הליך מנהלי הוגן? החתול שומר על השמנת! | חלק א' / איל פלג

[דבר העורכת: רשימה זו מתפרסמת בשני חלקים. לחלקה השני של הרשימה, ראו כאן.]

מבוא

לפני מספר חודשים קיבל בג"ץ שתי עתירות, שהוגשו בשם נתיני סודן שכונו בישראל "מסתננים" (להלן: פרשת אדם).[1] בעתירות נטען שאותם פרטים נכנסו לישראל בשנים 2003–2013 לשם מציאת מקלט מדיני מפני סכנה הנשקפת לחייהם ולשלמות גופם במדינתם. העתירות הוגשו בשל העיכוב המתמשך בטיפול המנהלי באלפי בקשות מקלט.

משנת 2011, הטיפול בבקשות מקלט מבוסס על נוהל של רשות האוכלוסין וההגירה.[2] לפי הנוהל לאחר שנתין זר מגיש בקשה נערך לו ראיון, שלאחריו בסמכות המראיין להעביר את הבקשה לדיון בוועדה המייעצת לשר הפנים בענייני פליטים.[3] לבסוף, שר הפנים אמור להכריע בבקשה לאור המלצת הוועדה. אם החליט השר להכיר בבקשה יוענק לפרט רישיון שהיה לשנה, שיוארך בהיעדר שינוי נסיבות המצדיק בחינה מחודשת.[4]

בפועל, למרות קיומו של הנוהל לא התקבלה הכרעה באלפי בקשות מקלט שהוגשו לרשות.[5] מהמתואר בפסק הדין עולה שחלף למעלה מעשור "מאז שהוגשה בקשת המקלט הוותיקה ביותר… אשר טרם הוכרעה… במהלך כל השנים הללו נמנעה המדינה מקבלת הכרעה כלשהי – עקרונית או פרטנית – באלפי בקשות המקלט שהגישו יוצאי דרפור".[6]

בג"ץ קבע בעניין אדם, שמדובר בשיהוי מנהלי, עיכוב בעייתי[7] של שנים בטיפול בבקשות, אשר מהווה הפרה של החובה להכריע בבקשות במהירות הראויה.[8] לבסוף נקבע שעל משרד הפנים למצוא פתרון למבקשי המקלט עד 30 בדצמבר 2021 (למשל בקביעת מדיניות עקרונית להכרעה בבקשות או בהכרעה פרטנית בהן), אחרת יהיה עליו להעניק ל-2445 המבקשים תושבות זמנית עד להכרעה בבקשותיהם.[9]

רשימה זו ממוקדת בביקורת על המשפט המנהלי הכללי, שניצב במרכז פסק הדין, ושחל גם על הרשות המטפלת בבקשות המקלט. עובדות פרשת אדם מהוות דוגמא מובהקת לבעיה מובנית הגלומה במשפט המנהלי, שבה עסקתי במאמר, שפורסם בכתב העת עיוני משפט.[10] פסק הדין החדש מהווה הזדמנות פז להצגת תובנות המאמר והמחשת הצעותיו לשיפור המצב המשפטי תוך הפניית הזרקור לתחום בקשות המקלט.

לרשימה זו שלוש מטרות. מטרה אחת היא להציג את עיקר תובנות המאמר. מטרה שניה היא לדון בתובנות אלו ביחס לתחום מנהלי בו לא עסק המאמר – תחום בקשות המקלט. ואולם, חשוב להדגיש כבר עתה, שמקרה בקשות המקלט מהווה רק ייצוג לבעיה רחבה הרלוונטית לתחומי פעילות נוספים במנהל הציבור. משום כך, מטרה שלישית של הרשימה היא לתמרץ משפטנים אחרים לחשוב על תובנות אלו ביחס לתחומים מנהליים נוספים על אלו בהם אני מתרכז במאמר וברשימה זו. 

בחלק זה, הראשון של הרשימה אפתח בהצגת שיקול דעת הגלום בדיני ההליך המנהלי. לאחר מכן אציג ואמחיש את הסיכונים הגלומים בשיקול דעת הליכי זה מהיבט תפיסת היריבות, כתפיסה הדומיננטית שבבסיס המשפט המנהלי. בחלק השני של הרשימה יוצגו תחילה שני הסברים להקניית שיקול הדעת ההליכי לרשויות המנהל. אתמקד אז בהסבר ששיקול דעת זה הוא תוצר של המשפט המנהלי כדין כללי. בהמשך אסביר כי פיתוח של משפט מנהלי הקשרי-תחומי צפוי לצמצם את היקף שיקול הדעת המדובר ובכך לקדם התאמה רבה יותר בין תפיסת היריבות ודיני ההליך. לבסוף ארחיב בהצעה לקידום חקיקה הקשרית-תחומית, שמטרתה תהיה צמצום שיקול הדעת הגלום בחובת המהירות הראויה עבור תחום הבקשות למקלט מדיני.

משפט מנהלי כללי ושיקול דעת בדיני ההליך

נקודת המוצא לדיוננו היא המשפט המנהלי הכללי, החל על רשויות המנהל השונות, וקובע דינים המחייבים אותן בשלושה מישורים:[11] מישור הסמכות (ובמובהק עיקרון חוקיות המנהל), מישור ההליך, המחייב את הרשות לקיים הליך תקין והוגן לפני קבלת ההחלטה (למשל חובת השימוע וחובת המהירות הראויה), והמישור המתמקד בתוכן ההחלטה עצמה (למשל עקרונות הסבירות והמידתית).

בליבת השיח בתחום מצוי דיון ביתרונות וחסרונות הגלומים בשיקול הדעת המוקנה למנהל (במובהק בחקיקה המסמיכה) לקביעת תוכנה המהותי של ההחלטה.[12] זהו שיקול הדעת הגלום בדינים המיוחדים החלים ברשויות השונות, דוגמת דיני רווחה או הדין הפלילי.[13]

לעומת זאת שיח לגבי שיקול דעת מנהלי נוסף לא פותח דיו. כוונתי לשיקול דעת הטבוע בחובות ההליך המנהלי, אותו אכנה להלן "שיקול הדעת ההליכי". שיקול דעת זה הינו תוצר של קביעות מפורשות (בפסיקה) לפיהן מוקנה לרשות שיקול דעת במסגרת חובות הליכיות אלו,[14] כמו גם של החדרת מונחים עמומים לתוככי החובות הללו (דוגמת "הגינות", "סבירות" ו"בהתאם לנסיבות המקרה").

זהו שיקול דעת[15] להחליט מהו שימוע הוגן שיש לקיים בנסיבות המקרה,[16] ולמשל, שיקול דעת לקביעת תוכן ההתראה, שתישלח לפרט; ולקביעת מועד השימוע וזמן ההיערכות לו, מתכונתו (בכתב, בעל־פה ועוד), היקף החומרים שיועברו לפרט לקראתו, והאם יזכה בו לתרגום ו/או ייצוג.[17] זהו גם שיקול דעת הגלום בחובת התשתית העובדתית: מהו איסוף ראיות "סביר" בנסיבות? האם נאספו ראיות מספיקות המגשימות את מבחן הראיה המנהלי?[18] כמו כן, זהו שיקול דעת הגלום בחובת המהירות הראויה – שניצבה במרכז פרשת אדם – שכן הרשות היא הקובעת מהי מהירות "ראויה" ו"זמן סביר" בנסיבות המקרה שבפניה.[19]

מה הבעיה הגלומה בשיקול דעת הליכי זה?

לצורך הדיון בבעיה שבכותרת אחזור למושכלות ראשונים הנמצאים בבסיס המשפט המנהלי. העמקה בספרות היסוד בתחום חושפת תפיסת עומק שנמצאת בבסיסו. תפיסה זו, שכונתה "תפיסת היריבות",[20] ממוקדת בחשש מכוחן של רשויות המִנהל – חשש שהכוח המוקנה לפקיד (בחקיקה המסמיכה ובנהלים) ינוצל לרעה לפגיעה בפרט המטופל ובזכויותיו. במסגרת התפיסה, שאין בה אמון (בוודאי לא רב) בפקידות המנהלית, המשפט המנהלי נתפס כאמצעי להגנת הפרט, ודיניו מיועדים למנוע פגיעה בו ולפחות לצמצם את הסיכויים לפגיעה.

תפיסה זו, הבולטת בספרות,[21] משקפת את תפיסת הבסיס הדומיננטית שעלתה בפסיקה.[22] כך, למשל, בפסק הדין המכונן קונטרם, שבו הנשיא ברק והשופט חשין הציגו עמדה המגלמת את התפיסה, ובהמשך לכך הדגישו שעקרון יסוד של המשפט המנהלי – עקרון הנאמנות – וחובת ההגינות הנגזרת ממנו נועדו למעשה להתמודד עם חששות תפיסת היריבות.[23]

דומיננטיות תפיסת היריבות נלמדת מעקרונות רבים נוספים של המשפט המנהלי. כך, למשל, עקרון החוקיות נתפס במובהק ככלי להגבלת כוח שלטוני והבטחת חירויות הפרט;[24] המבחן לתחולת זכות הטיעון מתייחס לחשש מפגיעה בפרט;[25] חובת המהירות הראויה קשורה לחשש מאומת משיהוי מנהלי;[26] חובת התשתית העובדתית מיועדת למנוע החלטות שרירותיות;[27] ועילת המידתיות מחייבת בחירה באמצעי שפגיעתו בזכויות היא הקטנה ביותר.[28]

טענתי העקרונית[29] היא שבהקניית שיקול הדעת למִנהל לצקת תוכן נסיבתי בחובות ההליך יש חוסר עקביות עם תפיסת היריבות. למעשה, אם כה חוששים מהרשויות והפקידים, הכיצד משאירים בידיהם שיקול דעת רחב לעיצובם ומימושם של הכללים שאמורים למנוע או לרכך את סיכוני היריבות? בכך "נותנים לחתול לשמור על השמנת". במילים אחרות, בתפיסת היריבות גלום חשש והיעדר אמון בביורוקרטיה, ועל כן נקבעו חובות, שמיועדות לכבול את פעולת הרשות ולהפחית מכוחה, ובכך לפחות להפחית את סיכוני השימוש לרעה בכוח זה. אולם מיד לאחר קביעת הכבילה מועבר כוח רב לפּקידוּת ביחס לאופן מימוש הכבילה. כך נוצר מצב אבסורדי, משום שמעקרים דינים אלה – ולכל הפחות מכרסמים בהם מאוד – כפתרון לחששות המוצא שבבסיס המשפט המנהלי. במובן זה, קיים פער גדול מדי בין תפיסת בסיס זו, לבין הקניית שיקול הדעת בדיני ההליך.

חששות אלו משיקול הדעת ההליכי אינם תיאורטיים, אלא מייצגים לא אחת את המציאות הנחווית על ידי אנשים, המצויים בטיפול הרשויות. בעבודתי התרכזתי במפגש המתקיים בין אנשים עניים ורשויות רווחה.[30] אמחיש את טענתי ביחס למספר חובות של דיני ההליך תוך התמקדות בתחום הרווחה, אך גם לתחומים מנהליים אחרים, ובהם תחום בקשות המקלט.

הפעלה פוגענית של שיקול דעת במימוש חובת השימוע בהליכי הפסקת קצבאות רווחה,[31] מתבטאת, למשל בהחלטות לקיים שימוע בכתב, כשהפרט חסר יכולות להתבטא (בוודאי מיטבית) בכתב, או לקיים שימוע טלפוני כשהפרט אינו שולט בשפה העברית. שיקול דעת פוגעני מופעל גם כשההתראה חסרה פרטים, או דווקא מורכבת מדי; כשמוסתר מהפרט מידע לקראת השימוע; כשמוקצב לו זמן קצר מדי לטעון או כשהמִנהל מתעלם מצורך חיוני במינוי מתרגם לשימוע.[32] כל אלו מקשים על הפרט למצות את הפוטנציאל הטמון בשימוע כאמצעי להגנה מפגיעה בלתי מוצדקת. תיעוד כזה ביחס לחובת השימוע קיים גם ביחס להקשרים מנהליים נוספים, ובכלל זה בהליכים לקבלת מעמד בישראל (וביניהם בקשות לקבלת מקלט).[33]

הפעלה פוגענית של שיקול דעת הגלום בחובת התשתית העובדתית מתבטאת, למשל, בהקפדת יתר במילוי חובת איסוף הראיות. כוונתי ל"טרטורים" שבמסגרתם הפרט נשלח שוב ושוב להביא מסמכים שכבר העביר או להביא מסמכים נוספים להוכחת הזכאות. פרקטיקות אלה מטפחות ייאוש ותחושת השפלה, ומביאות לוויתור והדרה מהתמיכה המנהלית.[34] הפעלה פוגענית כזו מתבטאת גם כאשר פקיד מוּנע מדעה קדומה (כלומר דעה סגורה וסופית) נגד הציבור המטופל, באופן שמובילו להתעלמות מראיות המחזקות את הפרט, הנתפס כלא-אמין וכאשם במצבו.[35] ואכן, קיים תיעוד ברור לביסוס החלטות להפסקת קצבאות קיום על תשתית עובדתית רעועה.[36]  תיעוד שכזה קיים גם ביחס לרשויות רבות נוספות, ובהן רשויות ההגירה.[37]

שיקול דעת במימוש חובת המהירות הראויה מופעל פוגענית כשהרשות משתהה בקבלת ההחלטה. ביחס לחובה זו הצטברו פסקי דין וקביעות של מלומדים, שמצביעים על כך שבעיית השיהוי המנהלי רלוונטית למִנהל הציבורי כמכלול.[38] כך, למשל, קיים תיעוד חוזר לשיהוי בקבלת החלטות בבקשות לקצבת רווחה ובהשבתה כשהופסקה בטעות.[39] שליטה בזמן הפעולה מהווה כלי בעל פוטנציאל גדול לייאוש הפרט, שלא אחת מוותר לבסוף על הקצבה.[40]

פרשת אדם[41] מהווה דוגמא מובהקת להתממשות תפיסת היריבות, המתבטאת בשיהוי של שנים הפוגע בפרטים רבים.[42] חובה כללית זו, כחובה אמורפית רווית שיקול דעת, לכדה במשך שנים את אלפי מבקשי המקלט בהליך מנהלי בלתי נגמר. הכוח לצקת תוכן למונח "מהירות ראויה" נוצל להימנעות מקבלת החלטות. לכן קבע בית המשפט שהחובה הופרה כלפי כל פרט מ-2445 מבקשי המקלט. זוהי פגיעה פרטנית, אך אין להתעלם גם מהממד המצטבר, המלמד על הפעלת שיקול דעת פוגעני באופן סיסטמטי-שיטתי.[43]

מכל האמור עולה ששיקול הדעת בדיני ההליך מקדם לא אחת אי-מיצוי של זכויות שונות (דוגמת הזכאות לקצבת קיום או לקבלת מעמד בישראל).[44] כך, במקום להוות כלי מעצים, שמיועד להגן על  הפרט, כללי הליך רוויי שיקול דעת מהווים לא אחת אמצעי הליכי פוגעני כלפי הפרט המטופל ברשות.

בשלב זה עולה השאלה הבאה: אם תפיסת היריבות הבסיסית כה מסתייגת מקיום שיקול דעת הליכי, מה מניע את בית המשפט[45] להתפשר, לזנוח דה פקטו את החששות מהיריבות ולהקנות לפּקידוּת שיקול דעת כאמור? בחלק ב' של הרשימה אשיב לשאלה זו, ולאחר מכן איישם את תשובתי ביחס לתחום המנהלי של בקשות למקלט מדיני.[46]


איל פלג הוא ד"ר למשפטים, חבר סגל בבית הספר למשפטים והמחלקה למינהל ומדיניות ציבורית, המכללה האקדמית ספיר; עוסק גם בהוראת הקורס משפט מנהלי בפקולטה למשפטים, אוניברסיטת תל אביב.

ציטוט מוצע: איל פלג "הליך מנהלי הוגן? החתול שומר על השמנת! | חלק א'" ICON-S-IL Blog (22.11.2021).


[1] בג"ץ 4630/17 ADAM GUBARA TAGAL נ' שר-הפנים (נבו 25.4.2021) (להלן: פרשת אדם).

[2] נוהל 5.2.0012 "הטיפול במבקשי מקלט מדיני בישראל" מהדורה 9 (רשות האוכלוסין וההגירה, 23.6.2021). הבהרה: הנוהל המקורי משנת 2011 עודכן מפעם לפעם. בפני בית המשפט בעניין אדם, לעיל ה"ש 1, הייתה מונחת גרסה קודמת למהדורה 9 הנוכחית, אשר פורסמה בחודש יוני 2021 (כחודשיים לאחר פסק הדין). לא מצאתי במהדורה החדשה כדי לשנות האמור ברשימה זו.

[3] ס' 4–6 לנוהל קובעים גם סדרי דין מהיר ומקוצר במקרים שונים, למשל כשהמראיין גורס שדין הבקשה להידחות.

[4] שם, בס' 7 לנוהל. קבלת בקשת המקלט מקנה זכות לעבוד, זכויות סוציאליות ועוד. במקרה של דחיית בקשה על הפרט לצאת מהארץ תוך זמן קצוב אחרת יורחק.

[5] הועלו טענות לחוסר רצון ואף כוונה להימנע מקבלת בקשות מקלט. כך, למשל, הועלתה טענה לשנתיים של הסתרת דו"ח פנימי של הרשות שהיה בו להצדיק קבלת בקשות – ראו פרשת אדם, לעיל ה"ש 1, בפס' 3 לפסק הדין של הנשיאה חיות. כך נטען בשעתו שנתוני קצב הטיפול בבקשות מגלים "אוזלת יד מדהימה, אם לא רשלנות מכוונת, בהתייחסות לבקשות ההכרה האמורות". ראו בג"ץ 8665/14 דסטה נ' כנסת ישראל, פס' 12 לפסק הדין של השופט מלצר (נבו 11.8.2015). ראו גם דו"ח מקיף בו נטען שמדובר ב"סחבת מכוונת של שנים בבחינת בקשות המקלט": סיגל רוזן, שירה עבו וסתיו פס-חי מעלות אבק: ההימנעות השיטתית של מדינת ישראל מהכרעה בבקשות מוצדקות למקלט 7 (דו"ח, המוקד לפליטים ומהגרים 2020) (להלן: מעלות אבק). מפרשת אדם, לעיל ה"ש 1, בפס' 3, 10–12 לפסק הדין של הנשיאה חיות עולות גם סיבות אחרות, דוגמת עומס עבודה או שינוי משטרי בסודן ואפשרות לנרמול היחסים של ישראל עימה, באופן המקשה על קבלת החלטות פרטניות. 

[6] שם, בפס 15 לפסק הדין של הנשיאה חיות.

[7] בית המשפט מכנה התנהלות זו "גרירת רגליים" – שם, בפס' 17 לפסק הדין של הנשיאה חיות; בפס' 5 לפסק הדין של השופטת וילנר; וכן בחוות הדעת של השופט קרא. ראו גם את פסק הדין של השופט מלצר בעניין דסטה, לעיל ה"ש 5.

[8] פרשת אדם, לעיל ה"ש 1, בפס' 21 לפסק הדין של הנשיאה חיות. לחובה זו, ראו ס' 11 לחוק הפרשנות, התשמ"א-1981. להרחבה, ראו דפנה ברק-ארז משפט מינהלי כרך א פרק 12 (2010).

[9] לנוסח ההחלטה המלא ראו פרשת אדם, לעיל ה"ש 1, בפס' 26–27 לפסק הדין של הנשיאה חיות.

[10] איל פלג "ההליך המנהלי בצילו של שיקול-דעת" עיוני משפט מב 129 (2019) (להלן: פלג "ההליך המנהלי") .

[11] לדיון במשפט המנהלי בהתאם לחלוקה זו של שלושה מישורים ראו ברק-ארז, לעיל ה"ש 8, בשער שני–רביעי (כרכים א ו-ב).

[12] ראו פלג "ההליך המנהלי", לעיל ה"ש 10, בעמ' 145–147.

[13] למשל שיקול דעת של רשות הרווחה האם הפרט זכאי לתמיכה ואיזה תמיכה, או בדין הפלילי שיקול דעת האם לפתוח בחקירה ולהגיש כתב אישום. ראו שם, בעמ' 134–136.

[14] ראו, למשל, עע"ם 1038/08 מדינת ישראל נ' געאביץ, פס' 2 לפסק הדין של השופט מלצר) (שיקול דעת בחובת השימוע) (נבו 11.8.2009); בג"ץ 987/94 יורונט קווי זהב (1992) בע"מ נ' שרת התקשורת, פ"ד מח(5) 412, 425 (1994) (שיקול דעת בחובת התשתית העובדתית); רע"א 187/05 נסייר נ' עיריית נצרת עילית, פ"ד סד(1) 215, פס' 14 לפסק הדין של השופטת פרוקצ'יה (2010) (שיקול דעת בחובת המהירות הראויה). 

[15] אני ממוקד כאן במישור אופן מימוש החובה, אולם שיקול דעת קיים גם לעצם מישור תחולתה – ראו פלג "ההליך המנהלי", לעיל ה"ש 10, בעמ' 139–140.

[16] ראו בג"ץ 3/58 ברמן נ' שר-הפנים, פ"ד יב 1493, 1508 (1958) ("היקף החובה וצורת ההזדמנות תלויים יהיו, כמובן, במסיבות הקונקרטיות של הענין הנדון").

[17] למקורות מהם נלמד שיקול דעת זה, ראו פלג "ההליך המנהלי", לעיל ה"ש 10, בעמ' 139–141.

[18] למקורות, ראו שם, בעמ' 141–142.

[19] למקורות, ראו שם, בעמ' 142–144. ראו גם בג"ץ 1999/07 גלאון נ' ועדת הבדיקה הממשלתית לבדיקת אירועי המערכה בלבנון 2006, פ"ד סב(2) 123, פס' 8, 14 לפסק הדין של השופטת פרוקצ'יה (2007); פרשת אדם, לעיל ה"ש 1, בפס' 16 לפסק הדין של הנשיאה חיות.

[20] ראו איל פלג אתגר העוני של המשפט המינהלי 426–463 (2013) (להלן: פלג עוני); פלג "ההליך המנהלי", לעיל ה"ש 10, בעמ' 158–162.

[21] לדומיננטיות התפיסה בישראל, אנגליה, ארצות הברית ומדינות נוספות, ראו בעמודים המצוינים במקורות שלעיל בה"ש 20.

[22] בג"ץ 164/97 קונטרם בע"מ נ' משרד האוצר, אגף המכס והמע"מ, פ"ד נב(1) 289 (1998). ראו גם דנ"א 3993/07 פקיד שומה ירושלים 3 נ' איקאפוד בע"מ, פס' 14 לפסק דינה של השופטת נאור (2011); ת"צ (מחוזי ת"א) 21961-03-20 שחר דיויס נ' עירית תל-אביב-יפו, פס' 20 (נבו 21.3.2021).

[23] עניין קונטרם, לעיל ה"ש 22, בעמ' 347 (הנשיא ברק), 368 (השופט חשין).

[24] ברק-ארז, לעיל ה"ש 8, בעמ' 97, 106 (כרך א).

[25] שם, בעמ' 462.

[26] יצחק זמיר הסמכות המינהלית כרך ב 1092–1093 (2011).

[27] אליעד שרגא ורועי שחר המשפט המינהלי כרך III 127 (2008).

[28] ראו ברק-ארז, לעיל ה"ש 8, בעמ' 635, 673–721, 777 (כרך ב).

[29] שפורטה בהרחבה בפלג "ההליך המנהלי", לעיל ה"ש 10.

[30] שכונה "הקשר הרווחה של העוני". ראו פלג עוני, לעיל ה"ש 20; פלג "ההליך המנהלי", לעיל ה"ש 10.

[31] דוגמת קצבת הבטחת הכנסה או סיוע בדיור. להרחבה, ראו פלג "ההליך המנהלי", לעיל ה"ש 10, בעמ' 167–169 ובמקורות המנויים שם.

[32] ראו שם.

[33] שם, בעמ' 169 ובמקורות המנויים שם. להפעלת שיקול דעת פוגעני בהליכי שימוע בתחום בקשות מעמד ומקלט בישראל, ראו, למשל, עע"ם 8675/11 טדסה נ' יחידת הטיפול במבקשי מקלט ואח', פס' 18–19 לפסק הדין של השופט פוגלמן (נבו ‏14.5.2012) (פגמים בתרגום בשימוע); בר"ם 8707/19 לופז נ' רשות האוכלוסין וההגירה משרד הפנים (נבו 15.10.2020). ראו גם בקשת הצטרפות כידיד בית המשפט של המוקד לפליטים ומהגרים ובו פירוט ניסיון ארוך שנים של המוקד המלמד על הליכי שימוע פגומים ופוגעניים ("בקשה להצטרף כידיד בית המשפט – שימועים לילדי מהגרים" המוקד לפליטים ומהגרים (26.3.2020)).

[34] למקורות ביחס לתופעת הטרטורים, ראו פלג עוני, לעיל ה"ש 20, בעמ' 261, 267.

[35] להרחבה ולמקורות, ראו שם, בעמ' 173–177, 568–569.

[36] ראו שם, בעמ' 144–145, 188; פלג "ההליך המנהלי", לעיל ה"ש 10, בעמ' 170–171. 

[37] למקורות, ראו פלג "ההליך המנהלי", לעיל ה"ש 10, בעמ' 170–171. לטענות בהקשר של קבלת מעמד בישראל, ראו, לאחרונה, עמ"ן (מנהליים ת"א)9613-08-20  שילנסקי נ' רשות האוכלוסין וההגירה, פס' 54–56 (נבו 13.4.2021).  

[38] זמיר, לעיל ה"ש 26, בעמ' 1092; פלג "ההליך המנהלי", לעיל ה"ש 10, בעמ' 172–173. 

[39] ראו פלג עוני, לעיל ה"ש 20, בעמ' 180–186.

[40] שם, בעמ' 259–270.

[41] ואולם, בית המשפט הביע את מורת רוחו מהשיהוי בטיפול בתחום כבר בעתירות קודמות. ראו עניין דסטה, לעיל ה"ש 5, בפס' 12 לפסק הדין של השופט מלצר ("אוזלת יד מדהימה, אם לא רשלנות מכוונת, בהתייחסות לבקשות ההכרה האמורות"); על "גרירת הרגליים" שבה נוקטת המדינה בהקשר זה, ראו גם בג"ץ 2293/17 גרסגהר נ' הכנסת, פס' 46 לפסק הדין של השופט פוגלמן (נבו 23.4.2020).

[42] ראו פרשת אדם, לעיל ה"ש 1, בפס' 19 לפסק הדין של הנשיאה חיות; וכן עניין דסטה, לעיל ה"ש 5, בפס' 4 לפסק הדין של השופטת חיות ובפס' 12 לפסק הדין של השופט מלצר. הנשיאה חיות, מסבירה בפרשת אדם, לעיל ה"ש 1, שבשל השיהוי קיימת לכל הפחות עמימות לאפשרויות התעסוקה של מבקשי המקלט, וזכאותם לשירותים סוציאליים ולטיפול רפואי מצומצמת מאד בהשוואה למי שהוענק לו מעמד של תושב זמני (תושבות ארעית). בית המשפט מדגיש שההכרעה בבקשות נוגעת לזכויות האדם הבסיסיות ביותר ובראשן הזכות לחיים, לשלמות הגוף ולחירות. לקישור בין הליך בקשת המקלט לזכויות אלו ראו עניין טדסה, לעיל ה"ש 33, בפס' 12 לפסק הדין של השופט פוגלמן.

[43] זוהי הפרה של החובה ברמת המאקרו לקבוע מדיניות וברמת המיקרו של טיפול בבקשות פרטניות. ראו פרשת אדם, לעיל ה"ש 1, בפס' 4 לפסק הדין של השופטת וילנר ("התנהלותה זו של המדינה, כפי שציינה חברתי הנשיאה בדבריה הנכוחים, מהווה הפרה מתמשכת וקשה של חובתה המינהלית לפעול במהירות ראויה, הן בקביעת קווים מנחים לבחינת בקשות המקלט… והן בהכרעה בבקשות המקלט גופן"). כך מוקד הפליטים טוען להימנעות שיטתית מהכרעה. ראו מעלות אבק, לעיל ה"ש 5.

[44] לבעיית אי-המיצוי של זכויות ודיני ההליך המינהלי ראו פלג עוני, לעיל ה"ש 20, בעמ' 252–270 ובמקורות המנויים שם. 

[45] או המחוקק שקבע בס' 11 לחוק הפרשנות, התשמ"א-1981 חובה של מהירות "ראויה". ואולם כאמור גם בחובה זו בית המשפט תרם לפיתוח החובה כרוויית שיקול דעת.

[46] ראו איל פלג "הליך מנהלי הוגן? החתול שומר על השמנת! חלק ב'" ICON-S-IL Blog‏ (23.11.2021)

תגובה אחת בנושא “הליך מנהלי הוגן? החתול שומר על השמנת! | חלק א' / איל פלג

הוסיפו את שלכם

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

בלוג בוורדפרס.קום. ערכת עיצוב: Baskerville 2 של Anders Noren.

למעלה ↑

%d בלוגרים אהבו את זה: