הפללת מרובה – לא הפללת! בעקבות הצעת חוק העונשין (תיקון – איסור שידול קטינים לחזרה בתשובה), התשפ"א-2021 / אביעד הכהן

אקדמות מילין

הצעת חוק פרטית שהונחה לאחרונה על שולחן הכנסת ה-24 מבקשת לאסור על שידול קטינים לחזרה בתשובה.[1] לפי ההצעה, יתווסף לחוק העונשין, התשל"ז-1977 סעיף 367א שבו ייקבע לאמור:

"המשדל קטין לחזור בתשובה או עושה פעולה אחרת, במישרין או בעקיפין, שיש בה להביא לידי חזרה בתשובה של קטין, שלא בנוכחות הוריו ובאישורם, באופן הפוגע בסמכות ההורים כהגדרתה בסעיפים 14 ו-15 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962[2], דינו – מאסר ששה חודשים;

לעניין סעיף זה, 'חזרה בתשובה' – הפיכה מאדם חילוני לאדם דתי'."[3]

בדברי ההסבר להצעה פורט הרקע לה בהאי לישנא:

"לנוכח ריבוי מקרים בהם גופים דתיים שונים בישראל משדלים קטינים לחזור בתשובה, בין היתר באמצעות פעילות והפצת חומר הכולל איומים[4] בבתי ספר, מוצע לאסור בחוק העונשין פעולות ישירות או עקיפות של מי שפועל מטעם גופים כאלה במטרה לשדל קטינים לחזור בתשובה.

מבחינה מעשית שידול לחזרה בתשובה דומה לשידול להמרת דת, שהאיסור עליו קבוע בסעיף 368(ב) לחוק העונשין. ההצעה מתייחסת לשידול קטין, שבדרך כלל דעותיו ואמונותיו מגובשות פחות משל אדם בוגר, לשנות את אמונתו ולהפוך מאדם חילוני לדתי, דבר שמן הראוי שישקול בינו לבין עצמו ללא כל לחץ או פיתוי חיצוניים[5]".

כבר בעבר נעשו ניסיונות למנוע "השפעה לא רצויה" על קטינים במערכת החינוך. אכן, אלה הוגבלו לתחומי בית הספר ונעשו על דרך של הנחיה מנהלית – כגון חוזר מנכ"ל – ולא באמצעות השתת איסור פלילי.

בהקשר הרחב יותר, עניינה של סוגיה זו בניסיון להטמיע ולהפיץ תכנים אידיאולוגיים[6] או פוליטיים שונים[7] כמו גם לשווק מוצרים שונים בקרב קטינים,[8] הן במוסדות החינוך[9] הן חוצה להם, ובהקשרנו הספציפי, בניסיון להפיץ ערכים 'דתיים'.

כך, למשל, כבר בשנת 1986 קבע סעיף 131 לחוזר מנכ"ל משרד החינוך תשמ"ז/מז/4 לאמור: "בבתי הספר הממלכתיים[10] אין לאפשר שום פעולה שיש בה משום הטפה למה שקרוי 'חזרה בתשובה', לא בשיעורי יהדות ולא במסגרות אחרות. יש להקפיד כי מורה או מרצה אורח המוזמן לבית הספר לא יטיף לחזרה בתשובה". לצד זאת, במסגרת הערכים הפלורליסטיים שבתי הספר הממלכתיים אמורים להקנות, הותרה הרצאה של רבנים מכל זרמי היהדות, כל עוד אין בכך משום הטפה להחזרה בתשובה, וכל עוד נשמר איזון בין הדעות. יתר על כן: לא אחת נעשים במסגרת תוכנית הלימודים – בעיקר לקראת גיל בר ובת מצווה (12–13) סיורים של תלמידים יהודים בבתי כנסת, שם מעניקים להם הסבר על התפילה היהודית ומעניקים להם מידע בנושא.[11] 

הפללת מעשה שידול להאמין או לכפור באמונה או בדעה כלשהיא (פוליטית, חברתית, וכיוצ"ב) בכלל, ואמונה דתית כלשהי בפרט, מעוררת קשיים הן במישור העקרוני, בשדה המשפט החוקתי והפלילי כאחד, הן במישור המעשי. על פניה, יש בהצעה הגבלה ופגיעה קשה ביותר בחופש הביטוי ובחופש הדת, ולצדה פגיעה עקיפה בעקרונות יסוד חוקתיים דוגמת עקרון השוויון,[12] החירות והאוטונומיה של האדם, ו"קטין" – בכלל אדם הוא.

בדברים שלהלן נבקש לעמוד בקצירת האומר על פגמיה.

עמימות העבירה

אחד הכללים הגדולים בשלטון חוק ראוי לשמו בכלל, ובשדה הפלילי בפרט, הוא שלשון החוק צריכה להיות ברורה ומוגדרת היטב, על מנת שאדם יוכל להכווין התנהגותו ולפעול בהתאם לה.[13] עמימות בניסוח עבירה פלילית יוצרת אי ודאות, חוטאת לעקרון החוקיות ומקשה על אדם למלא אחר הוראות החוק. גם הרשעתו בה קשה, הן בפן העקרוני, הן בפן המעשי: מחמת הצורך בהוכחה "מעל לכל ספק סביר", כאשר הגדרת העבירה עמומה קשה להגיע לרף ראייתי גבוה וחד משמעי. העמימות מקשה גם על רשויות החוק – התביעה ובתי המשפט – לאכוף אותו, ולצד זה מותירה בידם שיקול דעת רחב מדי באשר לטווח ההאשמה וההרשעה.

המונח "חזרה בתשובה" או "החזרה בתשובה" עמום לחלוטין. במישור הלשוני, מדובר בצירוף לשון חדש יחסית, שאינו נפוץ ביותר במקורותיה הקדומים של הלשון העברית.[14] הוא משמש, בהקשרים שונים, לתיאור תופעות שונות. כך, למשל, מצווה כל יהודי, אפילו הוא מגדיר עצמו "שומר מצוות", אורתודוקסי, חרדי או "חסיד שבחסידים", ומדקדק הוא בקיום המצוות ומקפיד על קלה כחמורה, לחזור בתשובה. למען הסר ספק: בשונה מדימוי רווח, מצוות התשובה מוטלת על שכמו של יהודי מאמין בכל יום, בכל עת ובכל שעה,[15]ולא רק בחודש אלול, "עשרת ימי תשובה" או יום הכיפורים. במישור המהותי, גם בשימוש הרווח במונח זה בימינו, לא מדובר בפעולה חדה, חותכת, אלא ברצף של פעולות שקשה להגדירן במדויק.

לא ייפלא אפוא שלנוכח עמימותו של מונח זה מבקשת ההצעה להגדיר "חזרה בתשובה" מהי, לעניין סעיף זה. דא עקא, שגם ההגדרה מותירה את צירוף הלשון "חזרה בתשובה" בעמימותו.

לפי ההגדרה, לעניין סעיף זה, "חזרה בתשובה" – הפיכה מאדם חילוני לאדם דתי. ברם, מיהו "אדם חילוני",[16] מי יגדיר אותו ככזה ועל בסיס אלו תבחינים? האם יהא זה הממסד של הדת שעמה הוא מבקש להזדהות או להשתייך אליה או רשות אזרחית-חילונית כלשהי כגון המדינה או בתי המשפט? האם מדובר בהגדרה סובייקטיבית, של האדם עצמו, או בהגדרה אובייקטיבית, של "החילוני הסביר"?

ועל זו הדרך ניתן לשאול: מיהו אותו "אדם דתי" שאליו מכוונת תכלית השידול ומהי דמותו? האם מדובר בהגדרה "דתית" – שתיקבע לפי עקרונות הדת שאליה מבקשים לשייך את האדם[17] (וגם אז תעלה השאלה לא רק "מיהו דתי" אלא גם מיהו הגורם שיקבע את זהותו, מי בממסד הדתי יקבע האם הוא דתי: כל רב? הרבנות הראשית? בית דין דתי?); בהגדרה סוציולוגית, בהגדרה אזרחית-משפטית?

ומהו המבחן ל"הפיכת אדם מחילוני לדתי"? ובתרגום ספציפי לתכלית שעומדת לכאורה בבסיס ההצעה דנן: האם שידול קטין להימנע מנסיעה בשבת, להשתתף בשיעור תורה או להניח תפילין תיחשב לשידולו ל"חזור בתשובה"?

מתן הגדרות משפטיות ל'זהותו' של אדם הוא מן המשימות המאתגרות והקשות ביותר.[18] ועל דרך לשונם של קדמונים,[19] ניתן לומר בהקשר דנן: על הניסיון להגדיר "מיהו יהודי" בכלים משפטיים אנו מֵצֵרים ומצטערים, ואתה בא להוסיף עליו ניסיון להגדיר "מיהו דתי" ו"מיהו חילוני"?

המכיר את הפילוסופיה של הדת ואת תולדותיה, יודע שהגדרת "דת" היא מן הסוגיות הסבוכות ביותר. חוקר ידוע, הפסיכולוג האמריקני ג'.ה. ליובה (J.H. Leuba) פתח את ספרו על הפסיכולוגיה של הדת בדיון נרחב בהגדרת המונח "דת". הוא הזכיר כי  למונח נפוץ זה הוצעו מאות (!) הגדרות. עליהן ביקש להוסיף עוד כמה אך הראה שבסופו של דבר אין אפילו אחת שממצה את העניין…[20]

קצרם של דברים: קשה מאד – ואולי בלתי אפשרי – להגדיר "דת" מהי, וממילא גם "אדם דתי" מיהו ומהו. הוא הדין ל"חילוניות" ול"אדם חילוני", מונחים רווחים שהגדרתם משתנה מהקשר להקשר ומחברה לחברה. מכיוון שהבסיס לכל הצעת החוק הוא שידול ל'הפיכת אדם מאדם חילוני לדתי', בהיעדר הגדרה ברורה למונחים אלה, שהם הבסיס לעבירה כולה, קורס עמם בניין ההצעה כולו.

יתר על כן: גם ההשוואה ל"שידול קטין להמרת דת"[21] אינה במקומה. ראשית, מפני שלמעבר בין דת לדת – "המרה" (או "גיור") – יש סממנים ברורים הרבה יותר. כך, למשל, המרת דת ליהדות כרוכה במילה (לגברים), טבילה וקבלת מצוות; המרה לנצרות כרוכה בטבילה; והמרה לאיסלם כרוכה בהצהרה על עיקרי האמונה בפני שני עדים. בשונה מאלה, המרה מ"חילוניות" ל"דתיות"  עמומה הרבה יותר וקווי המתאר שלה אינם ברורים, אם בכלל ניתן לתארם במדויק.

במאמר רחב יריעה שפרסמתי לפני כעשור שנים,[22] עמדתי בהרחבה על מהות העבירה של שידול להמרת דת בכלל, ושל שידול קטין להמרת דת. לבד מהקשיים הפרשניים המלווים את ניסוחה בחוק העונשין הישראלי, קיים קושי חוקתי בהפללת ביטוי שאינו אלא דברים בעלמא, לעומת שידול שישבו מעשה ממשי, כגון הטבלה לנצרות בעל כורחו של אדם. על פני הדברים, ניסיון לשכנוע אדם – וקטין בכלל זה – בצדקתה של אמונה או דעה מסוימת, הוא חלק בלתי נפרד מחופש הביטוי, "ציפור הנפש של הדמוקרטיה".

מלכתחילה, בהקשר זה ניתן לחשוב גם על הבחנה בין סוגי מעשים שונים. בשל מעמדו הרם של חופש הביטוי, דברים בעלמא – אפילו דברי שידול הם – לא יימנו עם העבירות הפליליות, וכך בוודאי כשאין בהם כשלעצמם כדי להביא לתוצאה של "המרת דת". לעומת זאת, "מעשה המרה", כגון הנחת תפילין בכפייה על גופו של קטין, ולא כל שכן מעשה היוצר תוצאה של המרת דת – כגון הטבלת אדם לנצרות בעל כורחו – ייחשבו כעבירות פליליות.

"טובת הילד" – מהי?

בהקשר זה נוסיף כי גם 'טובת הילד', נימוק רווח בהקשר זה, אינה תמיד ברורה ומוסכמת על הכל. פרשנות רחבה מדי של הסעיף, שלפיה כל הצעה לקטין להצטרף לשיעור תורה או לקיים מצווה מסוימת (כגון הנחת תפילין) די בה לעלות כדי "ניסיון לשידול לחזרה בתשובה", תעמוד בניגוד להשקפת עולמם של רבים מאזרחי המדינה ותושביה. יש שיטענו שטובת ילד – ובוודאי ילד יהודי הגדל במדינה שמוגדרת כ"מדינה יהודית-דמוקרטית" – להיחשף למורשתו הכוללת בין השאר מצוות דת.[23] כך, במיוחד כאשר הוא חי בסביבה שבה הדת ומצוותיה תופסות מקום דומיננטי. אכן, נוטים להבחין בין "חשיפה לערכי מורשת" או לטקסטים קאנוניים שהיו לנכסי תרבות כלל עולמיים דוגמת התנ"ך, הקוראן והברית החדשה, אך לא אחת הפער בין ה'חשיפה' לבין ה'שידול' קטן מאד. כך, למשל, ילד קטן שייחשף לפסוקי התורה הגוזרים עונש מוות על מעשים שונים (דוגמת חילול שבת) עשוי לקבלם כפשוטם ולשנות באחת את אורחות חייו.

בעניין זה, כמו בנושאים משפטיים רבים אחרים, הגישה המשפטית תלויה גם בהשקפת עולמו של כל אדם. אדם מאמין יחשוב שחשיפת הילד לערכי הדת ומצוותיה היא-היא טובתו, ואילו כופר או אתיאיסט יראה בחשיפה זו פוטנציאל של סכנה ונזק לשלום הילד וטובתו.

"פגיעה בסמכות ההורים"

הוראת החוק מוסיפה ומדגישה שאיסור השידול חל רק "באופן הפוגע בסמכות ההורים", כקבוע בחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962. ברם, גם מונח זה של "סמכות ההורים", הוא מונח עמום לחלוטין וחמקמק, ולא אחת נמתחה עליו ביקורת גם בהקשר לחוק הכשרות המשפטית. סעיף 15 לחוק, שאליו מפנה הצעת החוק דנן, קובע כי "אפוטרופסות ההורים כוללת את החובה והזכות לדאוג לצרכי הקטין, לרבות חינוכו, לימודיו, הכשרתו לעבודה ולמשלח-יד ועבודתו, וכן שמירת נכסיו, ניהולם ופיתוחם". אך האמנם חשיפת קטין לאורח חיים שונה – דתי או חילוני – פוגעת ב"צורכי הקטין או חינוכו", או דווקא תורמת לו להרחבת אופקיו ולהפעיל חוש ביקורת לגבי נושאים שהוא נחשף אליהם? המחשבה שהקטין לא ייחשף לעולמם של מחזירים בשאלה או בתשובה אולי הייתה יפה לפני יובל שנים, אך בימינו, כשקטינים חשופים – באמצעות התקשורת הסלולרית והרשתות החברתיות – כמעט לכל תוכן שהוא, נראה האיסור דנן אנכרוניסטי למדי.

למותר לומר שגם העובדה שמדובר בשידול קטין, עדיין אינה מאיינת את הזכות לחופש ביטוי אלא לכל היותר מצמצמת אותה. גם קטין זכאי לחופש ביטוי – ובכלל זה הזכות לא רק להשמיע את 'קולו' אלא גם לקלוט מידע.[24] גם אם עוצמת החופש של קטין לקלוט מידע חלשה מזו של אדם בגיר (כגון לעניין חשיפה לתכנים מיניים בוטים), ומוגבלת יותר, עדיין היא קיימת ואין לאיינה כליל, בוודאי לא באמצעות השימוש בדין הפלילי.

ההנחה שקטין אינו מסוגל להבחין בין טוב לרע או להפעיל שיקול דעת כשמדובר בדברי שידול המופנים לעברו, גם היא טעונה בחינה מחדש (במיוחד לנוכח העובדה שהקטין בימינו אינו כמו הקטין בדורות קודמים, וההתקדמות בחינוך קטינים כמו גם בהתפתחותם הטכנולוגית והאישיותית בעידן המודרני עשויה להקנות להם שיקול דעת שאינו נופל מזה של אנשים בגירים, ואולי אף לעלות עליהם בתחומים מסוימים (כגון  נגישות למאגרי מידע טכנולוגיים)).

גם הכללת כל הקטינים באותה סירה לעניין החוק המוצע, וניסוחו הגורף שאינו מבחין בין סוגים שונים של "נשואי העבירה", כגון בין בגירים גדולים (כגון בני 16–18), שהנם בני דעת לעניינים כבדי משקל שונים, כגון נהיגה ברכב, הצבעה בבחירות לרשות מקומית (מגיל 17), עמידה בבחינות בגרות ולעתים אף לימודים לתואר אקדמי, לבין ילדים פעוטים (כגון בני 0–4) נראית בנסיבות העניין בלתי סבירה ובלתי מידתית.

כידוע, הפללת "עבירות  ביטוי" צריכה להיעשות, במשורה ורק במקרים שאין לה חלופות טובות יותר. במקרה דנן, אפילו מדובר בקטינים, דומה שעיקר המאבק ב"החזרה בתשובה" – לאותם המבקשים לעשות בו – צריך להיעשות בשוק הדעות ובשדה החינוך, ולא באמצעות הפללת המשדל הבגיר בשל ניסיונו לשדל קטין לחזרה בתשובה. כך, מצד מהות המעשה, וכך במישור התועלת. המציאות מלמדת שמאבק בכלים משפטיים, דוגמת הפללת ביטוי, אינה מעלימה את התופעה שלשמה באה העבירה לעולם, אלא רק מורידה אותה "מתחת לפני השטח". כך, למשל, בביטויי שנאה והסתה לגזענות. יתר על כן: לעתים דווקא ניסיון להשתמש באמצעי כופה, דוגמת החוק הפלילי, יוצרת מהלך שכנגד ומעצימה את התופעה שאותה מבקשים לצמצם ("מַיִם גְּנוּבִים יִמְתָּקוּ וְלֶחֶם סְתָרִים יִנְעָם"[25]) ואת עושיה, ולא מחלישה או מעבירה אותם מן העולם.

מנתונים שפורסמו בעבר, בין השאר בתשובת השר לביטחון פנים לאחר שהופנתה אליו שאילתה בעניין זה, עולה כי ככל שמדובר בעבירת שידול להמרת דת בכלל, למעשה מדובר ב"אות מתה" בספר החוקים, וכי ניתן למנות את מספר הפעמים שבהם הורשע אדם בעבירה זו על אצבעות כף יד אחת ועוד יישאר עודף.[26]

יתר על כן: במישור המעשי, בני החברה היהודית מורכבים מפסיפס של אנשים המצויים על קו הרצף ה"דתי", של שמירת מצוות, מחילוניות המלווה בכפירה, אגנוסציזם ואתיאיזם, ועד לחרדיות אדוקה וקיצונית. בתווך נמצא ציבור ענק שמגדיר עצמו – וכך גם מגדירים אותו סוציולוגים, היסטוריונים ואנשי מדעי החברה – כציבור 'מסורתי'.  לפי ההגדרה שבהצעת החוק המוצעת,  דומה ששידול קטינים 'מסורתיים' לא ייחשב לעבירה פלילית שהרי לא מדובר ברצון להפוך את הקטין מאדם 'חילוני' ל'דתי' אלא מ'מסורתי' לדתי, ובכל מקרה, במשפט הפלילי, כל ספק מעין זה פועל לטובת החשוד-הנאשם.  

אם מגמת ההצעה ותכליתה היא, כפי שעולה מתוכנה והקשרה, איסור לשדל קטין לשנות את אורח חייו, אמונותיו ודעותיו, בשל פגיעותו ואי-יכולתו 'לעמוד בלחצים' המופעלים כלפיו, מדוע תחול ההצעה רק על הפיכה אדם מ'חילוני' ל'דתי' ולא על כל פעולה שמבקשת לשנות את אורח חייו, אמונותיו ודעותיו? בהקשר זה, מה טעם לא יוטל איסור פלילי מקביל על שידול קטין להמרת דעותיו הפוליטיות? העדפות הלבוש שלו? הרגלי הקניות שלו? אהבתו למוסיקה או לספרות מסוימת? הפגיעה באוטונומיה של הקטין, שכביכול אינו בר יכולת לעמוד על שלו, ולהימנע מלהיות מושפע משידול המופנה כלפיו, אינה שונה כאשר מדובר בשידול לשינוי אורח חיים חילוני או דתי.  

לקראת סיום נוסיף כי גם בסיסה העובדתי של ההצעה אינו מבוסס כל צורכו. מעבר לאמירה בעלמא, ההצעה אינה מפרטת מהי התשתית העובדתית לכך שיש "ריבוי מקרים בהם גופים דתיים שונים בישראל משדלים קטינים לחזור בתשובה, בין היתר באמצעות פעילות והפצת חומר הכולל איומים בבתי ספר". אכן, בתקשורת פורסמו מספר מקרים שבהם ביקשו אנשים, בעיקר מתנועת חב"ד, לשדל תלמידים היוצאים ממוסד חינוכי להניח תפילין (כפי שהם עושים בהרבה מקומות ברחבי הארץ והעולם, ולאו דווקא כלפי קטינים[27]), אך מכאן ועד 'איומים' או ניסיון ל'החזרה בתשובה' הדרך רחוקה, רחוקה מאד. בהצעה לא הובאו נתונים כלשהם, ולו ראשית נתונים,  בדבר תלמידים שבעקבות כך "חזרו בתשובה".

סיכום: עשו סייג להפללה

הפללת מעשה של אדם כורכת עמה תוצאות קשות ביותר. על האדם מוטבע תו קלון כ"עבריין", והדבר עשוי למנוע ממנו לכהן בתפקידים שונים. הענישה הפלילית כשלעצמה אינה מתאימה תמיד להשגת התוצאה שאליה חותרת ההפללה. בנדון דנן, המציאות וניסיון העבר מלמדים שקשה להניח שאותם "משדלים", אם אמנם מבקשים הם לשדל קטינים  ל"חזור בתשובה", יחדלו מפעילותם רק בשל עבירה פלילית שהוספה לדין הפלילי. להיפך: הפללת העבירה עשויה להפוך אותם ל'קדושים' בקרב עמיתיהם, ולהעצים את תחושת ה'שליחות' שלהם, ברתימת אנשים רבים יותר – לרבות קטינים – למסגרת חייהם, ולדבקות באמונותיהם ודעותיהם.

ככלל, וכפי שכתבו כבר רבים וטובים בהקשרים יתרים, הפללת יתר אינה דבר רצוי. ככל שניתן להשיג את תכליותיה באמצעים אחרים, פוגעניים פחות, כגון באמצעים מנהליים, חברתיים או חינוכיים, יש לעשות כן.

מכל הסיבות שנמנו ליעיל, דומה שטוב לה להצעת חוק זו שתיוותר כהצעה בלבד, ולא תגיע לכלל יישום. תמונת המפה הפוליטית בישראל, לרבות יחסי הכוחות בכנסת הנוכחית, יותר ממרמזים על כך שכך גם יהיה.


אביעד הכהן, נשיא המרכז האקדמי "שערי מדע ומשפט"; עמית מחקר בכיר, מכון ון ליר בירושלים. תודתי נתונה לשני שניצר ולעו"ד יואב ללום על הערות שסייעו לטיוב המאמר. האחריות לכל הנאמר היא כמובן שלי. רשימה זו היא פרק במחקר רחב יריעה שעניינו 'הפללת עבירות דת' שעתיד לראות אור במקום אחר.

ציטוט מוצע: אביעד הכהן "הפללת מרובה – לא הפללת! בעקבות הצעת חוק העונשין (תיקון – איסור שידול קטינים לחזרה בתשובה), התשפ"א-2021" ICON-S-IL Blog‏ (14.7.2021).


[1] הצעת החוק (מספרה: פ/1043/24) הונחה על שולחן הכנסת על ידי ח"כ (כתוארה אז, כיום השרה לאיכות הסביבה) תמר זנדברג, ביום 18 במאי 2021. הצעות דומות עד זהות הוגשו גם בעבר. נציין רק כי בשנת 2006 הניח ח"כ אופיר פז-פינס על שולחן הכנסת את הצעת חוק העונשין (תיקון – איסור שידול קטינים לחזרה בתשובה ובשאלה), התשנ"ז-1997.  הצעתו הייתה רחבה בניסוחה מההצעה דנן, מאוזנת יותר וכללה גם איסור מקביל על  "שידול קטין ממשפחה השומרת מצוות הדת שלא לשמור על המצוות". בתגובה להצעתה של ח"כ זנדברג, הגיש ח"כ ישראל אייכלר הצעת חוק 'נגדית'  (פ/1487/24): הצעת חוק העונשין (תיקון – איסור שידול קטינים להוצאה בשאלה), התשפ"א-2021, שקובעת איסור פלילי על "עידוד ושידול קטינים לכפירה ולתרבות רעה", מונחים עמומים לא פחות מאלה שבהצעת החוק של ח"כ זנדברג. גם כאן, הייתה זו חזרה על הצעות חוק ישנות שלא נתקבלו.

[2] ס"ח 120.

[3] ראו בהצעת החוק. ההדגשות כאן ובכל מקום אחר הן שלי אלא אם נכתב אחרת.

[4] מעבר לאמירה הכללית, לא הובאו כל סימוכין עובדתיים לאיומים מעין אלה.

[5] נימוק דומה עמד ביסוד הצעות חוק דומות, שעסקו בשידול קטינים לעשיית פעולות מסוימות. ראו, למשל, הצעת חוק העונשין (תיקון – איסור שידול קטין לצפייה בפרסום תועבה), התשע"ג-2013 של ח"כ נסים זאב ואחרים (פ/1147/19), שלא צלחה את משוכת החקיקה ונתקלה בהתנגדות הממשלה.

[6] ראו לעניין זה את השאילתה של ח"כ מיקי איתן בעניין הפצת מסרים שקשורים "לסוציאליזם, לפשיזם, לקומוניזם, לאתיאיזם, או לכל השקפת עולם אחרת", לצד "הטפה לחזור בתשובה", ותשובת שר החינוך יצחק נבון (פרוטוקול ישיבה 287 של הכנסת ה-11 (28.1.1987)).

[7] לעניין הפצת מסרים פוליטיים במערכת החינוך, ראו, למשל, ירון אונגר ויובל וורגן גבולות חופש הביטוי הפוליטי של עובדי הוראה במערכת החינוך (מרכז המחקר והמידע של הכנסת, 2012). במהלך השנים, התייחסו גם חוזרי מנכ"ל משרד החינוך לסוגיה זו וקבעו לגביה הנחיות שונות; וראו אדר כהן מהלכים בביטחון על חבל דק: עבודת פלוגתות של מורים לאזרחות בישראל (חיבור לשם קבלת תואר "דוקטור לפילוסופיה", האוניברסיטה העברית 2018).

[8] ראו, למשל, תקנות הגנת הצרכן (פרסומת ודרכי שיווק המכוונים לקטינים), התשנ"א-1991.

[9] ראו, למשל, חוזר מנכ"ל משרד החינוך (הוראת קבע מס' 35, ס' 3.7-88) "האיסור הכללי לשלב פרסומת מסחרית במוסדות החינוך והתנאי לקבלת היתר במקרים מסוימים" (17.8.2017).

[10] ככל שהפגיעה היא ב"סמכות ההורית" – כפי שמודגש בנוסח הצעת החוק, או באוטונומיה של הקטין בניסיון לשדלו לעשות פעולה שאין הוא מבין כראוי – מחמת גילו וקטינותו – את טיבה והשלכותיה, לא ברור מה טעם מוגבל האיסור שבחוזר המנכ"ל רק לבתי הספר הממלכתיים ולא לכלל מערכת החינוך (גם בתי הספר המוכרים שאינם רשמיים מצויים בפיקוח המשרד). 

[11] גם בעניין זה נשמעו לא אחת טענות ביחס לבתי הכנסת שמבקרים בהם. הורים שונים התלוננו על חשיפת ילדיהם רק לבית כנסת אורתודוכסי, ומנגד התלוננו הורים מסורתיים יותר על חשיפת ילדיהם לבית כנסת שאינו אורתודוכסי, השונה באורחותיו מבית הכנסת שאליו הם נוהגים ללכת.

[12] כך, למשל, לא ברור מהו מותר שידול אדם לחזור בתשובה משידולו לחזור בשאלה (ראו לעיל בה"ש 1), או להאמין בעמדה פוליטית, כלכלית או חברתית כלשהיא שעשויה להשפיע על כל מהלך חייו.

[13] ראו דברי השופט מלצר, בבג"ץ 2311/11 סבח נ' הכנסת (נבו 17.9.2014).

[14] המונח אמנם מופיע פעמים בודדות בספרות חז"ל (ראו לדוגמא בבלי, סנהדרין קה, ע"א), וכן היפוכו: "חזר לסורו" (ולא חזר בשאלה!). ראו, לדוגמא, מדרש בראשית רבה ב (מהדורת וילמנה תרל"ח 30 ע"ב). עם זאת, בתנ"ך ובמקורות חז"ל נפוץ יותר הפועל "שב". ראו, לדוגמא, יונה ג 10 ("וַיַּרְא הָאֱ-לֹהִים אֶת מַעֲשֵׂיהֶם כִּי שָׁבוּ מִדַּרְכָּם הָרָעָה") וכך במשנה, בצירוף הלשון המפורסם "תקנת השבים" (משנה, גיטין ה, ה) שהוטמע גם בלשון החוק הישראל, בחוק המרשם הפלילי ותקנת השבים, התשמ"א-1981. 

[15] ראו, למשל, משנה תורה, הלכות תשובה, פרק א.

[16] אף על פי שבהצעה לא נאמר מפורשות שהיא מתייחסת ליהודים בלבד, רקעה כמו גם דברי ההסבר שלה, נראים כמכוונים ליהודים בלבד. שאלה מעניינת היא האם לפי ההצעה, שידול קטין מוסלמי או נוצרי לעבור מחילוניות לדתיות (מוסלמית או נוצרית) תיכלל גם היא בעבירה המוצעת.

[17] בדומה להצעות שהוצעו בעבר כמבחן לעניין המרת דתו של אדם. ראו, למשל, בג"ץ 265/87 ברספורד נ' משרד הפנים, פ"ד מג(4) 793 (1989).

[18] ראו, למשל, אביעד הכהן "מיהו אשכנזי? מיהו ספרדי? מיהו חרדי? הלכה, משפט ובית המשפט כמשקפי זהות ומכונניה" זהות יהודית 127 (אשר מעוז ואביעד הכהן עורכים, 2014).

[19] ראו רש"י, שמות יב 8.

[20] James Henry Leuba, The Psychological Origin and the Nature of Religion. 1-10 (1909).

[21] ראו בדברי ההסבר להצעת החוק, בתחילת רשימה זו.

[22] Aviad Hacohen, Proselytism and the Right to Change Religion in Israel, in Law and Religion in the 21st Century 261-278 (S. Ferrari & R. Cristofori eds., 2010).

[23] ההבחנה בין "חשיפה למורשת" לבין "חשיפה למצוות מסוימות" היא דקה מן הדקה. כך, למשך, במשך עשרות שנים כמעט ולא היו עוררין על כך שלימוד תנ"ך ותושב"ע במערכת החינוך הממלכתית אינם בגדר של 'הדתה' או 'כפיה דתית', הגם שהם חושפים את הלומדים למצוות שונות. גם בארצות הברית, שם קיימת הפרדה בין דת למדינה כעיקרון חוקתי, מתקיימים "שיעורי מורשת" בבתי הספר שבמימון המדינה, לרבות לימוד והכרת טקסטים דתיים מובהקים כגון תנ"ך, הברית החדשה והקוראן. בהקשר זה נוטים לעתים להצדיק את ההבחנה בין 'העברת ידע' גרידא, או פעולה הנושאת אופי 'ניטרלי' או 'לאומי-תרבותי' (כגון הדלקת נרות במסגרת קבלת שבת בגן הילדים, או הדלקת נרות חנוכה בבית הספר) שהיא מותרת, לבין 'הנעה לפעולה דתית מובהקת' (כגון הנעת תלמיד להתפלל או לקיים מצוות דת מסוימת) שהיא אסורה. אכן, בחינה ביקורתית של הבחנה זו מלמדת שפעמים הרבה היא מלאכותית למדי.  לעניין לימוד התנ"ך במערכת החינוך הממלכתית בארה"ב, ראו למשל: Abington School District v. Schempp, 374 U.S. 203 (1963).

[24] יסוד מוסד בעקרון חופש הביטוי הוא שהזכות כוללת לא רק את הזכות להשמיע אלא גם ל"שמוע" ולקלוט מידע. ראו, למשל, ע"א 751/10 פלוני נ' דיין-אורבך, פ"ד סה(3) 369, פס' 65 לפסק הדין של המשנה לנשיאה ריבלין (2012).

[25] משלי ט 17.

[26] כך, למשל,  במשך שלוש שנים, 2001–2003, נפתחו במשטרה בסך הכל חמישה תיקי חקירה בגין עבירות של שידול להמרת דת: ארבעה תיקים על פי ס' 174א לחוק העונשין, התשל"ז-1977, שעניינו מתן הטבות כפיתוי להמרת דת, ותיק אחד בלבד על פי ס' 368 לחוק העונשין בגין המרת דת של קטין. ראו פרוטוקול ישיבה 155 של הכנסת ה-16 (14.7.2004).

[27] ראו, למשל, שירה דאבוש (כהן) "'זה שידול קטינים להנחת תפילין': הסרטון שהצליח לזעזע גם אותנו" הידברות (2.12.2020), וכן מיטל ליאור-גוטמן "פעילים ניסו לשכנע תלמידים להניח תפילין. אחד האבות העיר להם. זה הסתיים במכות" צומת השרון: הרצליה (6.10.2019). על תופעה הפוכה, שבה ביקשו למנוע מקטינים לקיים מצוות שאותן ביקשו לקיים מרצונם, ראו ידידיה הכהן "לא תתקיים תפילה בבי"ס 'אהל שם'" ערוץ 7 (31.12.2007), וכן דנה בצלאל "פנייה למשרד החינוך: מנהל חטיבה אסר על תלמידים להניח תפילין בביה"ס" מקור ראשון (5.7.2021).

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com. ערכת עיצוב: Baskerville 2 של Anders Noren.

למעלה ↑

%d בלוגרים אהבו את זה: