מיני-סימפוזיון לזכר יוסף רז – חלק א' | על היתרונות הטמונים בתיאוריית האינטרס של יוסף רז / מיטל פינטו

[דבר העורכת: רשימה זו מתפרסמת במסגרת מיני-סימפוזיון לזכרו של פרופ' יוסף רז, מגדולי הפילוסופים של המשפט, שהלך לעולמו במאי 2022].

יוסף רז, אחד הפילוסופים של המשפט הגדולים והמשפיעים של זמננו, נפטר לאחרונה. למרות שלא הכרתי את רז באופן אישי, אהבתי מאוד את כתיבתו והסתמכתי עליה לא מעט בכתיבתי. לרגל מיני-סימפוזיון זה, המתפרסם לאחר מותו, מצאתי לנכון להאיר את תרומתו החשובה של רז בנושא זכויות. תרומה זו חשובה לדעתי במיוחד לנוכח העובדה שלמרות שיוסף רז נולד וגדל בישראל, ואף לימד באוניברסיטה העברית בתקופה מסוימת, רק חלקים קטנים מכתיבתו תורגמו לעברית.[1]

השיח המשפטי מרבה באזכור של המונח "זכויות". סטודנטיות וסטודנטים בשנתם הראשונה ללימודים שומעים על הזכות לחופש הביטוי, הזכות לשוויון והזכות לקניין. אולם, מה הן זכויות? איזה מטרות הן משרתות וכיצד? מה הן ההצדקות לקיומן של זכויות? לדעתי, התרומה הגדולה ביותר של רז למשפט היא התשובות המקיפות והמקוריות שהוא הציג לשאלות אלה, שזכו לשם "תיאוריית האינטרס". ברשימה קצרה זו, אתאר את התפיסה של רז באשר למונח זכות, כפי שזו באה לידי ביטוי בתיאוריית האינטרס. זאת, לאחר שאעמוד על התפיסה של הארט ביחס לזכויות, הנחשבת למתחרה לתיאוריית האינטרס של רז". בחלק האחרון אפרט את החסרונות ואת היתרונות הגלומים בתיאוריית האינטרס של רז, ואסביר מדוע התפישה של רז מסייעת לנו להבין את המשפט בצורה טובה יותר.

הארט מציע את תיאוריית הרצון או הבחירה. זכויות לדעתו נותנות למי שנושא אותן אמצעי שליטה לאכוף את החובות הנובעות מהן על אחרים, או להימנע מאכיפת החובות האלו. לבעל הזכות יש אם כן את הבחירה אם ואיך לעשות שימוש באמצעי השליטה שלו על אחרים. מידת החופש של אחרים שעליהם מטילה הזכות חובות תלויה אם כן בבחירה של בעל הזכות.[2] לפי הארט, זכות יכולה להקנות לבעליה אמצעי שליטה חזקים או חלשים. אמצעי שליטה חזקים מקנים לבעל הזכות יכולות שהארט מכנה "אלמנטים" הכוללות את האפשרות לממש את החובות שהזכות מטילה או לוותר עליהן. מימוש החובות שהזכות מטילה כולל תביעה לפיצוי או לצו עשה.[3] לא מעט מלומדים צידדו בתפישה של הארט לגבי זכויות ואף הוסיפו עליה אלמנטים שונים.[4] ביקורות שונות על תיאוריית הבחירה שהציג הארט הדגישו את חוסר היכולת של התיאוריה של הארט להסביר זכויות הניתנות לקטינים או לחסרי ישע, שאין להם יכולת לבחור.[5]

תיאוריית האינטרס של רז מסבירה זכויות כישויות המגנות על אינטרס או אינטרסים שונים. האינטרסים השונים הם אלה שמצדיקים את החובות שהזכויות מטילות על אחרים. במילותיו של רז: ל-X יש זכות אם, ורק אם, היבט מסוים ברווחה של X (אינטרס שלו/ה) מהווה סיבה מספיקה המצדיקה הטלת חובות על אחר/ת/ים.[6] בניגוד לתיאוריית הרצון או הבחירה של הארט, תיאוריית האינטרס של רז מניחה כי זכות לא תלויה ברצון בעל הזכות, ולכן גם לא ניתן לוותר על זכאויות מכוח הזכות.

במקרים מסוימים האינטרס או האינטרסים המהווים סיבה מספקת לקיומה של הזכות ולהטלת חובה על אחרים אינם של בעל/ת הזכות אלא של הציבור בכללותו. כך, למשל, לעיתונאית יש אינטרס לשמור על חיסיון המקור שלה, אך אינטרס זה אינו מספיק כדי לבסס זכות. האינטרס האמיתי שמצדיק את הזכות לשמור על חיסיון עיתונאי הוא האינטרס בשמירה על עיתונות חופשית. באותו אופן, גם הזכות לחופש הביטוי מוצדקת, בין השאר, על ידי אינטרסים של כלל החברה ולא רק על ידי אינטרסים של האינדיבידואל הנושא את הזכות.[7] לשם כך, גובשו גרסאות שונות של ההגדרה של רז לזכות, כך שההגדרה תכלול גם אינטרסים המשיאים את הרווחה של מי שאינם בעלי הזכות הישירים.[8]

יש מי שסבורים שאת שתי התיאוריות, של הארט ושל רז, ניתן להסביר במונחים של בעלי הזכויות והאובייקטים המוגנים על ידן המצדיקים את החובות שהן מטילות על אחרים. במקרה של תיאוריית הבחירה, הזכות מקדמת את הבחירה או את הרצון של בעל הזכות, והיא גם זו שמצדיקה את החובות שהזכות מטילה על אחרים. במקרה של תיאוריית האינטרס, הזכות מגינה על האינטרס של בעל הזכות בהיבט מסוים ברווחה שלו או של אחרים, והאינטרס הוא זה שמצדיק את החובות שהיא מטילה על אחרים.[9] אני סבורה שפרשנות כזאת אינה מהווה קריאה כנה של הטקסט של הארט. תיאוריית הרצון או הבחירה של הארט כלל לא מזכירה את המונח צידוק או הצדקה. כפי שציין ריינבולט,[10] וככל שידוע לי, התיאוריה של הארט פורשה כמי שיכולה לכלול גם הצדקה לזכויות, אך מעולם לא הוצגה גרסה של התיאוריה שלו הכוללת אלמנט של הצדקה.[11]

אני סבורה כי תיאוריית האינטרס של רז מוצלחת יותר מכיוון, שכפי שאראה להלן על ידי דוגמא מהפסיקה, היא מסתדרת טוב יותר עם האופן שבו זכויות מובנות במערכת המשפט וגם עם האופן שבו בתי המשפט מאזנים בין זכות לזכות או בין זכות לאינטרס או אינטרסים ציבוריים. בנוסף, תיאוריית האינטרס של רז מאפשרת לנו להשוות בין חוזקת האינטרס של אדם או קבוצה מסוימת בזכות בנסיבות מסוימות לבין חוזקת האינטרס של אחרים באותה זכות בנסיבות שונות. מכאן והלאה אפרט את התכונות המסוימות בתיאוריית האינטרס של רז המולידות את היתרונות הטמונים בתיאוריה שלו בהשוואה לחסרונות הטמונים בתיאוריה של הארט.

ראשית, בניגוד לתיאוריית הזכויות של הארט, תיאוריית האינטרס של רז כלל לא תלויה ברצונם של בעלי  הזכויות. רז מניח שיכולים להיות מספר אינטרסים שונים המצדיקים את אותה זכות. חלקם משויכים לאינדיבידואלים וחלקם משויכים לכלל החברה. כלומר, אינטרסים מסוימים שמצדיקים זכות יכולים להיות חיצוניים לבעלת הזכות ואינם תלויים כלל ברצונה. הנחה זו מסבירה טוב יותר זכויות יסוד בסיסיות כגון הזכות לחופש הביטוי. זכות זו מוצדקת על ידי אינטרסים אינדיבידואלים באוטונומיה ובמימוש עצמי ועל ידי אינטרסים כלל חברתיים כגון שקיפות, ביקורת על השלטון ושיפור הסיכוי להגיע לאמת. אם נרצה להשתמש בתיאוריית הרצון או הבחירה של הארט, ניתקל במבוי סתום. זאת מאחר שיכול מאוד להיות שאינדיבידואלים המחזיקים בזכות לחופש הביטוי אינם מעוניינים בה במישור האישי או במישור החברתי הכללי. נניח שאזרחים אלה גם לא מוצאים יתרון מיוחד לשלטון דמוקרטי שמתקיימת בו ביקורת על השלטון. לפי התיאוריה של הארט, אותם אזרחים יכולים לוותר על הזכות לחופש הביטוי. אולם, העובדה היא שברוב שיטות המשפט יש לאזרחיות ואזרחים זכויות גם אם הם אינם מעוניינים בהן, והיו מעדיפים לוותר עליהן בנסיבות מסוימות.

שנית, בניגוד לתיאוריה של הארט, התיאוריה של רז היא תיאוריית הצדקה מובהקת לזכויות. לפי רז, האינטרס או האינטרסים המצדיקים את הזכות, הם אלה הקובעים את היקפה ועוצמתה.[12] מאחר שהתיאוריה של רז מתרכזת בהצדקות לזכויות וממשיגה אותן במונחים של רמות שונות של תרומה לרווחה (אינטרסים), התיאוריה של רז מאפשרת למערכת המשפט לעמוד על החשיבות היחסית של אינטרסים שונים בהצדקת זכות מסוימת ואף לדרג את האינטרסים בהתאם לעוצמת חשיבותן בנסיבות שונות. נחזור לדוגמא של הזכות לחופש הביטוי. זכות זו, כאמור מוצדקת במונחים של אינטרסים כלל חברתיים ברווחה כגון האינטרס בביקורת על השלטון והאינטרס בהגעה לאמת ובחשיפתה, וגם במונחים אינדיבידואלים של אוטונומיה. כאשר מדובר על חופש הביטוי המסחרי או האומנותי, מתווספים לאינטרסים אלה גם אינטרסים רכושיים, אינטרסים אסטטיים ואינטרסים במימוש עצמי. אינטרסים אלה אינם שווים בחשיבותם הנורמטיבית. ודאי לא בכל מצב. התיאוריה של רז מאפשרת למערכת המשפט לדרג אינטרסים אלה בהתאם לעוצמת חשיבותם, וכתוצאה מכך לדרג גם את חשיבות הזכות שהם מצדיקים בנסיבות מסוימות. ברגע שאנו יודעים את החשיבות היחסית של כל אינטרס, ובהתאם את החשיבות היחסית של הזכות שהוא מצדיק, אנו יכולים לערוך איזון מדויק יותר בין הזכות לבין זכות או זכויות אחרות ובין הזכות לבין אינטרס או אינטרסים ציבוריים.

ראו למשל, את פסק הדין הישראלי בעניין פלד,[13] שעסק בעתירת אסיר לאפשר לו לצרוך חומרים פורנוגרפיים בין כותלי הכלא. פלד טען כי הזכות לחופש הביטוי שלו מטילה על שירות בתי הסוהר את החובה לאפשר לו לקבל ולצרוך חומרים פורנוגרפיים בין כותלי הכלא. שירות בתי הסוהר טען כי צפייה בחומרים פורנוגרפיים בין כותלי הכלא מובילה לעלייה ברמת האלימות הפיסית או המינית בין האסירים, כמו גם לפגיעה ברגשותיהם. אם היינו מתייחסים לזכות לחופש הביטוי כאל כזו המוצדקת בכל הנסיבות על ידי כלל האינטרסים האפשריים (שקיפות, ביקורת על השלטון, אוטונומיה וכו'), יהיה לנו קשה מאוד להבין את החשיבות היחסית הנמוכה שלה במקרה של פלד. אם נאמץ את התיאוריה של הארט, אז כמובן שהזכות לחופש הביטוי תאפשר לפלד בחירה ותממש את רצונו, אך לא ברור כיצד נמשיך מנקודה זו כדי לאזן את הזכות לחופש הביטוי מול אינטרסים ציבוריים כמו ביטחון הציבור (האסירים והסוהרים בכלא). למרות שהנשיאה ביניש אינה מזכירה את תיאורית הזכויות של רז, כאשר היא מתייחסת לזכות לחופש הביטוי היא מציינת כי "היקף ההגנה לה זוכה חופש הביטוי עשוי להשתנות על פי סוג הביטוי" וכי "אמות המידה העקרוניות הקובעות את מידת ההגנה על חופש הביטוי גובשו על פי החשיבות החברתית של הביטוי". הנשיאה ביניש מסכמת כי היקף ההגנה על חופש הביטוי הפורנוגראפי קטן מהיקף ההגנה שיינתן לצורות ביטוי אחרות.[14] לדידה של הנשיאה ביניש:

"ביטויים אלה, על פי רוב, כוללים אלמנטים משפילים הפוגעים בכבוד האדם המוצג בהם כאובייקט חפצי לניצול מיני. זהו המצב ברוב מוצגי הצריכה הפורנוגרפיים שכרוכה בהם פגיעה בכבוד האדם של האישה. ביטויים מסוג זה אינם מגשימים בהכרח את הטעמים המרכזיים העומדים ביסוד ההגנה הרחבה על חופש הביטוי ובהם, הרצון לחשוף את האמת על רקע קיומו של "שוק דעות" פתוח במסגרתו מתחרים רעיונות נוגדים; הבטחת קיומו של המשטר הדמוקרטי המאפשר לפרטים בו לשכנע ולהשתכנע באופן חופשי וללא הגבלות וכן הצורך האנושי בהגשמה עצמית".[15]

במילים אחרות, הנשיאה ביניש פורשת את ההצדקות השונות לזכות לחופש הביטוי בנסיבות שונות כדי להצביע על מעמדה הנורמטיבי הנמוך יחסית של הזכות לחופש הביטוי כאשר מדובר בצריכה של חומרים פורנוגרפיים. מכאן המהלך של איזון הזכות לחופש הביטוי מול האינטרס הציבורי בביטחון הציבור נראה הגיוני יותר, וכך גם התוצאה שדוחה את ערעורו של פלד למרות שהוא טען בשמה של זכות מוכרת ומרכזית במשפט החוקתי.

שלישית, מאחר שהתיאוריה של רז היא תיאוריית הצדקה מובהקת לזכויות, היא מאפשרת לנו להשוות בין חוזקת האינטרס של אינדיבידואלים או קבוצות באותה זכות בנסיבות שונות. השוואה כזו חשובה במיוחד בנוגע לזכויות שכיניתי אותן "זכויות סלקטיביות". זכויות שפה למשל, המגנות על קבוצות מיעוט לשוניות, הן זכויות סלקטיביות. לכל מדינה יש משאבים מוגבלים ולכן אף מדינה אינה יכולה לתמוך באופן מקיף בכל שפות המיעוט המדוברות בה. המדינה אם כן צריכה לברור בין הקבוצות השונות ולהחליט אילו קבוצות מיעוט לשוניות מצדיקות הגנה מקיפה על שפתן, בהשוואה לקבוצות אחרות שאינן מצדיקות הגנה מקיפה. תיאוריית האינטרס של רז מאפשרת לבצע את ההשוואה הנורמטיבית הזו בהתאם לחוזק האינטרס או הצורך של כל קבוצת מיעוט לשונית בהגנה על שפתה. בהתאם לכך, טענתי בעבר, כי השפה הערבית מצדיקה הגנה חזקה יותר מצד המדינה בהשוואה לשפה הרוסית. זאת מאחר שלמיעוט הערבי-פלסטיני בישראל יש אינטרס חזק יותר בהגנה על השפה הערבית המהווה חותם זהות תרבותית אקסקלוסיבי עבורו. האינטרס בהגנה על השפה הרוסית לעומת זאת חלש יותר מאחר שהשפה הרוסית אינה מהווה חותם זהות תרבותי אקסקלוסיבי עבור דובריה (היהודים ברובם) בישראל.[16]

לסיכום, תיאוריית האינטרס של רז נושאת עמה יתרונות לא מבוטלים בכל הקשור לדרך שבה מערכת המשפט מבינה את תפקידן של זכויות ומאזנת בינן לבין זכויות מתחרות, ובין קבוצות שונות המתחרות על אותה זכות. אולם, גם תיאוריית האינטרס של רז אינה נקייה מחסרונות. רז מציין כי האינטרס או האינטרסים המבססים זכות קודמים לזכות מבחינה נורמטיבית,[17] וכי לא כל אינטרס חזק דיו כדי לבסס זאת.[18] מכאן עולה החיסרון המרכזי בתיאוריה שלו הקשור לשאלה כיצד קובעים איזה אינטרס או אינטרסים מספיק חשובים כדי להצדיק זכויות. רז לא השיב על שאלה זו. יש מי שסבורים שהתשובה לשאלה זו נורמטיבית ותלויה בסוג התיאוריה הפוליטית הרצויה.[19] כך, למשל, הרבה אנשים נהנים מאוד מקיום יחסי מין עם אנשים אחרים. אין ספק שקיום יחסי מין תורם רבות לרווחה האישית שלהם ואולי אפילו לרווחה החברתית. אולם, האם אינטרסים אלה ברווחה שלנו מצדיקים את קיומה של זכות לקיום יחסי מין? התשובה על שאלה זו אינה ברורה כלל ובוודאי שנויה במחלוקת.

חסרונות נוספים הם שהתיאוריה של רז לא עוזרת למחוקקים ולשופטים להחליט איזה אינטרסים שייכים לקטגוריה של אינטרסים ציבוריים ואיזה אינטרסים שייכים לקטגוריה של אינטרסים המצדיקים זכויות.[20] בנוסף, רז אינו מסביר כיצד עלינו לסווג זכויות בהתאם לאינטרסים המצדיקים אותן. לא ברור למשל, מדוע עלינו לסווג את הזכות לאוטונומיה, הזכות לחופש הביטוי והזכות לחופש המצפון והדת כזכויות נפרדות, אם ממילא כולן מוצדקות באמצעות הערך או האינטרס באוטונומיה?[21]

אני מסכימה כי מדובר בביקורות חזקות על תיאוריית האינטרס של רז, אולם הביקורות האלה רלוונטיות לדעתי רק למישור הנורמטיבי שבו על מחוקקים או שופטים להחליט איזה אינטרסים מצדיקים זכויות ואיזה לא. אולם, התיאוריה של רז בהחלט עוזרת להבין כיצד זכויות מתפקדות ומה המשקל היחסי שלהן. אם נצא מנקודת הנחה שאנחנו רוצים להסביר את הדרך שבה מתפקדות זכויות שכבר מוכרות ככאלה על ידי מערכת המשפט, להבדיל מלעסוק בשאלה איזה אינטרסים מצדיקים את קיומן של זכויות, נמצא תועלת רבה בתיאוריית הזכויות של רז.


מיטל פינטו היא חוקרת ומרצה אורחת באוניברסיטת שיקגו, מרצה בכירה בבית הספר למשפטים במכללה האקדמית צפת ובפקולטה למשפטים בקריה האקדמית אונו.

ציטוט מוצע: מיטל פינטו "על היתרונות הטמונים בתיאוריית האינטרס של יוסף רז" ICON-S-IL Blog (14.6.2022).


[1] כמו כן כתב העת המשפט פרסם בשנת 2014 גיליון חגיגי (כרך יח) ובו מאמרים העוסקים כולם בתרומות השונות של רז לעולם הפילוסופיה והמשפט.

[2] HLA Hart, Legal Rights in Essays on Bentham: Jurisprudence and Political Theory 183-84 (1982).

[3] שם.

[4] Carl Wellman, A Theory of Rights: Persons Under Laws, Institutions, and Morals 56, 80-102 (1985); Hillel Steiner, An essay on rights 61-62 (1994). וולמן סבר כי העיקר בתיאוריית הזכויות של הארט אינו יכולת הבחירה באמצעי השליטה אלא האפשרות להכריע סכסוכים משפטיים לטובת בעל הזכות. שטיינר סבור שזכויות צריכות להיות מזוהות בהתאם לגוף שיש לו סמכות לאכוף אותן. כך, למשל, אין טעם לדעתו לדבר על זכויות ילדים או זכויות של בעלי מוגבלויות. עדיף לדבר על זכויות של המדינה שאוכפת אותן בשם של ילדים או בעלי מוגבלויות.

[5] Leif Wenar, Rights, in The Stanford Encyclopedia of Philosophy (Spring 2021 Edition); Neil MacCormick, Legal Right and Social Democracy 154-166 (1982).

[6] Joseph Raz, The Morality of Freedom 166 (1986).

[7]  רז מזכיר את הדוגמא הזו בספרו, שם, אך אינו עומד על כך שהדוגמה חורגת מההגדרה שלו לזכות. על פי הגדרה זו, כזכור, בעל הזכות הוא גם בעל האינטרס המצדיק את קיומה של הזכות (שם, בעמ' 30–43, 141, 179, 247–248). בחיבור אחר רז מזכיר שוב את אותה דוגמה וטוען כי זכות יכולה להיות מוצדקת על ידי האינטרס או האינטרסים של בעלת הזכות, אבל גם על ידי אינטרסים של כלל הציבור לטובת מה שהוא מכנה "the common good" ( Joseph Raz, Ethics in the Public Domain 55 (1994)). לביקורת על החריגה מההגדרה שרז עצמו הציג, ראו Frances Kamm, Rights, in The Oxford Handbook of Jurisprudence and Philosophy of Law 476, 485 (J. Coleman et al. eds., 2002).

[8] ראו, למשל, Matthew Kramer, In Defence of the Interest Theory of Right Holding: Rejoinders to Leif Wenar on Rights, in New Essays on the Nature of Rights 49 (Mark McBride ed., 2017).

[9] David Frydrych, The Theories of Rights Debate, 9 Jurisprudence 566, 571 (2018)

[10] George Rainbolt, The Concept of Rights 86-87 (2006).

[11] Frydrych, לעיל ה"ש 9, בעמ' 571.

[12] אלון הראל "זכויות וערכים: הערות ביקורתיות על תזת קדימות הערכים על פני זכויות" המשפט יח 89, 90, 95 (2014).

[13] רע"ב 5493/06 פלד נ' שרות בתי הסוהר (נבו 12.10.2010).

[14] שם, בפס' 10 לפסק דינה של הנשיאה ביניש.

[15] שם.

[16] מיטל פינטו "זכויות שפה, הגירה ומיעוטים בישראל" משפט וממשל י 223 (2006).

[17] ראו הראל, לעיל ה"ש 12, בעמ' 90.

[18] Joseph Raz, On the Nature of Rights, in The Philosophy of Human Rights 44, 55–57 (Morton E. Winston ed., 1989).

[19] Matthew Kramer, Rights Without Trimmings, in A Debate Over Rights: Philosophical  Enquiries 1, 79 (Matthew Kramer ed., 1998).

[20] כך, למשל, השאלה האם האינטרס בביטחון הציבור ראוי להיות מסווג כאינטרס ציבורי או כזכות חוקתית לחיים היא קריטית בכל מה שקשור לאיזון של זכויות מול אינטרסים ציבוריים. שאלה זו עלתה בעניין עדאלה (בג"ץ 7052/03 עדאלה נ' שר הפנים (נבו 14.5.2006)), שעסק בחוקתיות החוק שמונע איחוד משפחות בין ערבים-פלסטינים בעלי אזרחות ישראלית לבין אלה שמתגוררים בגדה ואינם בעלי אזרחות ישראלית. שופטי המיעוט סברו כי יש לקיים איזון אנכי בין הזכות לחיי משפחה ולשוויון של אזרחיה הערבים-פלסטינים של ישראל אל מול האינטרס הציבורי בביטחון הציבור. איזון זה מוביל לכך שידן של הזכות לחיי משפחה והזכות לשוויון עולה על האינטרס הציבורי בביטחון הציבור. שופטי הרוב סברו שיש לקיים איזון אופקי בין הזכויות לחיי משפחה ולשוויון לבין הזכות לחיים. היינו, לדידם של שופטי הרוב, היה ראוי לסווג את האינטרס בביטחון הציבור לא כאינטרס ציבורי אלא כאינטרס המצדיק את קיומה של הזכות לחיים (ראו את סיכום הדילמה בפס' 16 לפסק דינו של השופט ריבלין בעניין עדאלה, שם). בעניין הדילמה של אינטרסים ציבוריים המצדיקים את קיומן של זכויות לכאלה שלא, והצעה קונקרטית כיצד לסווג אינטרסים לשתי הקטגוריות האלה ראו אורן גזל־אייל ואמנון רייכמן, "אינטרסים ציבוריים כזכויות חוקתיות?" משפטים מא 97 (2011).

[21] ראו הראל, לעיל ה"ש 12, בעמ' 95.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com. ערכת עיצוב: Baskerville 2 של Anders Noren.

למעלה ↑

%d בלוגרים אהבו את זה: