מיני-סימפוזיון לזכר יוסף רז – חלק ב' | בעקבות יוסף רז: פוזיטיביזם ואופיו השיטתי של המשפט / מאיר ירום

[דבר העורכת: רשימה זו מתפרסמת במסגרת מיני-סימפוזיון לזכרו של פרופ' יוסף רז, מגדולי הפילוסופים של המשפט, שהלך לעולמו במאי 2022].

יוסף רז, מבכירי הפילוסופים הישראלים, ומי שנחשב לאחד ההוגים המשפטיים הבולטים בעולם, הלך לעולמו בראשית חודש מאי האחרון. רז נולד בחיפה, למד באוניברסיטה העברית, ומשם המשיך ללימודי דוקטורט באוניברסיטת אוקספורד, בה בילה את מרבית חייו המקצועיים כחוקר ומרצה.[1] לאחר פרישתו מאוקספורד, לימד גם באוניברסיטת קולומביה שבניו יורק וב-King’s College שבלונדון. רז חיבר עשרות מאמרים וספרים בתחומי הפילוסופיה של המוסר, הפילוסופיה הפוליטית, והפילוסופיה של המשפט, והנחה תלמידים בולטים רבים במהלך השנים. השפעתו, הן ברוחבה והן בעומקה, נחשבת חסרת תקדים כמעט.[2] רשימה זו תתמקד באלמנט אחד מתוך מכלול זה: היחס בין העמדה התיאורטית של רז כלפי המשפט לבין אופיו של האחרון כמערכת שיטתית.

כתאורטיקן של המשפט צידד רז בגישה פוזיטיביסטית, הרואה בחוקים ובהחלטות שיפוטיות תוצרים של פעולה אנושית.[3] בכך יצא נגד גישות משפט הטבע הסוברות כי המשפט, לפחות בחלקו, מבוסס על אדנים מטפיזיים שאין בכוח החברה לבטל או להפקיע. בה בעת, עמדתו כלפי הממשק בין המשפט למוסר הייתה מורכבת ופעמים אף בלתי צפויה; ובניגוד לרבים מקודמיו במסורת הפוזיטיביסטית, כפי שיפורט להלן, לקח רז ברצינות את אופיו המערכתי של המשפט, את היותו שיטתי.[4] שניות זו של המשפט – אוסף של כללים אנושיים מחד גיסא, מערכת שיטתית מאידך גיסא – עוברת כחוט השני בעבודותיו, ומאירה מורכבויות הנוטות להישאר סמויות מן העין במרבית הדיונים בנושא.

כולנו רגילים לפגוש בחוקים בהקשרים שונים: חוקי היהדות, חוקי דקדוק, חוקי שחמט, או חוקי ההגירה של ארצות הברית. האם יש קשר בין הדוגמאות? רז סבר שכן. המשותף למופעים הללו, טען, הוא שחוקים לא עומדים בפני עצמם; ככלל, חוקים מאורגנים במערכות.[5] כבר בעבודת הדוקטורט שלו – שנכתבה בהנחיית בכיר הפוזיטיביסטים במאה הקודמת, הרברט הארט (H.L.A. Hart) – זיהה רז את אחת משאלות היסוד בתיאוריה של המשפט: מה הופך מקבץ כללים למערכת – וספציפית, מה הופך אוסף חוקים למערכת משפט?[6]

הקושי, עלינו להדגיש, רלוונטי במיוחד לפוזיטיביסט, שכן דומה שלמשפטני הטבע תשובה מן המוכן לשאלה. היסטורית, גישות משפט הטבע רווחו במחקר לפחות עד לעת החדשה המוקדמת, וגרסאות מפותחות יותר של הדוקטרינה חיות ובועטות גם כיום.[7] במקור, משפטני טבע תפסו את המשפט כקשור באופן הדוק למוסר ולדת – מערכות שבעצמן היו שזורות – וההנחה המקובלת הייתה שהחוק האנושי הוא נגזרת של מקבילו האלוהי.[8] כפי שהאל מסדיר את העולם הגשמי באמצעות חוקים פיזיקליים היוצרים את הטבע, וניתנים לגילוי על ידי תצפיות, כך הוא מארגן את התנהלות החברה באמצעות כללי התנהגות אנושית היוצרים את המשפט, שבידי בני האדם לגלות באמצעות תבונתם. המשפט הובן כמערכת שיסודה בחוק האלוהי, המושלם בהכרח, וטבעו השיטתי נבע אפוא מאליו.

זיהוי זה של המשפט עם 'הנכון, היפה והטוב' תרם תרומה חשובה לתגובת-הנגד הפוזיטיביסטית. עם התפשטות החילון, הליברליזם של המאה התשע-עשרה דחה את הסדר הדתי-מטאפיזי, והציב תחתיו סדר מדעי-אמפירי שסחף את מדעי הטבע.[9] כחלק מאותה תנועה אינטלקטואלית, נרשמה התנגדות גוברת והולכת לדוֹגמה הדתית בכלל, ולמשפט הטבע בפרט. הפוזיטיביסטים הדגישו כי, מעבר לעובדה שהתבוננות מפוכחת במשפט מעלה שחוקים רבים רחוקים מהאידיאל השמיימי, ייחודו של המשפט טמון בדיוק בכך שהוא מערכת נורמטיבית מעשה ידי אדם. הפוזיטיביזם דחה בהתאמה כל קשר הכרחי בין המשפט לבין מערכות כמו המוסר והדת, ותומכיו התעקשו שהמשפט הוא מה שחוקקו בני האדם,ורקמה שחוקקו.

התיאוריה החשובה ביותר שהולידה תנועת המטוטלת הזו היא 'תיאוריית הפקודה' של המשפט (Command Theory of Law), המזוהה עם המלומד האנגלי ג'ון אוסטין; מאחר שעבודתו של רז בנושא התעצבה בראי תיאוריה זו, נבהיר להלן בקצרה את עיקריה. בעקבות התועלתן הדגול, ג'רמי בנת'האם, טען אוסטין שהמשפט הוא לא פחות ולא יותר מאוסף הפקודות שחוקק הריבון, הנהנה מציות מצד האוכלוסייה הנתונה למרותו, ואינו כפוף משפטית לאף גורם אחר (Legally unlimited sovereign).[10] בפרט, השאלה אם חוק זה או אחר שייך למשפט לא תלויה במעלותיו: חוק נתון עשוי להיות בלתי מוסרי בעליל ובכל זאת להיחשב חלק מהמשפט, בהנחה שיצא תחת ידי הריבון.

באבחה אחת, אם כך, באו לעולם הן האוטונומיה של המשפט מסדרים נורמטיביים חיצוניים, הן ההבחנה הקריטית בין המשפט כפי שהוא לעומת המשפט כפי שעליו להיות (Law as it is and law as it ought to be). זאת שכן אם כלל בלתי מוסרי לא יכול, בהגדרה, ליהנות ממעמד משפטי, מערכת המשפט נחשפת לאחת משתי הסכנות הנוגדות הבאות. מקדשי הסדר הקיים יטענו: 'זהו כלל משפטי, ולכן הוא בהכרח מוסרי' וכך יסכלו כל אפשרות לבקר את המשפט. לעומתם, המהפכנים יטענו: 'כלל זה אינו מוסרי, ולכן חסר תוקף משפטי'—וכך יהפוך הציות לחוק מחובה כללית לעניין סובייקטיבי.[11]

אך אליה וקוץ בה: כפי שזיהה רז נכונה בעבודתו, ההפרדה ההרמטית הושגה במחיר ערעור האופי השיטתי של המשפט.[12] בפישוט מה, אוסטין חשב שהמשפט בתוקף אם, ורק אם, הריבון מתמיד בריבונותו.[13] כלומר, הריבון, שהוא המחוקק העליון שהכל נתונים למרותו ושאינו נתון למרותו של איש, הוא המאחד את כללי המשפט השונים באמצעות חקיקתם או הכרה בקיומם (למשל, במקרה של כללי משפט מנהגי הנעדרים מקור חקיקתי ברור). בהתאמה, שיטתיות המשפט מושגת באמצעות גורם חיצוני לו, המאגד את כלל רכיביו – רכיבים שבלעדיו היו עצמאיים – לכדי מערכת אחת.[14]

חרף פשטותה הקוסמת, עם הזמן התגלו בעיות קשות עם תפיסה זו של האחדה חיצונית של המשפט. בעיה מרכזית אחת, שנדונה בספרו המכונן של הארט, The Concept of Law, נוגעת להמשכיות המשפט או לשיטתיות דיאכרונית.[15] עבור אוסטין, המשפט בתוקף כל זמן שהריבון יכול לגבות את חוקיו בסנקציות. אבל מערכות משפט מוכרות עומדות בתוקף זמן רב לאחר שהאנשים או המוסדות המחוקקים במסגרתן כבר אינם. נובע שתיאוריית הפקודה כושלת בהסבר המשפט כמערכת המתקיימת לאורך זמן. הבעיה השנייה, שהועלתה באופן החד ביותר בעבודת הדוקטורט הנזכרת לעיל של רז, נוגעת למערכתיות הפנימית של המשפט או לשיטתיות סינכרונית. אם כל מה שהריבון מחוקק הוא חוק, נובע שהמשפט יכול להיות אוסף של כללים רנדומליים במקרה הטוב, ומקבץ של סתירות פנימיות במקרה הרע. במלים אחרות, מערכת משפט אוסטינית לא מחויבת ליחס כלשהו בין החוקים המרכיבים אותה, שכן הריבון, ורק הריבון, הוא שקובע את תוכן המשפט.[16]

כאן עלינו להדגיש שהבעיה הסינכרונית לא ייחודית לתיאוריה של אוסטין; היא מגלמת מתח מרכזי בחשיבה הפוזיטיביסטית. מחד, הפוזיטיביסט מחויב לתפיסה שהמשפט נוצר בידיים אנושיות. תמו הימים בהם אזרחים נשלטו בידי מתווכים עלומים בעלי גישה בלעדית לרצון האל: חקיקה עבור הפוזיטיביסט היא עניין אנושי – עניין לשליט במשטר אוטוקרטי, ולחברה ולנציגיה במשטר דמוקרטי. מאידך, בעוד הפוזיטיביסט המודרני לא מעוניין להכחיש את הממד השיטתי של המשפט, לא פשוט להסביר כיצד זה בא לידי ביטוי אם המחוקק רשאי לשנות את המשפט ככל העולה על רוחו. רוצה לומר, אם אין כל חובה משפטית המונעת מהריבון לחוקק חוקים אבסורדיים או מרושעים, לסתור חקיקה קודמת, לחוקק באופן רטרואקטיבי או פרסונלי, ובאופן כללי להתייחס למשפט כקרדום (פוליטי) לחפור בו – לא ברור באיזה מובן נשמרת מערכתיות המשפט.[17] יוצא שככל שהפוזיטיביסט מתרחק ממשפט הטבע, ודוחה כל מגבלה מהותית על סמכות החקיקה, המשפט הופך ממערכת לערמת חוקים; בסגנונו העוקצני של ג'רמי וולדרון, “[J]ust one damned thing after another”.[18]

עמדתו של רז כלפי הבעיה התפתחה לאורך השנים. בתחילת הדרך, באופן טבעי למדי, היא אופיינה בהכחשה. רז אימץ עמדה דומה לזו של הארט, שבספרו הנזכר ביקש להסביר את ההתפתחות השיטתית של המשפט באמצעות משל על חברה שבטית עתיקת יומין המנוהלת באמצעות כללי מוסר רווחים.[19] כללים אלו מטילים מחויבויות על חברי הקהילה, למשל 'לא תרצח', ומאחר שהם נתפסים כהכרחיים לניהול החיים המשותפים, הפרתם מלווה בסנקציה. כך, חבר קהילה המרמה בעסקיו בניגוד לכלל האוסר על הטעיה, יהא צפוי לתגובה חריפה לא רק מצד הלקוח המרומה, אלא גם מצד אלו שנחשפו למעשה המרמה. התגובה עשויה לכלול גינוי, הוקעה, דרישה להשבה או לפיצוי, ואף אמצעים אלימים; ובנקיטתה מאששים חברי הקהילה את מחויבותם הקולקטיבית לנוהגים המסדירים את חייהם.

ואולם כללים אלו, שהארט כינה "ראשוניים", סובלים ממספר בעיות: אי-ודאות בנוגע לזהות הכללים ותחולתם במקרה פרטני; קושי בהחלפת או עדכון הכללים לאור נסיבות משתנות; וקושי באכיפתם השוויונית והאפקטיבית. עם התרחבות החברה והסתעפותה, נדרש להתגבר על הבעיות האמורות כדי לוודא שהסדר החברתי נשמר; או אז, יצוצו כללים "משניים". להבדיל מכללים ראשוניים, כללים משניים לא עוסקים ישירות במחויבויות חברי הקהילה, אלא בכללים הראשוניים עצמם. במילים אחרות, כללים משניים הם 'כללים לגבי כללים', ומטרתם להסדיר ולאחד את הכללים הראשוניים. כך באים לעולם כלל זיהוי (הידוע גם ככלל ההכרה), שנועד לסמן את הכללים הראשוניים שהפרתם תוביל לסנקציה חריפה; כללי שינוי, המגדירים פרוצדורות שיאפשרו את שינוי או עדכון הכללים הראשוניים; וכללי שפיטה, שתכליתם לוודא שאכיפת הכללים הראשוניים נעשית בצורה סדורה ולא באופן גחמתי או אקראי. שילוב הכללים הראשוניים והמשניים, המאוחדים באמצעות כלל זיהוי בסיסי, הופך את מקבץ הכללים הראשוניים לשיטה – מבלי להזדקק להאחדה החיצונית של הריבון.

בעקבות הארט, רז טען שבבסיס המשפט נמצאים כללים משניים; שאלו מאחדים את הכללים הראשוניים למערכת שיטתית באופן פנימי ולא חיצוני; וששיטתיות זו מקבלת משנה תוקף לאור קשרים הכרחיים בין הכללים. שלב אחרון זה סימן חידוש חשוב, שכן רז לא רק המשיג ביתר דיוק את הכללים המשניים, אלא הראה בנוסף שקשרים לוגיים בין כללים אלו לבין הכללים הראשוניים חיוניים לקיום שיטת משפט. כך למשל, לא תיתכן שיטת משפט במסגרתה אין קשר בין כללים ראשוניים, המטילים מחויבויות, לבין חוקים משניים ספציפיים, המסמיכים הטלת סנקציות בגין הפרת מחויבויות אלו.[20] נובע שהמחוקק חייב, לכל הפחות, לגבות את הכללים הראשוניים בסנקציה בת אכיפה.

כנגד אוסטין – שגרס שכל חוק עומד בפני עצמו, ושמה שקושר חוקים יחד הוא הריבון, והריבון בלבד – הראה רז שבמערכות משפט מודרניות חוקים אינם עצמאיים, והם לכל הפחות קשורים לוגית לפרוצדורות המסדירות את הפעלתם, הקבועות בחוקים (משניים) אחרים. לשיטת רז, הבנת המשפט מחייבת אפוא הפנמה של המערכתיות שמאפיינת אותו, ולא נוכל לרדת לעומקו אם נתמקד בחוק העומד, כביכול, לבדו.[21] אך בעוד שכבר בראשית הדרך התעקש רז על מחויבות הפוזיטיביסט לשיטתיות, זו נותרה מינימלית למדי, שכן באותה עת סבר שהקשרים ההכרחיים המאפיינים את המשפט פורמליים בלבד, ואינם נוגעים לתוכן החוקים.

עמדה זו עברה עדכון משמעותי בספרו הבא בנושא, Practical Reason and Norms, שנחשב עד היום לאחד החיבורים המרכזיים בתיאוריה של מערכות נורמטיביות.[22] רז טען שהייחוד של המשפט הוא בהיותו מערכת שמוציאה ערכים אחרים – בפרט, ערכים מוסריים – מכלל שיקול דעת הפועל (Agent). המוסר, סבר, הוא מערכת שחלה באופן אובייקטיבי, והיא כוללת סיבות בעלות תחולה אוניברסלית: בפשטות, כולנו כפופים למוסר כל הזמן. אך מטבעו, המוסר מעורר מחלוקות בקרב אנשים עם עמדות וחוויות שונות, ואנו כחברה נדרשים לעתים לפעולה משותפת. המשפט הוא המערכת שסיגלנו על מנת לקבוע, לפחות לעת עתה, מהן המחויבויות שחלות עלינו כחברה, על פי הבנתנו המשותפת את החובות המוסריות ואת המטרות שברצוננו להשיג יחד.

המשפט, אם כן, הוא מערכת 'מוציאה' (Exclusionary), והכללים הראשוניים שזיהה הארט הם כללים 'מוציאים': תכליתם היא להוציא את הדיון המוסרי, שצפוי להיות רווי מחלוקות, על מנת לאפשר פעולה קולקטיבית יעילה. במצב דברים רגיל, לפני המשפט, פועל העומד בפני החלטה אמור לבחון את הסיבות האובייקטיביות שחלות על פעולתו, לשקלל אותן, ולהגיע להכרעה כיצד לפעול. המשפט משנה את הליך קבלת ההחלטות: הוא מוציא מתחולת הדיון ערכים וכללים לא-משפטיים, בפרט מוסריים, וכך מאפשר לנו כחברה לפעול יחד, ולדחות את אי-ההסכמה מהשלב בו דרושה פעולה מיידית לשלב חקיקת החוקים, במסגרתו יש שהות לקיים את הדיון המוסרי הנחוץ.

הטיעון של רז היה מפתיע כשם שהיה פורץ דרך. זאת שכן באמצעותו הצליח רז, ראשית, להבחין בין דיון משפטי לבין דיון מוסרי; שנית, להבהיר את הקשר ביניהם; ושלישית, לקדם את הבנת שיטתיות המשפט כמערכת שתכליתה ליישם את אותם ציוויים לגביהם הצליחה החברה להסכים. בצד זאת, נדמה כי הטיעון מוביל לכך ששיטתיות המשפט הופכת תלויה במוסר, והיו שטענו כי התיאוריה העדכנית עלולה למוסס את ההבחנה בין המשפטי לבין המוסרי.[23]

האם עמד רז במשימתו ארוכת השנים, לבאר את השיטתיות האוטונומית של המשפט מחד, ולהותיר אותו חף מהאדנים המטפיזיים, שכה הדאיגו את אבותיו הפוזיטיביסטיים, מאידך? התשובות חלוקות, ובספרו האחרון רז עצמו נשמע חצוי. "המשפט," כתב, "משלב [בין היתר] כוח ומוסר, יציבות ושינוי, קוהרנטיות מערכתית ורגישות הוגנת למקרים פרטניים…".[24] נדמה כי בכך רז מודה שהערכה מוסרית משחקת תפקיד מרכזי בתקפות משפטית. אך בו בזמן, רז מבהיר כי בעוד שהדיון המשפטי והמוסרי בהכרח שלובים, ההפרדה בין המשפט לבין המוסר נשמרת שכן שיטות משפט שואפות, אך ממש לא בהכרח מצליחות, ליישב את המוסר עם החוק הנוהג.

מסעו של רז בעקבות אופיו הדואלי של המשפט תם, אפוא, אך לא נשלם. אך בין אם נבין שניות זו, עם הציניקן, כהשלמה מרה, או, עם האופטימיסט, כהתפתחות מבורכת, עבודתו של רז תמשיך לשמש אבן שואבת לחוקרים בתחום – עדות ניצחת לרוחב היריעה, לעומק האינטלקטואלי, ולמחויבות הבלתי מתפשרת להבנת אחד המוסדות החברתיים החשובים ביותר של התרבות האנושית.


מאיר ירום הוא תלמיד מחקר בבית הספר למשפטים באוניברסיטת ניו יורק.

ציטוט מוצע: מאיר ירום "בעקבות יוסף רז: פוזיטיביזם ואופיו השיטתי של המשפט" ICON-S-IL Blog‏ (27.6.2022).


[1] ראו את ההספד באתר הפקולטה למשפטים של אוניברסיטת קולומביה: In Memoriam: Professor Joseph Raz, Colum. L. Sch.‎; כן ראו את ההספד שכתב ג'רמי וולדרון באתר The New Statesman: Philosophy’s Gentle Giant: Why Joseph Raz was One of the Most Important Theorists of Our Age, The New Statesman (May 13, 2022).

[2] ראו, למשל, את ההספד באתר הפקולטה לפילוסופיה של אוניברסיטת אוקספורד:In Memoriam: Joseph Raz, Fac. Phil. U. Oxford (May 2, 2022).

[3] Joseph Raz, Authority, Law and Morality, 68 Monist 295 (1985).

[4] הערה טרמינולוגית: בחיבור זה אשתמש במושגים 'שיטה' ו'מערכת' באופן חליפי. כוונתי להצביע על קשרי הגומלין ההכרחיים בין האלמנטים המרכיבים את המכלול הנדון (במקרה זה, המשפט). אם מספר רכיבים נתונים בקשר שיטתי או מערכתי, לכל אחד מהם השפעה על המכלול. בהתאמה, הוספה או גריעה של אלמנט זה או אחר תשנה, בהכרח, את אופי המכלול. השוו: Jeremy Waldron, “Transcendental Nonsense” and System in the Law, 100 Colum. L. Rev. 16, 19 (2000).

[5] הערה טרמינולוגית: בחיבור זה אתייחס למילה 'כלל' (rule) כאלמנט נורמטיבי בעל מבנה לוגי של 'אם… אז…'. כלל שהוא חלק ממערכת אכנה 'חוק' (law). כך, כלל שהוא חלק ממערכת משפטית הוא חוק במובן משפטי סטנדרטי. מעבר לכללים, המשפט כולל, כמובן, גם עקרונות (principles). אך מאחר שאלו פחות רלוונטיים לנושא, לא אתייחס אליהם במסגרת הדיון הנוכחי.

[6] Joseph Raz, The Concept of a Legal System 1-2 (2nd ed. 1980) (להלן: Raz, Concept).

[7] ראו, למשל, John Finnis, Natural Law and Natural Rights (2nd ed. 2011).

[8] פיניס, שם, בעמ' vi, מתייחס למקורות הדתיים של משפט הטבע, ספציפית בכתיבתו של תומאס אקווינאס.

[9] Hans Kelsen, Introduction to the Problems of Legal Theory 21 (Bonnie Litschewski Paulson & Stanley Litschewski Paulson trans., 1992).

[10] Austin’s Lectures on Jurisprudence, 100 N. Am. Rev. 246, 250 (1865) (להלן: סקירת ספרו של אוסטין). לספרו של אוסטין, ראו John Austin, Lectures on Jurisprudence (John Murray, 1861).

[11] H.L.A Hart, Positivism and the Separation of Law and Morals, 71 Harv. L. Rev. 593, 614-615 (1958).

[12] Raz, Concept, לעיל ה"ש 6, בעמ' 18, 66.

[13] ראו סקירת ספרו של אוסטין, לעיל ה"ש 10, בעמ' 251–252.

[14] מסיבה זו, זיהה רז את התיאוריה של אוסטין כתיאוריה המבוססת על 'עקרון המקור' ("Principle of origin"). שם, בעמ' 18.

[15] H. L. A. Hart, The Concept of Law 51 (3rd ed. 2012).

[16] אופי זה של תיאוריית הפקודה הוביל את רז לזהותה כנשענת על עקרון נוסף, הוא 'עקרון העצמאות' (”Principle of independence”). Raz, Concept, לעיל ה"ש 6, בעמ' 26.

[17] יצוין כי הפתרון המאומץ לעתים, של הטלת מגבלות חוקתיות על חקיקה, לא מסייע לענייננו, שכן לשיטת הפוזיטיביסט המחוקק (או 'מחוקק העל', או 'המכונן') רשאי לשנות גם את החוקה עצמה. השוו: Yaniv Roznai, Unconstitutional Constitutional Amendments: The Limits of Amendment Powers (2017).

[18] Waldron, לעיל ה"ש 4, בעמ' 38.

[19] Hart, לעיל ה"ש 15, בעמ' 79–82.

[20] רז כינה כללים משניים אלו 'כללי ענישה'. ראו Raz, Concept, לעיל ה"ש 6, בעמ' 25, 147–156.

[21] שם, בעמ' 89.

[22] Joseph Raz, Practical Reason and Norms (reprt. 1999) (1975).

[23] ראו, למשל, David Dyzenhaus, The Long Arc of Legality: Hobbes, Kelsen, Hart 10 (2021).

[24] Joseph Raz, Between Authority and Interpretation: On the Theory of Law and Practical Reason 1 (2009) (תרגום שלי).

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com. ערכת עיצוב: Baskerville 2 של Anders Noren.

למעלה ↑

%d בלוגרים אהבו את זה: