חובת השקיפות בחוק דרכי תעמולה / רועי אשכנזי

רבות נאמר ונכתב על הבעייתיות הקיימת בחוק הבחירות (דרכי תעמולה), התשי"ט–1959 (להלן: חוק דרכי תעמולה). בקצרה, החוק נחקק בשנת 1959 וחרף שינויים מסוימים שהוכנסו בו מאז, הוא אינו מתאים במלואו לשנת 2023, לשינויים המהותיים שחלו במציאות התקשורתית והפוליטית,[1] ולדרך שבה תעמולת בחירות נערכת בישראל כיום. החוק הקיים ישן וארכאי ברובו, ורק בכדי לסבר את האוזן, הוא אוסר את השימוש בלפידי אש במסגרת תעמולת בחירות.[2] מרבית הסדריו נותרו מותאמים למציאות הטכנולוגית והחברתית של התקופה שבה נחקק – תקופה, שהייתה, כמובן, שונה בתכלית.[3] כך, תעמולת הבחירות לכנסת ה־20 נעשתה על בסיס חוקי כמעט זהה לתעמולת הבחירות לכנסת ה־4,[4] אלא שבמות הפרסום הדיגיטליות הן, לרוב, "כיכר העיר" החדשה.[5] וכראייה, במערכות הבחירות האחרונות המפלגות השונות הוציאו על תעמולה באינטרנט וברשתות החברתיות כ־45% מתקציב הפרסומים הכולל, לעומת אחוזים בודדים בלבד שהושקעו בבמות הפרסום המסורתיות כדוגמת הרדיו והעיתונות.[6]

הכנסת ה־24 קידמה את חוק דרכי תעמולה צעד אחד לקראת התאמתו המלאה לזירה הטכנולוגית ולדרכי תעמולת הבחירות כפי שהיא נערכת כיום. בתיקון לחוק שנערך ימים מספר לפני התפזרות הכנסת,[7] הורחבה תחולתה של חובת השקיפות, הדורשת בין השאר כי מודעת בחירות תישא את שמו של העומד מאחוריה והאחראי לפרסומה,[8] כך שכעת היא חלה על כלל פלטפורמות הפרסום השונות, לרבות הדיגיטליות. ברשימה זו, אטען שחובת השקיפות היא קריטית בכדי להבטיח תעמולת בחירות תקינה והוגנת, וכי קיימת בעייתיות אינהרנטית באכיפתה. אך לפני הכול, הדיון יחל בתיאור מקוצר על ההתפתחות ההיסטורית שקדמה לתיקון.

לאורך השנים, התקיים חוסר התאמה משמעותי בין ההסדרה בחוק דרכי תעמולה ובין המצב בשטח ועלה חשש אמיתי בנוגע להגשמת תכליותיו של חוק דרכי תעמולה. בעיקרו, החוק מבקש לאזן את חופש הביטוי הפוליטי, המוענק למועמדים ולמפלגות, לרבות חופש הביטוי הפוליטי האנונימי, למול האינטרסים השונים המעורבים בהליך הבחירות, כדוגמת הגינות ושוויון, מניעת הטעית הבוחרים או שמירה על טוהר הבחירות.[9] במצב שבו מודעת בחירות המתפרסמת בעיתונות מודפסת כפופה להסדרה רבה ואילו מודעת בחירות שהתפרסמה בפייסבוק, או באמצעי דיגיטלי אחר, תהיה משוחררת מאותן ההגבלות, האיזון הדק שהחוק מבקש לשמר מופר. במצב אבסורדי כאשר פרסום כלשהו במודעה מודפסת־פיזית אסור, אך בו בזמן מותר במודעה אינטרנטית,[10] לטעמי קשה לטעון שתכליות החוק מתקיימות במלואן או בכלל.

לאור זאת, יושבי ראש ועדת הבחירות קראו בעבר להסדרה מידית ודחופה של דיני התעמולה.[11] לבסוף, בשנת 2015 הוקמה לדרישת נשיא המדינה ויו״ר ועדת הבחירות דאז (מר ראובן ריבלין והשופט סלים ג׳ובראן) ועדה ציבורית שתפקידה היה  להגיש המלצה לתיקון הסדרי החוק. בראשות הוועדה עמדה נשיאת בית המשפט העליון לשעבר דורית ביניש (להלן: ועדת ביניש). הוועדה ביצעה עבודה רחבה מעמיקה, אולם הצעת החוק שהוצעה על ידה לא התגבשה לכדי תיקוני חקיקה משמעותיים.[12] מאז, התבצעו מספר ניסיונות נוספים לעדכן את חוק דרכי תעמולה, בצורה כזו או אחרת, למציאות הטכנולוגית של ימינו. גם ניסיונות אלו לא צלחו.[13]

במקביל, ובלית ברירה, יושבי ראש ועדת הבחירות המרכזית לכנסת נאלצו להסדיר כמה סוגיות הנוגעות לפער בין החוק והמציאות הדיגיטלית שהגיעו לפתחם בעזרת חקיקה שיפוטית. זאת, למרות העדיפות הברורה להסדרת דרכי תעמולה לאחר דיון מעמיק על ידי המחוקק.[14] כדבריו של השופט מלצר, ״החלת מגבלות על פרסומי התעמולה ברשת האינטרנט ראוי לה שתיעשה בדרך של קביעת הסדר מקיף בחקיקה ראשית, שייתן דעתו למכלול השיקולים הצריכים לעניין, בשים לב לעניינים הייחודיים של תווך זה״.[15] ובמקום אחר, "למחוקק יש, כמובן, עדיפות בגזרה זו, שכן הוא מצויד בכלי המחקר הנדרשים ובאפשרות לראייה כוללת, תוך כדי מתן הזדמנות לרשות המבצעת ולכל שאר הנוגעים בדבר להשמיע את קולם בעת הליך החקיקה".[16]

מעניין לשאול מדוע תיקון החוק המלא מתעכב זמן כה רב. ניתן לגרוס כי העיכוב נגרם עקב רצון המחוקק לעבוד בצורה מעמיקה ויסודית או עקב נסיבות שאינן בשליטתם. הסבר אחר הוא שהמחוקקים מעדיפים להותיר את המצב החוקי על כנו ולשמר את הפרצה החקיקתית הקיימת בו. השופט חשין הביע דעתו בנושא לפני שנים רבות באומרו: ״אכן, היה המחוקק יכול, לו אך רצה, להוסיף לחוק התעמולה הוראות בנושא האינטרנט״.[17]

לפני כשנה התעורר הנושא שוב. כנראה על רקע מערכות בחירות חוזרות ונשנות וההבנה שהמצב הקיים לא יכול להמשיך, פנה יו״ר ועדת הבחירות המרכזית לכנסת, השופט עמית, ליו״ר ועדת החוקה חוק ומשפט בכנסת ה־24, חבר הכנסת גלעד קריב, בנושא והאחרון התגייס למשימת תיקון חוק דרכי תעמולה.[18] ועדת החוקה בראשותו ניהלה מספר דיונים מעמיקים בנושא, שאף זכיתי להשתתף בחלקם. גם הפעם, המשימה לא צלחה במלואה והכנסת הספיקה להתפזר מבלי שהצעת החוק שנדונה עלתה להצבעה.[19] אבל – וזה אבל חשוב – למרות שוועדת החוקה לא הספיקה להעביר את הרפורמה המלאה הדרושה, כן נרשמה הצלחה לגבי חובת השקיפות.

חרף התפזרות הכנסת ה־24 וסד הזמנים הלחוץ, הספיקו חברי הכנסת לחוקק ברגע האחרון, ביום 30 ביוני 2022, את הרחבת חובת השקיפות במסגרת חוק הבחירות לכנסת ה־25.[20] התיקון החדש, מעגן בסעיף 2א1 לחוק דרכי תעמולה את חובת השקיפות בתעמולה ומחיל אותו גם על פרסומים באינטרנט וברשתות החברתיות, והוא אינו נוקט בשם של במה פרסומית כזאת או אחרת.[21] אם כן, חובת השקיפות לא נותרה כעת מוגבלת עוד למדיה מסוימת,[22] אלא היא חלה באופן "חוצה מדיה".[23] מדובר על שינוי של ממש. הסיבה, לדעתי, שחברי הכנסת בחרו לתקן את חובת השקיפות דווקא מבין שאר ההצעות שהרפורמה כוללת, היא החשיבות הקריטית שלה לתעמולת הבחירות.

חובת השקיפות מבקשת לאפשר לבוחרים לגבש את דעתם האידיאולוגית־פוליטית בחופשיות, מאחר והשקיפות מובילה לקבלת מידע מלא ההכרחי להצבעה לפי צו מצפונם של הבוחרים, ולא על בסיס אינטואיציות והנחות לא מבוססות.[24] הוא גם מונע מעשי תרמית בדרך של תעמולה שקרית בפרסום אנונימי,[25] או בשל תעמולה ש"מתחזה" להיות תעמולה מטעם מפלגה אחרת.[26] הטעיות מעין אלה פוגעת בהליך הבחירות התקין. השקיפות מאפשרת לבוחר הסביר לזהות שמדובר במודעת בחירות מטעם מפלגה מסוימת ולכן "הוא יודע לקחת את הדברים 'בעירבון מוגבל'".[27] השקיפות מתחייבת "כדי לאפשר שיח דמוקרטי הנשען על אדני האמת",[28] ויוצרת שיח פוליטי אחראי יותר. מכאן, שחובת השקיפות היא "חלק בלתי נפרד מתעמולת בחירות הוגנת ומאפשרת לציבור לשפוט כל מתמודד בבחירות על פי מסריו".[29] יתירה מזאת, "לא ניתן להפריז בחשיבות הטמונה בהקפדה על שקיפות בתעמולת בחירות. מסר שנועד להשפיע על הבוחרים – ראוי לו לגוף העומד מאחוריו שלא יחסה בינות לצללים – אלא יתייצב ויכריז על כך בגלוי. על המתמודדים בבחירות לזכות בדעת הבוחר – ולא ׳לגנוב׳ אותה בהיחבא ובדרכי עורמה".[30] ביטול האנונימיות בתעמולה מהווה "הישג חינוכי ומוסרי רב. לא רק שזה ימנע השמצות וכו', אלא שזה יעמיד את הדוברים כאחראים למה שהם אומרים".[31]

חובת השקיפות מאפשרת, במידה והיא מקוימת, את הפיקוח על הוראות חוק דרכי תעמולה. ללא זיהוי של העומד מאחורי מודעת בחירות המפרה את החוק, לא ניתן לפקח ולמנוע הפרות של החוק על ידי מועמדים ורשימות, או למנוע התערבות של מדינות זרות וגופים אחרים במערכת הבחירות בישראל.[32] אין הצדקה להותרת "המרחב הווירטואלי חשוף, כזירת התגוששות ללא כל מגבלות, בבחינת 'מערב פרוע'".[33] חובת השקיפות מאפשרת "פעולה מידית ומהירה לשם שמירה על כללי המשחק",[34] ולכן היא מסייעת במניעת נזקים מהתעמולה, שיכולים להיות משמעותיים למתמודדים השונים בתקופת הבחירות. זאת ועוד, השקיפות תורמת למניעת תופעות מסוכנות של הפצת "פייק-ניוז" ושימוש בבוטים ברשתות החברתיות, שהיקפם עלה בצורה משמעותית במערכות הבחירות האחרונות.[35]

חוק דרכי תעמולה קובע סנקציות עונשיות נגד אלו שמפרים את הוראותיו. לפיו, כל הפרה של החוק היא עבירה פלילית.[36] ענישה זו אמורה להרתיע מפרים פוטנציאליים מפני מעבר עתידי על הוראות החוק. עם זאת, כפי שעולה מדו״ח ביניש, שבחן את היקף האכיפה בפועל, נראה כי לא ברור אם הוגשו לאורך השנים כתבי אישום כלל; ומכל מקום, אם הוגשו, מספרם קטן.[37] אציין, כי ועדת ביניש הציעה להותיר בחוק איסורים פליליים בודדים,[38] ולעבור למשטר של הטלת עיצומים כספיים על מפרי הוראות חוק דרכי תעמולה.[39] הצעה זו מורכבת והדיון ביתרונותיה וחסרונותיה חורג מגבולותיה הצרים של רשימה זו שעניינה חובת השקיפות, מה גם שהיא לא זכתה להתייחסות מעמיקה מצד חברי הכנסת ואף לא נכללה בהצעות החוק שנדונו בוועדת החוקה לאורך השנים.[40]

חשוב לציין שתי נקודות נוספות טרם אמשיך. ראשית, החוק מחיל את חובת השקיפות גם על הבחירות המקדימות (הפריימריז) כחלק מהמהלך הכולל להגברת השקיפות בתעמולת הבחירות, ומאחר שאין הסבר רציונלי להבחנה בנקודה זו בין הבחירות המקדימות לבין בחירות המרכזיות. שנית, נקבע שחובת השקיפות לא חלה על מפרסמים פרטיים שמעוניינים להישאר אנונימיים (אלא אם היא נעשית בתשלום).[41] החובה נוגעת לתעמולת בחירות שנעשית על ידי מתמודד בבחירות; גוף הקשור לסיעה; גוף פעיל בבחירות; או תעמולה שפורסמה בעבור תשלום.[42] בדרך זו, מאפשר ההסדר הגבלה מסוימת של חופש הביטוי הפוליטי, שנועדה לשמור על תכליות החוק והאינטרסים שהוא מבקש לקדם, תוך איזון עם זכות האנונימיות וחופש הביטוי הפוליטי של האדם הפרטי.[43]

הבעיה העיקרית בחובת השקיפות היא שקשה מאוד לאכוף הפרות שלה.[44] במידה והחובה מופרת, קשה במקרים רבים לזהות מי עומד מאחורי התעמולה ולהגיע אליו. גופי האכיפה והפיקוח, וביניהם מבקר המדינה, מתקשים לשייך פעילות אנונימית למפלגה מסוימת. לכן, ייתכן ונמשיך לראות היקף דומה של מודעות לא מזוהות; שימוש ב"פייק ניוז" ממומן; או שימוש נרחב בבוטים. במערכות הבחירות האחרונות ערך מבקר המדינה, באמצעות חברה ייעודית, מחקרים לאיתור וניתוח פעילות רשמית ולא רשמית המתקיימת ברשתות החברתיות ונועדה לקדם את הרשימות המתמודדות בבחירות, ואף מומנה על ידיהן. מטרת המחקרים היא לוודא שהמפלגות משתמשות בכספים הציבוריים המוקצים להם בהתאם לחוק מימון מפלגות, התשל״ג–1973, בצורה תקינה ושהן עומדות בחובת הדיווח המוטלת עליהן במסגרתו. כלל המחקרים הראו שהתקיימה פעילות תעמולתית עבור מרבית סיעות הכנסת, אבל הם העלו גם אינדיקציות למימון רכישת והפעלת חשבונות פייסבוק וטוויטר פיקטיביים. בין היתר, עלו קיומם של חשבונות משתמש ממדינות שונות; מאמצים להגדלת העוקבים של חברי הכנסת המכהנים; ופעולות מסרי תעמולה של המפלגות.

המבקר הציף בדוחו את החשש מפני שיח רחב היקף המתנהל ברשתות החברתיות ומתיימר להיות אותנטי, אך הוא למעשה אשליה שנועדה להטעות את הציבור ולהתוות את דעת הקהל, עד כדי השפעה על תוצאות הבחירות. המבקר דרש מהמפלגות דין וחשבון בנוגע לממצאים אלו. כלל המפלגות הכחישו וטענו שהן העבירו למבקר את מלוא המידע על פעילותן כנדרש, מאחר והן פועלות כדין, ואין להן קשר לממצאי המחקרים.[45] כתוצאה מכך, נותר המבקר חסר אונים וללא יכולת לזהות את העומדים מאחורי פעילויות בעייתיות אלו ברשתות החברתיות. את ההיקף האמיתי של תופעות אלו הנעשות על ידי רשימות המועמדים ניתן רק לשער.

נראה כי ייקח זמן, למצער אם בכלל, עד שהמפלגות תקפדנה על חובת השקיפות במדיות הפרסום השונות. בתחילת מערכת הבחירות האחרונה, לכנסת ה־25, פרסמה מפלגת ״הליכוד״ מודעת בחירות שעוצבה בצורה זהה לחלוטין למודעה אחרת שפרסמה מפלגת ״כחול לבן – התקווה החדשה״. מודעת הליכוד אף כללה את לוגו מפלגת כחול לבן, ולוגו זה בלבד, ומבלי כל זיהוי כי מדובר בתעמולת בחירות מטעם הליכוד. השופט עמית קבע באותו המקרה כי הליכוד הפרו את חובת השקיפות, כפי שעוגנה בחוק דרכי תעמולה לאחר תיקון החוק, והורה על הסרת המודעה מכל סוג של מדיה ועל תשלום למפלגת כחול לבן בסך של 20,000 ש״ח.[46] בהחלטה הבאה שעסקה בהפרת חובת השקיפות, שוב על ידי מפלגת הליכוד, שכללה שימוש באלמנטים ויזואליים, קוליים ותוכניים מסרטון תעמולה של מפלגת יש עתיד, הכפיל השופט עמית את פסיקת ההוצאות וקבע תשלום בסך של 40,000 ש״ח, לצד ההוראה על הסרת הפרסום.[47]

לסיכום הדברים, חובת השקיפות בתעמולת בחירות חשובה במיוחד. היא מאפשרת שמירה על הליך בחירות הוגן, שקוף ושוויוני, אך רק כאשר היא מקוימת. החלת החובה בצורה גורפת, מבלי להבחין בין אמצעי המדיה השונים, היא צעד חשוב במשימה ההכרחית לתיקון חוק דרכי תעמולה. יש להמשיך ולצעוד בנתיב זה, ולהחיל גם את יתר ההסדרים המהותיים של החוק על המרחב הדיגיטלי, כפי שהציעה ועדת ביניש.[48]

---

רועי אשכנזי הוא סטודנט לתואר ראשון במשפטים ולתואר שני במנהל עסקים באוניברסיטה העברית. הרשימה נכתבה בסיוע עו"ד הידי נגב, מנהל מחלקת מדיניות וחקיקה ב״תנועה לאיכות השלטון״. המחבר מודה לשני שניצר על הערותיה המועילות ועל עבודת עריכה מצוינת ומדויקת.

אזכור מוצע: רועי אשכנזי "חובת השקיפות בחוק דרכי תעמולה" ICON-S-IL Blog‏ (19.1.2023).

---

[1] הוועדה הציבורית לבחינת חוק הבחירות (דרכי תעמולה), התשי"ט–1959 דין וחשבון 5 (2017) (להלן: דו״ח ביניש).

[2] ס' 8 לחוק דרכי תעמולה.

[3] תב"מ 16/01 סיעת ש"ס נ' סגן יושב־ראש ועדת הבחירות המרכזית, פ"ד נה(3) 159, 162 (2001).

[4] סלים ג'ובראן וגיא רווה "דיני התעמולה – עבר, הווה, עתיד" ספר יורם דנציגר 531, 532 (לימור זר־גוטמן ועידו באום עורכים 2019). בעוד המצב החקיקתי, בחוק דרכי תעמולה, נותר ללא שינוי רב, במהלך השנים הפסיקה החילה הוראות חוק מסוימות גם על המרחב הדיגיטלי והרחיבה את תחולתו במספר מהלכים פרשניים. ראו, לדוגמה, תב"כ 8/21 בן מאיר נ' מפלגת הליכוד (נבו 27.2.2019).

[5] אעיר שהמשפט, בכללותו, מתקשה לעמוד בקצב ההתפתחויות הטכנולוגיות הקיימות, אך לדעתי הפער בחוק דרכי תעמולה חמור בייחוד לאור חשיבות הנושא. ראו גם עע"מ 3782/12 מפקד מחוז תל אביב־יפו במשטרת ישראל נ' איגוד האינטרנט הישראלי, סו(2) 159, פס' 23 לפסק הדין של השופט סולברג (2013).

[6] מבקר המדינה דין וחשבון על תוצאות ביקורת חשבונות הסיעות ורשימות המועמדים לתקופת הבחירות לכנסת העשרים ואחת ולכנסת העשרים ושתיים, דין וחשבון על תוצאות ביקורת החשבונות השוטפים של הסיעות בכנסת לתקופה שבין 1.1.19 ל־30.4.19 ולתקופה שבין 1.5.19 ל־30.9.19, 16–17, 37–38 (2021) (להלן: דו״ח המבקר 1); מבקר המדינה דין וחשבון על תוצאות ביקורת חשבונות הסיעות ורשימות המועמדים לתקופת הבחירות לכנסת העשרים ושלוש, דין וחשבון על תוצאות ביקורת החשבונות השוטפים של הסיעות בכנסת העשרים ושתיים לתקופה שבין 1.10.19 ל־31.3.20, 20 (27.3.2022) (להלן: דו״ח המבקר 2).

[7] חוק הבחירות לכנסת ה־25 (הוראות מיוחדות ותיקוני חקיקה), התשפ״ב–2022, ס"ח 902 (להלן: חוק הבחירות לכנסת ה־25).

[8] ס׳ 11(4), שם. הסעיף קובע בנוסף לאמור, כי מודעת הבחירות צריכה לשאת גם את הדרכים ליצירת קשר עם המפרסם ולגבי מודעה מודפסת, נדרש לצרף גם את שם המדפיס ואת דרכי יצירת הקשר עמו. במידה ומזמין המודעה פעל מטעמו של מתמודד בבחירות או גוף אחר, המודעה צריכה לשאת את שם המועמד או הגוף האחר, את האות או הכינוי של הסיעה או את רשימת המועמדים ושמה של המפלגה שהגישה את הרשימה כאמור.

[9] תב"כ 3/21 בן מאיר נ' בנט,פס' 26 להחלטתו של המשנה לנשיאה מלצר (נבו 20.1.2019); ג'ובראן ורווה, לעיל ה"ש 4, בעמ' 533.

[10] דו״ח ביניש, לעיל ה״ש 1, בעמ׳ 32–33.

[11] ראו, לדוגמה, ועדת הבחירות המרכזית לכנסת השבע־עשרה החלטות והנחיות 283–286 (2006).

[12] אציין שוועדת החוקה הצליחה להעביר בקריאה ראשונה חלק קצר ובלתי ממצה מהצעת החוק שהציעה ועדת ביניש, ומרביתה נותר על הנייר. ראו הצעת חוק הבחירות (דרכי תעמולה) (תיקון מס׳ 34), התשע״ח–2018, ה"ח הכנסת 274.

[13] ראו, לדוגמה, הצעת חוק הבחירות (דרכי תעמולה) (תיקון – תעמולה דיגיטלית), התשפ"א–2020, פ/2512/23; הצעת חוק הבחירות (דרכי תעמולה) (תיקון – תעמולת בחירות), התשע"ו–2016, פ/2566/20.

[14] דו"ח ביניש, לעיל ה"ש 1, בעמ' 6–8. כן ראו האזכורים המופיעים שם.

[15] עניין בן מאיר נ' מפלגת הליכוד, לעיל ה״ש 4, בפס׳ 84.

[16] ע"א 9183/09The Football Association Premier League Limited  נ׳ פלוני, פ"ד סה(3) 521, פס' 5 לפסק הדין של השופט מלצר (2012).

[17] עניין סיעת ש"ס, לעיל ה"ש 3, בעמ' 162–163. ההדגשה הוספה.

[18] פרוטוקול ישיבה 128 של ועדת החוקה, חוק ומשפט, הכנסת ה־24, 2 (6.12.2021).

[19] הצעת חוק הבחירות (דרכי תעמולה) (יישום המלצות הוועדה הציבורית), התשפ"ב–2022. לסטטוס הצעת החוק, ראו "הצעת חוק הבחירות (דרכי תעמולה) (תיקון מס'..) (יישום המלצות הוועדה הציבורית), התשפ"ב–2022" הכנסת: מאגר החקיקה הלאומי. עבודתה של ועדת החוקה, חוק ומשפט בהקשר של הצעת החוק התבססה במידה רבה על המלצות ועדת ביניש, וראו גם את דבריו של יו״ר הוועדה דאז, חבר הכנסת גלעד קריב, בפרוטוקול ישיבה 210 של ועדת החוקה, חוק ומשפט, הכנסת ה־24, 2 (16.2.2022).

[20] ס׳ 11(4) לחוק הבחירות לכנסת ה־25 (למועד קבלת החוק בכנסת, ראו ס"ח התשפ"ב 902); ס׳ 2א1 לחוק דרכי תעמולה. הרחבת תחולת חובת השקיפות הוצעה גם על ידי ועדת ביניש, ראו דו"ח ביניש, לעיל ה״ש 1, בעמ׳ 25–27; שירית אביטן כהן "הכנסת אישרה חקיקה שתשים סוף לפרסום אנונימי בזמן בחירות" גלובס (30.6.2022).

[21] למען שלמות התמונה, הפעם הראשונה שחובת השקיפות הוחלה (בצורה מסוימת) על פרסומי תעמולה באינטרנט, מכוח ס' 10(ב)(5) לחוק דרכי תעמולה, הייתה בתב"כ 16/19 רשימת הבית היהודי בראשות נפתלי בנט נ' רשימת הליכוד ביתנו לכנסת ה־19 (נבו 3.1.2013). בעניין בן מאיר, לעיל ה״ש 4, הוציא כב' השופט מלצר צו מניעה נגד המשיבות באותו הליך, והורה על שליחת עותק של ההחלטה לכלל הרשימות שהגישו מועמדות לכנסת ה־21 בכדי שינהגו לפיו. נקבע כי עליהן להימנע מהפרת הוראות חוק דרכי תעמולה, ובכלל זה להימנע מהפרת חובת השקיפות גם בפרסומים אינטרנטיים. ראו שם, בפס' 84, 90.

[22] ס' 11(4) לחוק הבחירות לכנסת ה־25; ד"כ 29.6.2022, 226–227.

[23] לעניין הרחבת תחולת החובה באופן ״חוצה מדיה״, ראו גיא לוריא ותהילה שוורץ אלטשולר רפורמה בדיני תעמולת הבחירות 64–65 (מחקר מדיניות 109, המכון הישראלי לדמוקרטיה 2015); פרוטוקול ישיבה 257 של ועדת החוקה, חוק ומשפט, הכנסת ה־24, 5 (9.5.2022) (להלן: פרוטוקול 257);

[24] תר"מ 80/20 דוידי נ' בוסקילה, פס' 3 (נבו 1.9.2013).

[25] לוריא ושוורץ, לעיל ה״ש 23, בעמ׳ 64–65.

[26] תב"כ 5/25 מפלגת חוסן ישראל נ' מפלגת הליכוד – תנועה לאומית ליברלית (נבו 2.8.2022). כפי שיורחב בסוף הדברים, בעניין זה נדון פרסום תעמולתי מטעם מפלגת הליכוד שעוצב בצורה זהה למודעת בחירות מטעם כחול לבן וכלל אף את לוגו המפלגה.  

[27] תב"כ 8/20 תנועת הליכוד נ' מפלגת העבודה הישראלית, פס' 41 (נבו 22.2.2015).

[28] ירום שגן ויוסף בן־דוד "האם ניתן וראוי להחיל את החובה לפרסם 'תווית מידע' לפי חוק הבחירות (דרכי תעמולה) גם על האינטרנט?" הארת דין ח 117, 119 (התשע"ג).

[29] עניין חוסן לישראל, לעיל ה"ש 26, בפס' 12.

[30] שם, בפס' 13 והציטוטים המובאים שם.

[31] ד״כ 14.7.1959, 2256. הובא בעניין בן מאיר, לעיל ה"ש 4, בפס' 70.

[32] תהילה שוורץ אלטשולר וגיא לוריא תעמולה דיגיטלית והאיום על הבחירות 12, 20–22 (מחקר מדיניות 155, המכון הישראלי לדמוקרטיה 2020).

[33] עניין תנועת הליכוד, לעיל ה"ש 27, בפס' 34. ראו גם עניין בן מאיר, לעיל ה"ש 4, בפס' 72.

[34] שגן ובן־דוד, לעיל ה"ש 28, בעמ' 120.

[35] רועי גולדשמידט הפצת מידע כוזב באינטרנט ותקיפות סייבר לשם השפעה על בחירות 1–3 (הכנסת, מרכז מחקר ומידע 2017).

[36] ס׳ 17 לחוק דרכי תעמולה.

[37] דו״ח ביניש, לעיל ה״ש 1, בעמ׳ 43; פרוטוקול ישיבה 600 של ועדת החוקה, חוק ומשפט, הכנסת ה–20, 8–9 (8.5.2018).

[38] דו״ח ביניש, לעיל ה״ש 1, בעמ׳ 31. האיסורים הפליליים שהציעה להותיר על כנם ועדת ביניש הם: שימוש במשאבי ציבור לצורכי תעמולה; הפרת צו שנתן יושב ראש ועדת הבחירות המרכזית לכנסת או יושב ראש ועדת בחירות אזורית ופרסום תעמולה הכוללת תוכן המסית לגזענות או לאלימות.

[39] שם, בעמ׳ 44.

[40] אציין, כי בכנסת ה־24 הגישו מספר חברי כנסת את המלצות ועדת ביניש, כולל החלק שעוסק בעיצומים כספיים, כהצעת חוק פרטית. עם זאת, ההצעה לא עברה קריאה טרומית במליאה כך שהיא לא נדונה בוועדת החוקה כלל. ראו הצעת חוק הבחירות (דרכי תעמולה) (תיקון – יישום המלצות ועדת ביניש), התשפ״ב–2022, פ/2915/24.

[41] תב"כ 37/25 חוקתי – חרדים למדינה ולשלטון הציבורי נ' ארגון קומי ישראל, פס׳ 6 (נבו 23.10.2022).

[42] ס׳ 2א1(ב) לחוק דרכי תעמולה.

[43] פרוטוקול 257, לעיל ה"ש 23, בעמ׳ 6.

[44] ראו נבו טרבלסי "החקיקה שתחשוף את מקור מימון תעמולת הבחירות באינטרנט, והטריקים לעקוף אותה" גלובס (11.7.2022).

[45] לפירוט על המחקרים ותגובת המפלגות, ראו דו״ח המבקר 1, לעיל ה"ש 6, בעמ' 63–66; דו״ח המבקר 2, לעיל ה"ש 6, בעמ' 47–48.

[46] עניין חוסן לישראל, לעיל ה"ש 26, בפס׳ 12–13.

[47] תב״כ 11/25 יש עתיד נ׳ מפלגת הליכוד, פס׳ 1 ו־10 (נבו 23.8.2022).

[48] דו"ח ביניש, לעיל ה"ש 1, בעמ' 34.