המעבר של בנימין הלוי מבית המשפט העליון אל הכנסת באור הפרדת הרשויות בישראל / אוריאל חרל"פ

בשלהי שנת 1969 שופט בית המשפט העליון בנימין הלוי הודיע על פרישתו מכס השיפוט, על הצטרפותו לתנועת החירות ועל כוונתו להתמודד בבחירות הקרובות לכנסת השביעית ברשימת גח"ל (גוש חירות ליברלים) – מהלך חסר תקדים בתולדות מדינת ישראל כשעד היום אין שני לו. הודעה זו הפתיעה את עמיתיו השופטים, את חברי הכנסת וכן את הציבור הרחב. הדעה המקובלת הייתה שלא יאה לשופט מ'מגדל השן' ללכת 'לשחק בביצה הפוליטית', אך הלוי אמר כי "יוצאת נפשי להשתתפות פעילה בעיצוב מדיניות ישראל ובהכרעות הגורליות".[1] כחודשיים לאחר שהודיע על פרישתו הוא כבר מונה להיות חבר בוועדת החוקה וראש ועדת המשנה לחוקי יסוד בפרקי חוקה כחבר כנסת מן האופוזיציה.

מהלך זה עורר ביקורת. אמנם לא הייתה שום מגבלה חוקית או תקופת 'צינון' שמנעה משופט לפרוש ולרוץ לפוליטיקה, אך בכל זאת עלתה הטענה שמהלך כזה הוא הפרה של עיקרון הפרדת הרשויות והוא מביא לפוליטיזציה של בית המשפט.[2] ביקורת זו התעצמה כשמדובר בהלוי שבאותו הזמן היה השופט המפורסם ביותר בארץ בין היתר בגלל פסק דינו בפרשת קסטנר.[3] כפי שנטען באחד העיתונים באותה התקופה "בהסתכלות אחורה קשה להשתחרר מרושם דבריו של השופט ד"ר בנימין הלוי בדבר אדם, שכביכול, 'מכר את נפשו לשטן'. עניין מוסרי מיסטי שלא עמד כלל לדין במשפט נגד מלכיאל גרינוולאד… החוק צריך לקבוע שישה חודשים שיפרידו בין כל השירותים דלעיל לבין הצטרפות לכנסת ולממשלה כאחת… אין אנו מובטחים שלא יחזרו עלינו משפטים בעלי אספקטים פוליטיים. החוק הוא שצריך לסייע להפרדת רשויות".[4]

במדינת ישראל אכן היה זה מהלך חסר תקדים, אך בארצות הברית למשל, המושתתת על הפרדת רשויות חוקתית, מעבר מן השפיטה לפוליטיקה ולהפך איננו תופעה נדירה או לפחות לא היה כזה בעבר. ג'ון מרשל (John Marshall), הנשיא הרביעי של בית המשפט העליון האמריקאי שנחשב למשפטן הגדול בתולדות ארצות הברית, מונה למזכיר המדינה בשנת 1800, ולאחר כשנה מונה להיות נשיא בית המשפט העליון כשבמשך תקופה קצרה כיהן בשני התפקידים במקביל.[5] וויליאם טאפט (William Howard Taft) עבר מן הרשות המבצעת אל הרשות השופטת – הוא סיים את תפקידו כנשיא ארצות הברית בשנת 1912, ומונה לנשיא בית המשפט העליון בשנת 1921.[6] צ'ארלס יוז (Charles E. Hughes) הגדיל לעשות כש"זפזפ" בין הרשויות. הוא נבחר למושל ניו יורק בשנת 1906 ובשנת 1910 מונה לבית המשפט העליון על ידי הנשיא טאפט. בשנת 1916 התפטר מכס השיפוט, התמודד לנשיאות ארצות הברית מטעם המפלגות הרפובליקנית והפרוגרסיבית והפסיד. לאחר מכן כיהן כמזכיר המלחמה תחת שני נשיאים, ובשנת 1930 חזר לבית המשפט העליון כנשיא ובו כיהן עד פרישתו בשנת 1941.[7] ארל וורן (Earl Warren) כיהן כמושל קליפורניה וכמועמד לסגן נשיא בשנת 1948 מטעם המפלגה הרפובליקנית לפני שמונה לנשיא בית המשפט העליון בשנת 1953. רק לאחרונה התרוצצו שמועות בוושינגטון על מינוי אפשרי של סגנית הנשיא קאמלה האריס (Kamala Harris) לשופטת בבית המשפט העליון.[8]

בישראל כיום נדמה שיש סבירות נמוכה לכך ששופט מכהן יפרוש וירוץ לפוליטיקה או שפוליטיקאי בכיר יתמנה לבית המשפט העליון. "It is not done‎" ו"לא יעלה על הדעת" יאמרו רבים ובצדק. האם מכך ניתן להניח שבית המשפט כיום אינו פוליטי כפי שרבים סבורים והפרדת הרשויות חזקה מתמיד?[9] לשם בירור שאלה זו יש להקדים ולברר את מניעיו של הלוי. מדוע הוא רצה להתמודד לכנסת ולהמיר את מגרש הרוסים (משכנו הישן של בית המשפט העליון) בגבעת רם?

בנימין הלוי – שופט ופוליטיקאי

הלוי נולד בגרמניה בשנת 1910, עלה לארץ בשנת 1933, ומונה לשופט בשנת 1938. כשקמה המדינה הוא מונה לנשיא בית המשפט המחוזי בירושלים.[10] כנשיא בית המשפט הוא שפט בכמה תיקים שזעזעו את המדינה ואת המוסדות הפוליטיים. המפורסם שבהם היה האישום נגד מלכיאל גרינוולד (הידוע בכינוי "משפט קסטנר") שבו קבע הלוי כי ישראל קסטנר "מכר את נשמתו לשטן".[11] פסק דין זה יצר רעידת אדמה פוליטית – הוא ניתפס כניצחון למפלגת חירות והפסד למפא"י שהוצגה, בדומה לקסטנר, כמי שהפקירה את יהודי אירופה.[12] בעקבות המשפט הועלתה הצעת אי-אמון שהביאה לבחירות חדשות בשנת 1955.[13]

משפט נוסף היה משפטו של אברי אלעד, סוכן מודיעין, שהועמד לדין באשמת עבירות הקשורות לפגיעה בביטחון המדינה. במשפט זה נקבע בדרך אגב שאלעד, בשידולם של מפקדיו, שיקר בעדותו בפני ועדת אולשן-דורי שחקרה את "עסק הביש" ועסקה בשאלה המפורסמת "מי נתן את ההוראה"? בעקבות כך עלתה פרשת "עסק הביש" לכותרות, התעורר דיון ציבורי, ובסופו של דבר הממשלה התפטרה ונערכו בחירות באוגוסט 1961.[14] 

בשנת 1957 דן הלוי בפרשת הטבח בכפר קאסם.[15] לצורך כך, גויס הלוי למילואים וקיבל דרגות אל"מ כדי לשפוט אחד-עשר חיילים ומפקדים שירו באזרחים שהפרו את העוצר הצבאי בכפר קאסם. בפסק דינו הוא טבע את המונח האלמותי "פקודה שדגל שחור מתנוסס מעליה", וביסס את דוקטרינת הפקודה הבלתי חוקית בעליל המצדיקה סירוב של חייל למלא פקודה צבאית.[16]

בשנת 1961 כיהן כשופט בערכאה הראשונה ששפטה את אדולף אייכמן.[17] באותו פסק דין כתב הלוי את החלק שעסק בסמכות השיפוט של בית המשפט הכולל סוגיות סבוכות בנושא משפט בין-לאומי.[18] פסק הדין של בית המשפט המחוזי, וכן פסק דינו של בית המשפט העליון שאשרר את ניתוחו של הלוי, ידועים שניהם בעולם כפסקי דין המבססים את סמכות השיפוט האוניברסלית בעניין רצח עם ופשעי מלחמה.[19]

בעקבות פסקי דין אלו נהיה הלוי לשופט הידוע בישראל, אף יותר משופטי בית המשפט העליון שבאותה התקופה לא התבלטו בזירה הציבורית, ולא היו נודעים מחוץ לקהילה המשפטית.[20] פרופסור אוריאל רייכמן (שהיה מתמחה של הלוי) מציין, ספק מתלוצץ, כי הלוי גרם לפירוקן של שתי ממשלות, אחת בעקבות פרשת קסטנר ואחת בעקבות פרשת 'עסק הביש'.[21]

בשנת 1963 מונה לשופט בית המשפט העליון, כשהוא מכהן תחת הנשיאים יצחק אולשן ולאחר מכן שמעון אגרנט עד שנת 1968. כאמור, אז עבר הלוי לכנסת והצטרף לתנועת החירות, אך בהמשך שינה את טעמו הפוליטי, "התמרכז" והצטרף לרשימת ד"ש, עד לפרישתו בשנת 1981. בכנסת שימש הלוי כחבר בוועדת החוקה וכן בוועדת חוץ ובטחון.[22] 

על פניו ניהל הלוי קריירה שיפוטית מרשימה של כשלושים שנה, כשופט מוערך בעל יכולות אנליטיות יוצאות דופן,[23] כשצפויות לו עוד שתים עשרה שנות כהונה בבית המשפט העליון. אז מדוע הוא פרש? מה הניע אותו לעבור מכס השיפוט הרם במדינה לספסלים האחוריים של הכנסת? 

הלוי היה אדם מורכב, ומטבע הדברים הייתה יותר מסיבה אחת שהניעה אותו לפרוש. ככל הנראה מערכת היחסים שלו עם חבריו לכס השיפוט הייתה קרירה. מלבד אופיו המופנם והנון קונפורמיסטי,[24] שהיה בעוכריו מבחינה חברתית, מספר קולגות עדיין שמרו לו טינה בגלל התנהלותו הפסולה, לדעתם, במשפט קסטנר.[25] אף שמונה לבית המשפט העליון, הלוי היה מאוכזב שהמינוי לא התרחש מוקדם יותר.[26] חלק מעמיתיו, כמו משה לנדוי, התדיינו לפניו כעורכי דין בשנות השלושים והארבעים ולמעשה "עקפו" אותו.[27] הדיסוננס שבין יוקרתו הציבורית ובין הבדידות שהייתה מנת חלקו בקהילה המשפטית, החריף את היחסים, הקרירים ממילא, בין הלוי לבין עמיתיו.

אך מעבר לשיקולים אישיים אלו, בער בהלוי הרצון להשפיע בשדה המדיני והפוליטי. הניצחון במלחמת ששת הימים, כשנה לפני פרישתו, היה ללא ספק שיקול מרכזי בהחלטתו. בעקבות המלחמה הוקמה "התנועה למען ארץ ישראל השלמה" שהלוי היה אחד מתומכיה.[28] הלוי האמין כי באמצעות הכיבוש מחדש של יהודה, שומרון ומדבר סיני "מוגשמת הציונות בצורה המושלמת ביותר", וכי בהצטרפותו לפוליטיקה הוא יכול להשפיע על המדיניות ולתרום להרחבת ההתנחלות בשטחים אלו. הניצחון במלחמה אף הביא להתעוררות ציונית בקרב יהודי ברית המועצות, והלוי, שכיליד גרמניה חי תחת רושם עמוק של מאורעות השואה, סבר שיש אפשרות שגורלם של יהודי רוסיה יהיה כגורלם של יהודי גרמניה, ועל כן יש לשים את הסוגייה בראש סדר היום.[29]

נושא נוסף שהלוי היה מעוניין לקדם הוא הדמוקרטיה וזכויות האזרח: הלוי חשב ששלטון מתמשך של  מפלגה אחת, כמו שהיה בישראל משנת 1948 עד המהפך בשנת 1977, הוא סכנה לדמוקרטיה.[30] זאת ועוד, אחת מפעולותיו העיקריות כחבר כנסת הייתה קידום חקיקת חוק-יסוד: זכויות האדם והאזרח שהוא למעשה מגילת זכויות מפורטת שדומה ללוח הזכויות (Bill of Rights) הבריטי וללוח הזכויות שבחוקה האמריקאית.[31] תפיסתו של הלוי הייתה שהסמכות הקונסטיטוציונית של הרשות המכוננת עברה אל הכנסת הראשונה וממנה אל הכנסת הבאה וכן הלאה, ומשכך לכנסת יש סמכות לחוקק חוקי יסוד שיכבלו את ידיה בנוגע לחקיקה.[32]

הפרדת רשויות – אז והיום

האם העובדה שכיום מעבר ישיר של שופט מכס השיפוט אל הכנסת לא יעלה על הדעת מעיד על חוזקה של הפרדת הרשויות בישראל? על רקע מניעיו של הלוי, לדעתי התשובה שלילית. ההפך הוא הנכון, באופן פרדוקסלי פרשייה היסטורית זו מוכיחה שהפרדת הרשויות באותה התקופה הייתה חזקה יותר מאשר היום. זו הייתה הפרדת רשויות טבעית ומובנת מאליה שיכולה הייתה לאפשר, מבחינה אישית וציבורית, פרישה של שופט מכס השיפוט אל הכנסת.  

נניח למשל ששופט עליון כיום מעוניין להשפיע על שאלות המדיניות שעל סדר היום. איזו עמדה טובה יותר להשפיע על שאלות אלו – בית המשפט העליון או הספסלים האחוריים של האופוזיציה? נדמה לי שמכס השיפוט הוא מסוגל להשפיע על נושאים אלו במידה משמעותית יותר. אין צורך כלל להניח שהשופט ינצל לרעה את תפקידו וישפוט את התיקים הבאים לפניו לפי עמדותיו הפוליטיות ולא לפי הדין הקיים. אין בכוונתי לייחס לשופטי ישראל כוונות כאלה. עם זאת, לפי הפילוסופיה השיפוטית בשיטת המשפט הישראלית העכשווית, הכוללת את הפרשנות התכליתית, את הרחבת זכות העמידה, את ביטול דוקטרינת השאלה הפוליטית, ואת התפיסה החובקת כול של "הכול שפיט", השופט בעל כורחו, אם ירצה בכך ואם לא, נמצא בצמתים החשובים ביותר של שדה קביעת המדיניות. בית המשפט כיום דן בשאלות של גיוס לצבא,[33] מדיניות הגירה,[34] פינוי יישובים,[35] מינוים פוליטיים של שרים, ראשי ממשלה ויושבי ראש כנסת,[36] ועוד שאלות מדיניות רבות אחרות. נדמה כי שופט עליון כיום נמצא בעמדת השפעה רבה יותר מפוליטיקאי ממוצע. גם אם הוא שופט על פי הדין הקיים, טיב השאלות שבאות לפניו ואופן הדיון של בית המשפט העליון שמאזן בין ערכים ואינטרסים מנוגדים, מציב את השופט בעמדת השפעה משמעותית בשדה המדיני והפוליטי.

לעומת זאת, כפי שהראה מאוטנר, בשנות השישים בית המשפט העליון דאג להתרחק משאלות שיש להן ריח פוליטי, ובמקרים הנדירים שהגיעה שאלה כזו לפתחו הוא עסק בה כמי שכפאו שד באמצעות דוקטרינות יבשות ופורמליסטיות.[37] הפרשה הלוהטת ביותר באותה תקופה הייתה פרשת שליט שעסקה בפרשנותו של חוק השבות ובעקיפין בשאלה "מיהו יהודי",[38] שאלה משפטית שבמונחים של היום תיחשב לטריוויאלית. ואפילו פרשה זו נידונה רק בשלהי כהונתו של הלוי כשפסק הדין פורסם לאחר פרישתו.

טלו את המקרה של הלוי כממחיש את יכולת ההשפעה של חברי כנסת ושופטים אז והיום. כאמור, אחד מן המניעים של הלוי במעבר לכנסת היה רצונו בחקיקת מגילת זכויות אדם בחוק יסוד – מטרה שלא עלה בידו להשיג בשלוש עשרה שנותיו בכנסת אף שניסח הצעת חוק-יסוד: זכויות האדם והאזרח[39] וניסה לקדמה. אך כיום כדי לקדם את זכויות האדם והאזרח אין צורך ללכת לכנסת ולחוקק חוק יסוד שיעגן זכויות אזרחיות שכן בית המשפט עושה זאת צעד אחר צעד בפיתוח הדין הקיים באמצעות פרשנות תכליתית. בית המשפט כבר הכיר בעשורים האחרונים בזכויות חוקתיות רבות כמו הזכות להכנסה מינימלית,[40] הזכות לחינוך,[41] הזכות לתאגיד תקשורת ציבורי[42] ועוד זכויות שאינן מנויות בחוקי היסוד אך לדעת בית המשפט הן נגזרות מן הזכות לכבוד האדם המנויה בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו.

מלבד חוסר המוטיבציה של שופט לפרוש מעמדת ההשפעה בבית המשפט ולהתמודד לכנסת, העובדה שבית המשפט עוסק בשאלות משפטיות שיש להן השפעה על הפוליטיקה לא מאפשרת לשופט, מבחינה ציבורית, לעשות מעבר כזה אפילו אם הוא ירצה בכך. הלוי החליט לרוץ בשנת 1968 לפוליטיקה וכטענת נגד נטען כלפיו שמשפט קסטנר – משפט פלילי שבא לפני הלוי שלוש עשרה שנים קודם לכן בהיותו שופט מחוזי – נצבע למפרע בצבעים פוליטיים.[43] לעומת זאת, אם שופט יחליט כיום לעבור לכנסת המבקרים של מהלך זה לא יזדקקו ללכת אחורה בזמן כדי למצוא חשש לפוליטיזציה של מערכת המשפט. הם יוכלו להצביע על פסקי דין "טריים" שכן בימים אלו הליכים משפטיים בעלי היבטים פוליטיים שכיחים יותר מאשר בעבר (כפי שהראיתי למעלה). 

אמנם, הקריירה השיפוטית של הלוי מלמדת שגם בעבר מערכת המשפט לא הייתה חפה מפוליטיקה. פסקי דינו של הלוי השפיעו על המאורעות הפוליטיים והחברתיים והושפעו על ידם[44] (ויש שיאמרו אף הושפעו מהשקפת עולמו של הלוי).[45] אך לטעמי בחירתו של הלוי לעבור למערכת הפוליטית מצביעה על כך שההשפעה הייתה מוגבלת – הפורמליזם של בית המשפט העליון כיסה וריסן את ההשפעות והשיקולים הפוליטיים,[46] ועל כן, ערוץ ההשפעה הטבעי על סדר היום הלאומי שבחר בו הלוי היה הכנסת ולא בית המשפט. זאת ועוד, הפורמליזם בנה חומה בין הרשות השופטת למחוקקת – הפרדת רשויות ברורה שאפשרה להלוי, באופן פרדוקסלי, לעבור מבית המשפט לכנסת מבלי לערער את סדרי השלטון התקינים.  

בתמצית, בעבר ההבחנה בין משפט ובין פוליטיקה הייתה ברורה ומובחנת היטב. ההליך השיפוטי והליך קבלת ההחלטות המדיניות היו שונים בתכלית כשהיה ברור לכול שאין לערב ולמזג ביניהם, ומערכת המשפט התאפיינה בפורמליזם והעדיפה להימנע מסוגיות שלטעמה נתונות להכרעת הכנסת. מכיוון שכך, מעבר של אדם מתפקיד ברשות אחת לתפקיד ברשות אחרת לא נתפס כפוגע בהפרדת הרשויות, כיוון שההפרדה בין התחומים הייתה מובנית ומובנת מאליה. כך שבאופן פרדוקסלי ככל שהפרדת הרשויות המהותית בין הרשות השופטת ובין הרשות המחוקקת חזקה יותר, כך ההפרדה המוסדית גמישה יותר; המעבר של אישים מרשות אחת לחברתה מתקבל ביתר קלות, שכן אין חשש שהם יערבו בין הפונקציות השונות של כל רשות, שהרי פונקציות אלו נפרדות מעצם טיבן. לפיכך, המעבר של הלוי לפוליטיקה אמנם הפתיע רבים ועורר ביקורת, אך לא זעזע את המערכת הפוליטית והתקבל בהבנה בקרב הציבור.

"ריצתו" של השופט הלוי לפוליטיקה מלמדת אותנו על בנימין הלוי רב הניגודים – שופט ופוליטיקאי, ציוני ואוניברסליסט, משיחי ופרגמטיסט. אך יותר מכול מעידה פרשייה זו על החברה הישראלית ועל מערכת היחסים הדינמית שבין הרשות השופטת והמחוקקת.


אוריאל חרל"פ הוא בוגר תואר ראשון במשפטים (.LL.B) באוניברסיטה העברית ותואר שני (.LL.M) מאוניברסיטת ג'ורג'טאון (Georgetown Law Center). המאמר מבוסס על עבודה אקדמית שזכתה בפרס מטעם מכון ז'בוטינסקי. תודה לעורכת שני שניצר ולקורא החיצוני על הערותיהם החשובות. כמו כן ברצוני להקדיש רשימה זו לשני מלומדים שסייעו לי במחקר ושהלכו לעולמם: ד"ר נתן ברון, מחוקרי תולדות מערכת המשפט שהעבודה נכתבה בהנחייתו, ופרופסור רות גביזון רבת הפעלים, שבין היתר התמחתה אצל השופט הלוי בבית המשפט העליון, ובשיחתי עימה שיתפה אותי בנקודת מבטה.

לתגובות והערות – Urielc88@gmail.com.

ציטוט מוצע: אוריאל חרל"פ "המעבר של בנימין הלוי מבית המשפט העליון אל הכנסת באור הפרדת הרשויות בישראל" ICON-S-IL Blog‏ (25.8.2022).


[1] רפאל בשן "למה עברתי מבית המשפט לפוליטיקה" מעריב 3.10.1969, 16 (ראיון עם בנימין הלוי).

[2] ראו משה א' גלבוע "מי מפחד מהמיסיון" דבר 24.12.1969, 3, 6; וכן נתן נבו "הכל בזכות סעיף קטן" דבר 25.9.1969, 5; דניאל בלוך "המהפכה הוייצמנית ב'חרות'" דבר 19.12.1969, 3.

[3] ת"פ (מחוזי י-ם) 124/53 היועץ המשפטי לממשלה נ' גרינוולד, פ"מ מד 3 (1955).

[4] גלבוע, לעיל ה"ש 2.

[5] John Marshall, Oyez.

[6] William Howard Taft, Oyez.

[7] Charles E. Hughes, Oyez.

[8] David Siders, Harris-to-Supreme-Court chatter opens window into Dems’ deepest fears, Politico (Jan. 31, 2022).

[9] ראו רון חריס "העבר המדומיין של בית המשפט העליון: השימוש בנרטיבים היסטוריים על ידי מבקרי בית המשפט" עיוני משפט מד 49, 50–56 (2021) (להלן: חריס עיוני משפט). ראו גם רון חריס "העבר המדומיין של בית המשפט העליון: השימוש בנרטיבים היסטוריים על ידי מבקרי בית המשפט" ICON-S-IL Blog‏ (25.4.2021).

[10] אהרן ברק "דברים בערב זיכרון לשופט בנימין הלוי ז"ל" מבחר כתבים כרך ד 369, 369 (2017).

[11] ת"פ גרינוולד, לעיל ה"ש 3, בעמוד 51.

[12] דניאל פרידמן לפני המהפכה: משפט ופוליטיקה בעידן התמימות 238 (2015).

[13] שם.

[14] קרן וידברג השופט ד"ר בנימין הלוי 6 (עבודת סמינריון, אוניברסיטת חיפה – הפקולטה למשפטים, 2009).

[15] מר/57/3 (צבאי מרכז) תובע צבאי נ' רס"ן מלינקי, פ"מ יז 90 (1958).

[16] שם, בעמ' 213–214.

[17] ת"פ (מחוזי י-ם) 40/61 היועץ המשפטי לממשלה נ' אייכמן, פ"מ ה 152 (1961).

[18] מיכל שקד משה לנדוי: שופט 216 (2012).

[19] William Schabas, The Contribution of the Eichmann Trial to International Law, 26 Leiden J. Int’l L. 667, 692 (2013) ("The pronouncements on universal jurisdiction in Eichmann are probably the most influential finding of the judgments… [I]t was almost immediately accepted as a precedent in international law… The Eichmann precedent on universal jurisdiction stands essentially unchallenged to this day. It has been affirmed in United Nations reports, in the academic literature, and in case law of international criminal tribunals."); ארנה בן-נפתלי וקרן מיכאל "סמכות השיפוט האוניברסלית והשיח המשפטי המדינתי" המשפט ט 141, 145 (2004).

[20] נתן ברון משפט יצרים ופוליטיקה – שופטים ומשפטנים בסוף המנדט ובראשית המדינה 526 (2014); שקד, לעיל ה"ש 18, בעמוד 127.

[21] אוריאל רייכמן "השופט בנימין הלוי ז"ל – בין לאומיות לליברליזם" עיוני משפט כג(2) 283 (2000).

[22] "בנימין הלוי" אתר הכנסת.

[23] פרידמן, לעיל ה"ש 12, בעמ' 270 ("הלוי היה משפטן ברמה גבוהה ובעל יכולת אנליטית מרשימה"). רייכמן, לעיל ה"ש 21, בעמ' 283.

[24] רייכמן, לעיל ה"ש 21, בעמ' 284.

[25] יצחק אולשן דין ודברים: זכרונות 306–307 (1978); שקד, לעיל ה"ש 18,בעמ' 176–177, 216.

[26] ברון, לעיל ה"ש 20, בעמ' 475, 509. בשן, לעיל ה"ש 1.

[27] ראו שקד, לעיל ה"ש 18, בעמ' 85.

[28] תנועה של אנשי רוח, מימין ומשמאל, שהתחייבה לפעול למען שלמות הארץ ולעידוד העלייה מן התפוצות. "למען ארץ-ישראל השלמה" מעריב 22.9.1967, 24.

[29] בשן, לעיל ה"ש 1.

[30] שם.

[31] הצעת חוק-יסוד: זכויות האדם והאזרח, ה"ח התשל"ג 448 (להלן: הצעת חוק היסוד). ראו את דברי הלוי בדיון בכנסת בעניין החוק בד"כ 17.9.1973, 4437–4440. ראו גם רייכמן, לעיל ה"ש 21, בעמ' 287.

[32] ד"כ 17.9.1973, 4437.

[33] בג"ץ 1877/14 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' הכנסת (נבו 12.9.2017).

[34] בג"ץ 1765/22 משרד תומר ורשה עורכי דין נ' שרת הפנים (נבו 3.7.2022).

[35] בג"ץ 1661/05 המועצה האזורית חוף עזה נ' הכנסת, פ"ד נט(2) 481 (2005).

[36] ראו, למשל, בג"ץ 2592/20 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' ראש הממשלה (נבו 27.5.2020); בג"ץ 3094/93 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' ממשלת ישראל, פ"ד מז(5) 404 (1993); בג"ץ 4267/93 אמיתי –  אזרחים למען מינהל תקין וטוהר המידות נ' ראש ממשלת ישראל, פ"ד מז(5) 441 (1993).

[37] מנחם מאוטנר "ירידת הפורמליזם ועליית הערכים במשפט הישראלי" עיוני משפט יז 503 (1993).

[38] בג"ץ 58/68 שליט נ' שר הפנים, פ"ד כג(2) 477 (1970).

[39] להצעת חוק היסוד, ראו לעיל בה"ש 31.

[40] ראו, למשל, בג"ץ 366/03 עמותת מחויבות לשלום וצדק חברתי נ' שר האוצר (נבו 12.12.2005).

[41] ראו, למשל, בג"ץ 7426/08 טבקה משפט וצדק לעולי אתיופיה נ' שרת החינוך, פ"ד סד(1) 820, 844–845 (2010).

[42] ראו, למשל, בג"ץ 2996/17 ארגון העיתונאים בישראל – הסתדרות העובדים הכללית החדשה נ' ראש הממשלה (נבו 23.1.2019).

[43] גלבוע, לעיל ה"ש 2; ראו גם הטקסט הנלווה לה"ש 4.

[44] מחקרים עכשוויים מצביעים על ההיבטים הערכיים, הפוליטיים והחברתיים של פסקי הדין של בג"ץ ובית המשפט העליון בעשורים הראשונים של המדינה. ראו חריס עיוני משפט, לעיל ה"ש 9; שני שניצר ויורם שחר "בג"ץ בתל אביב: מציאות חלופית אמיתית" עיוני משפט מג 127 (2020); ניר קידר "על הפורמליזם המחנך של בית המשפט העליון המוקדם: עיון מחודש בפסקי הדין בפרשות ב'זרנו ושייב" מחקרי משפט כב 285 (2006).

[45] למשל הנשיא לנדוי אמר שהוא נאלץ "לבלום" את הלוי במשפט אייכמן. שקד, לעיל ה"ש 18, בעמ' 216.

[46] גם חריס שמסתייג ממספר היבטים של התזה של מאוטנר מציין ש"הטענה בדבר המעבר מהנמקה פורמליסטית בשנות ה-50 להנמקה ערכית בשנות ה-80 היא הפחות שנויה במחלוקת מבין ארבע הטענות בדבר מאפייני פסיקת בית המשפט העליון". חריס עיוני משפט, לעיל ה"ש 9, בעמ' 77.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

בלוג בוורדפרס.קום. ערכת עיצוב: Baskerville 2 של Anders Noren.

למעלה ↑

%d בלוגרים אהבו את זה: