האם הכנסת זקוקה לעזרתו של בית המשפט? / רבקה ווייל

אנחנו מצויים במשבר חוקתי שלטוני מתמשך הנובע בין היתר משילוב של שיטה פרלמנטרית עם שיטת בחירות יחסיות וקביעת אחוז חסימה נמוך כתנאי לייצוג בכנסת. בית המשפט מגדיר בפסיקתו את תפקידו במשבר זה כשחקן חיזוק של הכנסת ביחסיה עם הרשות המבצעת. המוטיבציה של בית המשפט להתערבותו היא משולשת: ראשית, הכנסת היא הגוף השלטוני היחיד שנבחר באופן ישיר על ידי הציבור בשיטה פרלמנטרית. שנית, בכנסת יש ייצוג לאופוזיציה ואילו הממשלה מורכבת מנציגי הקואליציה בלבד.[1] שלישית, הממשלה היא בעלת כוח הביצוע ("כוח החרב" בלשון האבות המייסדים של החוקה האמריקאית), ולפיכך חשוב לשמר ולחזק יכולות הכנסת לפקח עליה.[2]

אני מתמקדת ברשימה זו באותם פסקי דין בהם בית המשפט מבקש להתערב ביחסי הכוחות בין הכנסת לממשלה בתוככי הכנסת. איני מבקשת לקרוא תיגר על אותה פסיקה המבקשת לא להסתפק בפעולת רשות מבצעת בלבד ומחייבת את הממשלה או המִנהל לקבל אישור לפעולה באמצעות החלטה של הכנסת או אפילו חקיקה ראשית. פסיקה זו מניחה שהממשלה והכנסת הינם גופים סמי-נפרדים, חיצוניים זה לזה, אשר פעולתם המצטברת נדרשת כתנאי לפעולה. היא אינה מבקשת לעצב מחדש את יחסי הכוחות הפנימיים בין הרשויות. כזו היא הפסיקה הדנה בכלל ההסדרים הראשוניים במסגרתו נדרשת הכנסת להסדיר נושא באופן מפורט בחקיקה ראשית, ולא להותיר את קביעת עיקרי ההסדר לרשות המבצעת.[3] כזו היא גם הפסיקה הדורשת הסמכה מפורשת של המחוקק כתנאי לפגיעה בזכויות אדם.[4] הוא הדין בפסיקה הדורשת מכוח עקרון חוקיות המנהל הסמכה בחוק לפעולה.[5]

ברצוני לאתגר את הפסיקה מהשנים האחרונות המבקשת לסדר מחדש את מאזן הכוחות בין הכנסת לממשלה בתוך הכנסת. למעשה, מדובר בפסיקה שלעיתים אפילו אינה מאזכרת כלל את המילה "אופוזיציה" אבל משמעות ההתערבות השיפוטית היא חיזוק האופוזיציה על חשבון הקואליציה השלטת בכנסת. אבקש לאתגר את המדיניות השיפוטית החדשה הזו מארבעה כיוונים: ראשית, פסיקה זו מזהה את המשטר הפרלמנטרי כגורם להיחלשותה של הכנסת, וכבעיה שבגינה נדרשת התערבות שיפוטית.[6] אני מבקשת לאתגר את התפיסה השיפוטית לגבי מהותו של המשטר הפרלמנטרי. שנית, פסיקה זו מזהה גם את שיטת הבחירות היחסית כבעיה שבגינה הכנסת נחלשה והממשלה התחזקה בתוך הכנסת בשנים האחרונות.[7] אבקש להציע שבית המשפט מניח הנחה אמפירית אשר אינה נתמכת במציאות. ההיפך: מבחינות רבות, בשנים האחרונות, הממשלה נחלשה והכנסת התחזקה מבחינת היחסים הפנימיים ביניהם בתוך הכנסת. שלישית, בהתערבותו השיפוטית בית המשפט משיג תוצאה הפוכה: הוא תורם לטשטוש ההבדלים שעוד קיימים בין כנסת לממשלה בשיטה פרלמנטרית, ובכך חותר תחת מטרותיו בהתערבותו. לבסוף, התערבותו השיפוטית של בית המשפט לא השיגה את התוצאות הספציפיות המקוות בהקשרים בהם ניתנו פסקי הדין. לכן ראוי שבית המשפט יחשב מסלול מחדש בנושא זה. דומה כי נזקה של ההתערבות השיפוטית עולה על תועלתה.

אני מתמקדת בחמישה פסקי דין מהשנים האחרונות (2016–2021) בהם אני מזהה מגמה פסיקתית חדשה המנסה לסדר מחדש את יחסי הכוחות בין הכנסת לממשלה בתוך הכנסת. הראשון, הלכת מתווה הגז במסגרתה בית המשפט פוסל את פסקת היציבות בהחלטת ממשלה אשר נועדה להבטיח לחברות הגז כי התנאים הכלכליים שסוכמו עימן לא ייפתחו בעשור הקרוב.[8] השני, הלכת קוונטינסקי בעניין מיסוי דירה שלישית, במסגרתה בית המשפט מבטל חוק בשל היעדר דיון מספק אודותיו בכנסת.[9] השלישי, הלכת התקציב הדו-שנתי בעניין המרכז האקדמי[10] והרביעי הלכת סתיו שפיר,[11] הלכות במסגרתן בית המשפט מזהה שימוש לרעה בסמכות מכוננת בחקיקת חוק יסוד על דרך הוראת שעה. לבסוף, הלכת אדלשטיין במסגרתה בית המשפט מכתיב את עיתוי בחירת יו"ר הכנסת.[12] פסקי דין אלה מבטאים גישה שיפוטית חדשה לה שותפים שופטים שמרנים וליברלים כאחד.

חשוב לי לאתגר פסיקה זו כיוון שישנם קולות אחרים באקדמיה הישראלית המבקרים את בית המשפט על שאינו עושה די כדי להתערב ביחסי הכוחות בין הכנסת לממשלה בתוך הכנסת.[13] קולות אלה נשענים על כתיבה דומה המצויה במשפט ההשוואתי לפיה על בתי משפט חוקתיים ברחבי העולם לפתח דרישות הליכיות ביחס לבתי מחוקקים כדי להגן על הדמוקרטיה.[14]

אתגור התפיסה השיפוטית לגבי מהות השיטה הפרלמנטרית

בכל אחד מפסקי הדין הרלבנטיים, בית המשפט בוחר להתערב וליתן סעד לעותרים בשל הצורך לחזק את הכנסת מול הממשלה במסגרת השיטה הפרלמנטרית. כך, למשל, בהלכת מתווה הגז, בית המשפט מנמק את התערבותו בכך ש"המציאות הישראלית היא – כך דומה – החלשה מתמדת של כוח הכנסת לעומת כוחה של הממשלה, שכמובן באה לידי ביטוי עז יותר בקואליציות בעלות רוב קטן התלוי לעיתים בגחמות של חברי כנסת אחד או שניים".[15] באופן דומה קובע בית המשפט מפי השופט סולברג בפרשת קוונטינסקי כי "דברים אלו נכונים ביתר שאת בשיטת המשטר הפרלמנטרית הנהוגה בישראל, שבה מחזיקה הרשות המבצעת ברוב מקרב חברי הרשות המחוקקת; כפועל יוצא מכך, בדרך כלל 'שולטת' הממשלה בכנסת הלכה למעשה."[16] בהלכת אדלשטיין בית המשפט מבטא תפיסה דומה כי יו"ר כנסת לעומתי לממשלה, אשר אינו נמנה עם חברי הקואליציה, עשוי להיות דבר רצוי ולחזק את עצמאותה של הכנסת. אסור לכנסת להיות "להקת המעודדות של הממשלה."[17]

פסקי דין אלה מבטאים אפוא את ההבנה של בית המשפט כי השיטה הפרלמנטרית לא יוצרת הפרדה הרמטית בין הכנסת לממשלה. אבל הם לוקים בכך שאינם מכירים בכך שחולשת הכנסת היא בחירה מודעת של שיטה פרלמנטרית. השיטה הנשיאותית הטהורה מזמינה וצופה עימות בין בית מחוקקים לבין רשות מבצעת כי עימות שכזה לא גורר מעגלי בחירות חוזרים ונשנים. גם אם לא עובר תקציב בשיטה נשיאותית, הנשיא לא הולך הביתה. לכל היותר, יש שיתוק של מערכת הממשל, פקידים מפוטרים בהיעדר יכולת לשלם משכורות, אבל אין סכנה ליציבות המדינה.[18] בשונה, שיטה פרלמנטרית בוחרת במודע לצמצם את בחירת הציבור לייצוג בפרלמנט. ממילא הממשלה לא קמה, אם אין לה רוב אקטיבי או פסיבי התומך בה בבית המחוקקים. השיטה הפרלמנטרית בוחרת ליצור זהות בשליטה בבית המחוקקים וברשות המבצעת. ממילא הרשות המבצעת שולטת ברוב בפרלמנט. עם זאת, מאזן הכוחות נשמר כי הרשות המחוקקת יכולה לפטר את הממשלה באמצעות הצבעת אי אמון. גם תחת שיטת אי האמון הקונסטרוקטיבי המצויה בישראל, ניתן להביא להפלת ממשלה באמצעות אי מעבר חוק תקציב.[19] גם שישים ואחד חברי כנסת רשאים להרכיב ממשלה חלופית ללא בחירות. התערבות בית המשפט כדי לייצר או להגביר "לעומתיות" בין בית מחוקקים לבין ממשלה, עלולה לתרום לריבוי מערכות בחירות בישראל ולסכנה ליציבותה של המדינה.

אתגור התפיסה השיפוטית לגבי השפעתן של בחירות יחסיות

בית המשפט מכיר בכך ששיטת הבחירות היחסיות "אשמה" בחולשתה של הכנסת.[20] אולם בית המשפט לא לוקח בחשבון כי שיטת הבחירות היחסיות מחלישה גם את הממשלה. בחינה אמפירית של יחסי הכוחות בין כנסת לממשלה בישראל מעלה כי בהיבטים רבים כוחה של הכנסת ביחס לממשלה בתוככי הכנסת התחזק מבחינה מספרית, ביחס לעשורים הראשונים לקיום המדינה. במאמרי "הלכת יולי אדלשטיין וכרונולוגיית יחסי הכוחות בין כנסת לממשלה בישראל",[21] אני מחלקת את התפתחות יחסי הכוחות בין שני הגופים לארבע תקופות שלוקחות בחשבון הן את המהפך השלטוני הראשון והן את המעבר לשיטת בחירות ישירות לראשות ממשלה וביטולה (1949–1977, 1977–1996, 1996–2003, 2003 עד מרץ 2021). ברשימה זו אתמקד בשתי התקופות שממסגרות את הדיון.

בשנותיה הראשונות של ישראל, הקואליציה שלטה בממוצע בשני שליש מהכנסת. לעומת זאת, בתקופה האחרונה הממשלה שולטת בקושי ברוב בכנסת. בה בעת, בשתי התקופות, ממוצע מספר סיעות האופוזיציה הוא זהה.[22] לפיכך, לא קשה יותר לאופוזיציה להתארגן לפעילות כיום בהשוואה לעבר. למעשה, מאז קום המדינה, החקיקה הפרטית התעצמה הן במספרים מוחלטים והן כאחוזים מכלל החקיקה המתקבלת.[23]

מקום ישראל עד שנת 1996, המפלגה הגדולה בקואליציה שלטה בממוצע ב-61% ממנה. מאז ביטול הבחירות הישירות לראשות הממשלה בשנת 2003 ועד מרץ 2021, מפלגת השלטון שלטה בממוצע רק ב-53% ממנה.[24] בשל חולשתה, מפלגת השלטון חייבת כיום להתפשר עם סיעות אחרות לאורך כל תקופת כהונתה. שעה שמחברים רבים הטיחו ביקורת קשה במשמעת קואליציונית,[25] זו אינה מונעת מחברי הכנסת להביע עמדות עצמאיות. משמעת קואליציונית היא בעלת השלכות מוגבלות בלבד, כפי שמעידה העובדה שממשלות ישראל אינן שורדות בממוצע מעל שנתיים מאז קום המדינה.

בתקופת היסוד של ישראל, הפער בין מפלגת השלטון למפלגה הגדולה באופוזיציה עמד בממוצע על עשרים ושמונה חברי כנסת. בתקופה האחרונה הוא קטן לפער ממוצע של עשרה חברי כנסת.[26] משך כהונת ממשלות המעבר בישראל הכפיל את עצמו מכ-81 יום בממוצע ל-158 יום בממוצע בתקופה האחרונה. ממשלות מעבר הן חלשות, משום שהלכת וייס ובנותיה קבעו כי עליהן לנהוג באיפוק, אלא אם יש להן צורך חיוני בעשייה.[27]

יתירה מכך, פסקי דין אלה בהם בית המשפט נחלץ לעזרתה של הכנסת בשם ההנמקה השיפוטית של ממשלה חזקה וכנסת חלשה, כולם נטועים בנסיבות עובדתיות בהן הממשלות היו חלשות מאוד. ממשלות צרות,[28] ממשלות מעבר בשפל כוחן,[29] או ממשלות שהיו נתונות במשבר קואליציוני חריף.[30]  למעשה, בית המשפט העליון נחלץ לעזרתה של הכנסת בשם תיאוריית חוזקה של הממשלה, גם כשהממשלה הייתה באפיסת כוחות.

ההתערבות השיפוטית מטשטשת את ההבדלים בין שתי הרשויות

לא זו בלבד שההתערבות השיפוטית שנועדה לסדר מחדש את יחסי הכוחות בין הכנסת לממשלה בתוככי הכנסת אינה נתמכת באופיה של שיטת המשטר בישראל, אלא יש בה כדי לטשטש את ההבדלים שבכל זאת קיימים בין רשות מחוקקת למבצעת בשיטה פרלמנטרית. כך, ההתערבות השיפוטית נעשית בשם רצון להגביר את ההפרדה בין כנסת לממשלה אך חותרת תחת ההגיון שבבסיס התערבותה.

בפרשת מתווה הגז בית המשפט פוסל את פסקת היציבות שהיוותה חלק מהחלטת ממשלה בין היתר משום שכבילת שיקול דעת הממשלה מהווה כבילת שיקול דעת הכנסת.[31] בכך, בית המשפט משטח את ההבחנה בין כנסת לממשלה בשיטה פרלמנטרית וחותר תחת ההיגיון של פסקי הדין שאינם מסתפקים בפעולת ממשלה אלא דורשים גם פעולת כנסת.

בפרשת קוונטינסקי בית המשפט מחיל בפועל את דרישות המשפט המנהלי על חקיקת הכנסת, ובעיקרן את דרישת הדיון הנאות.[32] ההיגיון של המשפט המנהלי הוא בין היתר שהרשות המנהלית חייבת בדיון נאות דווקא כי אינה גוף נבחר המייצג את הציבור מכוח זהות חבריו. עד הלכת קוונטינסקי, זו אף הייתה הסיבה שדרישת הדיון הנאות לא הוחלה על הכנסת, שחבריה נבחרים ישירות על ידי הציבור על מנת לחוקק.[33] החלת המשפט המנהלי על חקיקת הכנסת משטחת שוב את ההבדל בין פעולת כנסת לפעולת רשות מבצעת.

בפרשות שעסקו בתקציב הדו-שנתי בית המשפט מבקר חקיקת חוק יסוד על דרך הוראת שעה. דעתו גם לא נוחה מתקציב דו-שנתי שמצמצם את הפיקוח של הכנסת על הרשות המבצעת ואת ההזדמנויות להפיל ממשלה אם היא לא מגייסת רוב של שישים ואחד חברי כנסת.[34] עם זאת, דווקא עדיף עיגון על דרך הוראת שעה בהסדרים משפטיים שאין דעתנו נוחה מתוכנם. בדרך זו אנו דווקא מגבירים את הפיקוח של הכנסת על הממשלה. המשמעות של הוראת שעה היא שהליך החקיקה שלה זהה להליך החקיקה של כל חוק או חוק יסוד אחר אבל ברירת המחדל היא שפג תוקפה לאחר תקופת זמן קצובה וקצרה. לכן, דווקא מי שרוצה לחזק את מעמד הכנסת מול הרשות המבצעת צריך לשמר את מנגנון הוראת שעה בהסדרים בעייתיים מבחינה תוכנית.[35] אין בדברים אלה כדי לעמעם מחובת בית המשפט להזהיר את עצמו שהוראת שעה לא צריכה לשמש סיגנל אוטומטי לצמצום היקף הביקורת השיפוטית רק משום שמדובר בחוק שתפוגתו קרובה.[36]

ולבסוף, בהלכת אדלשטיין בית המשפט אינו מאבחן בין רוב מזדמן של חברי כנסת לבין רוב קואליציוני. כאשר מדובר בהחלפת יו"ר כנסת המהווה מינוי קבע כי לא ניתן להסירו אלא בשל התנהגות שאינה הולמת וברוב של 90 מתוך 120 חבר כנסת,[37] אזי מן הראוי שרק רוב קואליציוני ימנה אותו. בדרך זו יימנע עימות מתמיד בין הכנסת לבין הממשלה, שסופו בהקדמת הבחירות.

הפסיקה לא מביאה לתוצאות המיוחלות

כל פסקי הדין הללו לא הביאו לתוצאות שבית המשפט או הציבור ציפה להן. בהלכת מתווה הגז, הממשלה התחייבה מחדש למתווה באופן מרוכך יותר אשר אינו משנה יסודית את תוכנו.[38] לראיה גם לא סטו ממתווה זה מאז אומץ. הלכת קוונטינסקי היא בבחינת גזירה שבלתי אפשרי לעמוד בה. היא קובעת רף להליך החקיקה שכבר הופר מזמן. יש עתירות רבות שטוענות לביטול חוקים מכוח הלכת קוונטניסקי אך אף אחת לא התקבלה עד כה.[39] למעשה, חוק היסוד שעסק בממשלת חילופים או חוקים שעסקו בקורונה נחקקו מהר יותר מחוק מיסוי דירה שלישית.[40] גם לפני חקיקתו של חוק מיסוי דירה שלישית, חוק רמת הגולן או חוק מטבע השקל החדש עברו ביום אחד.[41] הלכות התקציב הדו-שנתי הביאו לכך שהכנסת ענתה לפורמליזם הפסיקתי בפורמליזם חקיקתי ועשתה לפלסתר את הוראות בית המשפט. כבר בשנת 2018 עבר חוק תקציב שנתי שנה מראש לשנת 2019. באופן דומה בשנת 2021 הועבר ביום אחד תקציב לשנת 2021 ולשנת 2022. המחוקק לא קרא ליצורים אלה תקציבים דו-שנתיים. מדובר בשני חוקי תקציב חד-שנתיים, "אחד לשנה הזו ואחד לשנה הבאה."[42]  לבסוף, בהלכת אדלשטיין המנצחים בבית המשפט היו למפסידים בשדה הפוליטי. יש עתיד והעבודה שנמנו עם העותרים זכו בבית המשפט אבל לא הם קבעו את זהות יו"ר הכנסת או הרכב הממשלה.[43]

סוף דבר

ברשימה זו התמקדתי בחמישה פסקי דין שניתנו מאז שנת 2016. בכולם התקבלו העתירות ובית המשפט בחר להתערב כדי לחזק את הכנסת על חשבון הממשלה בתוככי הכנסת. בכולם התנהגות המשיבים לא הפרה חוק, חוק יסוד או תקנון הכנסת. בית המשפט בחר להתערב בשם תפיסה שהכנסת זקוקה לעזרת בית המשפט כדי להתמודד עם ממשלה בשיטה פרלמנטרית עם בחירות יחסיות. התערבות שיפוטית זו גם ביטאה נכונות הולכת וגוברת של השופטים להתערב במעשי המחוקק: מהתערבות בהחלטת ממשלה (מתווה הגז), להתערבות בהליך חקיקת חוק (קוונטינסקי), להכתבת עיתוי הצבעה לא הפיכה על יו"ר כנסת (אדלשטיין), להתערבות בהליך חקיקת חוק יסוד (הלכות התקציב הדו-שנתי).

פסיקה זו משקפת טרנספורמציה ביחסו של בית המשפט לכנסת ישראל: עברנו משיטה של עליונות מחוקק עד המהפיכה החוקתית לעולם של עליונות החוקה לעולם בו הכנסת כה חלשה עד כי היא זקוקה לעזרתו של בית המשפט. לו הייתה הכנסת כה חלשה כילד החלש בגן הזקוק לעזרת הגננת, לא התערבותה של "הגננת" היה בה כדי להושיעה. אולם הכנסת אינה כה חסרת אונים. בתקופת כהונת הממשלה ה-36, נוכחנו לדעת שיש לאופוזיציה כלים כדי להקשות על עבודת ממשלה. פתאום גילינו שניתן להשתמש בפיליבסטר, להתנגד לקיזוזים בהצבעות בכנסת, לסרב לתמוך בחקיקה ממשלתית באופן גורף ולחייב את ראש הממשלה להגיע לדיון בכנסת באופן עיתי.[44] יש צורך להקנות כלים נוספים כדי לחזק את האופוזיציה בישראל.[45] אבל חיזוק זה צריך שיבוא מהכנסת ולא על דרך התערבות שיפוטית, שאינה מבוססת בחוק או בחוק יסוד, ואינה נתמכת בהגיון משטרי. התערבות שיפוטית שכזו אינה מחזקת את הכנסת אבל יש בה כדי להחליש את בית המשפט.  


רבקה ווייל היא פרופ' חבר, בית ספר הארי רדזינר למשפטים, אוניברסיטת רייכמן. רשימה זו מבוססת על הרצאה שנתתי ב-17.5.2022 במסגרת כנס לכבודו של פרופ' יורם שחר על "משפט, היסטוריה ותרבות בישראל" באוניברסיטת תל-אביב. ההרצאה ניתנת לצפיה בלינק. רשימה זו היא חלק מפרוייקט מחקר גדול יותר על אופיה של השיטה הפרלמנטרית הישראלית בראי השוואתי. מחקר זה (3080/21) נתמך על ידי הקרן הלאומית למדע. אני מודה לקרן אסף ולירדן כרמלי על העזרה המצוינת במחקר. אני מודה לגב' שני שניצר על העריכה המעולה.

ציטוט מוצע: רבקה ווייל "האם הכנסת זקוקה לעזרתו של בית המשפט?" ICON-S-IL Blog‏ (5.8.2022).


[1]Rivka Weill, Judicial Intervention in Parliamentary Affairs to Prevent a Coup d'état, 81 Maryland L. Rev. 297 (2021).

[2] רבקה ווייל "בריאות התקציב או תקציב הבריאות – מה עדיף בראייה חוקתית?  משפט ועסקים ו 157, 184 (2007).

[3] ראו, למשל, בג"ץ 3267/97 רובינשטיין נ' שר הביטחון, פ"ד נב(5) 481 (1998).

[4] ראו, למשל, בג"ץ 11163/03 ועדת המעקב העליונה לענייני הערבים בישראל נ' ראש ממשלת ישראל, פ"ד סא(1) 1 (2006); בג"ץ 10203/03 "המפקד הלאומי" בע"מ נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד סב(4) 715 (2008).

[5] ראו, למשל, בג"ץ 6446/96 העמותה למען החתול נ' עיריית ערד, פ"ד נה(1) 769 (1998).

[6] בג"ץ 4374/15 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' ראש ממשלת ישראל, פס' קטה לפסק הדין של המשנה לנשיאה רובינשטיין (נבו 27.3.2016) (להלן: הלכת מתווה הגז); בג"ץ 10042/16 קוונטינסקי נ' כנסת ישראל, פס׳ 39 לפסק הדין של השופט סולברג (נבו 6.8.2017); בג"ץ 16/8260 המרכז האקדמי למשפט ולעסקים נ' כנסת ישראל, פס׳ יא לפסק הדין של המשנה לנשיאה (בדימ') רובינשטיין (נבו 6.9.2017); בג"ץ 2144/20 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' יושב ראש הכנסת, פס׳ 15 לפסק הדין של הנשיאה חיות (נבו 23.3.2020) (להלן: הלכת אדלשטיין); בג"ץ 5969/20 שפיר נ' הכנסת, פס׳ 35 לפסק הדין של השופטת ברק-ארז (נבו 23.5.2021).

[7] ראו, למשל, הלכת אדלשטיין, לעיל ה"ש 6, בפס׳ 2 לפסק הדין של השופט עמית.

[8] הלכת מתווה הגז, לעיל ה״ש 6.

[9] הלכת קוונטינסקי, לעיל ה"ש 6.

[10] פרשת המרכז האקדמי, לעיל ה"ש 6.

[11] הלכת שפיר, לעיל ה"ש 6. פרשות המרכז האקדמי ושפיר ביחד להלן: הלכות התקציב הדו-שנתי.

[12] הלכת אדלשטיין, לעיל ה"ש 6.

[13] גילה שטופלר ״בית המשפט העליון כבלם מפני השתלטות עוינת של הממשלה על סמכויות הכנסת״ ICON-S-IL Blog‏ (25.3.2018); סוזי נבות ״התערבות הכרחית של בג"ץ למען הגנת הכנסת״ Ynet (24.3.2020); עמיחי כהן ויניב רוזנאי "פופוליזם והדמוקרטיה החוקתית בישראל" עיוני משפט מד 87 (2021).

[14] ראו, למשל, Stephen Gardbaum, Comparative Political Process Theory, 18 Int’l J. Const. L. 1429 (2020).

[15] הלכת מתווה הגז, לעיל ה״ש 6, בפס' קכח לפסק הדין של המשנה לנשיאה רובינשטיין.

[16] פרשת קוונטינסקי, לעיל ה"ש 6, בפס׳ 39 לפסק הדין של השופט סולברג. ראו גם פרשת המרכז האקדמי, לעיל ה"ש 6, בפס׳ יא, לח לפסק הדין של המשנה לנשיאה רובינשטיין.

[17] הלכת אדלשטיין, לעיל ה"ש 6, בפס׳ 11 לפסק הדין של הנשיאה חיות.

[18] ווייל" בריאות התקציב", לעיל ה"ש 2, בעמ'  187–186.

[19] ס׳ 36א לחוק-יסוד: הכנסת.

[20] הלכת אדלשטיין, לעיל ה״ש 6, בפס׳ 2 לפסק הדין של השופט עמית.

[21] רבקה ווייל ״הלכת יולי אדלשטיין וכרונולוגיית יחסי הכוחות בין הכנסת לממשלה בישראל״ עיוני משפט מד 321 (2021). ראו גם רבקה ווייל "על יחסי הכוחות בין הכנסת לממשלה בפרספקטיבה היסטורית" ICON-S-IL Blog‏ ‏(5.11.2021).

[22] ווייל "הלכת יולי אדלשטיין, לעיל ה"ש 21, בעמ׳ 332.

[23] דנה בלאנדר וערן קליין חקיקה פרטית 42–44 (נייר עמדה 32, המכון הישראלי לדמוקרטיה 2002); איתי בר-סימן-טוב וגאיה הררי-הייט "שעתן היפה של הוראות-השעה? עלייתה של החקיקה הזמנית בישראל ועקרונות לטיובה" עיוני משפט מא 539, 548–550 (2019). השוו: ענת מאור "כיצד אירעה הצמיחה הדרמטית בחקיקה הפרטית בישראל, 1992–2006המשפט יב 363, 374–391 (2007).

[24] ווייל ״הלכת יולי אדלשטיין״, לעיל ה״ש 22, בעמ׳ 332.

[25]  ראו, למשל, מתן גוטמן "שליטתה של הממשלה על הכנסת והסכם קואליציוני כשריון חוקתי" ICON-S-IL Blog‏ (30.4.2019); כהן ורוזנאי, לעיל ה"ש 13, בעמ' 123–126.

[26] שם.

[27] בג"ץ 00/5167 וייס נ' ראש-הממשלה, פ"ד נה(2) 455 (2001). להרחבה, ראו רבקה ווייל "תקופת בין השמשות: על סמכויותיה של ממשלת-מעבר" משפט וממשל יג 167 (2011).

[28] הממשלה במתווה הגז עמדה על שישים ואחד חברי הכנסת. ראו "היסטוריה: הכנסת העשרים" הכנסת.

[29] הלכת אדלשטיין, לעיל ה״ש 6.

[30] הלכת שפיר, לעיל ה"ש 6, בפס׳ 18 לפסק הדין של הנשיאה חיות. הממשלות בפרשות קוונטינסקי והמרכז האקדמי התמודדו עם משבר גיוס חריף שאיים על קיומן. ההסכמים הקואליציוניים של הממשלה ה-34 עם יהדות התורה וסיעת ש"ס חייבו ביטול סנקציות פליליות ומכסות על לומדי תורה שאינם משרתים בצבא תוך חמשה חודשים מכינון הממשלה.  חקיקה זו בוטלה בבג"ץ 1877/14 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' הכנסת (אר"ש 12.9.2017) (להלן: הלכת גיוס בחורי הישיבות). בין 6 באוגוסט 2017 לבין 12 בספטמבר 2017 ניתנו שלושת פסקי הדין בפרשות קוונטינסקי, המרכז האקדמי וגיוס בחורי הישיבות.

[31] הלכת מתווה הגז, לעיל ה"ש 6, בפס׳ קכ לפסק הדין של המשנה לנשיאה רובינשטיין.

[32] ראו את דעת המיעוט של השופט מזוז. הלכת קוונטינסקי, לעיל ה״ש 6, בפס׳ 30 לפסק הדין של השופט מזוז.

[33] בג"ץ 4885/03 ארגון מגדלי העופות בישראל אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נ' ממשלת ישראל, פ"ד נט(2) 14, פס׳ 29 לפסק הדין של השופטת ביניש (2004).

[34] פרשת המרכז האקדמי, לעיל ה״ש 6, בפס׳ לה לפסק הדין של המשנה לנשיאה רובינשטיין; הלכת שפיר, לעיל ה״ש 6, בפס׳ 20 לפסק הדין של הנשיאה חיות. אני לגמרי מזדהה עם ביקורת זו כמי שהיתה הראשונה להעלות אותה מחוץ לכתלי הכנסת. ראו רבקה ווייל "חוק יסוד כמחטף חוקתי" הארץ (21.6.2009).

[35] ראו גם רבקה ווייל "על שימוש לרעה בסמכות מכוננת ותיקון חוקתי שאינו חוקתי" ICON-S-IL Blog‏ (6.10.2019).

[36]  ראו, למשל, רבקה ווייל "על המגבלות האינהרנטיות על סמכות ההתגברות בחוקה הישראלית: סיפורה של ההתגברות מסעיף 4 לחוק יסוד: הכנסת דרך תיקונים רטרואקטיביים לחוקה וכלה בעקרונות על" ספר גרוניס (אהרן ברק ואח' עורכים, צפוי להתפרסם ב-2022) (מצוי על SSRN מאז 12.4.2019).

[37] ווייל ״הלכת יולי אדלשטיין״, לעיל ה״ש 22, בעמ׳ 347.

[38]  החלטה 1465 של הממשלה ה-34 "תיקון המתווה להגדלת כמות הגז הטבעי המופקת משדה הגז הטבעי 'תמר' ופיתוח מהיר של שדות הגז הטבעי 'לוויתן', 'כריש' ו'תנין' ושדות גז טבעי נוספים" (22.5.2016).

[39] ראו, לדוגמא, בג"ץ 2337/21 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' היועמ"ש (נבו 22.2.2022).

[40]  פרק ח' לחוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום המדיניות הכלכלית לשנות התקציב 2017 ו-2018), התשע"ז–2016. ראו, למשל, בג"ץ 2905/20 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' כנסת ישראל, פס' 11 לפסק דין המשנה לנשיאה (בדימ') מלצר (נבו 12.7.2021) (לגבי משך חקיקת חוק היסוד שעסק בממשלת חילופים).

[41] חוק רמת הגולן, התשמ"ב–1981, ס"ח 6 (התקבל בכנסת ב-14.12.1981, היום בו פורסמה הצעת החוק והונחה על שולחן הכנסת); חוק מטבע השקל החדש, התשמ"ה–1985, ס"ח 216 (התקבל בכנסת ב-2.9.1985, היום בו פורסמה הצעת החוק והונחה על שולחן הכנסת).

 [42] רבקה ווייל "ביקורת שיפוטית על חוקי יסוד: על מורשת חיות ונתניהו"ICON-S-IL Blog‏  (16.12.2021).

[43]  ווייל "הלכת יולי אדלשטיין", לעיל ה"ש 22.

[44] עטרה גרמן ״פיליבסטר ראשון: לילה פוליטי סוער במליאת הכנסת״ מקור ראשון (22.6.2021); שירית אביטן כהן ״מחאת הנטיעות: האופוזיציה ברצף ניצחונות במליאה שלא היה כמותו״ גלובס (12.1.2022).

[45] רבקה ווייל "כיצד לצאת מהמשבר החוקתי בישראל?" המכון הישראלי לדמוקרטיה (22.9.2019).

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com. ערכת עיצוב: Baskerville 2 של Anders Noren.

למעלה ↑

%d בלוגרים אהבו את זה: