סימפוזיון בנושא שמרנות במשפט – חלק ח' | "השמרן הסביר": על שמרנות שיפוטית ועילת הסבירות / יובל ארז

[דבר העורכת: רשימה זו מתפרסמת במסגרת סימפוזיון בנושא שמרנות במשפט, אשר כולל רשימות מאת (לפי סדר א"ב): יובל ארז, ד"ר אביעד בקשי, ד"ר שגיא ברמק, ד"ר תמר הוסטובסקי ברנדס, פרופ' אלון הראל, פרופ' יצחק זמיר, פרופ' מנחם מאוטנר, פרופ' דניאל פרידמן, פרופ' יניב רוזנאי, רפי רזניק, ד"ר שאולי שארף, אסף שגיב, פרופ' גילה שטופלר וחגי שלזינגר. העורך האורח של הסימפוזיון הוא פרופ' יניב רוזנאי.]

בחודש ינואר 2022 ניתן פסק הדין בעניין זילבר, שבו התקבלה, באופן חלקי, עתירה הנוגעת למדיניות הממשלה, בנושא של סבסוד מעונות היום עד גיל 3.[1] פסק הדין מבוסס על שימוש מפורש ב"עילת הסבירות",[2] המאפשרת התערבות בשיקול הדעת של הרשות המנהלית בשל סטייה ניכרת מן האיזון הפנימי בין השיקולים שביסודה של ההחלטה המנהלית. חלק מהעניין בפסק הדין אינו נובע מייחודיות התוכן המשפטי שלו אלא מזהות השופט שכתב אותו. השופט אלכס שטיין הינו שופט שנהוג לאפיין כ"שמרן", לפחות על ידי מי שמצדד בשימוש בתוויות של "שמרנים" ו"אקטיביסטים".[3]

למושג "שמרנות משפטית" יותר מהגדרה אחת. כך, ניתן לזהות שמרנות כעמדה בעלת תכנים מסוימים או כתפיסה הרואה ערך בשימור המצב הקיים, כשלעצמו, על פני שינויו.[4] ברשימה זו אתמקד בשמרנות כאסכולה המקדמת ריסון שיפוטי בנוגע להתערבות בתכנים של החלטות שלטוניות ונרתעת בכלל משימוש בסטנדרטים עמומים או מפרשנות מרחיבה שלהם.[5] בהמשך לכך אטען כי, בניגוד למצופה על רקע מאפיינים אלה וחרף ההתנגדות הפורמלית של השופט שטיין לשימוש המורחב בעילת הסבירות, אין זה המקרה הראשון בו הוא עושה שימוש בעילה זו או, לכל הפחות, בכלי ניתוח של סבירות מבלי להשתמש ברטוריקה של סבירות.

ראשית המחלוקת על עילת הסבירות

במשפט המנהלי, עילת הסבירות מאפשרת התערבות בשל "אי-סבירות קיצונית" החורגת מ"מתחם" ההחלטות הסבירות.[6] לפיה, בית המשפט יבחן את האיזון הפנימי בין השיקולים שהפעילה הרשות, וככל שהוא מעוות לחלוטין הוא יתערב בו.[7] התפתחותה של עילת הסבירות מציינת את המגמה של הרחבת היקפה של הביקורת השיפוטית על הפעילות המנהלית.[8] לכן, לאורך השנים, הועלו ביקורות נגד עילה זו, ונטען למשל שהיא בעלת רמת הפשטה גבוהה ובשל כך היא עלולה להיות בסיס להתערבות בהחלטות בעלות אופי פוליטי מובהק.[9] חרף הדיון הביקורתי בעילת הסבירות, שבדרך כלל מדגיש את השימוש בה בקשר להחלטות בעלות גוון ערכי או כאלה שקשורות להפעלת סמכויות על ידי דמויות פוליטיות,[10] חשוב לומר שהסבירות שימשה את בתי המשפט פעמים רבות כדי להתערב בהחלטות שאינן מזוהות בהכרח עם עמדות פוליטיות מסוימות. כך למשל, נעשה שימוש בה בהקשר להחלטת שר הביטחון שלא לשנות כיתוב על מצבה צבאית של חלל צה"ל, למרות בקשת משפחתו.[11]

הביקורת השמרנית העכשווית על עילת הסבירות

בשנים האחרונות, מתפתחת מגמת התנגדות חזקה לשימוש מורחב בעילה זו על ידי שופטים בבית המשפט העליון הדוגלים בהשקפת עולם של ריסון שיפוטי.[12] כך למשל, את אחת הביקורות הבולטות נגדה משמיע השופט סולברג. הוא מבקר את עילת הסבירות ככזו שמסמיכה את בית המשפט להתערב בשיקול הדעת המנהלי באופן גורף, גם ביחס להיבטים הלא-משפטיים שלו. לפיכך, לשיטת השופט סולברג, בהיעדר תורת הפעלה סדורה וברורה לעילת הסבירות, ההליך השיפוטי עלול לאבד מן הממד האובייקטיבי המאפיין אותו. כתוצאה מכך, לדבריו, בית המשפט מכריע בשאלות שבמחלוקת על פי דעותיהם ותחושות הצדק של שופטי ההרכב.[13] כך, מכיוון שאין שום דרך מעשית להציב גבול לשימוש שייעשה בעילת הסבירות, יש לצמצמה משמעותית, למשל על ידי החלתה רק ביחס להחלטות של דרג מקצועי, להבדיל מדרג נבחר.[14] השופט סולברג חזר על דברים אלו בבמות שונות,[15] ובהן גם בפסיקותיו.[16] בהקשר זה, דברים ברורים נאמרו בעניין עמותת פורום המזרח התיכון: "ביקורת שיפוטית הנסמכת על עילת הסבירות המהותית – בייחוד, שעה שעסקינן בהחלטותיו של דרג נבחר – מעוררת קשיים מהותיים, ודורשת חשיבה מחודשת".[17]

שופט נוסף שהביע תמיכה בדברים אלו הוא השופט שטיין. בעניין עמותת פורום המזרח התיכון, השופט שטיין ביקש להביע כלשונו "הסכמה מפורשת ובלתי מסוייגת" להערותיו העקרוניות של השופט סולברג על עילת הסבירות.[18] אף לדעתו של השופט שטיין, עילת הסבירות איננה יכולה לשמש בסיס לצמצום סמכויות הנתונות לרשויות המדינה במתכונת של ה"משפט זה אני".[19] הוא הוסיף כי החלטה מנהלית הלוקה בחוסר סבירות קיצוני היא "החלטה שלבטח לוקה באחד הפגמים היסודיים כדוגמת שרירות, שיקולים זרים והפליה, וזאת על אף שקיומו של פגם כגון דא איננו גלוי לעין".[20] כלומר, השופט שטיין אינו רואה בעילת הסבירות עילה עצמאית או מרכזית, ודומה שהוא אף מעדיף לחזור להשתמש, ככלל, בעילות המסורתיות של המשפט המנהלי שקדמו לה.

ביטוי מפורש וברור לעמדותיהם הפורמליות של השופטים סולברג ושטיין באשר לעילת הסבירות ניתן ממש לאחרונה גם בדנ"פ רותם,[21] שעסק בנושא של ביקורת שיפוטית על שיקול דעת התביעה בהחלטה להגיש כתב אישום.[22] שם, השופט שטיין הביע דברי ביקורת חריפים ביחס לעילת הסבירות, ואף פתח את פסק דינו בכותרת: "'סבירות' בארץ תשלוט?". השופט שטיין ביקר את התהליך שבמסגרתו עילת הסבירות מופעלת במתכונת רחבה שכללה התערבות שיפוטית בתוכן ההחלטה המנהלית דה נובו (de novo). מתכונת זו, כך הסביר, מאפשרת לשופט להיכנס לנעלי הרשות המנהלית ולעשות בהחלטתה כטוב בעיניו.[23] לכן, בהקשר לדיון במקומה של עילת הסבירות בהקשר למשפט הפלילי, לקביעה כי החלטה להעמיד את הנאשם לדין לוקה ב"חוסר סבירות קיצוני", יכול להיות מקום רק במקרי קצה נדירים שבנדירים.[24]

אולם, עיון מעמיק בפסיקה, ולא ברטוריקה שלה או באמירות חוץ-שיפוטיות, מעלה כי לאמיתו של דבר המציאות מורכבת יותר. האמירות ברמה ההצהרתית על צמצום השימוש בעילת הסבירות אינן משקפות בהכרח הימנעות של השופט המביע אותן מביקורת דמוית סבירות.[25] במובן מסוים, זה גם המעשה השמרני שהרי עילת הסבירות היא חלק מארגז הכלים של המשפט הישראלי היום.[26] כל זאת, כדי להגיע להחלטה הנכונה לשיטתו של השופט מההיבט הפרקטי. הדברים בולטים אצל השופט שטיין, ובפסיקותיו אתמקד כאן. כפי שאראה, בפסיקותיו נעשה שימוש במקרים שונים בעילת הסבירות באופן מפורשאו לא מפורש. מבחינה איכותית, שימוש זה הוא אף ביחס להחלטות הדרג הנבחר וביחס להחלטות בעלות משמעות כלכלית-תקציבית.

השופט שטיין והסבירות

המקרים הפחות ברורים הם מקרים בהם השימוש שנעשה בעילת הסבירות אינו מפורש, אך שזור בעילות אחרות. כלומר, אף אם פורמלית העתירה מתקבלת על ידי שימוש בעילות מסורתיות יותר, דה פקטו מדובר בהחלטה העושה שימוש ב"שפה של סבירות". בהקשר זה, זיקה חזקה קיימת בין עילת הסבירות לבין עקרון השוויון, משום שבמקרים רבים, הצורך באיזון נובע מההתמודדות על משאבים מוגבלים שצריך לחלק בדרך שאמורה להיות שוויונית.[27] בהתאם, בעניין המרכז לעיוור בישראל,[28] השופט שטיין הוביל את דעת הרוב שקיבלה את העתירה שביקשה להשוות הטבה כספית ייעודית בדמותה של קצבת ניידות בין אנשים שסובלים מלקות ראייה קשה לבין נפגעי גפיים תחתונות חסרי רכב. בפסק הדין נקבע כי יכולתם הכלכלית של נפגעי גפיים תחתונות להיעזר בהסעה פרטית למטרות ניידות עולה בהרבה על זו של אנשים אשר סובלים מעיוורון או מלקות ראייה קשה,[29] וכדי לתקן עיוות זה, יש לזכות כל אדם שסובל מלקות ראייה אשר מזכה אותו בדמי הליווי, בתשלום החודשי המרבי שמשולם לאדם שסובל מנכות בגפיו, החלטה שלה בוודאי השלכות תקציביות משמעותיות.[30]

זוהי פסיקה בעלת משמעות כלכלית-תקציבית. אמנם השופט שטיין לא השתמש בעילת הסבירות באופן מפורש והוא הציג את התערבותו בהחלטה תוך התבססות על עילה אחרת, עילת ההפליה. אולם, ניתן להתרשם שפסילת ההחלטה התבססה על חוסר הסבירות בחלוקת המשאבים של גופי הרווחה. מדובר בהתערבות בשיקול הדעת המקצועי של הרשות בהבחנה בין סוגים שונים של מוגבלויות (ולא בשל הבחנה על פי סיווגים חשודים למשל), באופן הקשור גם לשיקולים תקציביים. כפי שנקבע כבר בעבר אף כאשר הבחנה היא רלוונטית, יש לבחון את סבירות המשקל המיוחס להבחנה זו.[31]

מקרה מעניין אחר הוא עניין הרב אליהו שנסב על התבטאויות רבות, פומביות ופוגעניות, שיוחסו לרב שמואל אליהו, המכהן כרב העיר צפת, ושלשיטת העותרים חייבו את העמדתו לדין משמעתי.[32] פסק דין זה מעניין משום שמדובר בהחלטות בעלות גוון פוליטי, שהתקבלו גם על ידי גורמים שהינם דרג נבחר. לשיטת השופט שטיין, מקרה זה נמנה עם אותם המקרים החריגים שמחייבים את ההתערבות בהחלטת מוסדות המשמעת מחמת פגם מהותי שנפל בשיקול דעתם.[33] אי העמדתו של הרב אליהו לדין, לנוכח התבטאויותיו האסורות, מספרן, וציר הזמן הארוך שעל פניו הן מתפרשׂות, לוקה ב"חוסר סבירות קיצוני".[34] זהו שימוש מפורש בעילת הסבירות בהקשר של העמדה לדין, גם אם דין משמעתי בלבד. במובן מסוים, שימוש זה נמצא במתח עם דחיית הרלוונטיות של הסבירות להחלטות של העמדה לדין בדנ"פ רותם.[35]

לנכונות להתערב בהחלטות מנהליות בתחום הרווחה ובהעמדה לדין משמעתי על בסיס של סבירות, הצטרף השימוש של השופט שטיין בעילה זו בעניין זילבר כאמור. עניין זילבר דן בעתירות שכוונו כלפי שינוי מהותי במדיניות הרווחה של הממשלה: ביטול סבסוד של שכר הלימוד עבור פעוטות במעונות יום למשפחות שלפי אמות המידה החדשות שקבעה הממשלה אינן ממצות את כושר השתכרותן.[36] לפי השופט שטיין, הסבסוד משקף סדרי עדיפות לאומית והשקפת העולם של השלטון, שתמיד יכולים להשתנות.[37] אכן, בית המשפט לא התערב במקרה זה בהחלטה עצמה אך התערב גם התערב בכל הנוגע  להוראת המעבר של ההסדר. השופט שטיין קבע כי במקרים בהם הוראת המעבר נחוצה למען הגנה על אינטרס לגיטימי של אזרח, הוא "זכאי להוראת מעבר מידתית וסבירה".[38] לשיטתו, הוראת המעבר במתכונת שהרשויות החליטו עליה לא הייתה מספקת, ועל כן על בית המשפט לקבוע שמבחני התמיכה הישנים ימשיכו לחול, במקביל למבחני התמיכה החדשים, עד לתאריך מאוחר יותר.

השופט שטיין הסביר את פסיקתו בכך שמזה שנים רבות המדינה מסבסדת את שכר הלימוד במעונות היום למשפחות האברכים. ברקע ההחלטה, בפעמיים הקודמות בהן הוחלט על שינוי מדיניות בעניין זה, ההחלטה שקיבלה הממשלה לא נכנסה לתוקף בשנת הלימודים שהתנהלה באותה עת. פרקטיקה זו, הגם שהיא עדיין לא הגיעה לכדי נוהג, מסמנת את סוף שנת הלימודים התשפ"ב כסופה של תקופת המעבר הנכונה והראויה. לשיטתו של השופט שטיין, תקופת מעבר קצרה יותר היא "בהכרח" גם "בלתי סבירה באופן קיצוני".[39] קביעתו זו עבור הרשות מה תהיה התקופה הסבירה של הוראת המעבר משקפת התערבות בעלת גוון "אקטיביסטי". למעשה, דווקא השופט פוגלמן, המזוהה לעיתים כ"אקטיביסט" יותר, הוא שהציע להחזיר את ההחלטה לרשות כדי שתקבע הוראת מעבר אחרת בגדרו של מתחם הסבירות. זאת, לנוכח הקושי בסעד שהוצע על ידי השופט שטיין שהיה בו כדי להשפיע, לכאורה, על מדיניות הממשלה בתחום הנדון בשנה הקרובה.[40]

כאמור, עניין זילבר עוסק אך בהתערבות בנושא של אורך "תקופת מעבר" לפני ההסדר החדש ולא בתוכן ההסדר עצמו. אולם, הוא עדיין משמעותי ומשמש כדוגמה לביטוי מפורש של עילת הסבירות בבחינת החלטות הדרג הנבחר בנושאים בעלי השפעה כלכלית רחבה. במציאות פוליטית בשנים האחרונות שבה אורך חיי הממשלות אינו ארוך ממילא, אין להקל ראש בהתערבות שהיא "רק" במישור הזמן.

מקרים כדוגמת עניין זילבר מדגימים שאפילו שופטים שמחזיקים בתפיסת עולם שבה אין להמשיך את מגמת ההרחבה של עילת הסבירות, מבינים שישנם מקרים שבהם אין עילה ברורה של המשפט המנהלי שמתאימה לפסול רק מכוחה פעולה של הרשות שהדעת אינה סובלת שתעמוד, חרף חוסר הצדק שגלום בה. למקרים כאלה נועדה "עילת סל" כמו סבירות.

סיכום

אחזור להתחלה: השופט שטיין הוא שופט שנחשב בזירה הציבורית וברמה האקספרסיבית "שמרן". כלומר, הוא נחשב שופט שמתנגד לביקורת מוגברת של בית המשפט על רשויות המנהל והדרג הנבחר במשפט הציבורי. בניגוד לכך, עיון במקרים שונים שבהם השופט שטיין נסמך על הרעיון של הסבירות מלמד כי בפועל הדיכוטומיה בין "סוגים" שונים של שופטים עשויה להיות מלאכותית. יש אפוא מקום לטענה שההסכמה על עקרונות השיטה ועל "כללי המשחק" הנכונים לעיצוב המדיניות היא רחבה מכפי שנהוג להניח. חרף רטוריקה של הנמקה שיפוטית, כדוגמת זו של השופט שטיין, המבקשת לשנות את "כלי המשחק", ההבדלים בין השופטים מתבטאים לרוב בגישות שונות למידת השימוש בהם. אחד מהכלים המרכזיים הוא גם עקרון הסבירות, שהשימוש בו חוזר ועולה בפסיקותיו של השופט שטיין עצמו. כמענה לשאלתו של השופט שטיין בדנ"פ רותם: "הסבירות בארץ תשלוט?" – אענה: אולי היא לא תשלוט, אך היא כאן ולא כדי להיעלם.


יובל ארז הוא בוגר הפקולטה למשפטים, ותלמיד לתואר מוסמך, הפקולטה למשפטים, אוניברסיטת תל אביב. ברצוני להודות לשני שניצר, העורכת הראשית של ICON-S-IL Blog, לד"ר נדיב מרדכי, ולמי שקראו גרסאות קודמות של הרשימה ובכך עזרו לי לשפר אותה: ענת אלבק, יונתן בוקשפן, נעמה הדסי, שקד טורם ים, יותם לחובסקי, להב פסח, גל רוזנפלד וענבל תמיר.

ציטוט מוצע: יובל ארז "'השמרן הסביר': על שמרנות שיפוטית ועילת הסבירות" ICON-S-IL Blog‏ (28.3.2022).


[1] בג"ץ 5782/21 זילבר נ' שר האוצר (נבו 12.1.2022). פסק הדין אינו מתערב במדיניות עצמה, אלא במועד כניסתה לתוקף, כלומר בהוראת המעבר הנוגעת לשינוי המדיניות. להרחבה על פסק הדין, ראו יובל יועז "השופט הכי שמרן עומד מאחורי אחד מפסקי הדין הכי אקטיביסטים" זמן ישראל (14.1.2022).

[2] לצד קביעה שההסדר אינו מידתי. עניין זילבר, לעיל ה"ש 1, בפס' 65 לפסק הדין של השופט שטיין. העילות של סבירות ומדתיות קשורות ביניהן, ולהרחבה על היחס בין השתיים ראו אהרן ברק מידתיות במשפט 455–465 (2010).

[3] ראו למשל, משה גורלי "השמרנים בבית המשפט העליון ניצחו פעמיים" כלכליסט (19.12.2021).

[4] חגי שלזינגר "ריבוי הפנים של השמרנות הישראלית ודילמת התקדים הפרוגרסיבי" ICON-S-IL Blog‏ (13.3.2022) (להלן: שלזינגר "ריבוי הפנים"). בהתאם, שמרנות בשדה השיפוטי, על פי ההגדרות השונות, עשויה לקדם ערכים שמרניים מצד אחד או דרכי הנמקה 'שמרניות' שאינן תלויות בתוכן ההכרעה. להרחבה נוספת על אפיון אפשרי של הגות שמרנית, ראו שאול שארף "בין תודעת שיפוט פרוגרסיבית לתודעת שיפוט שמרנית, או: הצעה (נוספת) להגדרת פעלתנות שיפוטית וריסון שיפוטי" ICON-S-IL Blog‏ (21.3.2022).

[5] חגי שלזינגר "בין פרשות קוונטינסקי ושפיר" ICON-S-IL Blog‏ ‏(21.7.2021).

[6] בג"ץ 389/80 דפי זהב בע"מ נ' רשות השידור, פ"ד לה(1) 421, 441–444 (1980).

[7] שם, בעמ' 437. להרחבה, על התפתחות הסבירות במשפט הישראלי, ראו, למשל, יואב דותן "שני מושגים של ריסון – וסבירות" משפטים נא 673 (2022).

[8] מקובל לדון בה כחלק מ"האקטיביזם השיפוטי" שהתפתח במהלך שנות השמונים של המאה העשרים. להרחבה, ראו מנחם מאוטנר "ירידת הפורמליזם ועליית הערכים במשפט הישראלי" עיוני משפט יז 503, 535–537 (1993).

[9] כך, למשל, בג"ץ 5853/07 אמונה תנועת האישה הדתית לאומית נ' ראש הממשלה, פ"ד סב(3) 445, פס' 12 לפסק הדין של השופט גרוניס (2007). לשיטתו של השופט גרוניס בפסק דין זה, עילת הסבירות התפתחה לממדים קרובים לאלה של "נורמת על", ו"תוך כדי התפתחות זו היא בלעה לתוכה, כאדם שאינו יודע שובע, עילות פרטיקולריות שהוכרו בעבר". שם, בפס' 9 לפסק דינו. להרחבה, ראו גם מנחם מאוטנר "בין כשירות לסבירות בעקבות בג״ץ 5853/07 אמונה – תנועת האישה הדתית לאומית נ' ראש הממשלה, מר אהוד אולמרט" המשפט יד 403, 409–412 (2010).

[10] מנחם מאוטנר "הסבירות של הפוליטיקה" תיאוריה וביקורת 5 25, 38–39 (1994).

[11] העותרים ביקשו לציין על המצבה, בנוסף לשמותיהם, את שמות אחיו ואחיותיו של החייל המנוח. בג"ץ 5688/92 ויכסלבאום נ' שר הביטחון, פ"ד מז(2) 812 (1993); דנג"ץ 3299/93 ויכסלבאום נ' שר הביטחון, פ"ד מט(2) 195 (1995).

[12] זאת, כהמשך להתנגדויות לשימוש הנרחב בעילת הסבירות (אך לא לביטולה כליל) שהועלו בעבר. כך למשל, ראו בג"ץ 1635/90 ז'רז'בסקי נ' ראש הממשלה, פ"ד מה(1) 749, 770–771 (1991).

[13] נעם סולברג "על ערכים סובייקטיביים ושופטים אובייקטיביים" השילוח 18, 37, 47–48 (2019).

[14] שם, בעמ' 52–54. כמו כן, בהתייחסותו של השופט סולברג לעילות ההתערבות בשיקול הדעת, עילת המידתיות מספקת מענה לחיסרון משמעותי המאפיין את עילת הסבירות המהותית – הבניית שיקול הדעת. שם, בעמ' 55.

[15] נעם סולברג "הלכת דרעי-פנחסי בראי עילת הסבירות" בלוג רשות הרבים (16.1.2022).

[16] ראו, למשל, רע"ב 7364/20 יוחיוב נ' ועדת שחרורים במקום מושבה בבית הסוהר איילון, פס' 9 (נבו 23.12.2020) ("סבירותה המהותית של החלטה מנהלית-מקצועית, תיבחן כמוצא אחרון; לא כדרך המלך"); בג"ץ 43/16 תנועת אומ"ץ – אזרחים למען מינהל תקין וצדק חברתי ומשפטי נ' ממשלת ישראל, פס' 15 לפסק הדין של השופט סולברג (נבו 1.3.2016); דנ"א 4960/18 זליגמן נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ, פס' 6 לפסק הדין של השופט סולברג (נבו 4.7.2021).

[17] עע"מ 1798/20 עמותת פורום המזרח התיכון ישראל נ' עיריית תל אביב-יפו, פס' 20 לפסק הדין של השופט סולברג (נבו 7.1.2021). מדובר בדחיית ערעור על עתירה נגד החלטת עיריית תל אביב להסיר ארבע שלטי חוצות בטענה לפגיעה ברגשות הציבור.

[18] שם, בפס' 2 לפסק הדין של השופט שטיין.

[19] שם.

[20] שם. בפסק דין נוסף השופט שטיין קשר שוב, בפועל, בין עילת הסבירות לעילת השיקולים הזרים, וראו בג"ץ 8452/19 עירית חברון נ' מדינת ישראל, פס' 32–33 לפסק הדין של השופט שטיין (נבו 28.2.2022).

[21] דנ"פ 5387/20 רותם נ' מדינת ישראל (נבו 15.12.2021). להרחבה על פסק הדין, ראו מיכל טמיר "הביקורת השיפוטית אינה עוצרת על מפתן דלתן של רשויות התביעה" פורום עיוני משפט (תגוביות משפט) מו (16.1.2022).

[22]בדנ"פ רותם, לעיל ה"ש 21, בפסק דין קצר ביותר, קבע השופט סולברג כי הדיון הנוסף חיזק אותו בעמדתו שהובעה ברע"פ 7052/18 מדינת ישראל נ' רותם (נבו 5.5.2020). ברע"פ רותם השופט סולברג (בהסכמת השופט שטיין) קבע כי אין להרהר אחר סבירות שיקול הדעת של התביעה בהגשת כתב האישום. ראו שם, בפס' 68 לפסק הדין של השופט סולברג. לדיון בעמדה זו, כפי שהוצגה ברע"פ רותם, ראו גיל ברינגר "דעה: הסבירות בעידן השופט סולברג – תחילת הסוף?" גלובס (15.5.2020).

[23] דנ"פ רותם, לעיל ה"ש 21, בפס' 7 לפסק הדין של השופט שטיין. מעבר לכך, קבע השופט שטיין שם כי כתיבתו של השופט סולברג באשר להרחבתה הלא רצויה של דוקטרינת הסבירות מקובלים עליו במלואם.

[24] שם, בפס' 25 לפסק הדין של השופט שטיין.

[25] הספרות המשפטית מכירה בהבדלים בין "רטוריקה של הנמקה" לבין "פרקטיקה של החלטה". כך, למשל, פרופ' רבקה וייל מפנה לעניין דפי זהב, לעיל ה"ש 6, כמקרה בו השופט ברק נימק פסיקה "מהפכנית" כקו ממשיך לפסקי דין קודמים לו. ראו Rivka Weill, The Strategic Common Law Court of Aharon Barak and its Aftermath: On Judicially-Led Constitutional Revolutions and Democratic Backsliding, 14 L. & Ethics Hum. Rts. 227, 237 (2020).

[26] ערך היציבות שנחשב "שמרני" עשוי להוביל את השופט השמרן להימנע ככל הניתן מסטייה מן התקדים. שלזינגר "ריבוי הפנים", לעיל ה"ש 4.

[27] דפנה ברק-ארז משפט מנהלי כרך ב 735 (2010). להרחבה, ראו בג"ץ 244/00 עמותת שיח חדש, למען השיח הדמוקרטי נ' שר התשתיות הלאומיות, פ"ד נו(6) 25 (2002).

[28] בג"ץ 8202/17 ‏המרכז לעיוור בישראל נ' שר האוצר (נבו 27.5.2020).

[29] שם, בפס' 32 לפסק הדין של השופט שטיין.

[30] שם, בפס' 39 לפסק הדין של השופט שטיין.

[31] בג"ץ 3792/95 תאטרון ארצי לנוער נ' שרת המדע והאמנויות, פ"ד נא(4) 259, פס' 33 לפסק הדין של השופט זמיר (1997). פסק דין זה עסק בנושא של תמיכות כספיות למוסדות תרבות, על בסיס קריטריונים שהבחינו בין תיאטראות "ותיקים" ל"חדשים".

[32] בג"ץ 7150/16 ‏המרכז הרפורמי לדת ומדינה התנועה ליהדות מתקדמת בישראל נ' שרת המשפטים (נבו 21.9.2020) (להלן: עניין הרב אליהו).

[33] שם, בפס' 16 לפסק הדין של השופט שטיין.

[34] שם, בפס' 22 לפסק הדין של השופט שטיין. לשיטתו, חזקת התקינות ביחס לפועלם של מוסדות המשמעת תופרך רק ביחס לכל אותן אמירות קיצוניות שאין כל אפשרות סבירה לשייכן למרחב המוגן של חופש הביטוי אשר נתון לרב כעובד ציבור. שם, בפס' 24 לפסק הדין השופט שטיין.

[35] ראו דנ"פ רותם, לעיל ה"ש 21.

[36] עניין זילבר, לעיל ה"ש 1, בפס' 1 לפסק הדין של השופט שטיין.

[37] שם, בפס' 39 לפסק הדין של השופט שטיין.

[38] שם, בפס' 41 לפסק הדין של השופט שטיין.

[39] שם, בפס' 65–67 לפסק הדין של השופט שטיין.

[40] שם, בפס' 5 לפסק הדין של השופט פוגלמן.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com. ערכת עיצוב: Baskerville 2 של Anders Noren.

למעלה ↑

%d בלוגרים אהבו את זה: