דומות כלפי המחנה האחר – שלא בצדק. כל אדם הבטוח בצדקת דעתו באופן מוחלט, עלול ליפול לכשל הזה. אולם כאשר הנחת המוצא לדיון היא שהצד השני מוכן להתמסר למרותו של שלטון שאיננו נהנה מהצדקה דמוקרטית, דומני, כי חשש זה הופך למוחשי במיוחד.

אולם עבור התומך ברפורמה יש פרשנות שלישית זמינה, והיא שקיימת כאן מחלוקת סבירה (reasonable disagreement)[8] בדבר התנאים הנדרשים להצדקה דמוקרטית. אם יורשה לי לנקוט נימה אישית, אינני אדם רע ודומני שגם לא טיפש. אם הייתי צריך למנות את פסיקותיו של בית המשפט העליון שאינן תואמות את עמדתי האישית, הייתי חורג ממכסת המילים הנהוגה ברשימות בבלוג זה. גם לדעתי, נקודות האיזון בין רשויות השלטון בישראל דורשות אי אלו תיקונים ושיפורים. אין לי עניין בשימור כוחני של עמדה פוליטית כזו או אחרת; אני פשוט סבור, מה לעשות, שהשיטה בישראל נהנית מהצדקה דמוקרטית מספקת.

אולם מה קורה כאשר קיימת מחלוקת סבירה בדבר התנאים הנדרשים להצדקה דמוקרטית? האם הרוב רשאי לכפות את דעתו על מיעוט הסבור שעמדתו של אותו רוב לא נהנית מהצדקה דמוקרטית? שעשוע תאורטי זה הפך לבעיה ממשית, שכן – כפי שארחיב כעת – מדברי האוחזים בעמדה זו משתמעת לעתים תשובה שלילית.

הצדקה דמוקרטית כ-democratic reason: הדרה קטגורית מהשיח הרובני

פגיעתה הרעה של תזת 'ההצדקה הדמוקרטית' שורשית יותר מאשר ייחוס כוונות זדון או חוסר אינטלקט. היא נוגעת בשורש של יכולת הדיון וההכרעה בסוגיה. מנקודת מבטו של הסובר שלישראל אין כיום הצדקה דמוקרטית, העמדה של המבקש להמשיך במצב הקיים כמוה כעמדה של מי שמבקש לכפות משטר דיקטטורי. כעניין מושגי, עמדה זו אינה לגיטימית במסגרת שיח דמוקרטי-רובני: הרוב אינו רשאי לכפות על המיעוט להפוך למונרכיה. הכרעת הרוב בפרלמנט, שמעתה ועד עולם תשלוט שושלת מלוכה, היא החלטה בטלה מעיקרא, void. אם מדמים ברצינות את המצב הקיים בישראל למצב של מונרכיה, שהרי הצורך בהצדקה דמוקרטית הוא כאמור בינארי, הרי שגם אם יש רוב בפרלמנט לשימור המצב הקיים, מדובר בהכרעה לא לגיטימית: היא כופה על המיעוט משטר נטול הצדקה דמוקרטית. באופן פרדוקסלי, המבקשים לשקם את מעמדה של ההכרעה הרובנית שוללים, כמסקנה מתחייבת מעמדתם-שלהם, את תקפותה של הכרעת הרוב שאינו מסכים איתם (לו הייתה כזו) לגבי הצורך בשיקום זה.

מעניין להשוות את הדה-לגיטימציה המובנית לרעיון (שעד לאחרונה חשבתיו כמובן מאליו) שלמשטר בישראל יש הצדקה דמוקרטית, עם הרעיון הרולסיאני של תבונה ציבורית (public reason).[9] בתמצית, הרעיון גורס שלא כל עמדה ניתן להביא לשולחן הדיונים הפוליטי, אלא רק עמדות שכל אזרח יכול להבינן. לרעיון כמה גרסאות, ולענייננו ניתן ליטול את הדוגמה של חקיקה ממניעים דתיים. לפי הרעיון, ביסוס נורמה על עמדה דתית פסול באופן אינהרנטי, בשל כך שלא כל אזרח יכול להבין את הרציונל שמאחוריה. הגות שמרנית – ולא שמרנית – ביקרה בחריפות את הרעיון,[10] ובצדק לטעמי, בין היתר בשל ההדרה שהוא גורם לחלק מהאזרחים מלהשתתף בדיון הציבורי.

דמוקרטיה רובנית מחויבת לאפשר לכל אחד להביע דעה ולשכנע את הרוב בצדקתה (כמעט) ללא תלות בתוכן העמדה. במובן דומה, התפיסה שלפיה מתנגדי הרפורמה תומכים למעשה במשטר נטול הצדקה דמוקרטית, מובילה קטגורית להדרתה של עמדה זו מגדר העמדות הלגיטימיות בדיון הציבורי על שיטת המשטר שלנו. קריאות בנוסח "תסכימו איתנו על העיקרון ובואו נדבר על הפרטים" מניחות, למעשה, שעל העיקרון אי אפשר שלא להסכים; גם אם הרוב יחשבו אחרת, אין בסמכותם לכפות אותו על המיעוט; הדעה אינה 'דמוקרטית' במובן הזה.

באופן תיאורטי, יש היגיון בתיחום סוג הטענות שניתן להשמיע במסגרתו של שיח רובני, לכאלו שאינן שוללות אותו-עצמו. זהו הרי הרעיון של הדמוקרטיה המתגוננת במובנו הצר. אולם כאשר המחלוקת נעוצה בשאלה האם עמדה מסוימת (התומכת בהשארת המצב כמות שהוא) היא אכן נטולת הצדקה דמוקרטית או לאו, נוצר מצב שבו צד אחד סבור שיש כאן הכרעה רובנית לגיטימית, בעוד הצד השני סבור שכופים עליו עמדה נטולת הצדקה דמוקרטית, וככזו, הריהי חסרת תוקף.

גם בהקשר זה חשוב להדגיש, כי מצב דברים זה יכול להתרחש כתמונת ראי אצל מתנגדי הרפורמה, הסבורים שהיא 'איננה דמוקרטית' (במובן בינארי דומה). חלק מן המתנגדים עשויים לסבור שלו תאומץ הרפורמה במלואה, תהפוך שיטת המשטר לנטולת הצדקה דמוקרטית (מטעמים שונים לחלוטין כמובן), גם כן באופן בינארי. לפי קו הטיעון שאני מבקש להוביל, המחלוקת התאורטית על טיבה של הדמוקרטיה צריכה להיתפס כ-reasonable disagreement על ידי שני הצדדים, אבל חשוב לשים לב שבעוד שתפיסה כזו מתייחסת (להבנתי) לאגרגציה של כלל (או מרבית) רכיבי הרפורמה (הנקודה הבינארית מצויה לדעתם היכן שהוא בקצה הסקאלה של הרפורמה), תפיסת תומכי הרפורמה מחייבת לכאורה הצדקה רובנית חזקה ('זכות המילה האחרונה לרוב') בכל אחד מרכיביה.    

הצורך בהצדקה דמוקרטית כ'מפלטו של הפוליטיקאי'

ההתמקדות בצורך בהצדקה דמוקרטית מובילה לפרדוקס נוסף: לפי האוחזים בגישה זו, תכף תהיה כאן מהפכה של ממש – מעבר משיטת משטר נטולת הצדקה דמוקרטית, לשיטה דמוקרטית לעילא. אין מדובר ב'תיקונים קטנים והכרחיים' אלא במהפכה דרמטית. אבל העובדה שהיא נעשית במסגרת הרוב בפרלמנט, היא מקרית. מכיוון שכאמור, הרפורמה מחויבת – לדעת תומכיה אלה – מנקודת מבט דמוקרטית, הרי שגם 'דיקטטור נאור' – שנאורותו מתבטאת בתמיכתו בהצדקה דמוקרטית 'אמיתית' – היה רשאי להעביר אותה. רק שיקולים ארציים ופוליטיים מנעו זאת עד כה מאותו קומץ נאור.

לתובנה זו השלכות מעשיות דרמטיות. היא מצדיקה ויתור על רכיבים ברפורמה שעד לא מזמן נראו הכרחיים מנקודת המבט של שמרן רובני: הצורך בהגעה להסמכה רחבה בשינויים חוקתיים; הצורך בהסדרה מקבילה של חובות הפרלמנט בחוק-יסוד: החקיקה; הצורך ביצירת איזונים ובלמים חלופיים לאלה שהרפורמה מבקשת להסיר. שמרן רובני היה צריך לתמוך בכל אחד מההיבטים הללו במסגרת רפורמה במערכת המשפט.[11] אולם, אם את סבורה שהמשטר הישראלי הנוכחי, בשל חוסר האיזון בין הרשויות, פועל ללא הצדקה דמוקרטית, אינך יכולה להמתין לכל אלה. הלא נכון לעכשיו, כל פעולה של פקיד זוטר, של שוטר מקוף, היא פעולה נטולת הצדקה. עיוות שכזה אינו יכול להמתין להסכמה רחבה או לחוק-יסוד: החקיקה. לא זו בלבד, גם כעניין מושגי יש לעשות את שני הדברים בשלבים, שהרי 'אין גיטו וידו באין כאחת':[12] לפני הרפורמה הנוכחית, גם חוק-יסוד: החקיקה או כל סוג אחר של איזונים ובלמים יהיו כשלעצמם נטולי הצדקה דמוקרטית.

הקורא הסביר ודאי חושב שאני מעניק קרדיט מוגזם ולוקח ברצינות יתירה טיעונים תיאורטיים המועלים על ידי קבוצה מצומצמת של דוברים. מצד אחד אני מסכים; מצד שני, אני סבור שלא ניתן להבין את המתרחש במסגרת יחסי הכוח הפוליטיים ובמסגרת השיח הציבורי הפופולרי, מבלי להבין לעומק את ההשלכות הרחבות של הטיעונים הללו.

סיכום (והרהורים מעשיים)

אם אמנם יש לקחת ברצינות את הטענות בדבר היעדר הצדקה דמוקרטית למשטר בישראל, כפי שאני טוען שצריך, קיים קושי משמעותי ביצירת מרחב של דליברציה דמוקרטית בין תומכי ומתנגדי הרפורמות על חלקיהן. זאת, בשל ההשלכות של עמדה זו על הבנת עמדות אחרות; הנחת א-סימטריה בלגיטימציה שלהן במסגרת הכרעה רובנית; וההסכמה לגבש מבנה חוקתי כולל בעת הזו.

הרשימה הזו נכתבת מתוך זווית (נאיבית?) המקווה שאכן יש רצון לקיים דיון שכזה. אם כך הוא, הפירוק של מוקש ההצדקה הדמוקרטית הוא תנאי הכרחי ליכולת לקיים שיח ענייני ונקודתי על נקודות האיזון בין הרשויות. ניסיונות ההתדיינות הנוכחיים, המתמקדים בחוסר האיזון הדרמטי לכיוון הרשויות הנבחרות שייווצר בעקבות הרפורמה, מחטיאים במובן מסוים את הנקודה. לדידם של מקדמי הרפורמה, יש הכרח בינארי להעביר אותה; כל מחיר עדיף ממשטר לא דמוקרטי.

לפיכך, ככל שישנו רצון כן בהגעה לפשרות, הרי שכדי להתגבר על הקושי הזה, מוצדק לדרוש מתומכי הרפורמה להימנע מההשלכות המתוארות של עמדתם. ראשית, גם אם לעמדתם נקודת האיזון הנוכחית בין הרשויות שומטת את הקרקע מתחת ההצדקה הדמוקרטית של המשטר בישראל, עליהם להכיר בכך שקיימת מחלוקת סבירה על אודות שאלה זו. מחלוקת סבירה זו מחייבת התדיינות 'ללא תנאים מוקדמים' גם על העקרונות הבסיסיים, וגם מחייבת ניסוח מדויק של הנקודה הבינארית, לשיטתם, שבה די כדי לכונן את אותה הצדקה דמוקרטית (מן הדיון עד כה, שבו הוצעו הצעות להטיית נקודת האיזון לטובת הרשות הנבחרת בכל החזיתות במקביל, במהלך שנדמה כחסר היגיון תאורטי, אין זה ברור כלל מהי אותה נקודה). במקביל, גם המתנגדים לרפורמה כמכלול ברמה שלשיטתם עסקינן גם כן בנטילת ההצדקה הדמוקרטית של השלטון, צריכים לגבש לעצמם דעה בדבר הנקודה הבינארית, אם ישנה, שאחריה משתנה שיטת המשטר לבלי שוב.

לבסוף, על המתנגדים להכיר בלגיטימיות של הדרישה לדון בהסדרה כוללת של מערכת היחסים בין הרשויות (חוק-יסוד: החקיקה, חיזוק האחריותיות הפרלמנטרית ועוד), שכן בתוך השיח על נקודת האיזון הראויה, כל הרכיבים הללו משפיעים זה על זה. דרישה זו לגיטימית ביתר שאת בהתחשב בכך שהסדרה חלקית של המשטר החוקתי באופן המוצע מהווה פתח שאינו בלתי-סביר לנסיגה דמוקרטית חריפה. גם המשוכנעים שלא כך יהא חייבים לכבד את חששם של בעלי מחלוקתם.        

כאשר דנים ברפורמה במונחי 'הכל או לא כלום', נוצר מצב שבו חלק בציבור סבור שה-'הכל' אינו דמוקרטי, וחלק אחר סבור שה-'לא כלום' אינו דמוקרטי (בתווך קיימים רבים שחושבים שכל האפשרויות ניתנות להצדקה דמוקרטית, ומכאן שואלים היכן נקודת האיזון הראויה). פילוסופים פוליטיים עשויים לשעשע את עצמם בשאלה אם וכיצד הכרעות רובניות באשר לתשתית ההצדקה של הכרעות אלה, הן לגיטימיות. אך אין לנו את הפריבילגיה להגות במושכלות. במצב של קיטוב חברתי עמוק ופער דרמטי בהבנת תנאי הסף לקיומה של דמוקרטיה, השאלה איננה מתי כפייתו של הרוב על המיעוט תפיסה דמוקרטית מסוימת היא לגיטימית, אלא כיצד מגבשים הסדר שכל הצדדים יסברו שהוא מתרחש בתוך המרחב הדמוקרטי לשיטתם.

אם נשכיל להגיע להסכמה כזו, אזי ניתן יהיה לדון בפרטי האיזון בין רשויות השלטון בישראל, וכשנגיע לדיון הזה – ל'פרטים' – הגעה להסכמות רחבות בדבר נקודת האיזון בקשר לכל אחד מהרכיבים המועלים ברפורמה תהיה, לדעתי, הרבה פחות קשה מאשר נדמה.

---

חגי שלזינגר הוא עמית מחקר במרכז ספרא לאתיקה, אוניברסיטת תל-אביב.

אזכור מוצע: חגי שלזינגר "הטיעון בדבר הבינאריות של ההצדקה הדמוקרטית כמפתח להידברות על 'הרפורמות במשפט'" ICON-S-IL Blog‏ (5.2.2023).

---

[1] ראו, למשל, רז נזרי "הגיע זמן פשרה: עו"ד רז נזרי משרטט מתווה לרפורמה במערכת המשפט שבה כל הצדדים מוותרים" גלובס (20.1.2023); רון שפירא "על סבירותה של עילת הסבירות" בלוג רשות הרבים (16.1.2023).

[2] למשל, יניב רוזנאי ואלעד גיל "הטיעון בעד רפורמה חוקתית ממלכתית – בין פופוליזם לממלכתיות" דיומא (24.1.2023).

[3] ראו, למשל, Jeremy Waldron, The Core of the Case Against Judicial Review, 115 Yale L.J. 1345, 1389, 1402 (2006)  המבהיר שהטיעון שלנו נגד מידת ההצדקה הדמוקרטית של ביקורת שיפוטית חוקתית הוא בעיקרו יחסי (Comparative).

[4] במישור האקדמי הישראלי, הובעה טענה זו למיטב ידיעתי רק בנוגע לאפשרות לבסס ביקורת חוקתית על חוקי יסוד בהתבסס על מגילת העצמאות. ראו שמעון נטף "מועצת המדינה הנצחית? תשובה למאמרו של אהרן ברק 'מגילת העצמאות והכנסת כרשות מכוננת'" חוקים טז 219 (2022). אולם, בדיון הציבורי בדבר נחיצותה של הרפורמה, היא הושמעה בקשר למכלול ההסדרים החוקתיים שעל הפרק, היוצרים – במצטבר – היעדר בינארי של הצדקה דמוקרטית. ראו, למשל, שמעון נטף (ShimonNataf@) פייסבוק (16.1.2023) ("כרגע בישראל אין הצדקה דמוקרטית"). ראו גם רן ברץ "אלו שמטיפים על 'דמוקרטיה' משכנעים בעיקר את עצמם. התרמית כבר מוכרת" מקור ראשון (22.1.2023).

[5] זאת משום שהמהלך אינו מסדיר את סמכויות הפרלמנט עצמו (בחוק-יסוד: החקיקה) למרות שמבחינה אנליטית קשה להבין כיצד מערכת איזונים ובלמים במשטר חוקתי (שגם הרפורמה – למצער בשלב זה – אינה מתכחשת אליו) יכולה להכיל הסדרה של סמכויות חוקתיות של רשות אחת בלבד.

[6] הכוונה היא לא רק לסקרים העוסקים במידת ההסכמה של הציבור לרפורמות המוצעות כעת (ראו, למשל, "סקר גלובס: 59% מהציבור בעד פשרה ברפורמה המשפטית. ומי האדם שיכול להוביל מתווה כזה" גלובס (27.1.2023)), אלא בעיקר לעובדה שעד כה לא הובילה הכנסת תגובת נגד למהלכים המרכזיים של בית המשפט בשדה החוקתי. אם אכן הפרלמנט הוא הביטוי המוצלח ביותר של רצון העם, לא ברור מדוע הוא משתף פעולה, עד כה, עם ההסדר החוקתי הקיים.

[7]  האשמת הסדר הקיים בהזדהות של אליטות מסוימות עם תוכן ההכרעות שבו היא חלק ממהלך נרחב יותר של מרקסיזם שמרני העולה בשנים האחרונות על ידי כותבים כמו רן ברץ (לדוגמה נאה, ראו לעיל בה"ש 4) ואחרים, אשר – כל אחד בסגנונו – מנתח את השסעים בחברה הישראלית במונחי מלחמת מעמדות כוחנית. על המיזוג המפתיע של מרקסיזם ושמרנות אני מקווה לעמוד במקום אחר. לענייננו, הנזק הנגרם מאימוצה הוא שלילת הענייניות של הוויכוח.

[8] אני שואל את המונח מ-Waldron, לעיל ה"ש 2, כאשר הוא עוסק במחלוקת סבירה לגבי זכויות, ואילו אני עוסק כאן במחלוקת סבירה לגבי מהות הדמוקרטיה.

[9] John Rawls, Political Liberalism 212-254 (expanded ed. 2005); Jonathan Quong, Public Reason, Stanford Encyclopedia of Philosophy (Edward N. Zelta ed., Spring 2020 ed. 2020).

[10] הספרות על כך רבה. ראו, למשל, דני סטטמן וגדעון ספיר "האם מדינה ליברלית רשאית לפעול מתוך הסתמכות על טיעונים דתיים?" מחקרי משפט כה 599 (2009); David Enoch, Against Public Reason, 1 Oxford Stud. Pol. Phil. 112 (2015); Alan Patten, Liberal Neutrality: A Reinterpretation and Defense, 20 J. Pol. Phil. 249 (2012).

[11] כידוע, שמרנות היא מושג רב אנפין המכיל מתחים, אולם שני אלמנטים מרכזיים בהגות זו – הגבלת הממשל והאידיאל של שימור הקיים ושל שינוי חברתי מדורג – אמורים להצדיק הן את הצורך בהסדרה כוללת של איזונים ובלמים, והן את השאיפה לעשות כן בהסכמה רחבה. על ריבוי הפנים של השמרנות, ראו חגי שלזינגר "ריבוי הפנים של השמרנות הישראלית ודילמת התקדים הפרוגרסיבי" ICON-S-IL‏ (13.3.2022).

[12] ראו משה זילברג באין כאחד: אסופת דברים שבהגות ובהלכה 174 (1981).