מיני-סימפוזיון לזכר יוסף רז – חלק ג' | לזכרו של הפילוסוף יוסף רז  / אלון הראל

[דבר העורכת: רשימה זו מתפרסמת במסגרת מיני-סימפוזיון לזכרו של פרופ' יוסף רז, מגדולי הפילוסופים של המשפט, שהלך לעולמו במאי 2022].

בתחילת חודש מאי הלך לעולמו הפילוסוף יוסף רז. יוסף גם היה המנחה שלי לדוקטורט. לזכרו, רציתי לספר מעט על ההנחיה שזכיתי לקבל ממנו כמו גם לתאר בקצרה מעט מתרומותיו המרכזיות לפילוסופיה בת זמננו. בחלק הראשון אספר בקצרה על חוויותי במהלך ההנחיה ובחלק השני אדון בשלוש תרומות מרכזיות של יוסף רז לחשיבה הפילוסופית בת זמננו. אפתח בהצגת כתיבתו של רז בנושא טעמים לפעולה ובמיוחד טעמים מסדר שני; לאחר מכן אציג את תורת הסמכות של רז ולבסוף אדון בתפיסתו הליברלית-פרפקציוניסטית.

אב הדוקטורט

בגרמנית המנחה לדוקטורט נקרא Doktorfater (אב הדוקטורט). השם הזה התאים להפליא לאופי ההנחיה של יוסף רז. עם הגיעי לאוקספורד בשנת 1985 נפגשתי אתו במשרדו המסודר להפליא. יוסף דיווח לי כי הוא מצפה לקבל ממני נייר מידי שבוע או לכל היותר שבועיים. הימים היו ימי טרום הדואר אלקטרוני. אפילו מעבד התמלילים בו השתמשתי היה חידוש טכנולוגי של ממש. את הניירות הייתי מדפיס ומניח במשרדו.

יוסף לא היה מנחה מפרגן. את הפגישה הראשונה במשרדו הוא פתח במה שהוא כינה "הערות טרמינולוגיות". הערות אלה נמשכו כשעה בה הוא בחן ביסודיות כל מונח ומונח בו השתמשתי ופירק אותו לגורמים. בשלב זה בו הייתי מעולף למחצה וללא התראה מוקדמת הוא אמר בזו הלשון: "ולאחר כל זה בעמוד שלוש מתרחשת קטסטרופה". הקטסטרופה הייתה הניסיון הכושל שלי לפתח טיעון שהנחותיו היו פזיזות מידי. אז החל מונולוג נוסף שנמשך כשעתיים בו הבהיר לי יוסף שלא זו בלבד שהטיעון שלי אינו תקף ושהנחותיו שקריות אלא שמן ההנחות שהנחתי נובעת מסקנה הפוכה מזו עליה ניסיתי להגן.

הקוראים בוודאי מבינים כי לא היה קל לעבוד עם יוסף. רבים מאוד מאלו שהונחו על ידו, השתתפו במה שניתן לכנות "קבוצת התמיכה של הדוקטורנטים של רז" וחלקו זה עם זה את הקשיים של העבודה עם יוסף.

עם זאת, למרות הקשיים היה יוסף מנחה מבוקש ביותר. באותה התקופה היו באוקספורד מאורות גדולים באמת: ג'רי כהן, דרק פרפיט, אמרטיה סן, רונלד דבורקין ויוסף רז. כהן ורז היו מנחים פופולריים ביותר ויוסף היה מנחה מסור ביותר (וכך גם ג'רי). שלא כרבים אחרים באקדמיה, אז והיום, לא היה בהתנהלות של יוסף שמץ של ארוגנטיות אלא אמונה עזה בכוחה של התבונה. הייתה בו תאווה לגילוי האמת ומחויבות בלתי מתפשרת לחפש אחריה באמצעות התבונה.

מורשתו האינטלקטואלית

יוסף הקים אסכולה חדשה בתיאוריה פוליטית – האסכולה הרזיאנית – ורבים מתלמידיו צעדו בשבילים הכבושים אותם סלל. עם זאת הייתה בו מסירות אמיתית גם לתלמידים כמוני אשר סטו מדרך הישר הרזיאנית האינסטרומנטליסטית, לעבר מחוזות פילוסופיים אחרים.

עבודתו של יוסף רז עסקה בשאלות מגוונות. הוא החל כפילוסוף של המשפט ופיתח במסגרת זו את מורשתו הפוזיטיביסטית של ה.ל.א הארט.  יוסף רז תרם רבות לפילוסופיה של הפעולה והפך לפילוסוף הפוליטי המוביל בן זמננו. עבודתו של רז מצטיינת במתודולוגיה אנליטית זהירה חמורה וקפדנית. הקפדנות האנליטית הרזיאנית הפכה את כתיבתו ואת הרצאותיו לקשות מאוד להבנה גם לפילוסופים מקצועיים. קולו הלחשני והמבטא הישראלי הכבד הקשו עוד יותר על תלמידיו אשר לעתים קרובות ישבו סמוך ככל האפשר אליו כדי לפענח את הרצאותיו.

שתי התכונות המרכזיות שאפיינו את הפילוסופיה של יוסף רז הן ההומניזם וההכרה במורכבות המציאות אותה אמור הדיון הפילוסופי לתאר. נקודת המוצא ההומניסטית של הפילוסופיה של יוסף רז היא רווחת האדם. המשפט, החוקה, המדינה ומוסדות פוליטיים אחרים הם בסופו של יום מכשירים לקדם את רווחת האדם דהיינו להפוך את חייו של האדם לטובים יותר. תכלית המוסדות המשפטיים והפוליטיים היא אינסטרומנטלית ביסודה: לשפר את ההחלטות של הפרט כך שהוא יחליט באופן נכון או ראוי. [1]

בניגוד לפילוסופים רבים אחרים, רז הכיר במורכבות של השיח המוסרי-פוליטי. רז לא צידד בתיאוריות "אלגנטיות" וסבר כי המציאות הנורמטיבית היא מורכבת וכי הבנה פילוסופית אמיתית מחייבת הבנה של הניואנסים של המציאות. בכל ניתוח פילוסופי הדגיש רז כי המושגים הנורמטיביים בהם אנו משתמשים בחיי יום הם רבי ממדים וכי ניתוח פילוסופי צריך להימנע מקריאה סכמטית מידי וגסה של המושגים הללו.

במאמר זה אדון בשלוש מהתרומות המרכזיות של רז לתחומים שונים של הפילוסופיה. הדיון להלן הוא רק נגיעה מרפרפת בשאלות הנראות לי מרכזיות להבנת המחשבה הרזיאנית.

טעמים וטעמים מסדר שני

מושג היסוד הרזיאני להבנה של השדה הנורמטיבי הוא המושג של טעם לפעולה (reason for action). הטעמים לפעולה קובעים איך עלי לנהוג. טעמים לפעולה יכולים להיות מסוגים שונים: טעמים מוסריים – למשל, קיום הבטחות – או טעמים הנוגעים לקידום הרווחה האישית של הפועל (prudential reasons) – למשל לאכול כאשר אני רעב – או טעמים אחרים. באופן מסורתי חשבו פילוסופים כי השאלה איך עלי לנהוג נקבעת על ידי טעמים וכאשר יש קונפליקט בין טעמים, עלי לנהוג בהתאם לטעם החזק יותר. כך, למשל, אם אני צועד לפגישה ורואה לנגד עיני תינוק טובע יש לי טעם להמשיך לצעוד כדי להגיע בזמן לפגישה ויש לי גם טעם (ככל הנראה חזק יותר) להציל את התינוק. לפיכך, על פי העמדה המסורתית הטעם השני גובר על הראשון ועלי להיחלץ לעזרתו של התינוק. המסורת של איזון balancing  שהונהגה בישראל על ידי השופט ברק מבוססת במידה רבה על תפיסה זו של טעמים. על פי מסורת האיזונים, ההחלטה השיפוטית נשענת על שקלול בין טעמים מתנגשים.[2]

אחת התרומות המרכזיות של יוסף רז הייתה לאתגר את העמדה המסורתית באמצעות פיתוח מושג חדש של "טעמים מסדר שני". טעם מסדר ראשון הוא טעם לפעול או לא לפעול באופן מסוים. טעם מסדר שני הוא טעם לפעול (או לא לפעול) על בסיס של טעם מסדר ראשון. כלומר, טעם מסדר שני אינו אומר כי עלי לפעול באופן מסוים אלא כי עלי לפעול (או לא לפעול) על בסיס של טעם כלשהו מסדר ראשון. בספרו Practical Reasons and Norms‏[3] פיתח רז את הלוגיקה הפנימית של טעמים ובחן את הקשרים ההדדיים בינם לבין מושגים נורמטיביים אחרים כגון זכויות וחובות. המושג החשוב ביותר שפיתח רז בהקשר זה הוא המושג של טעמים מוציאים (exclusionary reasons). טעם מוציא הוא טעם מסדר שני אשר קובע כי עלי לא לפעול על בסיס של טעם מסדר ראשון.

הבה נבחן את הדוגמא הבאה: נניח שיואב הבטיח למשה לפגוש אותו לארוחת צהרים. אלא שלקראת השעה היעודה יואב נוכח שהוא אינו רעב ושגם אין הוא חפץ לצאת מביתו. העובדה שיואב אינו רעב ורוצה להישאר בביתו היא בדרך כלל טעם טוב לא להיענות להזמנה לארוחת צהרים. ניתן היה לחשוב כי ההבטחה להיפגש לארוחת צהרים היא טעם המתנגש עם שני הטעמים לא לצאת לארוחת צהרים, והטעם המוקדם (של ההבטחה) גובר במקרה הנוכחי על שני הטעמים המאוחרים (יואב אינו רעב והוא חפץ להישאר בבית) שלא לצאת לארוחת צהרים. אלא שרז טוען שזהו תיאור שגוי משום שלדעתו ההבטחה איננה רק טעם מסדר ראשון לצאת לארוחת הצהריים אלא גם טעם מסדר שני אשר קובע כי על יואב לא לפעול על בסיס של (חלק מן) הטעמים מסדר ראשון (כמו הטעם שהוא אינו רעב).

דוגמא נוספת שניתן לנתח באופן דומה היא הדוגמא של מפקד בצבא. פקודה של מפקד בצבא לצאת למשימה כלשהיא היא טעם מסדר ראשון וטעם מסדר שני. לחייל המקבל פקודה כזו יש טעם (מסדר ראשון) לצאת לפעולה. ואולם אם מדובר רק בטעם מסדר ראשון יכול החייל לסרב לצאת לפעולה כי יש טעם אחר מסדר ראשון שלא לצאת לפעולה. למשל העובדה שהחייל רעב וחפץ לאכול עשויה לכאורה לגבור על הטעם הנגזר מן הפקודה. ואולם הן חיילים והן מפקדים מבינים את הפקודה לא רק כטעם מסדר ראשון אלא גם כטעם מוציא: טעם אשר מונע מן החייל לפעול על בסיס הטעם מסדר ראשון אשר איננו מתיישב עם הפקודה. החייל לא רשאי לומר "אני לא יוצא לפעולה כי אני רעב" ולכן יש לי טעם מתנגש הגובר על הטעם הנגזר מן הפקודה. הרעב הוא טעם אבל החייל לא רשאי בנסיבות אלה לפעול על בסיס טעם זה.

בסיס מוצק מאוד לניתוח זה מצוי בפנומנולוגיה דהיינו בהבנה האינטואיטיבית שלנו איך חיילים ומפקדים פועלים. העובדה שהן מפקדים והן חיילים מבינים פקודה כטעם מוציא נותנת לפיכך תמיכה תיאורטית לקיומם של טעמים כאלה. ואולם היא איננה מספיקה. השאלה המעניינת את יוסף רז היא דווקא השאלה הנורמטיבית. איך עלינו לפעול ולא איך אנו מאמינים שעלינו לפעול.

רז לא מוציא מכלל חשבון את האפשרות שההבנה האינטואיטיבית של החייל או המפקד היא הבנה שגוייה ועם זאת הוא סבור כי לפחות לפעמים ההבנה האינטואיטיבית הזו היא נכונה או מאירת עניים דהיינו יש נסיבות בהן יש להבין טעמים מסוימים כטעמים מסדר שני. זאת ועוד טענתו של יוסף רז כי מושגים כמו: הבטחה, פקודה, סמכות ומושגים תיאורטיים דומים ניתנים אך ורק להבנה באמצעות המושג של טעם מוציא.

סמכות וסמכות פוליטית

שאלת הסמכות הפוליטית היא השאלה המרכזית של הפילוסופיה הפוליטית מאז המאה השמונה-עשרה: האם יכולה המדינה להטיל חובות על אזרחים, ואם כן, מדוע ובאלו נסיבות? ההוגים של המאה השמונה-עשרה ביססו את הסמכות הפוליטית על הסכמה או חוזה חברתי, ומאז ועד והיום עסקו הפילוסופים בניסיון להצדיק או לאתגר את הסמכות של המדינה.

בפרקים השלישי והרביעי בספרו המרכזי על תיאוריה פוליטיתFreedom  The Morality of ,[4] פיתח רז הצדקה מקורית לסמכות של המדינה שאותה כינה תיאורית ההצדקה הנורמלית (normal justification thesis). על פי טענתו של רז, סמכות בכלל והסמכות של המדינה בפרט אינן אלא מכשיר של הפרט להתאים את התנהגותו להתנהגות הראויה הנדרשת על בסיס הטעמים החלים עליו. על פי תיאורית ההצדקה הנורמאלית, לאדם א' יש סמכות ביחס לאדם ב' אם ורק אם ציות של ב' להנחיות של א' יבטיח כי ב' יפעל יותר בהתאמה עם האופן בו ראוי לפעול מאשר לו היה ב' פועל בהתאם לשיפוט שלו עצמו. מושג הסמכות הרזיאני רואה בסמכות בכלל ובסמכות הפוליטית בפרט מכשירים לשיפור ההחלטות של הפרט, קרי להתאמת התנהגותו לזו הנדרשת על בסיס הטעמים החלים עליו. מושג הסמכות הרזיאני הפך למושג דומיננטי בתיאוריה הפוליטית, והתיאוריה שהציע מכונה כיום בז'רגון הפילוסופי "התיאוריה האינסטרומנטליסטית של סמכות".

 רבות מתיאוריות הסמכות הוותיקות תואמות את הפרדיגמה שהוצעה על ידי רז. כך, למשל, תומאס הובס סבור כי הסמכות של המדינה נגזרת מן האינטרס של הפרט בהישרדות או בקיום. באמצעות הציות לריבון, הפרט פועל בהתאם לטעמים החלים עליו, כלומר הוא מבטיח בכך את קיומו ואת בטחונו. [5]גם לוק סבור כי הסמכות של המדינה מבטיחה שאדם יפעל באופן המקדם את האינטרסים שלו, ובמיוחד באופן המבטיח את כיבוד זכויות היסוד של הפרט, כגון הזכות הטבעית לקניין.[6] התיאוריות של הובס ושל לוק הן תיאוריות אינסטרומנטליסטיות של סמכות המדינה. תיאוריות אלה קובעות שהבסיס לסמכות של המדינה והחובות הנגזרות ממנה, נועדו להבטיח שאנשים ינהגו על בסיס הטעמים החלים עליהם.

התרומה של רז להבנת הסמכות הפוליטית הייתה פיתוח של תורת סמכות פורמאלית. השאלה עליה ביקש רז לענות היא מהי משמעות המושג "סמכות" במנותק מן השאלה כיצד על האדם לנהוג  (או אילו טעמים חלים עליו). במילים אחרות, התיאוריה של רז היא תיאוריה פורמלית של סמכות שאינה מניחה כל הנחה בדבר השאלה כיצד נדרש האדם לנהוג. יהא האופן בו על האדם לנהוג אשר יהא, רז מציע כי כאשר ציות משפר את ההתאמה בין ההתנהגות של הפרט לבין ההתנהגות הראויה – עלינו לציית, וכי הישות שלה אנו מצייתים בנסיבות אלה היא "סמכות" ויש לנו חובה לציית לה.[7]

עמדתו זו של רז שנויה במחלוקת קשה. הקושי המרכזי בעמדה הרזיאנית נובע מהעובדה שהסמכות הפוליטית איננה נתפשת באופן מסורתי רק כמכשיר לשיפור החלטות האזרחים. האזרחים הכפופים לסמכות הפוליטית נתפשים כשולטים ולא כנשלטים והסמכות הפוליטית (במובחן מסוגי סמכות אחרים כגון סמכות הורית או סמכות של מעסיק) מבוססת לדעת רבים על הנחות בדבר השליטה של האזרחים בהחלטות של המדינה או לכל הפחות על ההסכמה שלהם להישלט על ידי הסמכות הפוליטית. אספקט זה המשמש גם להצדקת הדמוקרטיה בת זמננו אינו מקבל ביטוי מספק בתורת הסמכות של רז.

רז יכול כמובן לטעון כי ההשתתפות הדמוקרטית תורמת ככלל לאיכות ההחלטות הפוליטיות דהיינו החלטות פוליטיות המתקבלות על ידי רוב האזרחים הם ככלל טובות יותר מן ההחלטות המתקבלות במשטר שאיננו דמוקרטי. זאת ועוד היכולת לשלוט תלויה ביכולת של הסמכות הפוליטית לשכנע את האזרחים לציית. ההליך הדמוקרטי המאפשר השתתפות רחבה יכול (כעניין פרגמטי) לשרת תכליות חשובות. ואולם רבים מחסידי הדמוקרטיה סבורים כי דמוקרטיה איננה רק מכניזם לקבלת החלטות איכותיות. בנוסף לכך דמוקרטיה היא תנאי ללגיטימציה של הסמכות. התיאוריה האינסטרומנטלית של סמכות דוחה את העמדה הנפוצה הזו ומכאן ההתנגדות של רבים לתיאורית ההצדקה הנורמלית.

ליברליזם פרפקציוניסטי

לצדם של ג'ון רולס, רוברט נוזיק ורונלד דבורקין, רז הוא דמות מרכזית במסורת הליברלית של המאה העשרים. בספרו The Morality of Freedom פיתח רז תפיסה ליברלית המכונה בז'רגון הפילוסופי "תפיסה פרפקציוניסטית".

התפיסה הליברלית הדומיננטית במאה העשרים הייתה התפיסה הניאו-קאנטיאנית שפותחה על ידי ג'ון רולס.[8] על פי תפיסה זו יש מגבלות אינהרנטיות לכוחה של המדינה. המדינה צריכה להיות ניטרלית בין תפיסות טוב שונות. לדעתו של רולס אסור למדינה לקדם תפיסת טוב פרטיקולרית כגון דת כלשהיא או תפיסה מוסרית פרטיקולרית. הניטרליות של המדינה בין תפיסות טוב היא, לדעתו של רולס, תנאי הכרחי ללגיטימיות שלה. רז שפסע בעקבות ג'ון סטיוארט מיל, דחה את העמדה הקנטיאנית ופיתח עמדה המכונה "פרפקציוניסטית", לפיה המדינה צריכה לקדם את רווחת התושבים גם באמצעות קידום תפיסת טוב פרטיקולרית. אם לפיכך תפיסת טוב מסוימת היא נכונה או ראויה על המדינה לקדם תפיסה זו שהרי אם הפרטים יאמצו את תפיסת הטוב הזו הם יחיו חיים טובים יותר או ראויים יותר.

לכאורה, העמדה של רז מעוררת בעיה קשה. הניחו לרגע כי הדת היהודית היא תפיסת הטוב הנכונה ולפיכך חיים בהתאם לצווי היהדות הם החיים הטובים והראויים לכל אדם. מכאן עלולה לנבוע המסקנה כי על המדינה לגייר בכפייה את אזרחיה הלא-יהודים ובכך לקדם את רווחתם ולהבטיח להם חיים טובים או ראויים. כיצד ניתן על בסיס תפיסה פרפקציוניסטית זו להסביר את ההגנה על זכויות וחירויות יסוד ובמיוחד את ההגנה על זכותו של האדם לדבוק בתפיסות טוב "שגויות"?

התשובה של רז לשאלה זו מבוססת על העמדה לפיה יש מרכיב אחד מרכזי ברווחת הפרטים – אוטונומיה. לדעתו של רז, בחירות אוטונומיות הופכות את החיים לטובים יותר. לפיכך, שלא כמו במסורת הקנטיאנית, זכויות יסוד לחירות לא נגזרות מהגבלות אינהרנטיות על כוחה של המדינה ומחובתה להיות ניטרלית בין תפיסות טוב שונות (כולל בין תפיסות טוב נכונות ותפיסות טוב שגויות). זכויות היסוד הן מכשיר לקדם את הרווחה של הפרטים ובמיוחד להבטיח כי הבחירות וההחלטות שלהם תהיינה בחירות אוטונומיות.

האם אוטונומיה היא אכן ערך כה חשוב או אפילו ערך בכלל? אחרי הכול, אדם יכול לחיות חיים מספקים ועשירים, ואולי גם טובים, גם אם חייו לא אוטונומיים. חשבו על האתלטיות של מזרח אירופה שהשיגו הישגים אתלטיים מרשימים לאחר שנשלחו בגיל צעיר למוסדות הכשרה מיוחדים בהם חונכו, ואולי אפילו אולפו, להשקיע את מירב מרצם באימונים. ניתן לשער כי לפחות חלקן לא בחרו באופן אוטונומי בחיים של ספורטאיות. ניתן לטעון כי מה שהופך את החיים לטובים יותר אינו אוטונומיה אלא הערך המובחן של הגשמה או מימוש עצמי. ערך זה מובחן מן האוטונומיה והראיה היא כי אף שספורטאיות מזרח אירופה כפי הנראה לא בחרו באופן אוטונומי בחייהן, ניתן לשער כי הן מימשו את עצמן דרך פעילותם הספורטיבית. האם חייהן היו טובים פחות מאלו של ספורטאיות מערביות שבחרו על פי הנחתנו באופן אוטונומי בקריירה ספורטיבית? את התשובה לשאלה זו אשאיר לקורא. אלא שקודם שהקורא יחווה את דעתו כדאי לו לקרוא את הספר המונומנטאלי של רז The Morality of Freedom ובמיוחד את הפרקים הנוגעים לאוטונומיה בספר זה.

מה יוסף היה אומר?

יוסף רז שינה את דמותה של הפילוסופיה הפוליטית במאה העשרים. השפעתו בתחומים שונים של הפילוסופיה כולל אתיקה, פילוסופיה של הפעולה, פילוסופיה של המשפט ופילוסופיה פוליטית היא עצומה.

רז גם הותיר אחריו תלמידים רבים – חלקם נאמנים למורשתו וחלקם (כולל כותב שורות) הלכו לרעות בשדות פילוסופיים זרים. ואולם אלה וגם אלה לא יוכלו להכחיש את ההשפעה האדירה שהייתה ליוסף רז על החיים האינטלקטואלים שלהם.

לא אחת כשאני מהרהר בטיעון או ברעיון פילוסופי, אני חושב: מה יוסף היה אומר על הטיעון הזה? אני מדמיין במוחי את השיחה שתהיה לי עימו וחרד שמא תגובתו תקעקע את הטיעון שלי – כמו שעשה אי אז בפגישתנו הראשונה.


אלון הראל הוא פרופ' למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים, ומחזיק הקתדרה למשפט פלילי ומנהלי על שם פיליפ ואסטל מייזוק וחבר מרכז פדרמן לחקר הרציונליות. המחבר רוצה להודות לפרופ' דוד אנוך ולפרופ' דוד הד על הערותיהם החשובות. רשימה זו היא הרחבה של מאמר אשר פורסם לראשונה בדיומא.

ציטוט מוצע: אלון הראל "לזכרו של הפילוסוף יוסף רז" ICON-S-IL Blog‏ (29.6.2022).


[1]  הספר הבולט ביותר המבטא את העמדה הזו הוא ספרו Joseph Raz, The Morality of Freedom (1986).

[2]  אהרן ברק שופט בחברה דמוקרטית (2004).

[3] Joseph Raz, Practical Reasons and Norms (1975).

[4] Raz, The Morality of Freedom, לעיל ה"ש 1.

[5] Thomas Hobbes, Leviathan (1651).

[6] John Locke, Second Treatise of Civil Government (1690).

[7] Joseph Raz, The Problem of Authority: Revisiting the Service Conception, 90 Minn. L. Rev. 1003 (2006).

[8] John Rawls, A Theory of Justice (1971).

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com. ערכת עיצוב: Baskerville 2 של Anders Noren.

למעלה ↑

%d בלוגרים אהבו את זה: