קרובים ונפרדים: על הפרדה גזעית בבתי ספר בעקבות עת"מ בראון נ' ראש עיריית תל אביב-יפו / תמי הראל בן שחר ושחף ינון*

מבוא

הפרדה של ילדים על בסיס גזע היא אחת הדוגמאות הפרדיגמטיות ביותר להפליה פסולה. פסק הדין המונומנטלי של בית המשפט העליון האמריקאי בעניין Brown v. Board קבע שהפרדה בחינוך מהווה, בהכרח, הפליה, גם אם השירות החינוכי והמשאבים החינוכיים לכאורה שווים, שכן הפרדה משדרת מסר של נחיתות הפוגעת בכבוד ובערך המוסרי השווה של כל בני האדם.[1] קביעותיו בעניין הפליה (בחינוך ובכלל) הפכו מאז למושכלות יסוד שעל בסיסן התפתחו דוקטרינות איסור ההפליה במדינות רבות, ובכלל זה בישראל.  אך מי שיבקר במוסדות החינוך בדרום תל אביב (וברשויות מקומיות נוספות), ימצא הפרדה כמעט מוחלטת בין ילדים של מבקשי מקלט, בעיקר מאריתריאה וסודן, ובין ילדים של אזרחים ישראלים ותיקים. מדיניות זו של הפרדה חינוכית קיבלה לאחרונה אישור בפסק דין בעתירה מנהלית שהוגשה על ידי מאות עותרים אשר יוצגו על ידי הקליניקה למשפט ומדיניות חינוך באוניברסיטת חיפה והאגודה לזכויות האזרח.[2] רשימה זו תציע ניתוח ביקורתי של פסק הדין.

בתל אביב-יפו מתגוררים כעשרת אלפים מבקשי מקלט מארצות אפריקה, ובעיקר מאריתריאה וסודן (מתוך כ-30,000 מבקשי מקלט מאפריקה המתגוררים בישראל). רוב רובם של מבקשי המקלט נכנסו לארץ בשנים 2008–2012 ואינם ניתנים להרחקה מישראל.[3] בהתאמה, רוב הילדים הלומדים במערכת החינוך הקדם יסודית והיסודית כיום נולדו בישראל. מבקשי המקלט בעיר תל אביב מתרכזים גיאוגרפית בעיקר בשלוש שכונות מוניציפליות, שיש ביניהן רצף: שכונת שפירא, נווה שאנן ושכונת התקווה. בכל אחת מהשכונות הללו, ילדי מבקשי המקלט מהווים רוב גדול.[4]

רובם המכריע של ילדי מבקשי המקלט בתל אביב (92%) לומדים בהפרדה מוחלטת מילדים שאינם מבקשי מקלט, באחד מארבעה בתי ספר ומכשישים גני ילדים שבהם 100% מן התלמידים הם מבקשי מקלט, כלומר בהפרדה גזעית מוחלטת. מרחק קטן משם, לפעמים באותו אשכול גנים, מצויים גנים ובתי ספר המיועדים לילדים של אזרחים ישראליים. העתירה המדוברת הוגשה כנגד מדיניות הרישום של עיריית תל אביב-יפו, אשר הובילה לתוצאה זו.

פסק הדין הדוחה את העתירה (ניתן על ידי השופט ארז יקואל) קובע כי העיריה אינה ״פועלת בכוונת מכוון, במטרה ליצור הפרדה על בסיס מוצאם של התלמידים״, וכי ״עקרון הקרבה הקבוע בדין, בצירוף העובדה שמבקשי המקלט מתגוררים בריכוזי אוכלוסיה מוגדרים בשכונות מסוימות, הם המובילים למצב הקיים. כך ולהבדיל ממדיניות מפלה מכוונת של העירייה״.[5] לגישתו, העירייה מחויבת לרשום תלמידים לפי אזורי הרישום שלהם, ומשפעלה כך, אין למצוא פגם בהתנהלותה. כדי לפתור את תלונותיהם של העותרים הספציפיים הלומדים בהפרדה גזעית, קורא השופט לעירייה לשקול בחיוב בקשות העברה של ילדים מקהילת מבקשי המקלט לבתי ספר אחרים.

פסק הדין מעורר קשיים רבים, לא בכולם נוכל לדון ברשימה קצרה זו. כך, למשל, לא נוכל לעסוק בבעיות החמורות בקביעות העובדתיות המופיעות בפסק הדין לפיהן ההפרדה איננה פרי מדיניות מכוונת של העירייה, וזאת על אף עדויות מפורשות, אשר צורפו להליך וידועות לכל מי שמעורב במתרחש, וחלקן אף אושרו על ידי העיריה, על אודות החלטות של העיריה היוצרות ומשמרות את מצב הדברים הנוכחי של הפרדה חינוכית ברורה.[6]  

תחת זאת נעסוק בקצרה בשלוש הנחות שמשמשות את בית המשפט בהחלטתו, שלושתן לעניות דעתנו, שגויות. ההנחה השגויה הראשונה היא שעקרון הקרבה הגיאוגרפית מוביל, באופן בלתי נמנע, להפרדה גזעית במוסדות החינוך בתל אביב.[7] ההנחה השניה היא שעקרון הקרבה הגיאוגרפית הוא העקרון היחיד אותו יש לשקול בקביעת אזורי הרישום,[8] וההנחה השלישית היא שבהיעדר הוכחת כוונה להפלות על ידי הגורמים המקצועיים בעירייה, אין מקום לקבוע כי עיריית תל אביב הפלתה את ילדי מבקשי המקלט.[9]

1. עקרון הקרבה אינו מוביל בהכרח להפרדה גזעית

ההנחה השגויה הראשונה של בית המשפט טמונה בפרשנותו ל״עקרון הקרבה״. אכן, כפי שמודגש בפסק הדין,[10] תקנות לימוד חובה וחינוך ממלכתי (רישום), התשי"ט–1959 קובעות כי אזורי הרישום לבתי ספר ייקבעו כך שילדים ילמדו בבתי ספר הנמצאים במרחק של שני ק״מ לכל היותר מביתם (ומכיתה ה' ומעלה מרחק של שלושה ק״מ לכל היותר). אם אין ביכולתה של הרשות לספק בית ספר במרחק זה, התקנות מתירות לה לקבוע אזורים גדולים יותר בכפוף לסידורי תחבורה ציבורית או הסעות. התקנות קובעות עקרון דומה ביחס לרישום לגני ילדים, שכן נקבע כי בשיבוץ ילדים לגן ילדים, תיתן הרשות המקומית, במידת האפשר, ״זכות בכורה״ לילד הגר בקרבת הגן.[11] כדי ליישם את מה שהוא מכנה ״עקרון הקרבה״, בית המשפט בחן האם כל אחד מהתלמידים לומד בבית ספר במרחק הולם ממקום מגוריו, ומרגע שמצא שאכן כך הוא, הסיק שאין מקום להתערב במדיניות ההשמה של העיריה.

שגיאתו של בית המשפט היא שהוא התעלם מכך שישנן דרכים רבות לשרטט אזורי רישום, תוך הגשמה של עקרון הקרבה. כאשר רשות מקומית נדרשת לבחור בין החלופות השונות בשרטוט אזורי הרישום, עליה להתייחס למערך מורכב של שיקולים חינוכיים ותכנוניים שמטרתם להבטיח בתי ספר מאוזנים שיעניקו חינוך משביע רצון לכלל תלמידי הרשות. כך, למשל, יש לשקול שיקולי צפיפות וביקוש ולמנוע בתי ספר צפופים מאוד לעומת בתי ספר מדולדלים, וכמו כן יש לנסות לייצר איזון בהרכב הסוציו-אקונומי בין בתי הספר. כאשר אזורי הרישום חופפים לאזורי מגורים בעלי אפיון דמוגרפי אחיד, ייווצרו בתי ספר שמשכפלים הפרדות חברתיות וכלכליות, אך כאשר אזורי הרישום כוללים אזורי מגורים רב-גוניים (למשל על ידי צירופן של שכונות שונות לאזור רישום אחד), גם בתי הספר יהיו מגוונים יותר.

זאת ועוד, עקרון הקרבה אין פירושו שיש לרשום את הילדים לבית הספר הקרוב ביותר לביתם, ובלבד שבית הספר יהיה קרוב דיו לביתם, בכפוף לשיקולים חינוכיים ותכנוניים נוספים. כשם שהגבולות המוניציפליים בין שכונות הם שרירותיים במובן זה ששני בתים קרובים מאוד יכולים להיות משויכים לשכונות שונות, ובתים רחוקים יכולים להיות משויכים לאותה שכונה, כך גם לגבי אזורי רישום בחינוך. ילדים המתגוררים מרחק כמה מטרים זה מזה עשויים להיות משויכים לאזורי רישום שונים, וילדים שגרים במרחק גדול יותר זה מזה עשויים להיות משויכים לאזור רישום אחד, ואין בכך כל פסול.

ומן הכלל אל הפרט: התבוננות במפת דרום תל אביב מלמדת אותנו כי בסמוך לשלוש השכונות בהן יש רוב לילדי מבקשי המקלט (שכונת שפירא, נווה שאנן ושכונת התקווה) ישנן שכונות נוספות (פלורנטין, כפיר, לב העיר, יד אליהו, נווה צדק, נווה ברבור ועזרא) שבהן רוב מוחלט לתושבים אזרחי ישראל ותיקים.[12] הקרבה הגאוגרפית בין השכונות השונות מאפשרת שירטוט של אזורי רישום בצורה שתשלב ילדי מבקשי מקלט בבתי הספר בשכונות הסובבות, מבלי שיופר עקרון הקרבה. למשל, ניתן היה לשייך ילדים שגרים בצפונה של שכונת נווה שאנן לבית הספר של שכונות מונטיפיורי ולב העיר, ואת מזרח שכונת שפירא ונווה שאנן לאזור רישום אחד עם פלורנטין.

הדברים מקבלים משנה תוקף נוכח העובדה כי ארבעת בתי הספר בהם לומדים ילדי מבקשי מקלט (ורק הם) נמצאים דווקא בגבולות החיצוניים של השכונות שבהם מתגוררים מבקשי המקלט, ואף מעבר לגבולות השכונה. משמעות הדבר שבסמוך לכל אחד מבתי הספר המופרדים מצויה שכונה עם אוכלוסייה ישראלית ותיקה. כך, בית הספר "רוגוזין-ביאליק" נמצא על הרחוב שמהווה את קו התפר שבין פלורנטין ובין נווה שאנן. בית הספר "הירדן" נמצא על קו התפר שבין שכונת התקווה ובין שכונת כפיר ונווה צה״ל, וסמוך לשכונת יד אליהו. בתי הספר ״קשת״ ו״גוונים״ ממוקמים מחוץ לאיזור הרישום שלהם, בשכונת מונטיפיורי, שבה מתגוררים אזרחים ישראליים ותיקים, שאינם לומדים בבתי ספר אלה, אלא בבית הספר בשוק הסיטונאי, שבו לא לומדים כלל ילדי מבקשי מקלט, מרחק קילומטר וחצי משם.

אם כן, הסגרגציה הגזעית המוחלטת המתקיימת בתל אביב אינה תוצאה הכרחית של יישום עקרון הקרבה. בניגוד למצג העולה מפסק הדין, היא איננה גזירת גורל או תוצאה של חלוקה ״טבעית״ שלעירייה אין בה יד ורגל אלא נובעת ממדיניות חינוכית הנוגעת לאופן שבו העירייה שרטטה את אזורי הרישום.

חשוב לומר, עם זאת, שעצם ביטול ההפרדה ואפילו תוך שירטוט מחדש של אזורי רישום, אינם יכולים לפתור את בעיית החינוך בדרום תל אביב במלואה. על מנת להבטיח חינוך הולם לא די בכך שבית הספר יהיה הטרוגני אלא גם ״מווסת״. מקובל להניח שלשם אינטגרציה מוצלחת, ראוי לשמור על רוב גדול של תלמידים מאוכלוסיות מבוססות. הריכוז הגאוגרפי של מבקשי המקלט בדרום תל אביב ומספרם הגבוה משמעו שפיזור ילדי מבקשי המקלט בבתי הספר בסביבה לא יאפשר, ככל הנראה, שמירה על האחוזים הרצויים בהרכב אוכלוסיית התלמידים ועלול לגרום לפגיעה בבתי ספר הנמצאים בסמוך לשכונות, חלק מהם מתמודדים גם כך עם אתגרים חינוכיים לא פשוטים. אתגר זה הוא כנראה אחת הסיבות למדיניות שנקטה העיריה כלפי ילדי מבקשי המקלט, ומסיבה זו גם העותרים לא ביקשו פתרון שבמסגרתו ילדי מבקשי המקלט ישתבצו רק בבתי הספר בשכונות הדרומיות. משכך, אין מנוס מנקיטת אמצעים נוספים להבטחת אינטגרציה מיטבית, למשל על ידי הסעת תלמידים לבתי ספר מרוחקים יותר.

2. עקרון הקרבה איננו העקרון היחיד החולש על רישום תלמידים

כאן אנו מגיעים להנחה השגויה השניה של בית המשפט: פסק הדין קובע כי משעמדה העירייה בחובתה לרשום ילדים לפי אזור הרישום, אין לומר כי פעלה באופן פסול. ואולם, אף שעקרון הקרבה הוא עקרון חשוב בשיבוץ תלמידים, אין לומר כי הוא העקרון היחיד שחולש על הזירה, וודאי שאינו יכול לגבור על הזכות החוקתית לשוויון בחינוך.[13] סטייה מעקרון הקרבה למניעת הפרדה גזעית הושרש גם במדיניות החינוך ובמשפט בישראלי לאורך שנים רבות, למשל בפעולות השונות שנעשות כדי למנוע ריכוז יתר של ילדים ממוצא אתיופי בבתי ספר נפרדים.[14] גם ביחס למבקשי המקלט, רשויות מקומיות שונות (לוד ופתח תקווה למשל) משתמשות בהסעות על מנת למנוע בידוד גזעי במוסדות החינוך.[15]

אנו מסכימים שיש חסרונות חינוכיים וחברתיים ללימודים במרחק רב מהבית. לימודים בקרבת הבית חוסכים נסיעות ארוכות, מקלים על נגישות ההורים לבית הספר, ומייצרים קשרי קהילה וחברות. יחד עם זאת, בהינתן יתרונות חינוכיים משמעותיים, אין לשלול הסעת ילדים לבתי ספר, ובטח שאין מקום לקבוע כי לעירייה לא נתונה הסמכות לקבוע הסעות מטעמים של אינטגרציה. ולראייה, הורים רבים בוחרים לשלוח את ילדיהם, אפילו בגילאים צעירים, למוסדות חינוך רחוקים (כגון בתי ספר ייחודיים ותכניות מחוננים, או לשם הבטחת חינוך התואם לאורחות חייהם), תוך היעזרות בשירותי הסעה. העותרים עצמם ביקשו שילדיהם ילמדו בבתי ספר מרוחקים מהבית, על אף הקשיים הצפויים, כיון שהיו מודעים לנזק העצום שנגרם לילדיהם מחינוך מופרד.

מן הראוי לציין כי בית המשפט ביקש במהלך הדיונים לקדם הצעת פשרה לשנת הלימודים תשפ"ב (מפסק הדין עולה כי בית המשפט ביקש להפוך זאת למצב הקבוע) לפיה יוסעו תלמידים לבתי ספר אינטגרטיביים מרוחקים בכפוף לבקשת הוריהם. עיריית תל אביב הסכימה באופן עקרוני להצעה ביחס לילדים בכיתות א'–ג' בלבד, אך גם היא וגם משרד החינוך סירבו לשאת בעול מימון ההסעות.[16]

3. עילת הפליה אינה דורשת הוכחת כוונה להפלות

בהינתן מסקנתנו שהסגרגציה איננה נובעת באופן בלתי נמנע מעקרון הקרבה, וכי ראוי היה לשקול שיקולים נוספים על עקרון הקרבה בקביעת מדיניות השיבוץ, האם העובדה כי ילדי מבקשי המקלט לומדים במוסדות חינוך נפרדים מהווה הפליה? כאמור, בית המשפט קובע כי העיריה פעלה על פי הוראות הדין ביחס לשיבוץ התלמידים ולא מתוך כוונה לייצר סגרגציה, ומכך מסיק שלא התקיימה הפליה. זוהי, לדעתנו, שגיאה נוספת, שלישית, של בית המשפט שנובעת מהנחה שעל מנת שתקום עילת ההפליה החוקתית, נדרשת הוכחה כי התגבשה אצל הרשות השלטונית כוונה להפלות. ואולם, הלכה פסוקה ומבוססת במשפט הציבורי הישראלי היא שגם בהיעדר כוונה ניתן לבסס טענת הפליה, והחלטת רשות שלטונית המבוססת על קריטריון ניטרלי עשויה להיות מפלה אם היא מובילה לתוצאה מפלה על רקע אחד מהטעמים האסורים.[17]

כאמור, במבחן התוצאה, מדיניות רישום התלמידים של עיריית תל אביב מובילה להפרדה גזעית כמעט מוחלטת. אלפי ילדים של מבקשי מקלט לומדים בבתי ספר לזרים בלבד, כשסביבם, מרחק מאות מטרים בלבד, ולעיתים קרובות אף מרחק קצר יותר מבתי מגוריהם, ישנם בתי ספר המשרתים ילדים אזרחי ישראל. תוצאה קשה זו מחייבת את העיריה, לכל הפחות, לבחון חלופות חינוכיות אפשריות שימנעו את ההפרדה, למשל ברוח הדברים שנדונו ברשימה זו. בהיעדר הצדקה חזקה מדוע הפרדה כזו הכרחית להגשמת תכלית ראויה, זוהי תוצאה שאין להשלים איתה.

נראה כמעט מיותר לעשות זאת, אך בכל זאת נקדיש מספר מילים להסביר מדוע הפליה בדרך של הפרדה חינוכית פסולה מוסרית ומשפטית. הפרדה גזעית בחינוך, משמעה כי החינוך לו זוכים הילדים ״המופרדים״ יהיה נחות משמעותית באיכותו. הסיבות לכך מורכבות. ראשית, הפרדה גזעית מעוררת חשש גם להפליה במשאבים כספיים ואנושיים. הפרדה גוררת פגיעה באיכות החינוך שניתנת לילדי מיעוטים גם משום שפעמים רבות יש לצוות החינוכי ציפיות נמוכות יותר מילדים המשתייכים לקבוצת מיעוט, ולציפיות הללו יש השפעה על אופן ההוראה ועל תפישתם העצמית של התלמידים. זאת ועוד, תלמידים לומדים רבות גם אלה מאלה, והפרדת תלמידים מקבוצות מוחלשות פוגעת באיכות החינוך ומונעת מהם הון תרבותי וחברתי. לבושתנו, מוסדות חינוך נפרדים לילדי מבקשי מקלט בישראל ובמיוחד בשכונות דרום תל אביב מהווים גם סכנה ממשית לבטחונם של ילדי מבקשי מקלט שכן הם מהווים מטרה קלה להתנכלויות אלימות על רקע גזעני.[18]

גם אם, בניגוד לאמור לעיל, בתי ספר נפרדים מצליחים להציע חינוך איכותי, עצם ההפרדה גזעית, על המסר שהיא משדרת, גורמת לפגיעה קשה בתלמידים. הקביעה החשובה של פסק הדין Brown האמריקאי היא שהפרדה גזעית משדרת לילדים שחורים מסר משפיל של נחיתות, שגורם להם לנזקים בלתי הפיכים.[19] הפרדה בחינוך חותרת תחת התפקיד החברתי של בית הספר הציבורי ככזה שמעניק לכל ילד, ללא קשר לרקע שלו, שער כניסה לחברה, הזדמנות לחיות חיים אוטונומיים ומלאים, ושייכות על בסיס שווה לקהילה.

ילדים, גם בגילאים רכים, ערים עד כאב למסר המשפיל שבהפרדתם החינוכית. בתצהירי העותרים ניתן ביטוי מוחשי לפגיעה זו. כך, למשל, אומרת אחת האימהות: ״ע׳ מאוד עסוק במשמעויות של הפרדתו מילדים בעלי אזרחות לגבי הזהות שלו והחיים שלו במדינה. הוא מבין שלמרות שהוא נולד וגדל פה כמו כל ילד ישראלי, הוא לא רצוי פה ולא שייך, ואני רואה שזה מטריד אותו…״. בתצהיר אחר נאמר:

״הילדים שלי שואלים אותי כל הזמן למה הם מופרדים משאר הילדים במדינה… הדימוי העצמי שלהם… הם חושבים שהם נחשבים פחות חכמים מילדים לבנים. למרות שיש בשכונה ילדים עם אזרחות ישראלית, הם לא מצליחים ליצור איתם קשר והקשרים החברתיים שלהם מוגבלים לקהילת חסרי האזרחות. מאוד כואב לי הלב לראות את ההשפעה של ההפרדה על הילדים שלי״.[20]

למרבה הצער, פסק הדין אינו מנסה כלל להתמודד עם טענת ההפליה, ואינו בוחן האם בפני עיריית תל אביב-יפו עמדו אפשרויות אחרות לביצוע חובתה החוקית לספק חינוך איכותי לכלל ילדי תל אביב, אפשרויות שלא יובילו לתוצאה מפלה, ויפגעו פגיעה כה קשה בכבודם של ילדי מבקשי מקלט.

סיכום

לסיכום, עיריית תל אביב-יפו ניצבת בפני אתגר אדיר. ילדי מבקשי המקלט מרוכזים גאוגרפית בדרום תל אביב, בשכונות עניות שגם לאוכלוסיה הוותיקה בהן יש צרכים חינוכיים מורכבים. אין, למרבה הצער, פתרון קל לבעיה, וכל אחת מדרכי הפעולה שעומדות בפני העיריה (סגרגציה, אינטגרציה, הסעות) תוביל לקשיים – חינוכיים, תקציביים, פוליטיים, וחברתיים. אם בכך לא די, גם אינטגרציה גזעית איננה פתרון קסם; שילוב מוצלח של ילדים מקבוצות שונות הוא משימה חינוכית, חברתית ורגשית מסובכת מאוד הדורשת מומחיות ומאמץ ניכרים. ובכל זאת, אין לקבל את הפתרון שבו בחרה עירית תל אביב, ושאותו אישר בית המשפט המחוזי.  גם אם אין בנמצא פתרונות מושלמים, אפשר בהחלט, עם יצירתיות ונחישות, לשפר את המצב החינוכי בדרום תל אביב לטובת כלל התושבים.


תמי הראל בן שחר היא מרצה בכירה בפקולטה למשפטים אוניברסיטת חיפה, מנהלת אקדמית של הקליניקות למשפט ושינוי חברתי, ומנהלת אקדמית של הקליניקה למשפט ומדיניות חינוך.

שחף ינון הוא סטודנט בפקולטה למשפטים, אוניברסיטת חיפה, בוגר הקליניקה למשפט ומדיניות חינוך.

ציטוט מוצע: תמי הראל בן שחר ושחף ינון "קרובים ונפרדים: על הפרדה גזעית בבתי ספר בעקבות עת"מ בראון נ׳ ראש עיריית תל-אביב יפו" ICON-S-IL Blog‏ (12.9.2022).


*  גילוי נאות – הכותבים היו מעורבים בהגשת העתירה: ד"ר הראל בן שחר כמנהלת אקדמית של הקליניקה למשפט ומדיניות חינוך באוניברסיטת חיפה ומר ינון כסטודנט בקליניקה. את העותרים ייצגו עו"ד הרן רייכמן המנהל המקצועי של הקליניקה ועו"ד טל חסין מהאגודה לזכויות האזרח.

[1] Brown v. Board of Education of Topeca, 347 U.S. 483 (1954). (להלן: Brown).

[2] עת״מ 7240-08-21 בראון (קטין) נ׳ ראש עירית תל אביב יפו (נבו 26.7.2022).

[3] רשות האוכלוסין וההגירה – האגף לתכנון מדיניות ואסטרטגיה נתוני זרים בישראל: מהדורה מסכמת לשנת 2020 7 (2021).

[4] לפי נתוני העירייה בתגובה לעותרים מדובר ב-98% בשכונת נווה שאנן, 90% בשכונת התקווה ו-60% בשכונת שפירא. תגובת העירייה לפניית העותרים מיום 17 בינואר 2020 (עותק שמור אצל הכותבים); ראו גם ס' 170 לכתב עתירה בעת"מ 7240-08-21 בראון (קטין) נ' ראש עיריית תל אביב-יפו (נבו 1.8.2021) (להלן: כתב העתירה).

[5] עניין בראון, לעיל ה"ש 2, בפס' 23. בין העותרים גם ארגונים ופעילים חברתיים, וכן אזרחים ישראליים הורים לילדים במערכת החינוך בעיר. באופן סימבולי, פסק הדין קרוי על שם עותר מס׳ 1, תלמיד ששם משפחתו בראון, כשם פסק הדין האמריקאי המפורסם שקבע את הקביעה ההפוכה, שהפרדה גזעית אינה חוקית (ראו לעיל בה"ש 1).  

[6] כך עולה מתצהירה של הגב׳ דפנה לב, מנהלת מִנהל חינוך בעיריית תל אביב-יפו בין השנים 2006–2016 שצורפה לעתירה, שם היא מתארת את שינוי המדיניות של העירייה ממדיניות אינטגרציה להפרדה (ס' 14 לתצהיר; עותק שמור אצל הכותבים. התצהיר צורף וסומן כנספח ע/1 לכתב העתירה, לעיל ה"ש 4); בנוסף, גורם בעירייה הוקלטה, במסגרת תחקיר עיתון הארץ, אומרת כי  ״קהילות [ותיקות] בדרום העיר… הן מדירות והן לא נותנות להם ללמוד בבתי הספר הרגילים… בגלל זה בעצם בנינו בתי ספר שהם בתי ספר של אוכלוסיה זרה״. ראו הארץ "שיחה עם שגית שמש, סגנית מנהלת החינוך היסודי להעצמה חינוכית" יוטיוב (16.12.2020). ראו עוד ליאור ורוצלבסקי ״בצד אחד לבנים, בצד השני שחורים: כך מופרדים ילדי הגנים בת״א״ רשת 13 (21.4.2021), שם נראים אשכולי גנים ברחבי העיר שבתוך אותו מיתחם מוצקות כיתות נפרדות לילדי מבקשי מקלט וילדי אזרחים וותיקים. אין בכך כמובן כדי למצות את הטענה והעדויות התומכות בה, אך כאמור, הוכחת כוונתה של העירייה להפלות אינה מטרתה של רשימה זו.

[7] עניין בראון לעיל ה״ש 2, בפס׳ 23.

[8] שם, בפס' 20.

[9] שם, בפס' 23.

[10] שם, בפס׳ 16.

[11] תק' 7(ב)(1), 7(ב)(3) ו-19(ב) לתקנות לימוד חובה וחינוך ממלכתי (רישום).

[12] על פי תגובת העיריה לכתבת הארץ, 91.5% מילדי מבקשי המקלט מרוכזים בשכונות ובארבעת בתי הספר המדוברים, משמע בשאר האזורים יש רק 8.5% מילדי מבקשי המקלט (ראו לי ירון "'האינטגרציה נכשלה': עיריית ת"א מפרידה בין ילדי זרים לישראלים בבתי הספר" הארץ (17.12.2020)..

[13] על מעמדה של הזכות לשוויון בחינוך ראו למשל בג"ץ5373/08  אבו לבדה נ' שרת החינוך, פס' 33 לפסק הדין של השופטת פרוקצ'יה (נבו 6.2.2011). בנוסף, בית המשפט הכיר בחובת המדינה והרשויות המקומיות לספק הסעה לבית ספר מרוחק כאשר הדבר דרוש לשם הבטחת זכותם של תלמידים לחינוך, גם כאשר ישנו בית ספר בקרבת מקום. ראו בג״ץ 7374/01 פלונים נ׳ מנכ״לית משרד החינוך, פ"ד נז(6) 529 (2003); בג״ץ 191/15 פלונית נ׳ עיריית בני ברק (נבו 18.4.2019); עע״מ 4716/17 ח׳לול נ׳ המועצה המקומית גוש חלב (נבו 25.9.2019).

[14] ראו הנחיות הממונה למניעת גזענות במערכת החינוך (12.12.2019) (נספח ע/52 לכתב העתירה, לעיל ה"ש 4; עותק שמור אצל הכותבים). ראו גם מריה רבינוביץ' שילוב תלמידים יוצאי אתיופיה במערכת החינוך 6 (הכנסת, מרכז מחקר ומידע 2017).

[15] כך עולה ממעקב שוטף של הקליניקה למשפט ומדיניות חינוך באוניברסיטת חיפה והאגודה לזכויות האזרח בשתי פרשיות שבהו העיריות הסכימו לרישום מבקשי מקלט ללא צורך בפסק דין. עת״מ 14158-07-20 סדה נ׳ ראש עירית פתח-תקווה (22.11.2020); עת״מ 63926-08-21 הגוס (קטין/ה) נ׳ ראש עירית לוד (28.11.2021). נמסר בשיחה עם עו״ד הרן רייכמן מהקליניקה למשפט וממדיניות חינוך באוניברסיטת חיפה מיום 15.8.2022.

[16] עניין בראון, לעיל ה״ש 2, בפס׳ 34.

[17] בג״ץ 11163/03 ועדת המעקב העליונה לענייני ערבי בישראל נ׳ ראש מממשלת ישראל, פ"ד סא(1) 1 (2006) (קביעת אזורי עדיפות באופן שבו ישובים ערביים מודרים בפועל מהווה הפליה גם אם לא הייתה כוונה להפלות. ביהמ״ש הדגיש כי בנושאי חינוך הפגיעה בעקרון השוויון ״קשה שבעתיים״ (שם, בפס' 15 לפסק הדין של הנשיא ברק).

[18] כתב העתירה, לעיל ה"ש 4.

[19]  עניין Brown, לעיל ה"ש 1,בעמ' 494.

[20] נספחים ע/15 ו-ע/21 לכתב העתירה בעניין בראון, לעיל ה"ש 4 (עותקים שמורים אצל הכותבים).

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com. ערכת עיצוב: Baskerville 2 של Anders Noren.

למעלה ↑

%d בלוגרים אהבו את זה: