עתירה ייצוגית? על הלכת כספי ומשמעויותיה / אורי אהרונסון

  1. כללי

בארבעה פסקי דין שנתן בשנה האחרונה, פיתח בית המשפט העליון מה שנדמה כעילת סף חדשה בבג"ץ: קיומה של עתירה תלויה ועומדת שעוסקת באותו נושא בו הוגשה העתירה החדשה. לפי ההלכה החדשה, מי שמבקש לעתור בנושא שכבר תלויה ועומדת בו עתירה לבג"ץ, נדרש להגיש בקשה להצטרף כעותר לעתירה הקיימת. עתירה עצמאית נוספת – תידחה על הסף. ברשימה הנוכחית אבקש לבקר את ההלכה החדשה במישור המעשי, במישור הנורמטיבי, ובמישור המוסדי. לפחות בחלק מן המקרים, ההלכה צפויה לשלול זכות אישית לעתור נגד המדינה, ליצור תמריצים להתנהלות עתירתית לא-אופטימלית, להקצות עלויות בירור ותיאום באופן לא יעיל, לספק לבית המשפט תשתית פגומה להכרעה, ולהעצים את אופיו של בית המשפט כשחקן שלטוני. ראוי לכן לבחון באופן מובנה ומערכתי את משמעותה של עילת הסף החדשה, טרם אימוצה באופן גורף.

2. עילת הסף החדשה

הכלל החדש נוסח בצורה זו לראשונה בבג"ץ כספי נ' ממשלת ישראל,[1] שם הוגשו במהלך חודש אוגוסט 2021 שלוש עתירות שונות שתקפו את חוקיות הגבלות "התו הירוק" שנקבעו בתקופת "הגל הרביעי" של וירוס הקורונה בישראל. כדרכו בעבר, בג"ץ דן בשלוש העתירות במאוחד (ודחה אותן לגופן). יחד עם זאת, השופט סולברג, שכתב את פסק הדין בהסכמת השופטים אלרון וגרוסקופף, פתח אותו בהתקוממות על ההגשה של העתירות הנפרדות. בית המשפט ציין שהגשה של עתירות נפרדות בעניין ציבורי אחד גורמת לסרבול ההליכים ולבזבוז משאבים, ולכן אין לאפשר אותה; הצורך בשמיעת העותרים הנוספים יתברר במסגרת הליך הבקשה לצירוף עותרים בעתירה הראשונה שהוגשה. העתירה נשמעה אמנם באותו מקרה, אך תוך "התראת דחייה על הסף" למקרים עתידיים.[2]

חודשים ספורים אחרי כן הפעיל בית המשפט העליון את עילת הסף החדשה, בדחותו על הסף את העתירה בבג"ץ אלימלך נ' משטרת ישראל.[3] שם דובר בעתירה שלישית ברצף, שהוגשה על ידי שכנים של ראש הממשלה דאז בנט ברעננה, נגד טיפול המשטרה בהפגנות המתקיימות בסמוך לביתם. בית המשפט, מפי השופט שוחט ובהסכמת השופטים ברון ואלרון, קבע שלא הייתה הצדקה להגשת עתירה נפרדת ועל העותרים היה להגיש בקשה להצטרף לעתירה הראשונה. מפסק הדין ניתן להבין שגם עתירות שאינן מוגשות על ידי עותרים ציבוריים כפופות להלכת כספי, למרות שזו נוסחה מפורשות רק עבור עותרים ציבוריים נעדרי עניין אישי בעתירה.

בשני המקרים האחרונים לפי שעה, שנפסקו בתוך כשבוע ביוני 2022, יושמה כבר ההלכה כעילת סף מן השורה. בבג"ץ ועדת הרבנים לענייני תקשורת נ' שר התקשורת,[4] נדחתה על הסף עתירה בנושא חוקיות ההסדרים שקבע שר התקשורת בנושא ניידות מספרים בקווי טלפון "כשרים" שמשמשים את הציבור החרדי, משום שהוא נדון כבר בפני בית המשפט בעתירה אחרת. העותר במקרה זה היה אמנם ארגון, אך ארגון שהיה שחקן מרכזי בגיבוש ובייצוג העמדה החרדית בתהליך קבלת ההחלטות במשרד התקשורת, כלומר משהו שבין עותר ציבורי מובהק ועותר פרטי. גם כאן קבע בית המשפט, שוב מפי השופט סולברג ובהסכמת השופטים כנפי-שטייניץ וכבוב, שעל העותרים היה לבקש להצטרף לעתירה ציבורית קודמת שהוגשה בנושא, ולכן דין העתירה הנפרדת להידחות. בבג"ץ אמת ליעקב בע"מ נ' ועדת המחירים,[5] מפי השופט כבוב ובהסכמת השופטים עמית וכנפי-שטייניץ, נדחתה על הסף עתירה בנושא "רפורמת דרך שווה" להסדרת השירותים בתחבורה הציבורית בישראל, מטעמים דומים.

כאמור, הרציונל העיקרי שהוצג להחלטות האלה הוא מניעת תקלה דיונית כתוצאה מניהול מקביל של הליכים באותו נושא, שיוביל לבזבוז משאבים שיפוטיים על אותו עניין, מבלי שהעתירה הנוספת תורמת דבר לבירור המהותי של השאלות שעל הפרק. ניתן לשער עם זאת שבית המשפט מבקש גם לצמצם את האפשרות למתן פסיקות סותרות באותו נושא מידי הרכבים שונים, שאינם מודעים לקיומו של הליך מקביל. הפתרון שהציג בית המשפט הוא, כאמור, בקשת הצטרפות לעתירה הקיימת – מה שיאפשר לבית המשפט לבחון אם ההצטרפות תועיל לבירור העתירה ולא תיצור כפילות מיותרת.

פסקי הדין פחות ברורים ביחס להבחנה הדוקטרינרית שהודגשה בעניין כספי בין עותרים ציבוריים המייצגים עניין כללי, ובין עותרים פרטיים שטוענים לפגיעה באינטרס אישי. מן ההחלטות ניתן להבין שהאיסור על הגשת עתירות נפרדות חל במיוחד במקרה הראשון, של עותרים ציבוריים התוקפים מדיניות כללית, בעוד במקרה של עותר פרטי שעומד על זכויותיו האישיות ניתן יהיה להגיש עתירות נפרדות. אך פסקי הדין הנוספים טשטשו את ההבחנה, וניתן להבין מהם שגם עתירות בעלות היבט אישי עשויות להיחשף לסילוק על הסף אם אדם או ארגון אחר עתר באותו נושא קודם לכן.

3. ביקורת ההלכה החדשה

פשוט יחסית להבין את ההעדפה המוסדית של בית המשפט, ששאלות משפטיות יבוררו בפניו במסגרת עתירה אחת, ולא יידונו במקביל בהליכים נפרדים. כאמור, זה גם חוסך משאבים שיפוטיים, וגם מונע פסיקות סותרות. המענה שנתן בית המשפט לעותרים היה באמצעות הגשת בקשה להצטרף לעתירה התלויה ועומדת. למענה זה כמה חסרונות בולטים.

ראשית, בג"ץ אינו מנהל מרשם פומבי של העתירות התלויות ועומדות בו, על נושאיהן; ועל העותרים אין חובה לפרסם בציבור את העתירות שהגישו. למעשה, לא ברור מפסקי הדין מה הדרך שבה עותרים אמורים לדעת על קיומן של עתירות מקבילות בנושאים דומים או זהים. נראה לכן שיש קושי ממשי להעמיד אותם בחזקת יודעים עד כדי סילוק עתירותיהם על הסף. אמנם, בפרשות אלימלך וועדת הרבנים היה לבית המשפט מידע נקודתי על כך שהעותרים המאוחרים ידעו על העתירות הקודמות, אך ידיעה בפועל על קיומה של עתירה אחרת לא נקבעה כתנאי להחלת הדוקטרינה. למעשה, נראה שלבית המשפט עצמו יכולת טובה יותר לרכז את המידע על עתירות שעוסקות בנושאים דומים – זהו מוסד יחיד עם מערכת ריכוזית של ניהול מידע, ולא רשת מבוזרת של עותרים שעלויות התיאום והעברת המידע ביניהם גבוהות. ואכן, בית המשפט מוסמך לאחד את הדיון בתיקים שבפניו אשר עוסקים בנושאים דומים, כך שיידונו ויוכרעו במשותף, והוא עושה זאת באופן תדיר.[6] ספק אם העלויות המוסדיות של מנגנון זה אמנם גבוהות מן העלויות החברתיות והמערכתיות של התמודדות עם בקשות הצטרפות לעתירות קיימות.

בה בעת, יש לזכור שבבית המשפט העליון מתנהלים באופן תדיר ערעורים מקבילים בפני הרכבים שונים שעוסקים בנושאים דומים או זהים וקובעים הלכה בעלת תחולה ציבורית-כללית, למשל פרשנות הוראה חוקית המתעוררת בהקשרים שונים, או אופן הפעלת שיקול הדעת ביחס למושגי שסתום בחקיקה. הכלי העיקרי של בית המשפט ליישוב סתירות שמתעוררות במצבים כאלה בין הרכבים שונים – אם הדיון בתיקים לא אוחד – הוא הדיון הנוסף;[7] ולא סילוק על הסף של הערעורים המאוחרים. קשה להבין מדוע דווקא בהקשר של בג"ץ נדרש הליך חלופי.

שנית, עילת הסף החדשה, כפי שנוסחה בפסקי הדין הקצרים, אינה מעמיקה במשמעויות הדיוניות שלה לניהול העתירה המקורית, אם וכאשר יצטרף לה העותר החדש. למשל, מה יהיה מעמד העותרים השונים בעתירה, הן זה מול זה והן מול המשיבים? מה יהיה דין מחלוקת בין העותרים השונים על הטענות המשפטיות הראויות להיטען, ומה יקרה אם העותר המקורי יבחר לסגת מן העתירה או להתפשר? כזכור, ההצדקה לצירוף עותרים נוספים לעתירה הקיימת מבוססת על יכולתם של העותרים להביא קול חדש ושונה שאינו מבוטא כבר בעתירה המקורית. כלומר ההנחה היא שתהיה שונות מובהקת בין העותרים המקוריים והחדשים – אך כעת יהיה עליהם לנהל את אותה עתירה במשותף. עילת הסף החדשה גם לא מספקת פתרון לעותרים חדשים במצבים בהם העתירה הראשונה תסולק על הסף מטעם כלשהו שנוגע לעותרים הראשונים, לפני הצירוף או אחריו. ככלל, אין בהלכה החדשה הנחיה לעותרים במצב בו עתירה קודמת באותו נושא כבר הסתיימה: האם הצטרפות לעתירה אחרת משולה ל"סעד חלופי" שיש לבקשו ללא שיהוי? ההלכה החדשה גם לא נותנת מענה למקרים בהם ההליכים שעוסקים באותם נושאים הם מסוגים שונים – למשל ערעור ועתירה, שלעתים נשמעים במאוחד.[8]

שלישית, ואולי חשוב מכל, ההלכה החדשה מקנה, באופן שרירותי, יתרון משמעותי לעותר הראשון בזמן בעניינים ציבוריים. כידוע, צירוף עותר לעתירה קיימת הוא מסלול עם סיכויים נמוכים בהרבה לצליחת סף בית המשפט, משום שאז צריך לשכנע את בית המשפט שהוספת העותר להליך "תשתלם", כלומר תביא יותר תועלת לבירור הנושא מאשר העלויות הכרוכות בניהול הליך מרובה משתתפים. אכן, כל (!) המובאות ששימשו את השופט סולברג בעניין כספי לתמיכה בעילת הסף החדשה הן מפסקי דין ותיקים של בג"ץ ששללו צירוף עותרים נוספים לעתירה קיימת משום שהתועלת שהיו מביאים לדיון הקיים נפלה מהעלות שבסיבוך ההליך באמצעות העמסתו במשתתפים נוספים.[9] המשמעות היא קידומו של "מירוץ לתחתית": יצירת תמריץ להגשה מהירה של העתירה, כדי לזכות בזכות הייצוג של העניין הציבורי בפני בג"ץ. בין היתר, תמריץ כזה עומד בסתירה לדרישה של בית המשפט מעותרים ציבוריים, שהתעצמה בשנים האחרונות, להגיש עתירות רק ברמת בשלות גבוהה, עם תשתית עובדתית מגובשת ולאחר מיצוי הליכים משמעותי.[10] אכן, לפחות בחלק מהמקרים ניתן לצפות שעילת הסף החדשה – שמטרתה לכאורה לשפר את איכות הבירור של עניינים ציבוריים בפני בג"ץ (באמצעות ריכוזם בהליך אחד) – תוביל דווקא לתוצאה ההפוכה: הפקדת כוח הייצוג בעניינים ציבוריים בבג"ץ בידי העותרים המהירים, ולא בהכרח האיכותיים. אמנם, גם העתירה הראשונה בזמן תצטרך לעמוד בדרישות הסף של בשלות ותשתית עובדתית מספקת, אך ניכר שדרישות אלה מציבות רף נמוך יותר מאשר התנאים להצטרפות כעותר לעתירה קיימת.

4. מעתירה ציבורית לעתירה ייצוגית: האתגר המוסדי האמיתי שברקע הלכת כספי

אני סבור שברקע להלכת כספי עומדת מבוכה מוסדית מובנית של בית המשפט העליון, שבשבתו כבג"ץ מכהן למעשה הן כערכאה ראשונה, הן כערכאה אחרונה, והן כקובע תקדים מחייב. משמעות המצב הזה היא ששאלות עקרוניות רבות במשפט ציבורי עשויות להגיע להכרעה בפני בית המשפט העליון פעם אחת ויחידה, ושהתוצאה שתינתן באותו הליך – לשבט או לחסד – תחול מעשית על כל בעלי העניין המושפעים מן העתירה.[11] נתון זה מטיל על בית המשפט אחריות רבה לתוצאות בכל הליך; ומבחינה חברתית מייצר ציפייה שבפני בית המשפט תונח העתירה המתאימה ביותר לצורך הכרעה מדויקת ככל הניתן. השאלה המוסדית האמיתית היא אפוא איך לעצב את ההליך הבג"צי כך שהעתירות שבית המשפט דן בהן יספקו את התשתית האיכותית ביותר להכרעה נכונה.

כפי שראינו, אין סיבה לחשוב שכלל לפיו "כל הקודם זוכה" יבטיח תוצאה זו, ולמעשה יש סיבות לחשוב שזהו כלל שיוביל לפגיעה באיכות הממוצעת של העתירות. גם עילות הסף בבג"ץ קובעות אולי רף מינימום לאיכות העתירות, אך הן אינן עוסקות באופטימום – הן מבטיחות שבג"ץ לא ידון בעתירות לא מתאימות כלל, אך אינן מוודאות שבג"ץ ידון בעתירות המתאימות ביותר.

כדאי להבחין שבמשפט האזרחי קיים הליך אנלוגי לעתירה הציבורית לבג"ץ, שפיתח מענה מורכב ועשיר לאתגר זה ממש: התובענה הייצוגית. גם בתובענה הייצוגית מנוהל הליך אחד, ראשון ואחרון, שתוצאתו תחייב את כל חברי הקבוצה המושפעת מן הטענות המשפטיות הנכללות בו, כלומר הוא בעל תחולה כללית-ציבורית. העותר הציבורי לבג"ץ שקול, בראייה זו, לתובע הנציג בתובענה הייצוגית. אלא שכאן מסתיים הדמיון בין ההליכים ונחשפים הפערים: כדי לאפשר לאדם או לארגון לכפות את תוצאות הייצוג שלו על כל חברי הקבוצה, דיני התובענות הייצוגיות יוצרים הסדר ייחודי שמטרתו לוודא שאמנם מנוהלת בפני בית המשפט תובענה אופטימלית שתאפשר לו להכריע באופן שלם ונכון. הסדר זה כולל הליך משמעותי לבחינת איכותו התובע הנציג, התאמתו למשימת הייצוג, ואף החלפתו במידת הצורך; וכן מרשם פומבי של התובענות הייצוגיות המוגשות וחובות פרסום של השלבים השונים בהן – שמטרתם לאפשר לתובעים פוטנציאליים נוספים מתוך הקבוצה להשמיע את קולם ביחס לייצוג ולהחלטות המתקבלות במסגרתו, ואף לצאת מן הקבוצה ולשמר את זכות התביעה האישית שלהם אם אינם מעוניינים בייצוג.[12]

אף היבט מן ההסדרים הללו לא מתקיים בעתירה לבג"ץ, למרות שהשלכותיה המשפטיות דומות, אם לא נכבדות יותר בהתחשב בנגיעתן התכופה בזכויות יסוד ובמבנה המשטר. דבר זה נכון, אגב, הן לעתירות ציבוריות והן לעתירות פרטיות, שבכוחן – אלה כאלה – להוביל לקביעת הלכה מחייבת שתחול על אנשים נוספים בעלי טענות משפטיות דומות.

כיצד ראוי להתמודד עם גרעון מוסדי זה? אחת האפשריות היא לפתח הליך מובנה של "עתירה ייצוגית", שיכלול שלב משמעותי של בחינה מקדמית של עתירות בעלות אופי ציבורי כדי לוודא שאיכותן מאפשרת לבית המשפט להכריע נכונה, ושהוא לא כבול באופן מקרי לעתירה הראשונה שהוגשה לו (או, באופן מדויק יותר, לעתירה ראשונה ששרדה את חסמי הסף בבג"ץ). זה נושא לפיתוח חשיבתי (וחקיקתי), ולא ארחיב בו כאן. אך יש להכיר בכך שבהיעדר הליך משמעותי כזה, הפניה סיטונית של עותרים להגשת בקשות להצטרפות לעתירות מוקדמות סביר שתוביל לירידה באיכותן של עתירות, ולא לשיפורה.

5. ואולי איכות העתירות לא חשובה? בג"ץ בין שלטון ומשפט

הביקורת שהוצגה עד כה להלכת כספי התבססה על ההנחה שבג"ץ זקוק לעתירה "איכותית" כדי לפסוק בצורה מיטבית. כאמור, זה מה שנרמז בפסיקה שלו ביחס לעילות הסף השונות. אבקש עם זאת לסיום לעורר תהיה ביחס להנחה זו ממש. דרך אחרת להבין את פסקי הדין שניסחו והפעילו את הלכת כספי היא שהם מבטאים תפיסה יותר "שלטונית" ופחות "בית משפטית" של תפקידו של בג"ץ. כוונתי לתפיסה לפיה התשתית העובדתית, ויותר מכך התשתית המשפטית, שהעותרים מניחים בפני בית המשפט אינה חיונית לבית המשפט לצורך פסיקת הדין. לפי הבנה זו, תפקידם של העותרים מתמצה, בעיקרו של דבר, בהבאת שאלות משפטיות חשובות לבית המשפט. מרגע שהשאלה הונחה לפתחו, בית המשפט – באמצעות המשאבים המשפטיים הזמינים לו, ובאמצעות המידע שמספקים לו נציגי המדינה, המוחזק כמהימן – הוא שאמון על זיהוי הקטגוריות המשפטיות הרלוונטיות ועל פיתוח הדין ביחס אליהן. בגישה כזו, זה לא מאוד משנה מיהו העותר שבידיו יופקד הכוח לייצג את העניין המשפטי – כי האחריות על כך היא בידי השופטות והשופטים עצמם.

לגישה הזו יש ראיות מסוימות בפרקטיקה של בית המשפט העליון. למשל, העובדה שכיום בבג"ץ אין הליך ממשי של גביית ראיות ועימות עם עדויות;[13] התפקיד הידוע של פרקליטי מחלקת בג"צים כרכזי המידע השלטוני עבור בית המשפט; והחירות שיש לבג"ץ להסתמך בפסיקתו על דוקטרינות משפטיות שלא נטענו בידי הצדדים. בה בעת, בשיטה שלנו, שבה הגישה לבג"ץ פתוחה לכל, לא התגבשה אליטה של עורכי דין כשירים במיוחד שניתן לצפות שיספקו תשתית משפטיות טובה במיוחד לפסיקותיו של בית המשפט: אין לנו "supreme court bar". ניתן לטעון אפוא שיש סיבות טובות לצפות ששופטי ושופטות בית המשפט, והצוותים המסייעים להם, יוכלו לפצח את השאלות המשפטיות שעתירות מעוררות באיכות גבוהה יותר ובעלויות נמוכות יותר מאשר יוכלו עורכי הדין השונים המביאים את העתירות.

אלא שגישה זו מרחיקה את בית המשפט מהעוגנים הדיוניים והאפיסטמיים הקלאסיים שלו, שהם מקור מובהק ללגיטימציה שלו כמוסד אדברסרי שמפרש את הדין בהתחשב באופן שבו נטען על ידי צדדים מסוימים ומיושם על עובדות קונקרטיות, ולא כגוף שלטוני-חקיקתי העוסק בשאלות מופשטות. האם בית המשפט מוכן לזנוח את היסודות הללו ולאמץ באופן גלוי את מעמדו כשחקן שלטוני מובהק?

6. סיום

ניכר שבשנים האחרונות בג"ץ נמצא בתקופה של בדיקה ביחס לגבולות הגישה אליו, בין היתר נוכח מתקפות פוליטיות על הלגיטימיות של מעמדו במערכת החוקתית הישראלית. בה בעת, קצת יותר קשה לזהות את התיאוריה המארגנת שבבסיס ההחלטות הנקודתיות השונות שלו לאפשר או לסלק עתירות על הסף בנסיבות שונות. ספק אם קביעה "על הדרך" של עילות סף חדשות, ללא בחינה של משמעויותיהן המערכתיות, היא האמצעי לפיתוח תיאוריה כזו.


אורי אהרונסון הוא חבר סגל הפקולטה למשפטים, אוניברסיטת בר-אילן. ori.aronson@biu.ac.il. תודה לשני שניצר ולאדם שנער על הערות מועילות.

ציטוט מוצע: אורי אהרונסון "עתירה ייצוגית? על הלכת מתי כספי ומשמעויותיה" ICON-S-IL Blog‏ (11.7.2022).


[1] בג"ץ 5322/21 כספי נ' ממשלת ישראל (נבו 14.9.2021).

[2] שם, בפס' 2, 4.

[3] בג"ץ 546/22 אלימלך נ' משטרת ישראל (נבו 26.1.2022).

[4] בג"ץ 4031/22 ועדת הרבנים לענייני תקשורת נ' שר התקשורת (נבו 22.6.2022).

[5] בג"ץ 4218/22 אמת ליעקב בע"מ נ' ועדת המחירים (נבו 30.6.2022).

[6] הדוגמאות רבות מספור, אך ניתן לציין כהמחשה עתירות חוקתיות בולטות שבהן נדונו במאוחד עתירות רבות ומגוונות: ראו למשל בג"ץ 1661/05 המועצה האזורית חוף עזה נ' כנסת ישראל, פ"ד נט(2) 481 (2005) (אחת עשרה עתירות נגד תכנית ההתנתקות); או בג"ץ 5555/18 חסון נ' כנסת ישראל (נבו 8.7.2021) (חמש עשרה עתירות נגד חוק-יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי).

[7] ראו ס' 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (דיון נוסף יינתן, בין היתר, "אם ההלכה שנפסקה בבית המשפט העליון עומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון").

[8] ראו, למשל, רע"א 291/99‏ ד.נ.ד. אספקת אבן ירושלים נ' מנהל מס ערך מוסף, פ"ד נח(4) 221 (2004) (נדון במאוחד עם עתירות לבג"ץ); בג"ץ 7146/12 אדם נ' הכנסת, פ"ד סו(1) 717 (2013) (נדון במאוחד עם ערעורים מבית המשפט לעניינים מנהליים).

[9] בג"ץ כספי, לעיל ה"ש 1, בפס' 2.  

[10] ראו, למשל, אדם שנער "על חוסר הגיונה של הדרישה למיצוי הליכים בעתירות חוקתיות" ICON-S-IL Blog‏ (24.8.2020); אריאל בנדור "חוקתיות שפיטתית בישראל" ס' 4–5 ICON-S-IL Blog‏ (14.2.2021).

[11] בית המשפט העליון רשאי אמנם לסטות מתקדימיו-הוא, אך נדיר מאוד שיעשה זאת. ראו, למשל, מיכל טמיר "עלותו השקועה של התקדים" דין ודברים א 211 (2004).

[12] ראו ס' 4, 6, 8, 11, 15, 16, 18, 19 ו-25 לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006.

[13] זה לא תמיד היה המצב: בג"ץ מוסמך להורות על חקירה נגדית של מצהירים (ראו תק' 18 לתקנות סדר הדין בבית המשפט הגבוה לצדק, התשמ"ד-1984); ובעבר זו גם היתה הפרקטיקה המקובלת. ראו יצחק זמיר "ראיות בבית-המשפט הגבוה לצדק" משפט וממשל א 295, 312–314 (1993).

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com. ערכת עיצוב: Baskerville 2 של Anders Noren.

למעלה ↑

%d בלוגרים אהבו את זה: