בעקבות בג"ץ ההפרדה המגדרית: בטלות עמומה? | חלק א' / אמנון רייכמן

[דבר העורכת: רשימה זו היא חלק מסדרה נושאית – "בעקבות בג"ץ ההפרדה המגדרית באקדמיה". הרשימה מתפרסמת בשני חלקים – לחלקה השני של הרשימה, ראו כאן].

מבוא

לאחרונה הכריע בית המשפט העליון, ברוב דעות (המשנה לנשיאה מלצר והשופטים הנדל ואלרון, אל מול דעתם החולקת של השופט פוגלמן והשופטת ברון), כי הפרדה בין תלמידים על בסיס מגדר במסגרת תוכנית אקדמית שבה לומדים חרדים לתואר ראשון פוגעת בזכות לשוויון, אך באופן מידתי.[1] משכך, התיר בית המשפט להמשיך בהפרדה מגדרית בקרב התלמידים (כל עוד מדובר בהפרדה בכיתות הלימוד בלבד, בתוכנית לחרדים בלבד, בתוכנית לתואר ראשון בלבד, ובכפוף לכך שתוכניות הלימוד לגברים ונשים מפוקחות, עומדות בסטנדרט אקדמי זהה ונגישות לבני שני המינים בצורה שווה). לצד זאת, קבע בית המשפט כי ייחוד ההוראה במסלולים הנפרדים באופן שחוסם נשים מללמד במסלולי הגברים פוגע בזכות לשוויון פגיעה משמעותית שאינה עומדת בתנאי פסקת ההגבלה.

פסק הדין העיקרי נכתב על ידי המשנה לנשיאה מלצר, וסביר שמהלך ההנמקה וגישות השופטים השונים יעסיק אותנו בשנים הבאות, אך את דבריי אייחד לשאלת הסעד. כאמור, בית המשפט מצא כי מוסד הלימודים אשר "מונע בעד [מרצות] מללמד בחלק ממסלולי הלימוד בשל מינן"[2] פוגע בזכותן לכבוד בצורה בלתי מידתית,[3] ומשכך הפך את הצו על תנאי שהוצא בעתירת תירוש ואח' "באופן חלקי למוחלט".[4] מה משמעו של צו מוחלט זה? על כך נחלקו השופטים.

עמדות השופטים

המשנה לנשיאה קובע כי "המל"ג מחויבת איפוא להפעיל את שיקול דעתה ולבחון אמצעים שפגיעתם פחותה" בזכות לשוויון מאשר מדיניות שבה נשים אינן מלמדות כלל בתוכניות בהפרדה הפתוחות לגברים.[5] מהם אותם אמצעים שפגיעתם פחותה? לשיטת המשנה לנשיאה, ייתכן שהמגבלה על הוראה על ידי מרצות בתוכנית לגברים תחול רק על קורסי חובה (דהיינו, שנשים תורשנה ללמד קורסי בחירה בלבד) או שמכוחה ניתן יהיה לתעל את הוראתן של מרצות למדיום המקוון (למשל באמצעות תוכנת ה"זום"). לדעתו של המשנה לנשיאה, חלופות אלו פוגעות פחות בזכות לשוויון, ו"רצוי" שהמל"ג תבחן אותן.[6]

על פי לשונו, הצו המוחלט מבטל את ה"מתכונת הנוכחית" שבה נשים אינן מורשות ללמד.[7] ומהי אותה מתכונת? האם הכוונה למתכונת שאליה הגיעו המוסדות והמל"ג מבלי לשקול את הנושא? יצוין כי זו הסיבה שבגינה מצא  המשנה לנשיאה כי המדיניות איננה מידתית.[8] אם כך, המל"ג תצא ידי חובתה אם תשקול ותגיע למסקנה שאין בנמצא אמצעי חלופי שמשיג את התכלית מבלי למנוע ממרצות ללמד תלמידים גברים, כל עוד בידה תשתית עובדתית שתתמוך במסקנה זו. על פי גישה זו, אין הכרח שבשנה"ל תשפ"ב תְּלמד ולו אישה אחת במסלול שמיועד לגברים חרדים. או שמא הכוונה ב"מתכונת הנוכחית" למדיניות בפועל (בין אם נשקלה סוגיית ההדרה ובין אם לאו)? או-אז, האם תצא המל"ג ידי חובתה אם תאשר תוכנית שבה מלמדת אישה אחת קורס בחירה אחד ב"זום", כל עוד תראה שהגיעה למסקנה שכל קורס נוסף יוריד את הסיכוי להשתלבות חרדים בתוכנית? אין לדעת. מכאן, הצו אמנם מוחלט, אך אין זה ברור מה על המל"ג לעשות כדי לעמוד בו, מעבר להפעלת שיקול הדעת, או בשפת היום-יום – "לחשוב על זה".

השופט אלרון חולק על גישת המשנה לנשיאה, ומגיע למסקנה שאף על פי שהתוכנית עצמה אינה כוללת הוראה (פורמאלית) המפלה מרצות, הרי משום שבפועל מרצות אינן מלמדות בתוכנית לגברים, הדבר חורג מסמכות מל"ג ואף מסמכות המוסדות, אשר מצומצמת להפרדה בין תלמידים לתלמידות בנסיבות מיוחדות (קרי, במגזר החרדי). לפיכך, על בית המשפט להוציא צו מוחלט בנדון, אשר יאסור מדיניות ששוללת מהמרצות את האפשרות ללמד בתוכנית המיועדת לגברים. זאת, מבלי להתיר למל"ג לשקול פתרון לפיו נשים תְּלמדנה בקורסי הבחירה בלבד.[9] מכאן, השופט אלרון אינו מסכים שהמל"ג תצא ידי חובתה אם תאפשר הפרדה בין מרצים למרצות כך שנשים תלמדנה בהיוועדות חזותית בלבד, או שתלמדנה בקורסי בחירה בלבד (בעוד שבפני הגברים ההוראה בכל הקורסים פתוחה גם כאשר הם מלמדים מסלולים שבהם לומדות נשים בלבד).

מכיוון שלשיטתו של השופט אלרון הפגיעה אינה מתמצה בזכות לשוויון, אלא גם בזכות לחופש העיסוק, פרשנות סבירה לדבריו תוביל למסקנה שגם אם תחליט המל"ג להגביל הוראה של גברים במסלולים המיועדים לנשים, אין בכך בהכרח מזור, שכן "שוויון כלפי מטה" עשוי לרפא את הפגיעה בשוויון אך הוא מחריף את הפגיעה בחופש העיסוק (הן לגברים והן לנשים). מכל מקום, לשיטתו, ספק אם הגבלת הוראה על פי מגדר תהיה חוקתית אף אם תעוגן בחוק, ולו משום שהיא אינה וולונטרית.[10]

השופט הנדל מוצא אף הוא כי מצב שבו נשים אינן מלמדות כלל במסלולי הגברים עולה כדי הפליה פסולה. באשר למחלוקת שבין המשנה לנשיאה מלצר לשופט אלרון, מגיע השופט הנדל למסקנה ש"לא נפרשה בהליכים הנוכחיים תשתית מתאימה להכריע במחלוקת מעין זו",[11] וזאת משום שלא נתקפה מדיניות ספציפית של מוסד כזה או אחר. לשיטתו, "ישנה הסכמה כי אסור למנוע מנשים ללמד במסלול הגברים, וכי יש לקבל בכל שנה נתונים ולפקח על העניין… די בכך בכל הנוגע להליכים אלה, שעוסקים בהחלטת המועצה, ואיננו נדרשים לקבוע כללים נוקשים – לכיוון זה או לכיוון השני – במסגרת העתירה הכללית".[12] לדעתו יש לבחון מוסד מוסד, נתוניו ונסיבותיו, ולכן "אין מקום להביע עמדה נחרצת ביחס להצעה כזו או אחרת, מלבד הקביעה שאין להפלות נשים במוסדות להשכלה גבוהה עקב מגדרן, אף אם ישנם מסלולים נפרדים".

למעשה, בוחר השופט הנדל שלא להכריע, אך בה בעת מצטרף לצו המוחלט: "בעניין האיסור להפלות מרצות מללמד במסלולי הגברים, מסכים אני עם חבריי כי יש להפוך את הצו על תנאי שניתן בעתירת תירוש לצו מוחלט בעניין זה".[13] מהלך זה מוסיף אפוא רובד של אי-בהירות: כל השופטים מסכימים שאין להפלות מרצות במוסדות להשכלה גבוהה עקב מגדרן. אך מה על הצדדים לעתירה לעשות על מנת שלא להפר צו מוחלט זה? האם מותר להם לשקול הדרת נשים מקורסי החובה (או ייחוד הוראת נשים בזום)? אין לקבוע מסמרות. האם אסור להם לשקול זאת? שוב, זה תלוי. במה? השופט הנדל בוחר שלא לפרט. אמנם, חוות דעתו רגישה להשלכות של מתווה כזה או אחר על עקרונות היסוד וערכי השיטה, אף מעבר לפגיעה בעותר/ת ספציפית כזו או אחרת, אך אין זה ברור מה משמעותה של רגישות זו במישור האופרטיבי. במהלך זה מעביר השופט את הכדור בחזרה למוסדות, ומכאן גם למל"ג כגוף הפיקוח, עם ההכוונה הבאה: אין לשלול "פתרונות יצירתיים".[14]  

השופט פוגלמן, בדעת מיעוט, הגיע למסקנה כי החלטת המל"ג שמתירה מסלולים נפרדים לגברים ונשים במגזר החרדי ניתנה בחוסר סמכות, עקב היעדר הסמכה מפורשת,[15] ולפיכך בטלה. לשיטתו יש להשעות את סעד הבטלות עד לתום שנה"ל תשפ"ב, על מנת לאפשר היערכות. ומה באשר לסוגיה שבמחלוקת בין השופטים מלצר ואלרון? השופט פוגלמן מתייחס קצרות למחלוקת בראשית דבריו,[16] ומרחיב לגבי הדרת נשים מהוראת מסלולי הגברים אשר נושאת מסר "משפיל",[17] פוגעת בכבודן (שכן מעמידה אותן בעמדת נחיתות כלפי הגברים), באפשרויות התעסוקה שלהן (ולכן בשוויון בתעסוקה), וכן עלולה לעלות כדי פגיעה בחופש העיסוק.[18] השופט פוגלמן מדגיש כי חסמים אלו לא קיימים בפני מרצים גברים (אך אינו מבהיר האם הפתרון לכך הוא איסור מקביל על מרצים ללמד נשים – מהלך הנשלל במשתמע על ידי השופט אלרון).[19] כמו השופט אלרון, גם השופט פוגלמן דוחה את עמדת המדינה לעניין המשמעות הסטטיסטית של ייחוד ההוראה במסלולי גברים לגברים בלבד.[20]

מכאן, מתייחס השופט פוגלמן לעדכון המדינה לפיו "ישנם מוסדות שבהם מלמדות מרצות קורסים לגברים באמצעות למידה מרחוק או בקורסי בחירה", וקובע כי "אף בכך אין פתרון לבעיה העקרונית, מה גם שכעולה במפורש מאותה הודעה, עמדת המדינה היא כי פתרון של לימוד מרחוק בלבד אינו מיטבי עבור הסטודנטים החרדים, וממילא, נדמה שאף המל"ג לא סומכת ידיה על פתרון זה".[21]

לאור האמור לעיל, נדמה שהשופט פוגלמן מצטרף לעמדתו של השופט אלרון, השוללת גידורן של נשים לקורסי בחירה או לקורסים הנלמדים בזום (או בטכנולוגיה מקבילה) בלבד. זאת ועוד: לכאורה, אם נעדרת המל"ג סמכות להתיר הפרדה בין תלמידים, כפי שפסק השופט פוגלמן, הדעת הנותנת שהיא אף נעדרת סמכות להתיר הפרדה בין מרצים ומרצות. אלא שלא אלו פני הדברים: "בכל הנוגע להפלייתן של מרצות" – סעד אשר תחולתו לשיטת השופט פוגלמן מידית, בשונה מבטלות ההפרדה בין התלמידים, אשר מושעית לצרכי היערכות – "אני מצטרף לחוות דעתו של המשנה לנשיאה (בדימ') שהציע שנהפוך בהקשר זה את הצו על תנאי למוחלט (פסקה 111 לחוות דעתו), כך שתבוטל המדיניות שאוסרת על מרצות ללמד במסלולי הגברים. חזקה על המל"ג שתיתן דעתה לכל האמור בפסק דיננו במסגרת גיבושה של תכנית חדשה, בכפוף להסדרת סמכותה לעשות כן בחוק".[22] 

משלא צירף דעתו לדעת השופט אלרון אלא נשען על האמור בפסקה האופרטיבית בפסק דינו של המשנה לנשיאה, הרי שעל פי פשט הכתוב, השופט פוגלמן לכאורה מתיר ברמה העקרונית למשיבים לשקול הדרת מרצות מהוראת קורסי חובה, כדעתו של המשנה לנשיאה בפסקה האמורה ובניגוד לדעתו של השופט אלרון. זאת, למרות שבגוף פסיקתו קובע השופט פוגלמן שאין בגישה זו מענה לפגיעה בשוויון ברמה העקרונית, ולמרות שבהיעדר סמכות להפריד בין לומדים ללומדות ובין מרצים למרצות, כנטען בעתירת תירוש אותה קיבל השופט פוגלמן, לא אמור להיות למל"ג (או אף למוסדות) מרחב שיקול דעת כאמור.[23]

ולבסוף, השופטת ברון – השופטת היחידה בהרכב שדן בעתירה שעוסקת בהדרת נשים – מגיעה למסקנה נחרצת שהפרדה פוגעת באופן משמעותי ובהיבטים רבים בעקרון השוויון ובנשים ולכן דינה להתבטל הן בהיעדר סמכות והן משום שלא ניתן לייחד את הפגיעה למישור הפרטי-קהילתי של כיתת הלימוד, שכן זהו מישור ציבורי מובהק (וכך גם לדעת השופט פוגלמן).[24] "הפרדה מגדרית ואקדמיה הן אוקסימורון"[25] היא קובעת, והחסם העומד בדרך לשילוב חרדים באקדמיה מחייב ראשית חשיבה על הוראת מקצועות הליבה.[26] לשיטתה, אם כן, התוכנית כולה לוקה בפגיעה קשה בשלטון החוק ובשוויון.

ומכאן, לו דעתה של השופטת ברון הייתה נשמעת, עתירת תירוש היתה מתקבלת על כל ראשיה. באשר לתחולה בזמן, מצטרפת השופטת ברון לעמדת השופט פוגלמן, וקובעת כי סעד הבטלות יושעה עד לתום תקופת התוכנית שאושרה על ידי המל"ג (תוכנית החומש) למעט תחולה מידית של הסעד כנגד הפליית מרצות במוסדות הלימוד ולזליגתה של האפליה אל מעבר לכיתות הלימוד.[27] ומה באשר למחלוקת שבין המשנה לנשיאה לשופט אלרון? השופטת ברון אינה מתייחסת למחלוקת כלל. מקריאת חוות דעתה נראה כי עמדתה אף נחרצת מעמדתו של השופט אלרון, ולשיטתה לא נכון יהיה לתעל נשים אך להוראת קורסי בחירה לגברים (גם אם גברים יורשו ללמד קורסי בחירה לנשים בלבד), שכן הדבר פוגע פגיעה של ממש במעמד האישה בחברה. אך בהיעדר התייחסות ספציפית, מסקנה שכזו הינה בגדר השערה בלבד.

לסיכום חלק זה, מהניתוח המשפטי הנ"ל עולה כי לפנינו סעד משפטי שאינו שכיח: צו מוחלט עמום. השופטים כולם הצטרפו אליו, אך אינם מסכימים מה כלול בו.  לו היה מדובר בסעד הצהרתי גרידא, ניתן היה לתהות באשר למהות ההצהרה שאין להפלות מרצות ומרצים, אלא שלפנינו צו מוחלט שהגיע בתגובה לבקשה לצווי עשה ואל תעשה, ולכן תוכנו אמור להיות אופרטיבי, בכל האמור לפעילות בעולם המעשה במוסדות להשכלה גבוהה שמלמדים מסלולים בהפרדה מגדרית. מכאן, מתבקש מבט נוסף באשר למשמעות המהלך השיפוטי, במיוחד בהתחשב במורכבות הנושא ובחשיבותו. למהלך זה יוקדש חלקה השני של רשימה זו.[28]


אמנון רייכמן הוא פרופסור למשפטים, חוקר ומרצה במשפט ציבורי בפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה.

ציטוט מוצע: אמנון רייכמן "בעקבות בג"ץ ההפרדה המגדרית: בטלות עמומה? | חלק א'" ICON-S-IL Blog‏ (18.8.2021).


[1] בג"ץ 8010/16 ברזון נ' מדינת ישראל (נבו 12.7.2021( (להלן: בג"ץ ההפרדה המגדרית).

[2]  שם, בפס' 69 לפסק הדין של המשנה לנשיאה (בדימ') מלצר. לשיטתו, העובדה שהפגיעה "מוצקה ומשמעותית" יותר במרצות, אינה מובילה למסקנה שהיא מצריכה הסמכה מפורשת. ראו שם, בפס' 60 לפסק דינו.

[3] ולו משום שהמל"ג והמוסדות לא שקלו את האפשרות להסתפק בפגיעה פחותה, בדמות הגבלת המניעה לקורסי חובה, או בדמות הגבלת ההוראה בהיוועדות חזותית בלבד. שם, בפס' 86–89 לפסק הדין של המשנה לנשיאה (בדימ') מלצר.

[4]  פסק הדין ניתן ביחס לארבע עתירות שהוגשו בהקשר זה. שתי עתירות (בג"ץ 8010/19 ובג"ץ 2240/17) עסקו בהגדרת 'מיהו חרדי', ובהן הוצא צו על תנאי שלאחר מבכן בוטל ברוב דעות, ובו לא תעסוק רשימה זו. בשתי עתירות אחרות (בג"ץ 6500/17 יופי תירוש נ' המועצה להשכלה גבוהה; ובג"ץ 8683/17 פורום קהלת נ' המועצה להשכלה גבוהה) נתקפה מדיניות ההפרדה עצמה. עתירת תירוש – שהוגשה על ידי אנשי ונשות אקדמיה – ביקשה שייקבע כי התוכנית של המל"ג המתירה הפרדה מגדרית אינה תקפה בגין עצם ההפרדה, ואילו עתירת קהלת ביקשה לאפשר למוסדות מסוימים להפריד שלא רק במסלולים המיועדים לחרדים. בשתיהן ניתן צו על תנאי המכוון למשיבי הממשלה ומורה להם לבוא וליתן טעם "מדוע לא תבוטל תכנית החומש השנייה ומדוע לא יקבע כי בכל מקרה תחול תכנית זו רק על מוסדות להשכלה גבוהה שהמדינה מתקצבת באופן מלא, ולא תחול על מוסדות שאינם מתוקצבים, או מתוקצבים באופן חלקי" (שם, בפס' 9 לפסק הדין של המשנה לנשיאה (בדימ') מלצר). כאמור, בית המשפט קיבל באופן חלקי את עתירת תירוש ביחס להפרדה בין מרצים למרצות, ודחה את עתירת קהלת. שם, בפס' 111 לפסק הדין של המשנה לנשיאה (בדימ') מלצר.  

[5] שם. המשנה לנשיאה מוסיף ומציין כי ככל שישנן מרצו שהופלו בפועל, עומדות להן התרופות שבדין ובכלל זה מכוח דיני העבודה ודיני איסור האפליה. לא כאן המקום לפתח את המשמעויות המשפטיות והריאליות של תביעות מסוג זה, שכן הן מעלות שאלות של תחולה בזמן ושל השלכות תביעה מצד מרצה באשר לסיכויה להשתלב בתוכנית בעתיד.

[6] שם, בפס' 86–89 לפסק הדין של המשנה לנשיאה (בדימ') מלצר.

[7]  "בכל מקרה מובהר כי המדיניות של מסלולים לגברים שבהם נשים לא מורשות ללמד, במתכונתה הנוכחית, איננה עומדת במבחני פיסקת ההגבלה, ועליה להתבטל לאלתר". שם, בפס' 111 לפסק הדין של המשנה לנשיאה (בדימ') מלצר.

[8] בפס' 88 לפסק הדין של המשנה לנשיאה (בדימ') מלצר, שם, נקבע "שכלל לא עמדה תשתית עובדתית רלבנטית בפני המל"ג באשרה את הפרדת המרצים. פגיעה חמורה זו… בוודאי שאינה יכולה לעמוד כאשר אין כלל תשתית עובדתית רלבנטית לה". מכאן מגיע המשנה לנשיאה למסקנה האופרטיבית, בפס' 111 לפסק דינו: "המל"ג מחויבת איפוא להפעיל את שיקול דעתה, ולבחון אמצעים שפגיעתם פחותה ביחס להתרת מדיניות שבה נוקטים חלק מהמוסדות, לפיה בתכנית בהפרדה הפתוחה לגברים לא מלמדות מרצות. בכלל כך רצוי כי המל"ג תבחן כמה מן החלופות שהוצעו במסגרת הליך זה…".

[9] "איני מסכים לגישת חברי המשנה לנשיאה, שלפיה המל"ג רשאית לשקול אם לאפשר למרצות ללמד בקורסי בחירה בלבד". שם, בפס' 26 לפסק הדין של השופט אלרון.

[10] שם, בפס' 27 לפסק הדין של השופט אלרון. יצוין שהשופט אלרון דוחה במפורש את הגישה הסטטיסטית לפיה אפליה נמדדת על פי סך המרצות המלמדות ביחס לכלל המרצים, כפי שעולה מעמדת המדינה לפיה "היקף פעילות המח"ר מהווה חלק קטן ביותר מכלל פעילות המוסד להשכלה גבוהה שמקיים אותו" ומכאן שהיעדר הוראת נשים במסלולי הגברים אינה משפיעה השפעה של ממש על הסטטיסטיקה. לשיטתו "אין לאפשר מצב שבו מרצות אינן מלמדות במסלולי הוראה מסוימים אך בשל היותן נשים – באופן הפוגע בסיכויי קבלתן לעבודה, בתנאי עבודתן ובאפשרות הקידום שלהן. על המל"ג החובה [להציב]… דרישה ברורה וחד משמעית לקבלת נשים למשרות הוראה גם במסלולים הנפרדים המיועדים לגברים". ראו שם, בפס' 25 לפסק דינו.

[11]  שם, בפס' 13 לפסק הדין של השופט הנדל.

[12] השופט הנדל התייחס לעמדת המל"ג לפיה ניתן להסתפק בדו"ח שנתי שבו כל מוסד ידווח על פילוח מספר השעות שמלמדות מרצות ומרצים, וככל שימצא שמוסד המקיים מסגרות בהפרדה מצוי בפער מול המקובל במסגרת הכלליות, תדרוש מל"ג לתקן את המעוות. במאמר מוסגר ייאמר שגישה זו בוחנת את סך כל שעות ההוראה על פי פילוח, ולכן אם יימצא שנשים בסך הכל מלמדות כגברים, או למצער מלמדות כפי שנשים מלמדות במוסדות מקבילים, הרי שאין בכך בהכרח אפליה, גם אם נשים אינן מורשות ללמד במסלול לגברים בלבד (למשל משום שרבות מהן מלמדות שעות רבות במסלולי הנשים). שם.

[13]  שם, בפס' 15 לפסק הדין של השופט הנדל. בכך מצטרף פסק דינו זה של השופט הנדל לפסיקתו ברע"א 10011/17 מי-טל נ' סלמאן  (נבו 19.8.2019) אשר גם במסגרתו בחר השופט הנדל להצטרף לתוצאה מבלי להכריע במחלוקת בין השופטים (שם בין השופט מזוז לבין השופט שטיין בשאלה האם חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים, התשס"א-2000 (להלן: חוק איסור הפליה במוצרים ושירותים) חל על אפליה במכירת דירה). בפרשת מי-טל לא הייתה נפקות מידית להיעדר ההכרעה במחלוקת, שכן התוצאה המוסכמת הייתה דחיית הערעור, ומכאן שפסק דין אופרטיבי של הערכאה הדיונית נותר על כנו. אלא שבכל זאת יש לתת את הדעת לכך שלמחלוקת בין השופט מזוז לשופט שטיין יש נפקות משפטית ברורה (באשר לעילת התקיפה, ההליך המתאים, נטלי ההוכחה, הסעדים האפשריים ואפילו בשאלת התחולה, שכן עמדת השופט שטיין מאפשרת הגנה על השוויון רק בקרקע מסוימת). אמנם, יש יתרון בהותרת הדיון לעת מצוא, אך אין להתעלם מהמחיר שבהותרת אי-הוודאות. לא כל המחלוקות מגיעות לבית המשפט, והליכי הערעור עצמם לוקחים זמן, אשר משמעותו האפשרית כרוכה בפגיעה לא מדתית בזכויות האדם של המתדיינים, עד אשר תוכרע הסוגיה. פסיקתו של השופט הנדל בפרשת מי-טל אינה מבהירה האם טיעונים משפטיים או עובדתיים נוספים נדרשים על מנת להגיע להכרעה טובה יותר. בפרשת ההפרדה המגדרית, לעיל ה"ש 1, הגיע השופט הנדל למסקנה שטיעון נוסף יועיל, אך לשיטת השופט אלרון בהיעדר סמכות לא יועילו טיעונים נוספים באשר לאפשרות לאבחנה בין מרצים למרצות.

[14] שם, בפס' 13 לפסק הדין של השופט הנדל.

[15] "להשקפתי, בהינתן הפגיעה בשוויון של התכנית – שעליה אעמוד להלן – החלטת המל"ג נעדרת מקור הסמכה כנדרש בדין. על החלטת המל"ג, ככל החלטה מינהלית אחרת, לעמוד בדרישותיו ובכלליו של המשפט המינהלי, ובכלל זאת עליה להינתן בסמכות, להתבסס על תשתית עובדתית רלוונטיות [כך במקור, א"ר] ולהיות סבירה ומידתית." שם, בפס' 5 לפסק הדין של השופט פוגלמן

[16]  שם.

[17]  שם, בפס' 11 לפסק הדין של השופט פוגלמן.

[18]  שם.

[19] ראו לעיל בטקסט הנלווה לה"ש 9.

[20] לשיטתו, אין לתת משקל למשקלם המספרי המועט של קורסים הנלמדים על ידי גברים בלבד, והוא אף טוען כי לאור עמדת המדינה לפיה יש להגדיל את היקף הגברים הלומדים במסלולים, הרי כבר כעת הפגיעה בנשים המרצות מחייבת התמודדות. ראו בג"ץ ההפרדה המגדרית, לעיל ה"ש 1, בפס' 12 לפסק הדין של השופט פוגלמן.

[21]  שם.

[22]  שם, בפס' 37 לפסק הדין של השופט פוגלמן.

[23]  יוזכר שדרך הילוכו של המשנה לנשיאה עוברת, כנדרש, בשאלת סמכותה של המל"ג להתיר הפרדה בין מרצים למרצות. לשיטתו, סמכות כזו קיימת מכוח אותו מהלך פרשני שמאפשר למל"ג להתיר הפרדה בין תלמידים ותלמידות – מהלך שנסמך בין השאר על החריגים בחוק זכויות התלמיד, התשס"א-2000 וחוק איסור הפליה במוצרים ושירותים. ראו לעיל בה"ש 2 ובה"ש 3.זאת, בניגוד לגישתו הכללית של השופט פוגלמן לנושא הסמכות. ראו לעיל בה"ש 14.

[24] בג"ץ ההפרדה המגדרית, לעיל ה"ש 1, בפס' 12–13 לפסק הדין של השופטת ברון.

[25] שם, בפס' 12 לפסק הדין של השופטת ברון.

[26] שם, בפס' 16 לפסק הדין של השופטת ברון.

[27] שם, בפס' 17 לפסק הדין של השופטת ברון.

[28] אמנון רייכמן "בעקבות בג"ץ ההפרדה המגדרית: בטלות עמומה? | חלק ב'" ICON-S-IL Blog (19.8.2021).

תגובה אחת בנושא “בעקבות בג"ץ ההפרדה המגדרית: בטלות עמומה? | חלק א' / אמנון רייכמן

הוסיפו את שלכם

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

בלוג בוורדפרס.קום. ערכת עיצוב: Baskerville 2 של Anders Noren.

למעלה ↑

%d בלוגרים אהבו את זה: