סימפוזיון בנושא הפופוליזם בישראל – חלק ג' | מעבר לתרבות וכלכלה: פופוליזם ישראלי מבוסס-ביטחון /יונתן לוי וש"י אגמון

[דבר העורכת: סימפוזיון זה מתפרסם בעקבות כנס מקוון של הסניף הישראלי של ICON-S, שנערך ביום 17 במרץ 2021. הקלטת הכנס המקוון זמינה לצפייה כאן.]

מאז היבחרו של דונלד טראמפ לנשיאות ארצות הברית וההחלטה של בריטניה לפרוש מהאיחוד האירופי, תשומת לב ציבורית רבה הוקדשה לגל הפופוליזם הימני השוטף את העולם. פרשנים פוליטיים הסבירו באולפני הטלוויזיה כי פוליטיקאים פופוליסטים נוטים להאשים את המוסדות הדמוקרטיים – העיתונות, בתי המשפט והחברה האזרחית – ב"חתרנות", שיתוף פעולה עם "גורמים זרים" ובגידה ב"רצון העם". אקדמאים הקדישו אינספור מאמרים לנושא, וניתחו, לדוגמה, כיצד נבחרי ציבור פופוליסטים משתמשים בתיאוריות קונספירציה כדי לשלהב את קהל התומכים שלהם ולהדוף האשמות בשחיתות. שוב ושוב חזרו עיתונאים וחוקרים על אותם שמות מוכרים: דונלד טראמפ, ויקטור אורבן, נרנדרה מודי, ז'איר בולסנרו, מארין לה פן.[1]

אנחנו, כישראלים, היינו יכולים להוסיף בקלות לרשימה הפופוליסטית כמה דוגמאות מובהקות תוצרת כחול-לבן: איילת שקד, אביגדור ליברמן, מירי רגב וכמובן בנימין נתניהו. למעשה, הטכניקות הפוליטיות המאפיינות את התנועות הפופוליסטיות בראשית המאה ה-21 – מהדה-לגיטימציה של ארגונים חברתיים ועד להוקעת מיליוני אזרחים כ"בוגדים" – עומדות כבר יותר מעשור בלבה של הפוליטיקה הישראלית. למרות היעדרה הכמעט-מוחלט מהדיון האקדמי והתקשורתי על פופוליזם, ישראל יכולה – וצריכה – להיחשב כדוגמה פרדיגמטית של מדינה שבה שחקנים פוליטיים פופוליסטיים מחזיקים בעמדות כוח כבר שנים.[2]

על פי ההגדרה המקובלת כיום במחקר, פוליטיקאי נחשב כפופוליסט אם הוא עונה על שני תנאים: אנטי-אליטיזם ואנטי-פלורליזם.[3] כלומר, עליו גם לתקוף באופן תדיר את ה"אליטה" וגם לטעון למונופול על הייצוג של "רצון העם". כפי שהראה התיאורטיקן הפוליטי יאן-ורנר מולר, פוליטיקאים פופוליסטים מבצעים הבחנה חדה וברורה בין העם האמיתי לבין האליטה המושחתת, תוך שהם טוענים כי הם – ורק הם – מייצגים את קולו של העם האותנטי.[4]

הפופוליסט מצייר עבור קהל התומכים שלו תמונה של חברה הנחלקת לשתי קבוצות אחידות ומנוגדות: מצד אחד, "העם הטהור והאמיתי" שמייצג את כל מה שטוב במדינה; ומצד שני, אליטה זדונית המנצלת את מוסדות המדינה, החינוך והתרבות על מנת למנוע מ"העם האמיתי" לממש את שאיפותיו. האליטה הזו, חשוב להבהיר, אינה מוגבלת למספר מצומצם של דמויות רבות-השפעה, אלא כוללת את כל מי שאינו נמנה עם מחנה התומכים של הפופוליסט. העוינות שמפגין הפופוליסט כלפי מוסדות הדמוקרטיה הליברלית היא תוצר ישיר של השקפת העולם הזו: לתפיסתו, שום דבר לא אמור להגביל את "רצון העם" – שהוא, כאמור, נציגו הבלעדי – לא הגנה על מיעוטים, לא חופש העיתונות ואפילו לא ספר החוקים. זו, כמובן, עמדה פוליטית נוחה להפליא, המאפשרת לפופוליסטים להמשיך לטפח את תדמית האנדרדוג גם כשהם בשלטון שנים ארוכות.

ניתוח של המערכת הפוליטית בישראל בעשורים האחרונים מגלה כי למרות שפעלו בה בעבר פוליטיקאים שעונים על ההגדרה הזו, אלה היו מקרים בודדים ולא ייצגו מגמה רחבה.[5] במהלך העשור האחרון, לעומת זאת, הפך כמעט כל מחנה הימין בישראל לפופוליסטי. בין 2010 ל-2020 פעלו בישראל שלוש מפלגות שניתן להגדיר כפופוליסטיות: "הליכוד", "ישראל ביתנו" ו"הבית היהודי" (על גלגוליה השונים, הכוללים גם את "איחוד מפלגות הימין", "הימין החדש" ו"ימינה"). את המערך הפוליטי הזה אנו מכנים "המשולש הפופוליסטי".[6] כל אחת ממפלגות המשולש מתאפיינת אמנם בסגנון רטורי משלה, וחורטת על דגלה מאבק ב"אויב פנימי" אחר, אך לכולן משותפת החלוקה הבינארית בין "עם אמיתי" ל"אליטה מושחתת" וכן מתקפות חוזרות ונשנות על החברה האזרחית, מערכת המשפט וכלי-התקשורת.

חשוב לציין כי עצם קיומן של שלוש מפלגות פופוליסטיות הופך את ישראל לייחודית: ברוב המקרים בעולם ניתן לזהות מפלגה אחת או שתיים שמאמצות אידיאולוגיה פופוליסטית; בישראל מדובר בטרנספורמציה גורפת של מחנה פוליטי שלם. באשר לחלוקה הפוליטית שהם מקדמים, הפופוליסטים הישראלים נוהגים להחריג מתוך "העם האמיתי" שתי קבוצות: ערביי ישראל ומחנה המרכז-שמאל. בעוד שההחרגה של הערבים מגוף האזרחים הלגיטימי מקובלת בפוליטיקה הישראלית כבר שנים, הוצאת המרכז-שמאל מגבולות "העם" – על-ידי האשמתו באנטי-ציונות, אנטי-פטריוטיות והתנגדות ליהדות – היא חידוש של העשור האחרון.

אבל המקרה הישראלי ייחודי לא רק מבחינת כמות המפלגות הפופוליסטיות. כדי להבין מה מבדיל אותו ממקביליו מעבר לים, יש להכיר את שתי ההיפותזות המרכזיות המשמשות חוקרים בבואם להסביר את עליית הפופוליזם במאה ה-21. כל אחת מההיפותזות מסבירה את ההצלחה הפופוליסטית באמצעות סוג אחר של מתחים חברתיים.[7] ההיפותזה הראשונה – הכלכלית – מצביעה על התסכול הציבורי שנוצר עקב תהליכי הגלובליזציה, הפערים הכלכליים ההולכים ומתרחבים והמשבר הכלכלי העולמי ב-2007–2008.[8] חוקרים המצדדים בגישה הזו מדגישים את ההתנגדות של רבים מהפוליטיקאים הפופוליסטים להסכמי סחר ולמוסדות הכלכליים הבינלאומיים ואת מתקפותיהם על האליטה הפיננסית. מנגד, ההיפותזה השנייה – התרבותית – תולה את ההצלחה הפופוליסטית בחרדה שחשים אזרחים רבים, בעיקר במערב, עקב הפיכת האוכלוסייה במדינותיהם למגוונת הרבה יותר מבעבר מבחינה אתנית, דתית ותרבותית.[9] חוקרים התומכים בגישה זו מתארים כיצד פוליטיקאים פופוליסטים מנצלים ומלבים את הפחדים שהתעוררו אצל אזרחים נוכח גלי-ההגירה של העשור האחרון ובראשם משבר הפליטים באירופה. בשנים האחרונות הופיעו לא מעט היפותזות מסוג שלישי, שטוענות כי ההפרדה בין מתחים תרבותיים לכלכליים הינה מלאכותית, ומנסות להציע הסבר המשלב את שתי התפיסות.[10]

צמד ההיפותזות, הכלכלית והתרבותית, מציב אתגר בפני חוקרי הפופוליזם הישראלי. כאמור, מפלגות המשולש הפופוליסטי עונות באופן מלא על ההגדרה המקובלת לפופוליזם ודומות מאוד מבחינת רטוריקה ומדיניות למפלגות פופוליסטיות בעולם. אלא שבו בזמן, שתי ההיפותזות המרכזיות הרווחות במחקר אינן מתאימות למאפיינים של המקרה הישראלי. נתחיל מההיפותזה הכלכלית. ראשית, המשבר הכלכלי העולמי שפרץ ב-2007 השפיע על ישראל באופן מוגבל בלבד.[11] החברה הישראלית סובלת, מן הסתם, משלל בעיות חברתיות-כלכליות גם בלי השפעות המשבר הגלובלי. עם זאת, ולמרות המחאה החברתית הגדולה של 2011, הנושא הזה אינו עומד במרכז סדר היום הפוליטי בישראל. חשוב מכך, המשולש הפופוליסטי לא עושה שימוש בחרדות כלכליות, ואינו מנצל אותן כדי לחלק את הציבור לשתי קבוצות מנוגדות. אם כבר, ההפך הוא הנכון: כל שלוש המפלגות משבחות את המצב הכלכלי בארץ ומנסות להפחית מחשיבותן של מצוקות כלכליות.[12] בנוגע להיפותזה התרבותית, מדינת ישראל כמעט ולא סבלה ממשבר הפליטים של העשור האחרון. סוגיית מבקשי המקלט מאפריקה אמנם עולה על סדר היום הפוליטי מפעם לפעם, אך גם היא אינה עומדת בלבו באופן עקבי. בכל הקשור להגירה יהודית לארץ, זו נתפסת באופן חיובי מאוד – כתגבורת מבורכת למאמץ הדמוגרפי הלאומי – ואינה מערערת את היציבות החברתית.

מכאן יוצא שהתוכן הפוליטי המאפיין את הפופוליזם הישראלי איננו כלכלי או תרבותי בעיקרו. אין בכך כדי לטעון שפופוליסטים ישראלים אינם מנצלים בכלל מתחים מסוגים אלה. מעל לכל, אי אפשר להתעלם מהשימוש הבלתי-מבוטל של פופוליסטים בני זמננו במתח ארוך השנים בין מזרחים לאשכנזים, המשלב אלמנטים כלכליים ותרבותיים. אבל כפי שקורה במקומות אחרים בעולם, גם בישראל סדר היום של התנועות הפופוליסטיות אינו אחיד ומשלב כמה סוגים של מתחים. כשבוחנים את הדומיננטיות של המתחים השונים שמשמשים שחקנים פופוליסטיים בישראל, מגלים כי המתח בין אשכנזים למזרחים, למרות חשיבותו, איננו המרכזי שבהם.[13]

מהו, אם כן, הקונפליקט הפוליטי שעומד בלב הפופוליזם הישראלי? התשובה שעולה מהמחקר שלנו היא שהפופוליזם שהתפתח בישראל בעשור האחרון הוא פופוליזם מבוסס-ביטחון. הפופוליסטים בישראל ומקביליהם מעבר לים אמנם חולקים אותו היגיון פוליטי בסיסי, אך נשענים על עולם תוכן שונה: כלכלה ותרבות בעולם, ביטחון לאומי בישראל. הפופוליסט הממוצע בארצות הברית ובאירופה, למשל, מרבה לדבר על בנקאים מושחתים, משברים כלכליים, גלי הגירה בלתי-נשלטים, בתי חרושת סגורים וצריחי מסגדים שהולכים ומשתלטים על קו הרקיע העירוני. הפופוליסט הישראלי, לעומת זאת, נשען על עולם דימויים אחר: אוטובוסים מתפוצצים, אזרחים נדקרים ברחובות, חיילים צעירים בשדה הקרב, הכור הגרעיני באיראן ועשן הארובות של אושוויץ. במקרה הישראלי, מי ששייך לעם האמיתי דואג לביטחון המדינה, ואילו מי שמשתייך לאליטה מזוהה עם האויב ופוגע בביטחון הלאומי. יריבים פוליטיים, ארגונים חברתיים, שופטים, עיתונאים,  אקדמאים, אמנים – כל אלה מוצגים באופן שיטתי כמי ש"תומכים בטרור", "אוהבים ערבים", ו"פוגעים בצה"ל" – או בקיצור, כאיום קיומי.

הנה, לשם המחשה, שלוש התבטאויות של ראשי מפלגות המשולש הפופוליסטי נגד מוסדות הדמוקרטיה הליברלית, המצויים תחת מתקפה דומה במדינות רבות בעולם: החברה האזרחית, העיתונות ומערכת המשפט. ב-2011, תחילת העשור הפופוליסטי של ישראל, אביגדור ליברמן אמר על ארגוני זכויות האדם בארץ כי "מדובר בארגונים שהם סייעני טרור נטו, שכל מטרתם להחליש את צה"ל ואת נחישותו להגן על אזרחי מדינת ישראל".[14] נתניהו טען ב-2016 באופן דומה כי "פוליטיקאים ממפלגות השמאל ופרשנים בערוצי הטלוויזיה התמוגגו מנחת מההחלטה האנטי-ישראלית באו"ם, כמעט כמו ברשות הפלסטינית וחמאס. כמה מהם התמקדו בהתקפה דווקא על… מדינת ישראל!"[15] וכפי שעשו נתניהו וליברמן בנוגע לחברה האזרחית ולתקשורת, כך עשה נפתלי בנט ב-2019 לגבי מערכת המשפט, כשקבע כי "בג"ץ אוזק את ידי חיילי צה"ל מלנצח את הטרור. כדי לנצח את חמאס, צריך לשחרר את צה"ל מבג"ץ".[16] סיסמת הבחירות של המפלגה שלו באותה שנה הבטיחה: "שקד תנצח על בג"ץ, בנט ינצח את חמאס".

הטכניקה הפופוליסטית ברורה: "האויבים מבפנים" מייצגים אליטה מנוכרת, שפועלת נגד הרצון והאינטרסים של "העם האמיתי" – זה שבשמו הפופוליסטים מתיימרים לדבר. בשעה שפופוליסטים בעולם מאשימים את "האליטה" בהרס התרבות הלאומית, בהעדפת מהגרים על פני האוכלוסייה המקומית ובאדישות כלפי מצבם הכלכלי של האזרחים – הפופוליסטים הישראלים מוציאים את "האליטה" מקרב העם בטענה שהיא תומכת באויבי המדינה ומהווה סכנה קיומית לעם ישראל.

ההגדרה של הפופוליזם הישראלי כמבוסס-ביטחון תורמת להבנה לא רק של הפוליטיקה הישראלית בימינו אלא גם של הפופוליזם כתופעה גלובלית. בנוגע לישראל, היא מלמדת כי על אף ההכרזות מצד פרשנים, פוליטיקאים ואינטלקטואלים לגבי מותו של הוויכוח המדיני-ביטחוני, מדובר עדיין בקונפליקט הפוליטי המרכזי בישראל. באשר לפופוליזם העולמי, המקרה הישראלי מלמד כי הדמיון בין תנועות פופוליסטיות ברחבי העולם אינו נובע בהכרח מסוג החרדות שתנועות אלה מנצלות – כלכליות, תרבותיות או ביטחוניות – אלא מטכניקה פוליטית משותפת ומתפיסה זהה של מהות הפוליטיקה והדמוקרטיה. מסקנה זו יכולה לתרום להבנת מערכות פוליטיות במדינות אחרות – למשל, הודו וטורקיה – שבהן פועלות תנועות פופוליסטיות מובהקות, שאינן תואמות באופן מלא אף אחד משני המודלים הקיימים במחקר.


יונתן לוי הוא דוקטורנט במרכז ללימודים אירופיים ב-London School of Economics and Political Science ועמית מחקר במרכז מולד ובקרן ברל כצנלסון.

ש"י אגמון הוא דוקטורנט במחלקה לפוליטיקה ויחסים בינלאומיים באוניברסיטת אוקספורד ועמית מחקר במרכז מולד.

רשימה זו היא תקציר חלקי של מאמר שהתפרסם בכתב העת Contemporary Politics.

ציטוט מוצע: יונתן לוי וש"י אגמון "מעבר לתרבות וכלכלה: פופוליזם ישראלי מבוסס-ביטחון" ICON-S-IL Blog‏ (10.10.2021).


[1] Jan-Werner Müller, What is populism? (2016); C.R Kaltwasser, The Oxford Handbook of Populism (P.A Taggart, P.O Espejo & P. Ostiguy eds., 2017); Vedi R. Hadiz & Angelos Chryssogelos, Populism in World Politics: A Comparative Cross-Regional Perspective, 38 Int'l Pol. Sci. Rev. 399 (2017).

[2] לאורך העשור האחרון, שמסמן את את חדירת הפופוליזם למיינסטרים הישראלי, ישראל נעדרה פעם אחר פעם מסקירות וניתוחים של התופעה – הן בתקשורת הבינלאומית והן במחקר האקדמי. רק באחרונה החלה להצטבר כתיבה בנושא, והיא עדיין דלה יחסית למדינות אחרות שבהן קיים משטר פופוליסטי ותיק כבישראל. גם הכתיבה האקדמית הקיימת נוטה לנתח פן מסוים של הפופוליזם בישראל ואינה מבקשת לאפיין אותו באופן כללי. ראו, למשל, Adam Shinar, Barak Medina & Gila Stopler, From Promise to Retrenchment: On the Changing Landscape of Israeli Constitutionalism, 18 Int'l J. Const. L. 714 (2020); Alon Harel & Noam Kolt, Populist Rhetoric, False Mirroring, and the Courts, Int'l J. Const. L. (2020); Julius M. Rogenhofer & Ayala Panievsky, Antidemocratic Populism in Power: Comparing Erdoğan’s Turkey with Modi’s India and Netanyahu’s Israel, 27 Democratization 1394 (2020). ראו גם רשימות שהתפרסמו לאחרונה בבלוג זה: אדם שנער, גילה שטופלר וברק מדינה "מהבטחה לנסיגה? מיני-סימפוזיון על הנוף המשתנה של המשפט החוקתי הישראלי – מבוא" ICON-S-IL Blog ‏ (11.2.2021); אלון הראל ונועם קולט "פוליטיקה ומשפט בישראל: בין פופוליזם לדמוקרטיה" ICON-S-IL Blog ‏ (17.2.2021). לכתיבה על פופוליזם בישראל לפני 2010, ראו להלן בה"ש 5.

[3]  דוגמאות מרכזיות להגדרה זו ניתן למצוא כאן: Cass Mudde,  Populist Radical Right Parties in Europe (2007); Cass Mudde & Rovira C. Kaltwasser, Populism: A Very Short Introduction (2017).

[4]  Müller, לעיל ה"ש 1.

[5] Ami Pedahzur, The transformation of Israel's extreme right, 24 Stud. Conflict and Terrorism 25 (2001); Dani Filc, The Political Right in Israel: The Many Faces of Jewish Populism (2010); Dani Filc & Udi Lebel, The Post-Oslo Israeli Populist Radical Right in Comparative Perspective: Leadership, Voter Characteristics and Political Discourse, 10 Mediterranean Pol. 85 (2005).

[6] Yonatan Levi & Shai Agmon, Beyond Culture and Economy: Israel’s Security-Driven Populism, Contemp. Pol. (2020).

[7] לדיון כללי בנוגע לשתי ההיפותזות, ראו Cass Mudde,  Populist Radical Right Parties in Europe (2007); Daniel Oesch, Explaining Workers’ Support for Right-Wing Populist Parties in Western Europe: Evidence from Austria, Belgium, France, Norway, and Switzerland, 29 Int'l Pol. Sci. Rev. 349 (2008); Cass Mudde & Rovira C. Kaltwasser, Populism: A Very Short Introduction (2017); Ronald Inglehart & Pippa Norris, Trump and the Populist Authoritarian Parties: the Silent Revolution in Reverse, 15 Perspectives on Pol. 443 (2017);  Noam Gideon & Peter A. Hall, The Politics of Social Status: Economic and Cultural Roots of the Populist Right, 68 Brit. J. Socio. 57 (2017); Dani Rodrik, Populism and the Economics of Globalization, 1J. Int'l Bus. Pol'y 12 (2018); Yotam Margalit, Economic Insecurity and the Causes of Populism, Reconsidered, 33J. Econ. Persps. 15 (2019); Jonathan Hopkin, Anti-System Politics: The Crisis of Market Liberalism in Rich Democracies (2020) .

[8] לדוגמה פרדיגמטית של ההיפותזה הכלכלית, ראו  Dani Rodrik, Populism and the Economics of Globalization, 1J. Int'l Bus. Po'y 12 (2018).

[9] לדוגמה פרדיגמטית של ההיפותזה התרבותית, ראו Margalit, לעיל ה"ש 6.

[10] Gidron & Hall, לעיל ה"ש 6.

[11] David Rosenberg, The Israeli economy: After the Financial Crisis, New Challenges, 14 Middle East Rev. Int'l Affs. 68 (2010).

[12] Yonatan Levi & Shai Agmon, Beyond Culture and Economy: Israel’s Security-Driven Populism, Contemp. Pol. (2020).

[13] ברור לנו כי מדובר בטענה שנויה במחלוקת, אך רשימה קצרה זו איננה המסגרת להגן עליה. כך או אחרת, המתנגדים לקביעה זו עדיין צריכים להסביר את הדומיננטיות של הסוגייה המדינית-ביטחונית בקרב פופוליסטים ישראלים.

[14] אטילה שומפלבי "ליברמן על ארגוני שמאל: ׳סייעני טרור נטו׳" Ynet‏ (10.1.2011).

[15]תניהו תקף: ׳בשמאל התמוגגו מההחלטה באו״ם׳" ישראל היום (26.12.2016).

[16] אריק בנדר "בנט: ׳כדי לנצח את חמאס צריך לשחרר את צה״ל מבג״ץ׳" מעריב (17.3.2019).

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com. ערכת עיצוב: Baskerville 2 של Anders Noren.

למעלה ↑

%d בלוגרים אהבו את זה: