יש ירידה באמון הציבור במערכת המשפט, אבל עד כמה זה צריך להטריד אותנו? / אדם שנער

סוגיית אמון הציבור במערכת המשפט נמצאת בשיח הציבורי והמשפטי באופן תדיר.[1] היא מתעוררת כל שנה מחדש סביב פרסום מדד הדמוקרטיה של המכון הישראלי לדמוקרטיה, שעוקב אחר מידת האמון של הציבור ברשויות השלטון השונות, ומפציעה בהקשרים שונים מעת לעת. בין היתר, אחת הטענות המרכזיות כנגד המהפכה החוקתית וביקורת שיפוטית על חקיקה ראשית היא שהן הביאו לירידה באמון הציבור בבית המשפט.

ניסוח אחד, שכיח, של טענה זו, הוא שעד המהפכה השיפוטית, בית המשפט העליון נהנה מאמון ציבורי גבוה מאוד, שנע בין 80%–90%.[2] ואולם, פסילת חוקים, רטוריקה אקטיביסטית, והתערבות הולכת וגוברת בסוגיות שנחשבות "פוליטיות", בדרך כלל לטובת "השמאל", הביאו לירידה ניכרת באמון שהציבור רוחש למערכת המשפט, שב-2020 עמד על 52% בקרב האוכלוסייה היהודית ו-60% בקרב האוכלוסייה הפלסטינית.[3] ירידה ניכרת בזמן קצר יחסית אכן צריכה לעורר סימני שאלה, וניכר כי גם שופטי בית המשפט העליון מוטרדים מהירידה באמון הציבור.[4] ירידה זו מטרידה במיוחד מפני, שכפי שנהוג לצטט, לבית המשפט אין ארנק ולא חרב. הוא נזקק לאמון הציבור כדי שייתפס כמוסד לגיטימי ובפרט כדי שיצייתו להחלטותיו.

ברשימה זו אבקש לטעון, בין היתר, כי הירידה באמון הציבור, ממנה רבים מודאגים, אינה צריכה להדאיג אותנו כל כך. ודוק, אינני טוען שהירידה לא צריכה להדאיג כלל. כל מוסד שלטוני זקוק לרף מסוים של אמון כדי שיוכל לתפקד. עם זאת, אטען כי ישנם מספר הסברים לירידה באמון, ובהיבטים מסוימים עלינו דווקא לברך על הירידה ולא לחשוש ממנה. זאת ועוד, לטענתי יש כשל בטיעון שלפיו אם יש ירידה באמון אזי המסקנה צריכה להיות התערבות פחותה בסוגיות "פוליטיות" או צמצום הביקורת השיפוטית. זהו כשל נטורליסטי, שמבקש להסיק מסקנה נורמטיבית (יש לצמצם ביקורת שיפוטית) מהיגד עובדתי (יש ירידה באמון הציבור). לבסוף, טענתי הכוללת היא כי שיח אמון הציבור בבית המשפט לוקה בפשטנות. הצבעה על מספר רכיבים בשאלת האמון חושפת, לדעתי, תמונה מורכבת יותר מכפי שנהוג לתאר.

ואולם לפני שאתחיל, אני רוצה לסלק שתי טענות מהדרך. ראשית, אין בכוונתי לכפור בכך שקיימת ירידה באמון הציבור במערכת המשפט. אמנם ישנם מספר הסברים לירידה באמון, אבל ללא ספק הירידה קיימת. שנית, אני מבקש לדחות את הטיעון כי הירידה נגרמת בשל "הסתה נגד מערכת המשפט". למען הסר ספק, ברור כי ישנם גורמים אשר מבקשים להסית נגד בית המשפט, במובן זה שהביקורת שלהם לא תמיד עניינית, משתלחת בשופטים באופן אישי, ומנוסחת בלשון אלימה (חישבו למשל על דימוי ה-D9). ייתכן מאוד גם כי חלק מאותה הסתה מביא לירידה באמון הציבור.[5] אבל, כדי שהטיעון שלי כאן יהיה נקי, אני מבקש להתעלם מהשפעה אפשרית של הסתה זו. לפיכך, הבה נניח כי אכן יש ירידה באמון הציבור, וכי ירידה זו (או לכל הפחות מרביתה) לא נגרמת בשל הסתה נגד מערכת המשפט, להבדיל מביקורת עניינית נגד המערכת והחלטותיה. בהינתן שתי הנחות אלה, הבה נתחיל.

1. יש ירידה באמון הציבור, אבל הסיבות מורכבות ולא קשורות רק לאקטיביזם שיפוטי

סדרת המחקרים המרכזית שבוחנת את רמת אמון הציבור בבית המשפט העליון מדי שנה היא זו של המכון הישראלי לדמוקרטיה, ושם אכן ניתן לראות את הירידה התלולה באמון הציבור בבית המשפט העליון.[6] ואולם, הירידה באמון הציבור אינה ייחודית רק למערכת המשפט, אלא משותפת לכמעט כל המוסדות השלטוניים, לא רק בארץ.[7] ברור כי לא ניתן לתלות את ירידת האמון, למשל, במשטרה, בכנסת, בממשלה, באקטיביזם שיפוטי, ברטוריקה שיפוטית (למשל "הכל שפיט") או במעורבות יתר בסוגיות פוליטיות. במילים אחרות, אף שייתכן מאוד שאקטיביזם שיפוטי מסביר חלק מהירידה באמון, מסקנה סבירה נוספת היא שיש סיבות עומק שמשותפות לכלל המוסדות השלטוניים שבכוחם להסביר את ירידת האמון.

נקודה זו גם מעלה בעייתיות נוספת עם מדדי האמון למיניהם. כך, למשל, המדד של המכון הישראלי לדמוקרטיה שואל את השאלה הבאה: "עד כמה אתה נותן אמון בבית המשפט העליון".[8] זו שאלה כללית ביותר. בין היתר, אין הגדרה של המושג "אמון", כאשר אמון יכול להתפרש במספר אופנים. כך, למשל, האם אמון הוא אמון שהשופטים מחליטים באופן ענייני גם אם החלטותיהם אינן תואמות את עמדת הנשאל? האם אמון הוא אמון שהשופטים אינם מושחתים? האם אמון הוא אמון שהשופטים מגיעים להחלטות הנכונות מבחינה מהותית, או החלטות שתואמות את תפיסת עולמי הערכית?[9]

זאת ועוד. הנשאלים נשאלים לגבי מידת האמון שלהם בבית המשפט, אולם לא נשאלים מדוע יש או אין להם אמון. זו שאלה קריטית, כי רק היא יכולה להסביר מדוע יש ירידה באמון. כך, למשל, יש הבדל אדיר בין נשאל שעונה שאין לו אמון בבית המשפט כי השופטים מקבלים החלטות ערכיות שאין להם סמכות לקבלן, לבין נשאל שעונה שאין לו אמון בבית המשפט כי הוא אינו עושה די להגנה על זכויות של פלסטינים. שני הנשאלים יביעו חוסר אמון, אולם ההשלכות של תשובותיהם מנוגדות.

ואכן, קושי זה מתחדד לאור הממצאים של המכון הישראלי לדמוקרטיה. כך, למשל, צוין כי "בין השנים 2005-2008, לאחר תכנית ההתנתקות, ירד אמונם של מצביעי הימין בבית המשפט, כשבקרב חלקים ממנו הוא נתפס כמוסד שלא הושיט סעד לפגיעה בזכויותיהם של מפוני גוש קטיף".[10] ואולם, פסק הדין בעניין ההתנתקות לא היה פסק דין אקטיביסטי. הציפייה כי בית המשפט יבטל את התכנית לא הייתה מעוגנת במציאות או בדין, וגם אם ניתן לבקר את פסק הדין בנקודות כאלה ואחרות, בסופו של דבר מדובר בפסק דין שכיבד את הכרעת הממשלה והכנסת והותיר מדיניות פוליטית על כנה (למעט התערבות בסוגיית הפיצויים).[11] ככל שאמונם של מצביעי ימין בבית המשפט ירד בעקבות פסק דין זה, קשה מאוד לטעון שהדבר נובע מכך שבית המשפט בחר להתערב בסוגיה פוליטית, כאשר פסק הדין נמנע מלהתערב בהכרעה הפוליטית.

באופן דומה ניתן לטעון כי חלק מהירידה באמון הציבור בבית המשפט לא נובעת מעודף אקטיביזם או מעורבות בסוגיות "פוליטיות" אלא דווקא מהיעדרן. כך, למשל, בינואר 2021 ציין המכון הישראלי לדמוקרטיה כי "מבט מעמיק יותר בנתונים חושף כי בניגוד לשנים קודמות, הירידה באמון בבית המשפט נעוצה דווקא בקרב מחנה השמאל. למעשה, בין יוני לאוקטובר האחרון, נרשמה ירידה כפולה (של כ-15%!) באמון מצד מצביעי שמאל, בהשוואה למצביעי ימין."[12] ייתכן כי הדבר נובע ממינויים של שופטים שנתפסים "שמרנים", וייתכן כי מצביעים אלה היו רוצים בית משפט מעורב ואקטיביסטי יותר אשר היה פוסל החלטות רבות יותר של ממשלה ימנית.

לסיכום נקודה זו, ירידה באמון היא עובדה קיימת, אבל הסיבות לירידה באמון אינן פשוטות. כך, משום שכלל מוסדות השלטון סובלים מירידה באמון, ולא ניתן לייחס ירידה זו למאפיינים שיפוטיים בלבד; וכך, משום שגם אם מתמקדים בבית המשפט העליון הירידה נובעת גם מאנשי ימין וגם מאנשי שמאל, שציפיותיהם שונות. ירידה באמון יכולה להיות מוסברת על ידי אלה שסבורים שבית המשפט מתערב יתר על המידה (נקרא להם אנשים התומכים בריסון שיפוטי), לעומת אלה המאוכזבים שבית המשפט לא מתערב יותר, בין אם מדובר בימנים (למשל בהתנתקות) או שמאלנים שהיו רוצים לראות התערבות גדולה יותר. לצד זאת גם מעניין לציין כי לצד הירידה הנטענת באמון, עדיין יש רוב המעוניין להגן על בית המשפט. כך, מסקר שנערך לאחרונה עולה כי "67% מהישראלים סבורים שיש לחזק את מערכת המשפט ורק 33% סבורים שיש להגביל אותה".[13]

לפיכך, טענתי היא שגם אם מקבלים את הירידה באמון כעובדה, הקפיצה מנתון זה לטיעון שבית המשפט מתערב יותר מדי, "בית המשפט הוא סניף של מרצ", בית המשפט לוקה בעודף אקטיביזם, או בית המשפט מקבל הכרעות שצריכות להתקבל ברשויות האחרות, היא קפיצה כוללנית. ברור שחלק מהירידה באמון נובעת מסיבות אלה, אולם בוודאי לא כולה, ולפחות בשלב זה אין לנו נתונים ספציפיים יותר שבכוחם להסביר את סיבות העומק לירידה.

2. ירידה באמון הציבור במערכת המשפט היא לא בהכרח בעייתית

יש כשל נטורליסטי בלומר שיש ירידה באמון (אמירה תיאורית עובדתית), ולקפוץ משם כדי לומר שזו בעיה ושצריך להשיב את האמון. במילים אחרות, אפשר גם לטעון שיש ירידה באמון, וגם שירידה מסוימת באמון הציבור אינה בהכרח רעה. מדוע?

רשויות השלטון אוצרות כוח רב מול תושבי המדינה. יש כמובן סיבות טובות למתן כוח זה ולהענקת המונופול על אלימות למדינה, אולם ברור כי כוח מנוצל לרעה וכי תושבי המדינה צריכים גם הם לפקח על האופנים בהם המדינה (על כל רשויותיה) פועלת. רמות גבוהות מאוד של אמון ברשויות השלטון יכולות אפוא להעיד דווקא על בעיה הפוכה, של חוסר ביקורתיות מספקת. לפיכך, חברה דמוקרטית בריאה היא חברה שמביעה אמון במוסדותיה, אולם לא ברמה גבוהה מדי, שכן אמון גבוה עלול לשקף היעדר חשדנות בריאה כלפי אופן השימוש בכוח המדינתי. במילים אחרות, אמון מוגבל הוא לא בהכרח בעיה. כך, למשל, דווקא האמון הגבוה מאוד לו זכה בית המשפט העליון בשנות השמונים והתשעים של המאה העשרים הוא בעיניי לא סביר, כשם שהאמון הגבוה לו זוכה צה"ל, בקרב האוכלוסייה היהודית,  גם הוא, בעיניי לפחות, תמוה.[14]

זאת ועוד. אמון מוגבל או לא מאוד גבוה יכול גם להצביע על אזרחים מודעים, מתוחכמים, וביקורתיים יותר. תהליכים רבים לקראת סוף המאה העשרים מעידים כי הציבור הישראלי כיום מודע הרבה יותר לנעשה במסדרונות השלטון מאשר פעם – חישבו למשל על התהליכים הבאים: ההתפכחות בעקבות מלחמת יום כיפור, משברים כלכליים, פרשיות שחיתות, פלורליזם תקשורתי, ריבוי מקורות מידע, כניסתן של הרשתות החברתיות והנגישות הגדולה למידע ועוד – ויש לברך על תמורה זו.

בכל אלה אין כמובן כדי לומר שאמון הציבור אינו הכרחי, אולם יש פער בין האמירה שאמון הציבור הוא הכרחי לבין קביעה מהי רמת האמון ההכרחית. כמובן שיש רף מסוים שתחתיו חוסר אמון עלול לייצר בעיות ממשיות, אולם מהו אותו רף (50%? 60%? 70%?) על אלה תהיה כמובן מחלוקת, ולכן על פניו לא ברור לי שרמת אמון של 52% (כפי שנמדדה ב-2020 אצל האוכלוסייה היהודית) היא נמוכה מדי או נמוכה באופן שמעורר קושי אמיתי.

3. אמון נמוך או בינוני בבתי משפט עליונים כתופעה עולמית

אחת הטענות הנפוצות כלפי בית המשפט העליון בישראל היא שהוא ייחודי ברמת האקטיביזם והמעורבות שלו בסוגיות אשר צריכות להיות מוכרעות אצל רשויות אחרות, וכאמור כי כל אלה תורמים לירידה באמון הציבור. אבל משיח זה נעדר פעמים רבות דיון השוואתי. אם, למשל, נראה כי רמת האמון לה זוכה בית המשפט העליון דומה פחות או יותר למקביליו במקומות אחרים, ניתן יהיה לטעון לכל הפחות שהמצב בישראל אינו אנומלי ואינו בהכרח קשור להיבט כזה או אחר של פסיקותיו.

ואכן, מידת האמון לה זוכה בית המשפט העליון בישראל אינה שונה באופן דרמטי מבתי משפט עליונים רבים אחרים. ישנם בתי משפט הנהנים מרמה גבוהה יחסית של אמון הציבור בהשוואה לישראל, אך ישנם בתי משפט אחרים הזוכים לרמת אמון נמוכה יותר או דומה.[15] כך, למשל, בארצות הברית, שמושווית פעמים רבות לישראל על-ידי ישראלים, ניתן לראות בסקר של מכון הסקרים "גאלופ" מ-2020 כי בית משפט העליון שם נהנה מ-53% תמיכה, רק אחוז אחד גבוה יותר מאשר בישראל. נתון זה משקף ירידה בהשוואה ל-2002, שאז נהנה בית המשפט העליון שם מ-62% תמיכה.[16] נתון זה גם מהווה מענה לאלה שסבורים שהבעיה בישראל נובעת משיטת מינוי השופטים, ואילו רק יעברו לשיטה פוליטית יותר של בחירה על-ידי גוף מחוקק רמת האמון תעלה.[17]

4. אמון הציבור חשוב, אבל זה לא הדבר היחיד שחשוב

נניח ובית המשפט היה יודע, מראש, אילו החלטות יישאו חן בעיני הציבור ואילו מהלכים יזכו לאמון רב יותר ואילו לא. האם, בשל סיבה זו, עליו לפעול באופן המקדם את אמון הצבור ולהחליט בצורה מסוימת או לקיים הליכים בצורה מסוימת?

התשובה היא לא בהכרח. אם למשל אמון הציבור מבוסס על יושרה אישית – שופטים שלא יידונו בעניינים בהם יש להם נגיעה אישית, שופטים שאינם מושחתים, שופטים המנהלים הליך הוגן ושומעים את שני הצדדים בצורה שווה, שופטים יעילים, שופטים הניגשים לכל תיק בלב פתוח ובנפש חפצה – קשה לחלוק על כך ששופטים צריכים לפעול בצורה זו. אבל נניח שעבור אחרים התשובה לשאלה אם יש להם אמון או לא בבית המשפט מתבססת על מידת התאימות בין תפיסות העולם הפרטיות שלהם לבין אלו הבאות לידי ביטוי בבית המשפט. במקרה כזה כלל לא בטוח שהיינו רוצים שבית המשפט יפסוק לפי מה שרוב הציבור חושב, שכן אנו מעוניינים שבית המשפט יפסוק בהתאם לדין. אדרבה, אמון בבית המשפט יכול להיות גם תוצאה מכך שבית המשפט מקבל החלטות שלא נושאות חן בעיני הציבור משום שמבחינה משפטית אלה החלטות נכונות, גם אם לא פופולריות.[18]

כך, למשל, הבה נניח כי כליאת אדם ללא משפט היא דבר מגונה שיש להימנע ממנו. עוד נניח כי רוב הציבור בישראל תומך בכליאתם של מבקשי מקלט עד לגירושם מהארץ, גם אם גירושם אינו צפוי בזמן הקרוב. עוד נניח כי החלטה ברוח זו הייתה מעלה את רמת האמון בבית המשפט. האם מכך נובע כי בית משפט צריך לאשר כליאה זו? לדידי התשובה שלילית. בית המשפט צריך לאשר או לפסול את המדיניות על בסיס הדין. השאלה אם החלטה כזו או אחרת תישא חן בעיני הציבור ותתרום לאמון הציבור בבית המשפט אינה רלבנטית.

ניתן להכליל נקודה זו. בית משפט שמגן על זכויות אדם של מיעוטים מפני כוחו של הרוב ימצא עצמו לא פעם סוטה מעמדות הרוב, סטייה שעלולה להקים עליו קול זעקה והבעת אי-אמון. כך לגבי הגנה על מבקשי מקלט, הגנה על פלסטינים, הגנה על אסירים, ועוד. ייתכן שהכרעות נגד קבוצות אלה (ודוק, איני טוען לרגע שבית המשפט העליון אכן מיטיב עם קבוצות אלה), תעלה את קרנו של בית המשפט ותזכה אותו באמון רב יותר. אבל תפקידו של בית משפט, כאמור, אינו להיות מוסד "פופולרי" אלא לפסוק בהתאם לדין. כפי שטענתי לעיל, ייתכן מאוד שחלק מהירידה באמון הציבור לא נובעת מכך שבית המשפט פוסק בניגוד לדין, אלא כי פרשנות הדין של בית המשפט אינה תואמת את פרשנות הדין של המשיב לסקר.

ונקודה אחרונה. פעמים רבות נטען שהירידה באמון בבית המשפט נובעת משחיקתן של דוקטרינות זכות העמידה והשפיטות שהפכו את בית המשפט לשחקן פוליטי המכריע בעתירות ציבוריות. אין ביכולתי לשלול טענה זו. עם זאת, יש לזכור שחלק גדול מההכרעות של בית המשפט לטובת מיעוטים (למשל פסקי הדין בעניין מתקן חולות או פסקי דין הנוגעים להריסות בתים),[19] כלל לא מערבות דוקטרינות אלה. אלה סוג העתירות שבית המשפט היה נכון לדון בהן גם לפני שחיקת זכות העמידה והשפיטות, שכן הן מערבות עותרים אינדיבידואליים שזכויותיהם האישיות נפגעות.

לפיכך, נראה לי כי גם אם פסיקות מסוימות עלולות להפחית את מידת האמון בבית המשפט, אין זה אומר שבית המשפט צריך להימנע מלתיתן. אדרבה, אנחנו רוצים שפסקי הדין ישקפו את הדין הנכון, גם אם הדבר יביא לירידה באמון הציבור.

סיכום

הטענות בעד ונגד בית המשפט העליון חשובות. רשימה זו אינה מבקשת לבטלן. טענתי היא שלעת עתה מוטב לדון בטענות אלה לגופן. כריכת סוגיית אמון הציבור בשאלות אלה אינה מבהירה או מסייעת בקידום התשובות לשאלות החשובות הנוגעות לתפקודו ותפקידו של בית המשפט העליון. ירידת האמון היא כאמור תופעה שלא ניתן להתכחש אליה, אולם משמעותה של ירידה זו רחוקה מלהיות ברורה מאליה.


אדם שנער הוא מרצה בכיר בבית ספר הארי רדזינר למשפטים, המרכז הבינתחומי הרצליה. תודתי נתונה ליניב רוזנאי על הערות מועילות מאוד ולשני שניצר על עריכה מצוינת.

ציטוט מוצע: אדם שנער "יש ירידה באמון הציבור במערכת המשפט, אבל עד כמה זה צריך להטריד אותנו?" ICON-S-IL Blog‏ (11.7.2021).


[1] ראו, למשל, חיים כהן "הרהורי כפירה באמון הציבור" ספר שמגר כרך ב 365 (אהרן ברק ואח' עורכים, 2003); אהרן ברק "בית המשפט העליון ואמון הציבור" מבחר כתבים כרך א 965 (חיים ה' כהן ויצחק זמיר עורכים, 2000); מישאל חשין "אמון הציבור בבית המשפט – תגובה למאמרו של השופט חיים כהן ז"ל ולהרהורי הכפירה שלו במושג אמון הציבור" המשפט ט 491 (2004).

[2] גד ברזילי, אפרים יער-יוכטמן וזאב סגל בית המשפט העליון בעין החברה הישראלית (1994).

[3] תמר הרמן ואח' מדד הדמוקרטיה הישראלית 2020 59 (המכון הישראלי לדמוקרטיה – מרכז ויטרבי לחקר דעת קהל ומדיניות, 2020) (להלן: מדד הדמוקרטיה 2020).

[4] ראו, למשל, אסתר חיות "ההדדיות בין הציבור ובתי המשפט היא ה'דלק' המאפשר למערכת לנוע באופן תקין" גלובס (8.11.2019).

[5] ראו דורית ביניש "אמון הציבור במערכת המשפט – הרצאה בכנס השנתי לזכרו של אמנון ליפקין-שחק" ICON-S-IL Blog (27.6.2021).

[6] יש לציין כי ישנם גם סקרים אחרים, ולא פעם הממצאים של המכון הישראלי לדמוקרטיה שונים מאלה. ראו, למשל, דניאל בן-אוליאל "מניעת כהונת ראש ממשלה מחבר כנסת הנאשם בפלילים בראי אמון הציבור" ICON-S-IL Blog (21.4.2020), שדן במדד ביצועי המגזר הציבורי בישראל.

[7] מדד הדמוקרטיה 2020, לעיל ה"ש 3, בעמ' 53. על ארצות הברית, למשל, ראו Pew Research Center, Public Trust in Government: 1958-2021 (May 17, 2021). ירידה זו קיימת גם במדינות אחרות. ראו בן-אוליאל, לעיל ה"ש 6.

[8] מדד הדמוקרטיה 2020, לעיל ה"ש 3, בעמ' 193.

[9] על בעיות רבות אחרות במושג האמון וקשיים במדידתו, ראו בן-אוליאל, לעיל ה"ש 6.

[10] המכון הישראלי לדמוקרטיה "2020 מול 2005: תמונת הראי של אמון הציבור בבית המשפט" (18.1.2021).

[11] ראו גם גיא זיידמן והלל סומר "בית-המשפט העליון וההתנתקות: בעקבות בג"ץ המועצה האזורית חוף עזה נ' כנסת ישראל" משפט וממשל ט 579 (תשס"ו) (המחברים טוענים שם כי בפועל בית המשפט כמעט לעולם לא יפסול פעולות צבאיות-מדיניות של פינוי יישובים או החזרת שטחים).

[12] ראו בה"ש 10 לעיל.

[13] נתי יפת "בניגוד לטענת נתניהו, רוב העם לא איתו" זמן ישראל (27.5.2020).

[14] מדד הדמוקרטיה 2020, לעיל ה"ש 3, בעמ' 56.

[15] Adam Shinar, Accidental Constitutionalism: The Political Foundations and Implications of Constitution-Making in Israel, in The Social and Political Foundations of Constitutions 207 (Denis Galligan & Mila Versteeg eds., 2013). ראו גם את ההפניות שם.

[16] Gallup Polls: Supreme Court, https://news.gallup.com/poll/4732/supreme-court.aspx

[17] לחיזוק טענה זו בהקשר של בתי משפט חוקתיים באירופה, ראו יניב רוזנאי "אין אמון בלי עצמאות השופטים" ישראל היום (4.5.2020), המסתמך על מאמרם של Rosa M. Navarrete & Pablo Castilo-Ortiz, Constitutional Courts and Citizens’ Perceptions of Judicial Systems in Europe, 18 Comp. Eur. Pol. 128 (2020).

[18] ראו התייחסות לסוגיות אלה אצל Cass R. Sunstein, If People Would Be Outraged by Their Rulings, Should Judges Care?, 60 Stan. L. Rev. 155 (2007).

[19] ראו, למשל, בג"ץ  8665/14 דסטה נ' הכנסת (נבו 11.8.2015); בג"ץ 7040/15 חמאד נ' המפקד הצבאי באזור הגדה המערבית (נבו 12.11.2015).

תגובה אחת בנושא “יש ירידה באמון הציבור במערכת המשפט, אבל עד כמה זה צריך להטריד אותנו? / אדם שנער

הוסיפו את שלכם

  1. יש כמה כשלים במאמר.

    ראשית, אם אינך יכול לנצח את האויב, הצטרף אליו, ירידה באמון הציבור לא כל כך חשובה…

    התקדמות לעומת השטויות והבלופים של הפקידה ההיא בדימוס.

    שנית, משחקי התחכמות מה זה אמון ומה רמת האמון הנדרשת לשיטתו.

    שלישית, כאשר הכותב עושה קונקרטיזציה הוא מטעה.

    איבוד האמון בעקבות הטרנספר שבוצע באלפי יהודי גוש קטיף לא הגיע בשל הפסיקה לעצמה אלא על רקע פסיקות אחרות של פקידי מערכת המשפט מהשמאל.

    ועוד יותר על בסיס השאלה האם פקידים אלה לא היו פוסלים טרנספר לו היה מדובר בערבים.

    דוגמא, הצביעות של הפקיד בדימוס מזוז ביחסו למתנחלים השונה כל כך מיחסו לשודדים הבדואים בנגד מול בעלי הקרקעות היהודיים.
    רביעית, דוגמא נוספת, מהגרי העובדה הלא חוקיים.

    בעיית האמון היא לא רק בשל הפקרת חיינו על ידי פקידי מערכת המשפט אלא בעיקר ציפצופם על החוק ועל המחוקק המייצגים את הציבור.
    כאשר פקידים אלה מצפצפים על הריבון, הריבון מאבד אמונו בהם.

    ניתן להמשיך ולהאריך, לא במסגרת הזאת אך הרעיון, ברור.

    אהבתי

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

בלוג בוורדפרס.קום. ערכת עיצוב: Baskerville 2 של Anders Noren.

למעלה ↑

%d בלוגרים אהבו את זה: