"למי צלצלו הפעמונים?" – אסון מירון: "מקום קדוש" ו"אירועים דתיים" אינם שטחי הפקר משפטיים / אביעד הכהן

א. אקדמות מילין

לצד הכאב הנורא, הבכי והדמעות, לנוכח האסון המחריד במירון,[1] שבו קיפחו את חייהם 45 בני אדם, עלתה באחת סוגיית האחריות לניהול המקומות הקדושים[2] ותחולת החוק עליהם. הכתובת, יש לומר, הייתה חרותה על קירות המקומות הקדושים – הכותל המערבי וקבר הרשב"י-רבי שמעון בר יוחאי במירון, כנסיית הקבר וקבר רחל, מזה עשרות שנים, ובאותיות אדומות זועקות.

ביום 8 באפריל 2008, קיימה הוועדה לביקורת המדינה בכנסת ישיבה שבה עלתה לדיון סוגית מצבו העגום של אתר הקבר במירון. בוועדת הכנסת הודגשה בין השאר "המורכבות של הפעילות לשמירה על הסדר הציבורי בזמן אירועים המוניים במקום".[3]

בעקבות ישיבה זו, ופניית הוועדה אליו, כתב מבקר המדינה "חוות דעת" מיוחדת ומפורטת בנושא מצב האתר במירון, שבה התריע על כשלים וליקויים קשים שדורשים תיקון מיידי.[4]

בחלוף כשנתיים, בשנת 2010, קיימה גם הוועדה לפניות הציבור בכנסת, דיון באבטחת אירועים המוניים במקומות הקדושים.[5] העילה לקיום הדיון הייתה קריסת מערך ההיערכות לקליטת המונים במתחם קבר רחל, והיערכות לאירועים מיוחדים במקומות קדושים ובקברי צדיקים.

מטרתו של מאמר זה לבחון, בקצירת האומר, כמה היבטים משפטיים של אסדרת מקומות קדושים ופעילות דתית,  להצביע על החרגתם – לדעתי, החרגה פסולה ושאינה מוצדקת, לא מנקודת מבטו של המשפט ולא מנקודת מבטו של הדין הדתי – ולהציע התייחסות שונה, מחמירה הרבה יותר,  לסוגיה זו, שעשויה למנוע פגיעות נוספות לשלום הציבור וביטחונו.

ב. רקע כללי: האחריות לניהול המקומות הקדושים   

מנקודת מבט מנהלית, הגוף המופקד על שמירת המקומות הקדושים ליהודים וטיפול בהם הוא המרכז הארצי לפיתוח המקומות הקדושים, המאוגד כעמותה(!).[6] המרכז פועל כ"ממונה" מכוח תקנות השמירה על המקומות הקדושים ליהודים, התשמ"א-1981, ועל פי החלטת ממשלה בדבר הקמת ארגון גג של כל הגורמים הממשלתיים והציבוריים הקשורים באתרי המקומות הקדושים בישראל, על מנת לקדם פעילות חינוך והסברה וחיזוק מעמד האתרים הקדושים. המרכז פועל כזרוע ביצועית של המשרד לשירותי דת בכל הקשור לאחזקה ופיתוח של אתרי המקומות הקדושים בארץ ישראל. מתוקף תפקידו, מטפל המרכז בשגרת התחזוקה השוטפת של האתרים הקדושים ואחראי על פעולות סדרנות ואכיפת הסדר במקום הקדוש, אספקת שירותים כמו מים, חשמל, ניקיון, אספקת תשמישי קדושה ועוד לטובת המבקרים במקומות הקדושים. כמו כן, מטפל המרכז בהילולות ובאירועים הקשורים לאתרי המקומות הקדושים בישראל כגון הילולת הרשב"י במירון. המרכז עוסק גם באיסוף כספי צדקה ותרומות מהמבקרים באתרים הקדושים המצויים בתחום אחריותו למטרות אלו, לרווחת המבקרים.[7] מקומות קדושים לדתות אחרות מטופלים על ידי המרכז, אך ורק לאחר הסכמה מפורשת לכך על ידי נציג העדה הדתית האמורה.

על פי נתוני המרכז, מדי שנה מבקרים כשבעה מיליון איש(!)  בכ-130  המקומות הקדושים שברחבי הארץ.[8] אתרים אלה משמשים מקום עלייה לרגל, תפילה וכינוס של הציבור במשך כל ימות השנה, ובעיקר בחגים, בראשי חודשים ובימי הילולה.

ג. מסגרת נורמטיבית: תחולת הדין במקום ובזמן  

במישור החוקי, יש להבחין בין הוראות חוק כלליות שתחולתן קבועה, ומתמקדת ב"מקום", בכל אתר ואתר בישראל, לרבות המקומות הקדושים (כגון הדין הפלילי, דיני הקניין ודיני התכנון והבנייה, זכויות יסוד חוקתיות כגון חופש הדת, חופש הפולחן וחופש התנועה) לבין נורמות מיוחדות שחלות רק במקום קדוש, או שתחולתן לגביו היא בעוצמה מוגברת (כגון זכות הגישה למקומות הקדושים).

לצד זה, קיימות בדין "נורמות ארעי", שחלות רק בזמן מסוים, ובהתקיים נסיבות מסוימות – כגון "אירוע דתי", דוגמת הילולה שנתית, שמספר המשתתפים בה אינו קבוע (ולא תמיד ידוע) מראש ועשוי להשתנות מעת לעת.

בין הנורמות השונות שמיוחדות ל"מקום קדוש" ול"אירוע דתי" ניתן לציין נורמות מיוחדות של לבוש והתנהגות,[9] איסור קיבוץ נדבות[10] וכיוצא בהן, שחלות על המקום הקדוש עצמו, ניהולו ואחזקתו, בכל ימות השנה ללא קשר למספר האנשים ששוהים בו בזמן נתון.

במישור החוקתי, מקומות קדושים ואירועים "דתיים" מעלים מעת לעת סוגיות מגוונות ומורכבות שעניינן, בין השאר, בעקרונות יסוד של שוויון ואיסור הפליה,[11] חופש הדת והמצפון, חופש הביטוי, חופש התנועה[12]  ועוד.

למותר לומר שככל מקום או אירוע המוני אחר, מקום קדוש ו"אירוע דתי" (דוגמת הילולה, הלוויה, עלייה לרגל, הקפות שניות, שמחת בית השואבה,[13] תפילה וכיוצא בהם) אינם 'שטח מת', מעין "אקס-טריטוריה".[14] גם הם כפופים לשלטון החוק ואינם פטורים מעולו. עניינם מוסדר בכמה דברי חוק עיקריים.

האחד, חוק רישוי עסקים, התשכ"ח-1968 שנועד למנוע בין היתר סכנה לשלום הציבור. מכוח חוק זה, אירועים המוניים[15] של תרבות, ספורט, ומופעי בידור מחויבים ברישוי עסק, בין אם הם נערכים במבנה או בשטח פתוח, בין בתמורה ובין שלא בתמורה.[16]

אף על פי שברבים מן "המקומות הקדושים" מתנהלים "אירועים המוניים" לרוב, ולא אחת גם מתנהלת בשטחם פעילות עסקית ותיירותית ענפה,[17] הם הוחרגו במפגיע מתחולת החוק. כך גם מקומות אחרים[18] שבהם מתנהלת פעילות עסקית בעלת "אופי דתי", דוגמת בית כנסת וכנסייה.[19] בדומה להם הוחרגו מן הצורך ברישיון – להלכה ולמעשה[20] – "אירועים דתיים או בעלי אופי דתי",[21] בדומה לטקסים אזרחיים-חילוניים (כגון טקסי יום הזיכרון). לצד שיקולים פוליטיים וחברתיים, ההיגיון מאחורי פטור זה נעוץ בעקרונות יסוד חוקתיים של "חופש הדת" ו"חופש הביטוי". זאת, אף על פי שהפעילות העסקית במקום – להבדיל מהפעילות הדתית-פולחנית שמתקיימת בו – מכוונת דרך כלל להשאת רווחים כלכליים ואין לה דבר או חצי דבר עם הפולחן הדתי במקום.

החוק המרכזי השני הוא חוק הבטיחות במקומות ציבוריים, התשכ"ג-1963 שנועד להסדיר נושאים הנוגעים בשלום הציבור, בטיחותו ובריאותו בהתקהלויות[22] במקומות הפתוחים לציבור. לפי חוק זה, אירוע שנכלל בגדר "אסיפה" – כהגדרתה בחוק: "התקהלות מאורגנת של בני אדם, בין שהגישה אליה בתמורה ובין ללא תמורה" – או "עינוג ציבורי"[23] חייבים ברישיון ומוחלות עליהם פעולות בקרה ופיקוח מסוגים שונים. לפיכך, התקהלויות בעלות אופי דתי מובהק דוגמת "הקפות" ו"הקפות שניות", עליה לרגל למקומות הקדושים, "שמחת בית השואבה", הילולה, "הקבלת פני רבו ברגל", "סיום הדף היומי", תהלוכות ל"ג בעומר, הדלקה המונית של נרות חנוכה, וכיוצא בהן טעונים רישוי.

בפועל, במקרים רבים מעלימות הרשויות עין מאירועים אלה, בטענה שההתקהלות אינה "מאורגנת" – כדרישת המחוקק – אלא "ספונטנית". לנוכח המציאות, פרשנות זו היא בבחינת "לעג לרש". לא אחת מלוות התקהלויות אלה בהיערכות לוגיסטית רבת היקף הכוללת הקמת אוהלים, טריבונות ומתקנים שונים, סידורי הסעה של מאות אוטובוסים, וכיוצא בהם.[24]

המכיר, ולו במעט, את המציאות והעובדות, יתקשה להאמין למראה עיניו. לא מדובר כלל ועיקר ב"התקהלות ספונטנית", אלא באירועים שניתן לצפות מראש – בהרבה מקרים חודשים מראש – כי ישתתפו בהם לפחות עשרות אם לא מאות אלפי איש. כך, למשל, ההילולות הגדולות על קברי הצדיקים – כגון ל"ג בעומר במירון – והימים המיוחסים לפטירת רחל אמנו ושמואל הנביא, "שבת חברון" במערת המכפלה, יום השנה לפטירת ה'בבא סאלי', ליל שבועות וכל שאר החגים ברחבת הכותל המערבי. כך גם אצל המוסלמים בימי השישי – ובמיוחד ביום השישי האחרון של חודש הרמדאן – בהר הבית ובמערת המכפלה;[25] וכך אצל העדות הנוצריות במועדי העלייה לרגל לכנסיית הקבר, כגון "שבת האור", חג המולד וחג הפסחא. אלו הם ימים ידועים מראש, שמושכים אליהם קהל של רבבות ואלפי מאמינים.

גם מועדי החתונות ההמוניות בקרב משפחות האדמו"רים של החסידויות הגדולות (גור, בעלז, ויז'ניץ) ידועים מראש וניתן – ועל הרשויות המופקדות על שלום הציבור וביטחונו חלה חובה ראשונה במעלה – להיערך אליהם.[26] נושא סבוך מעט יותר הוא מסעי הלוויות המוניים של גדולי תורה ודמויות דתיות,[27] שכן לרוב מועדם המדויק אינו ידוע וצפוי מראש, מועד ההתראה על קיומם ומיקומם קצר ביותר באופן יחסי ולרוב אינו עולה על כמה שעות. עם זאת, גם כאן הצפי להמוני מתקהלים – לעתים עשרות ואפילו מאות אלפי איש – ידוע מראש לכל מי שבקי, ולו במעט, במעמדו של הנפטר בין חסידיו ומאמיניו. 

לצד שני חוקים מרכזיים אלה, קיימת חקיקת משנה ענפה, הנחיות פנימיות ונהלים,[28] שיש להם רלוונטיות  גם לניהול המקומות הקדושים וההתקהלויות ההמוניות בהם. לנוכח חקיקה ענפה זו, שבה ומתעצמת התהייה בדבר הפער שבין המצע הנורמטיבי החל על אסדרת המקומות הקדושים והאירועים הדתיים למיניהם ולסוגיהם, הפיקוח והבקרה עליהם, לבין המציאות. כמו במקרים אחרים, גם באותם מקרים שבהן יש הוראות חוק שניתן להחילן, פער זה נובע בראש ובראשונה מהיעדר אכיפה (או, למצער, תת-אכיפה), ומהיכנעות לשיקולים ולחצים פסולים, פוליטיים בעיקרם.

ד. "מצווה" או אירוע "דתי" – האמנם?

הניסיון להתחקות אחר המחדל הגדול ורב השנים באכיפת הוראות החוק על "מקומות קדושים" ו"אירועים דתיים" מלמד שפעמים הרבה, לצד השיקולים הפוליטיים, הוא ניזון מרצון כֵּן להימנע מפגיעה בערכי דת (המוגנים, במישור החוקתי, גם על ידי עקרונות היסוד של חופש הדת וחופש הביטוי) או באינטרס של "אי-פגיעה ברגשות דתיים". 

אכן, גם בעניין זה חל לטעמנו כֶּשֶל מובנה. הלכה למעשה, דרך כלל רשויות המדינה כמו גם בתי המשפט אינם מבחינים – לטעמנו, שלא כראוי – בין סוגי האירועים השונים. כולם מסווגים באופן כולל כאירועים "דתיים". מכאן פתח לנטייה שקיימת לא אחת להקל ראש בקיום קפדני של הוראות החוק לגביהם, עד כדי סיכון חיי אדם. לצד שיקולים פוליטיים, דיפלומטיים וחברתיים, כמו גם לחצים שמופעלים מצד רשויות וארגונים דתיים שונים, חוששות הרשויות מפני הפגיעה ב"חופש הדת" (ובחופש הביטוי) של המאמינים, העולים למקומות הקדושים, והפגיעה ברגשותיהם.

דומה שלחוסר הבחנה זה אין יסוד, לא בדין הדתי עצמו, ולא בחוק האזרחי.

בדין הדתי היהודי, קיימת הבחנה ברורה ומדרג נורמטיבי בין ציוויים דתיים שונים.[29] לצד הוראות ברמה הגבוהה ביותר, מצוות מן התורה, קיימת נורמות ברמה פחותה הרבה יותר, דוגמת דינים שמקורם מ"דרבנן", מדברי חכמים, וכאלה שהם במדרגה פחותה עוד יותר דוגמת "מנהגים" ו"נוהגים". העלייה לרגל למקומות הקדושים ורובם-ככולם של ה"אירועים הדתיים" מצויים במדרג הנמוך ביותר, ולא מעט מקרב חכמי ההלכה היהודית אף מסתייגים מחלק מהם.[30]

למותר לומר שאפילו אמרנו, ולא בהכרח אמרנו, שיש קיום מצווה דתית (להבדיל מנוהג או מסורת) בעלייה למקום קדוש, או בקיומם של אירוע מסוים ב"רוב עם הדרת מלך",[31] עומדים כנגדם ציוויים חמורים ועוצמתיים הרבה יותר, שדוחים אותם. כך, למשל, מצוות "ונשמרתם מאד לנפשותיכם",[32] והכלל הגדול שצמח הימנה ולפיו "פיקוח נפש דוחה הכל"; וכך איסור "ולא תשים דמים בביתך" שמחייב נקיטת אמצעי זהירות מחמירים שימנעו סכנה מבני אדם.[33]  למותר לומר שאין לזלזל גם במנהג ובשימור מסורת עתיקת יומין, או באדם מאמין החפץ לשומרם ולקיימם, אך אסור שרצון כן ומבורך זה כשלעצמו יבוא על חשבון סיכון חיי אדם.

סיכום

עיון בתולדות העלייה לאתר הקבר במירון, כמו גם למקומות קדושים אחרים, ודרך ניהולם של אירועים "דתיים"[34] מלמד ששלוש הרשויות – המחוקקת, המבצעת והשופטת – נדרשו לסוגיה זו פעמים רבות, וכבר לפני שנים רבות התריעו על הסכנות הכרוכות בהם. המציאות מלמדת שלמרות צלצולם של פעמוני אזעקה רבים, מעט מאד נעשה בפועל לתיקון המעוות. 

במבט צופה פני עתיד, לצד שימוש בפרשנות מרחיבה של החוקים הקיימים, יש להרחיב עוד יותר את מוטת הכנפיים של הדין הקיים ולבחון את החלת חוק רישוי עסקים גם על מקומות קדושים ואירועים בעלי אופי "דתי". במקביל, יש להגביר באופן משמעותי את האכיפה על מקומות ואירועים למען הגנה על שלום הציבור, חייו  וביטחונו, ומניעת אסונות ונזקים שניתן למונעם בקלות יחסית. בתי המשפט מצדם, יוכלו לתרום תרומה משמעותית להקטנת הנזק בהחמרת הענישה ובהגדלת שיעור הפיצויים שמושתים על העבריינים והמעוולים בשטח זה.


פרופ' אביעד הכהן, נשיא המרכז האקדמי "שערי מדע ומשפט", מרצה למשפט חוקתי ועמית מחקר בכיר במכון ון ליר בירושלים. תודתי נתונה לעורכת הבלוג, שני שניצר, על הערות מצוינות שסייעו לטיוב המאמר.

ציטוט מוצע: אביעד הכהן "'למי צלצלו הפעמונים?' – אסון מירון: 'מקום קדוש' ו'אירועים דתיים' אינם שטחי הפקר משפטיים" ICON-S-IL Blog‏ (3.5.2021).


[1] אסון דומה אירע במירון בשנת 1911 כאשר מרפסת באתר התמוטטה והביאה למותם של אנשים רבים. לפי תיאורים בעיתונות התקופה נהרגו באותו אירוע אחד-עשר בני אדם (ראו "האסון בהילולת רבי שמעון בר יוחאי (1911)" ויקיפדיה (2.5.2021) ובקישורים שם לעיתונות התקופה). מעניין, שלפי תיאורו של רופין, נהרגו כעשרים אנשים (ארתור רופין ראשית עבודתי בארץ חלק שני 180–181 (התש"ז)). לפי תיאורו של עגנון, נהרגו עשרים ושבעה בני אדם (ש"י עגנון מעצמי אל עצמי 68–69 (התשל"ו)).  

[2] על עירוב התחומין בין קודש לחול, והניסיון להגדיר "מקום קדוש" בכלים משפטיים, ולבעייתיות הכרוכה בכך, ראו בהרחבה אביעד הכהן, "'מה נורא המקום הזה' – על מקומות קדושים: בין דת, משפט וקדושה" שערי משפט ג 341 (התשס"ג);  Aviad Hacohen, Holy Places in Jewish Law, in, Sacred Space in Israel and Palestine: Religion and Politics 25 (Marshall J. Breger, Yitzhak Reiter & Leonard Hammer eds., 2012); ליאור ברשק "קודש וחול במרחב הציבורי" משפט ועסקים כ 193 (2017).

[3] ראו בהרחבה נעמי מי עמי אתר קבר רבי שמעון בר-יוחאי במירון (הכנסת, מרכז מחקר ומידע 2008).

[4] ראו את חוות הדעת באתר משרד מבקר המדינה. על ההבחנה בין דו"ח ביקורת לבין "חוות דעת", ראו ס' 15, 21 לחוק מבקר המדינה [נוסח משולב], התשי"ח-1958.

[5] לקראת הדיון הוגש לוועדה מסמך הכנה מטעם מרכז המחקר והמידע של הכנסת (פלורה קוך דבידוביץ' "היערכות לאירועים מיוחדים במקומות קדושים ובקברי צדיקים" (25.10.2010)) (להלן: מסמך הכנה ממ"מ).

[6] לנוכח מטרות העמותה ופעילותה, דרך התאגדות זו חריגה במקצת בנוף המשפט הציבורי, ואף עוררה סוגיות משפטיות שונות שלא כאן המקום להרחיב בהן.

[7] "אודות המרכז הארצי לפיתוח המקומות הקדושים" המרכז הארצי לפיתוח המקומות הקדושים.

[8] בתוספת לתקנות השמירה על המקומות הקדושים ליהודים, התשמ"א-1981, נמנו – לצד הכותל המערבי ורחבתו – חמישה-עשר "מקומות קדושים ליהודים". על "יצירת" "מקום קדוש", לעתים ללא כל תשתית היסטורית מהימנה, ראו דורון בר לקדש ארץ (התשס"ח); אביעד הכהן "'מדינת ישראל, כאן מקום קדוש!' – עיצוב 'רשות רבים יהודית' במדינת ישראל" שני עברי הגשר – דת ומדינה בראשית דרכה של ישראל 144 (מרדכי בר-און וצבי צמרת עורכים, התשס"ב). על אלה יש להוסיף את המקומות הקדושים בשטחי יו"ש שעליהם חל דבר חקיקה מיוחד: צו בדבר שמירה על המקומות הקדושים (יהודה והשומרון) (מס' 327), התשכ"ט-1969. בס' 5 לצו זה נקבע ש"תעודה בחתימת הרשות המוסמכת, המעידה על כך כי מקום מסוים הוא מקום קדוש, תשמש ראייה מכרעת לכך שמקום כאמור הוא מקום קדוש". זאת, בשונה מהתוספת לתקנות השמירה על מקומות הקדושים ליהודים בתחומי מדינת ישראל שמהווה "רשימה סגורה". במהלך השנים נעשו ניסיונות להוסיף לרשימה זו "מקומות קדושים" נוספים, כגון "מערת שמעון הצדיק" בירושלים או קבר ה"בבא סאלי" בנתיבות, אך הם לא צלחו.

[9] ראו, למשל, ס' 302 לתקנות השמירה על מקומות קדושים ליהודים, התשמ"א-1981.

[10] ראו רע"פ 8182/18 מושיא נ' מדינת ישראל (נבו 18.2.2020); אביעד הכהן "לעשות צדקה ומשפט – על הזכות לקבץ צדקה ולתתה ועל היכולת להגבילה מטעמים ראויים" פרשת השבוע 465 (פרשת וירא התשע"ז).

[11] לעניין השוויון יש לציין את הסאגה הבלתי נגמרת של הדיון בבג"ץ בסוגיית "נשות הכותל". לסוגיית "הדרת נשים" באתר הקבר במירון, ראו את ס' 3(ג) לתגובה שהגיש מרכז צדק לנשים, "ידיד בית המשפט", לעתירה בבג"ץ 6500/17 תירוש נ' המועצה להשכלה גבוהה.

[12] ראו, למשל, לעניין הגבלת הגישה לקבר הרשב"י במירון בשנת הקורונה: בג"ץ 2931/20 באמונתו יחיה נ' ממשלת ישראל (נבו 10.5.2020).

[13] לעניין תחולת הדין על שמחת בית השואבה, ראו בג"ץ 6986/10 חברת מועצת עיריית ירושלים, רחל עזריה נ' משטרת ישראל, (נבו 28.9.2010); בג"ץ 7521/11 רחל עזריה חברת מועצת עיריית ירושלים נ' משטרת ישראל, (נבו 16.10.2011).  

[14] למרות סעיף "אי השפיטות" המפורסם בדבר המלך על המקומות הקדושים, מצאו בתי המשפט "דרכים עוקפות" להחלת הדין גם עליו. לעניין זה ראו, למשל, בג"ץ 267/88 רשת כוללי האידרא, עמותה נ' בית המשפט לעניינים מקומיים, פ"ד מג(3) 728 (1989).

[15] החוק אינו מגדיר בדיוק איזו התקהלות תיחשב כ"אירוע". לעניין "אירוע ספורט" מפנה החוק להגדרה שניתנה בחוק לאיסור אלימות בספורט, התשס"ח-2008, שמבחינה בין "סתם אסיפה" לבין "אירוע המוני", שמספר המשתתפים בו עולה על אלף איש. הגדרה זו אומצה על ידי המשטרה גם בהקשרים אחרים. ראו מסמך הכנה ממ"מ, לעיל ה"ש 5, ה"ש 1. 

[16] ראו ס' 4 לתוספת הראשונה לחוק רישוי עסקים, התשכ"ח-1968. פרשנות מרחיבה ויצירתית של החוק הקיים עשויה להחיל את הוראות החוק גם על "מופע תרבות בעל אופי דתי", כגון תפילה חגיגית והמונית, אירוע של הקפות  שניות או שמחת בית השואבה, חתונות והלוויות, וכיוצא בהם.

[17] כגון מכירת מזכרות, קמיעות, וכיוצא בהם, שעשויים להגיע לפעילות עסקית בהיקף של מיליוני(!) שקלים. ראו, למשל, אליהו גליל "תעשיית מיליונים: כמה כסף מגלגלת תעשיית המכירות של הבבא סאלי?" ישראל היום 13.7.2020.

[18] יוצאים מגדר זה, מקוואות טהרה שהוגדרו כ"עסק טעון רישוי" בהתאם לצו רישוי עסקים (עסקים טעוני רישוי), התשנ"ה-1995. החרגתם נבעה מן הרגישות לסכנה לבריאות הציבור וקיום תנאים סניטריים נאותים במקום זה. אכן, רגישות לסכנה זו צריכה לחול גם במקומות המשמשים לפולחן דתי ואירועים דתיים המוניים.

[19] רבים מבתי הכנסת הגדולים משמשים לעריכת שמחות וטקסים, לרבות הגשת מזון ומשקאות, ופועלים ללא רישיון עסק. במקומות שבהם פעילות זו מאורגנת ומפורסמת ברבים, כגון חנות מזכרות הצמודה לבית כנסת, כנסייה או מנזר המשמש גם כאתר תיירות, דורשות לעתים הרשויות מתן רישיון כתנאי לפעילות העסקית במקום.

[20] בחלק מן המקרים ניתן להרחיב ולהחיל באופן פורמלי את הוראות חוק רישוי עסקים, אך בפועל הרשויות נמנעות במקרים רבים מאכיפת החוק במקומות אלה. ראו, למשל, הנוהל של עיריית ת"א-יפו לעניין "מקום לעריכת מופעים וירידים במבנה קבע ללא מזון".

[21] כמו בהקשרים אחרים, גם בהקשר זה יש לתת את הדעת למהותו ואופיו של האירוע, ולא לכינוי הניתן לו.

[22] בחוק יש הוראות שונות לגבי סוג האירוע, מהותו, היקפו, והגדרתו כ"התקהלות" ציבורית והמונית המצדיקה הטלת חובת רישוי, פיקוח ובקרה על האירוע.

[23] לעניין הגדרת "עינוג ציבורי", חוק זה מפנה להגדרה המצויה בס' 3 לחוק רישוי עסקים: "הצגות של תיאטרון או קולנוע, קונצרט, דיסקוטק, מופעי מחול, ריקודים, קברט, קרקס, משחק או ספורט, וכל עינוג כיוצא באלה, בין שהם בתמורה ובין שלא בתמורה, למעט הרצאה או ויכוח שמטרתם העיקרית היא חינוכית, אף אם הם מלווים לצורך הדגמה הצגת תמונות או השמעת צלילים". הרשימה המפורטת – גם אם אינה סגורה לחלוטין ("וכל עינוג כיוצא באלה") – מוציאה לכאורה (ויש לשער, לא במקרה) מופעים בעלי אופי דתי מתחולת ההגדרה, בדומה לאירועים "שמטרתם העיקרית היא חינוכית". 

[24] ראו, לדוגמא, דוד לזר "עשרות אלפים בהילולת הבבא סאלי: הגבירים תרמו, ועם ישראל העתיר" קול חי 19.1.2016.

[25] "יום שישי ראשון בחודש הרמדאן: עשרות אלפים בהר הבית ובחברון" Ynet 18.5.2018.

[26] בקצירת האומר נציין כי מעבר למושכלות יסוד בעניין חובת המדינה להגן על אזרחיה ותושביה, במישור המשפטי חובה זו חלה גם מכוח עקרון היסוד שבס' 4 לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו שמחיל על "כל רשות מרשויות השלטון" (ס' 11 לחוק)  זכות חיובית-אקטיבית (ולא רק זכות שלילית-פאסיבית, וראו ס' 2 שם) להגן על חייו של אדם. לצדה, קיימות בהוראות נורמטיביות שונות (דוגמת פקודת המשטרה [נוסח חדש], התשל"א-1971) חובות החלות על רשויות שלטון ספציפיות. 

[27] כך, למשל, בהלוויותיהם של הרבנים שלמה זלמן אויערבך, משה פינשטיין ועובדיה יוסף, השתתפו לפי הערכות המשטרה מאות אלפי אנשים. ראו, למשל, יאיר אטינגר, ניר חסון ויניב קובוביץ "מאות אלפים ליוו את הרב עובדיה יוסף בדרכו האחרונה" הארץ 7.10.2013.

[28] כך, למשל, נקבע בהנחיות המנהליות של משטרת ישראל (נוהל רישוי אירועים המוניים).

[29] אכן, בקרב משפטנים שעסקו בחופש הדת, תוכנו וגבולותיו, קיימת מחלוקת בשאלה האם יש רלוונטיות  להוראות הדין הדתי. חלקם סבורים שדי בכך שהמאמין סבור, מבחינה סובייקטיבית, שמעשהו מהווה ציווי "דתי", כדי להעניק לו את הזכות לקיום פולחנו. זאת, מעבר לשאלה כבדת המשקל האם רצוי שבית המשפט יערב עצמו בסוגיות "דתיות" ו"הלכתיות", והאם יש לו את הכלים לכך. לעניין זה, ראו בהרחבה אביעד הכהן "בג"ץ או בד"ץ? מעורבות שיפוטית בסוגיות הלכתיות – מגבלותיה, היקפה ותוצאותיה" משפט ועסקים יד 395 (2012); דניאל סטטמן וגדעון ספיר דת ומדינה בישראל: עיון פילוסופי-משפטי (2014).

[30] כך, למשל, בנוגע ל"עלייה על קברי צדיקים", פרקטיקה עתיקת יומין (במיוחד במועדים מיוחדים, כגון "יום השנה" לפטירת חכם או צדיק, בערב ראש חודש ובעשרת ימי תשובה; ראו, למשל, בבלי, סוטה לד, ע"ב) שנפוצה בעיקר בקרב המגזר החסידי ויהודי צפון אפריקה, וברבות השנים הלכה ופשטה גם למגזרים אחרים.

[31] משלי יד 28.

[32] דברים ד 15; וראו משנה תורה, הלכות רוצח ושמירת הנפש, פרק יא, הלכה ד.

[33] ראו יצחק עמית "'ועשית מעקה לגגֶך ולא תשים דמים בביתֶך' – על חובת הזהירות של המחזיק במקרקעין" פרשת השבוע 41 (פרשת כי תצא התשס"א), והמקורות שנזכרו שם.  לצד זה נאסר על האדם עצמו "לעמוד במקום הסכנה" ולומר "שיעשו לי נס".

[34] לסקירה תמציתית על ביקורת, פרלמנטרית ואחרת, לעניין הקבר במירון, ראו, למשל, נעה שפיגל "הח"כים זעמו על ההחלטה לסגור את הר מירון ב-2008, אך לא חששו לחיי אדם" הארץ 2.5.2021.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com. ערכת עיצוב: Baskerville 2 של Anders Noren.

למעלה ↑

%d בלוגרים אהבו את זה: