׳בדיעבדיזם נורמטיבי׳ בפרשנות הדין בדבר הפרדה בין המינים: תגובה לד״ר יעקב בן-שמש / יופי תירוש

בלב המחלוקת בין משפטני פורום קהלת וד״ר יעקב בן-שמש וביני עומדת השאלה מהי גישת הדין הישראלי בשאלה מתי הפרדה בין המינים היא לגיטימית, ומתי יש לפסול אותה.[1] הראשונים טוענים כי אין פסול בהפרדה בהתקיים שלושה תנאים: כשהתנאים שבהם מתקיימת ההפרדה שווים, כשההפרדה לא משפילה, וכשההפרדה איננה כפויה. אפתח בהתייחסות לשני המשתנים הראשונים, אי-שוויון בתנאים והשפלה, ואז אעבור לדיון במשתנה הכפייה. אחתום בדיון מסדר שני על המתודה הפרשנית של בן-שמש, שאותה אציע לכנות ״בדיעבדיזם נורמטיבי״.

אי-שוויון בתנאים והשפלה

עמדתי היא, ולטענתי זו גם עמדת הדין הפוזיטיבי בישראל, שהפליה בפועל והשפלה אינן רלוונטיות לשאלה האם ההפרדה פוגעת בשוויון, בחירות ובכבוד האדם. תיוג אדם דרך השתייכותו הקבוצתית בהקשרים שבהם השתייכות זו אינה רלוונטית, גם אם התנאים שווים וגם אם הוא איננו חש מושפל, עלול לשעתק תפיסות מהותניות של תכונות קבוצתיות. תיוג כזה מסליל שחורים ולבנים, מזרחים ואשכנזים, ערבים ויהודים ונשים וגברים לתפקידים חברתיים שונים בהתאם לסטריאוטיפים מושרשים, באופן שעל פי רוב מצמצם את האוטונומיה ופוגע בשוויון. בהקשר הנוכחי, נשים מנותבות לספירה הפרטית ולתפקידים והתנהגויות העולים בקנה אחד עם תפיסות רווחות באשר לטיבה של נשיות, כגון טיפוליוּת, חוסר רציונליות, פאסיביות או רגישוּת. גם גברים ניזוקים מהסללה מעין זו.

אכן, ישנם מצבים שבהם יהיה לנשים נוח יותר בסביבה נשית בלבד. למשל, בחדר הכושר הן עלולות להיות חשופות למבטים מחפיצים או להטרדות,[2] ובשיעורי הפיזיקה בתיכון הן עשויות לחוש לא בטוחות לטעות או לשאול בסביבה שחשדנית לגבי יכולותיהן.[3] אך יצירת מסגרות נפרדות לנשים כל אימת שהן חשופות לסקסיזם איננה פתרון לסקסיזם. נשים לא מוזזות למקומות עבודה נפרדים או לתורים נפרדים בחנות בגלל הטרדות מיניות: המאמץ מופנה למניעת הטרדות מיניות. הזזת הנשים למרחב אחר מחוץ לטווח ההחפצה היא פתרון אינסטנט להפליה, שמשמר תפיסות סקסיסטיות, ובטווח הארוך יפגע בנשים.

כמו ביחס להפרדה גזעית, קיים מתאם גבוה בין נהגי צניעות והפרדה בקהילה נתונה לבין מצבן של נשים בה. בקהילות שבהן נהוגה הפרדה, השלכות ההבחנה בין נשים לגברים הן עמוקות ורחבות יותר. נשים מנועות מהשתתפות ממשית בתפקידי ההנהגה הרוחנית והפוליטית. הציפיות והמוסכמות ביחס ללבושן ולאורחותיהן דקדקניות ונתונות לפיקוח תמידי. הסנקציות הקהילתיות על הפרתן חמורות. למשל, פגיעה בשידוכים של קרובי משפחה וברמת מוסדות הלימוד שאליהם יתקבלו הילדים. יציאה מהקהילה כרוכה לא רק בפגיעה כלכלית אנושה ובחשש להיוותר עגונה, אלא בדרך כלל גם באיבוד המשמורת על הילדים.[4] העיסוק ברווחתן של נשים, אפילו בסוגיות של דיני נפשות כמו טיפול בתקיפות מיניות או בנושאים הנוגעים לבריאות האישה, מודחק ומושתק כיוון שהוא כרוך באיזכור איברים נשיים.[5]

אכן, הצבעה על קורלציה בין הפרדה להפליה איננה מלמדת על כיוון הסיבתיות, אבל במקרה שלפנינו אין לכך נפקא מינה: אם ההפרדה המגדרית היא תוצאה של תפיסות מגדריות מהותניות, אז היא לא לגיטימית בשיטה המבקשת להגן על האוטונומיה והשוויון של פרטים מכל מין, ועל המשפט לפסול אותה בדיוק כפי שהוא פוסל חסימת נשים מתפקידים בשל תפיסות מהותניות של מעסיקים. ואם ההפרדה גורמת להפליית נשים, קל וחומר שיש לפסול אותה.

גם בחברות ליברליות בעיני עצמן, שבהן לא נהוגה הפרדה מגדרית, אין מחסור בהפליית נשים, אך כלים משפטיים מגוונים פועלים לצמצומה. אין גם מחסור בייצוגים מחפיצים של נשים, תופעות שפמיניסטיות נאבקות נגדן השכם והערב. אך אין באלה כדי להכשיר, כפי שמנסים לעשות מצדדי ההפרדה והצניעות, נורמות של צמצום, עד כדי מחיקה כליל, של ייצוגים או איזכורים לקיומן של נשים בשם, בתמונה או באיור. כך, בחלק מהמוסדות האקדמיים המתנהלים בהפרדה, שמות הבוגרות לא מופיעים במודעות הברכה של המוסד לבוגריו על השלמת התואר, רק שמות הבוגרים.[6] בהזמנות חתונה בחלק מהעיתונות החרדית לא מצוין שם האם. מתמונות הממשלה הרשמיות בעיתונות זו מרוטשות החוצה השרות, ואפילו בכרזות מטעם לשכת הפרסומים הממשלתית (למשל, במודעה שהסבירה כיצד להתמודד עם לחץ נפשי בתקופות של סגר עקב מגיפת הקורונה), מופיעים רק איורים של גברים ושל ילדים בנים, וקיומן של נשים מועלם, וזאת על אף שאין איסור הלכתי על איורי נשים וילדות. אפילו המילה ״אישה״ נחשבת מילה לא צנועה ומושחתת בשלטים של מרכזים לבריאות האישה בשכונות חרדיות.

הטענה שיש לספק ראיות חותכות לכך שהנשים החיות בקהילות שנהוגה בהן הפרדה אכן מופלות או מושפלות מקבילה לגישתו של בית המשפט העליון האמריקני בפרשת פלסי, שם נדחתה טענת העותר שההפרדה הגזעית בקרונות רכבת משפילה אותו על אף שהקרונות המוקצים לשחורים אינם נופלים באיכותם מהקרונות ללבנים.[7] תחושתך ששליחתך לקרון נפרד מצמידה לך badge of inferiority היא פרי דמיונך, השיב לו בית המשפט. שחורים ולבנים מעדיפים להתנהל ביומיום במרחבים נפרדים, ואין זה מתפקידו של המשפט להתערב בכך.

טענתו של בן-שמש ביחס להפרדה בין המינים זהה. לשיטתו, הדין המצוי בישראל הוא שבהיעדר טענת השפלה משכנעת, ובהתקיים שוויון בתנאים, אין פסול בהפרדה בין המינים. גם אם בן-שמש צודק ואני טועה ביחס לדין המצוי, העובדה המעניינת היא שנראה שלשיטתו זהו גם הדין הרצוי.  

כפיה

רבים בשיח הציבורי בישראל מציגים את הסוגיה כאילו מדובר בשאלה של אוטונומיה קהילתית של קהילות חרדיות ודתיות לנהל את חייהן הפנימיים לפי השקפתן ומנהגיהן. זו הצגה שגויה. המשפט הישראלי לא מתערב בהפרדה בין המינים מקום שבו היא בליבת הפרקטיקה הדתית (למשל בתפילה), בספירה הפרטית (באירועים משפחתיים) או במקומות שבהם ניתן לזהות רלוונטיות של השוני הגופני (כמו ברחצה פומבית). אבל ההפרדות שעל הפרק בשנים האחרונות, שרק חלקן הגיע להתדיינות משפטית, חורגות מזירות אלה. מדובר בהפרדות בחסות רשויות ציבוריות, שחלקן אף פולשות לחיי הציבור הכללי. אדגים שלוש דרגות של מעורבות שלטונית בהפרדה בין המינים.

לעתים מעורבות הרשויות בהפרדה היא קטנה. לא המדינה או העירייה יזמו הפרדה במדרכות במאה שערים בימי שמחת תורה, אך כפי שיש למדינה חובה להקצות כוחות שיטור להגנה על מפגינים שעלולים להיתקל באלימות, כך עליה למנוע הפליה במרחב הציבורי בדרך של הקצאת מדרכות לנשים ולגברים. בדומה, לא המדינה השחיתה תמונות של נשים בשלטי חוצות, אך יש לה חובה למנוע ונדליזם מעין זה, פשע שנאה נגד נשים, ולמצוא ולהעניש את המשחיתים.

בדרגה השנייה של מעורבות, המדינה מעניקה אישורים והסמכות להפרדה מתוקף סמכותה המאסדרת (רגולטורית). תחנת הרדיו קול ברמה, שהדירה נשים משידוריה, קיבלה רישיון והוקצה לה תדר מטעם הרשות השנייה, כתחנת רדיו אזורית.[8] מכללות פרטיות המפעילות תכניות אקדמיות בהפרדה תלויות בהכרת המועצה להשכלה גבוהה לתארים שהן מעניקות. עירייה מקצה את השימוש בכיכר העיר לאירוע בהפרדה, אזור ציבורי המצוי בשטח השיפוט שלה.

בדרגה השלישית של מעורבות בהפרדה, ההולכת וגדלה בשנים האחרונות, רשויות ציבור יוזמות, ממסדות ומתקצבות הפרדה. כך ביחס ליוזמת המל״ג להקים ולסבסד מסלולים אקדמיים בהפרדה, כך במימון ממשלתי לאירועי תרבות בהפרדה וכך ביוזמת נציבות שירות המדינה לקיים קורסים לעתודת עובדי המדינה בהפרדה.

בשיטת משפט המחויבת להבטיח את הזכות לשוויון ללא הבדל מין, על רשויות השלטון חלה החובה למשוך ידיהן ממעורבות בהפרדה בכל אחת משלוש דרגות המעורבות שנמנו לעיל. לא אוטונומיה תרבותית בגדרי הקהילה התחומה יש כאן, אלא השתתפות המדינה בפרקטיקה של סימון בני אדם על פי מינם והקצאת מקום, קול וגישה להשתתפות ולטובין ראשוניים אחרים על פי זהות שאיננה רלוונטית לפעילויות אלה. לא בסובלנות להפרדה קהילתית עסקינן, אלא בהשתתפות של גופי שלטון בעיצובו של מרחב ציבורי מפלה.

כטענה אנליטית, הסכמה אכן יהיה בכוחה להכשיר הפרדה. אבל היפותזות אנליטיות לחוד ומציאות החיים לחוד. שחקניות ושחקנים חברתיים הנטועים בקהילותיהם פועלים בתוך רשת עבה של מוסכמות, ויש מנעד רחב של מצבים רצוניים שהמונח "הסכמה" איננו לוכד. קידום בחפץ לב אינו זהה לשיתוף פעולה כאילו כפאה שד. במקום אחר אני מנמקת בהרחבה מדוע יש לפתח הבנה משפטית ניואנסית יותר של מצבה של אישה חרדית שעומדת מול הדלת האחורית של האוטובוס, הנפתחת לקראתה בעודה מבקשת לפלס את דרכה לדלת הקדמית בניגוד למוסכמות קהילתה.[9] איש חברה קדישא שאמר לסוזן אייד לזוז לצד של הנשים בסוכת ההספדים לא חתם את דבריו באמירה ״זו הוראה״, ולא איים עליה בסנקציה.[10] אבל למרות התנגדותה להפרדה, אישה בהלוויה תזוז הצידה כמצוות נשים מלומדה, מאולצת. מסגרת אנליטית בינארית (הסכימה או לא הסכימה), מחטיאה בהבנת מצבים חברתיים כאלו.  

בתחומי משפט רבים מכיר המשפט במצבים מורכבים שבהם ההסכמה ניתנה מתוך אילוץ או בהקשר של יחסי כוח לא הוגנים, ומספק תרופה וחזרה מהסכמה. לעומת זאת, הדיון בהסכמתן של נשים לשתף פעולה עם נורמות קהילתיות הפוגעות בזכויותיהן וברווחתם ממהר לייחס להן הסכמה, באופן פשטני ומנותק מהפנומנולוגיה של אינטראקציות בינאישיות בתוך קהילה.[11]

בכל הקשר אחר שבו נותן המשפט כוח לקבוצה להשפיע על מצבם של פרטים בתוכה, פותחו מנגנונים מפורטים ומתוחכמים למניעת כפיה על בני הקבוצה. פרקים נכבדים בדיני תאגידים מוקדשים למתן קול ולווידוא הסכמתם של בעלי המניות ולהגנה עליהם, אפילו כשהם במיעוט.[12] ואם ביחס לזכויות רכושיות כמו אלה של בעלי מניות נדרשת הגבלה קפדנית של כוח הקבוצה, קל וחומר ביחס לכוחה להצר את צעדיו של הפרט ולפגוע בחירותו ובכבוד האדם שלו. הדיון בוולונטריות ממהר להישען על הנחות בלתי מבוססות של העדפה ובחירה חופשית להצדקת פגיעה בזכויות יסוד.

בדיעבדיזם נורמטיבי

בן-שמש טוען כי לא פירשתי נאמנה את פסקי הדין שעליהם הסתמכתי ברשימתי הקודמת. שקלתי להשיב בפירוט על טענותיו, אך דומני שטקסט שיַראה שלא אמרתי את מה שייחס לי, ושכן אמרתי את מה שטען שלא אמרתי, יתבע קשב ותשומת לב דקדקניים ומייגעים מדי. אני עומדת על הפרשנות שהצעתי לפסקי הדין שניתחתי, ולעמדתי ביחס למתודת חילוץ הלכות מתקדימים, ומזמינה את המתעניינים והמתעניינות לעיין בפסיקה ולהחליט בעצמם. אסתפק בנקודה כללית יותר העולה מאופן ההנמקה של בן-שמש.

פסקי הדין שבהם ביקשתי לעגן את טענתי שאין צורך להדגים תנאים לא שווים, השפלה או כפיה לפסילת הפרדה, הם פסקי דין לא רלוונטיים, כך לפי בן-שמש, כיוון שהתקיימו בהם, כעניין שבעובדה, רכיבים אלה, כולם או חלקם. אולם בכל אחד מפסקי הדין הללו טענו המשיבים כי ההפרדה לא הייתה כרוכה בהפליה בתנאים, בכפיה או בהשפלה. איך אנחנו יודעים האם התקיימו אי-שוויון, השפלה או כפיה? לפי מה שבית המשפט פסק לבסוף.

בן-שמש איננו מספק כל אמות מידה עצמאיות להכרעה מתי ראוי לדחות ומתי יש לקבל טענות על הפרדה  שוויונית, לא משפילה ומרצון. למעשה, במעין ״בדיעבדיזם נורמטיבי״, אמת המידה היחידה להכרעה שניתן לחלץ מהמתודה הפרשנית שלו היא שהשאלה האם התקיימו הפליה, כפיה או השפלה תיקבע לפי מה שהכריעו בתי המשפט בפועל ביחס לטענות אלה. כך, למשל, לאחר שבג״ץ סמך את ידו על הודעת המשטרה שתמנע את ההפרדה ברחובות מאה שערים, כלומר ביטא (למרבה הצער בלי פסק דין מנומק) את תפיסתו שמדובר בפרקטיקה פסולה, בן-שמש קובע באורח אגבי, כאילו הדבר מובן מאליו, כי היה מדובר בהפרדה כפויה. זו לא הייתה טענתם של מצדדיה. לשיטתם, מדובר בהסדר וולונטרי המבטא העדפות קהילתיות.[13] טענות דומות נשמעו בכל הפרשות. בעניין קול ברמה התנערה התחנה מטענות ההשפלה והכפייה והגישה תצהירים של נשים חרדיות המזדהות עם הדרתן מגלי האתר.[14] בעניין עמנואל טענו לא רק המשיבים, אלא אפילו בודק מטעם מבקר המדינה, כי הפיצול בין התלמידות ״עם כל השלילה שבו, נעשה לא מתוך כוונה להפלות בין התלמידות על רקע עדתי, וגם פועל אין בו משום אפליה כזו״.[15]

גם בעניין סרור טענה דורשת דמי האבטלה כי בקשתה משירות התעסוקה להיות משובצת במקום עבודה לנשים בלבד היא בחירה שלה. היה זה בית הדין לעבודה שפסק כי –

אכן, המערערת היא זו שמבקשת את ההפרדה בטענה כי מדובר במצווה החלה עליה והמקובלת על הציבור החרדי. יחד עם זאת העובדה כי זו הנורמה הדתית בקבוצה אליה משתייכת המערערת אין משמעה כי אין מדובר בנורמה מפלה… אף אם נורמה זו מקובלת על המערערת אין משמעות הדבר כי נורמה זו מקובלת על יתר הנשים במגזר החרדי ובשום מקרה זו אינה הנורמה המקובלת על הציבור הישראלי ועל המשפט הישראלי… התערבות בהחלטת המשיב תביא בהכרח להפליה ולפגיעה בכבודן של מחצית מהאוכלוסייה.[16]

בכל המקרים הללו, בתי המשפט דחו את הטענות שההפרדה וולונטרית, לא משפילה, או נעשית בתנאים שוויוניים. טענות אלה נדחו לא אחרי שבתי המשפט התעמקו במסד העובדתי ושמעו ראיות לכאן ולכאן, אלא בשל החשד שמבטא המשפט הישראלי כלפי הפרדה כשלעצמה, והבנת הבעייתיות שבהישענות על פרדיגמות פשטניות של הסכמה.

כך גם ביחס לעתירת ההפרדה באקדמיה.[17] נניח את שאלת אי-השוויון בצד, לא רק כיוון שהתשתית העובדתית מעלה שנשים מופלות בפועל במסלולים אלה (לא מוצעות אותן תכניות לימוד לבני שני המינים, צניעות נאכפת רק על הנשים, חברות סגל מנועות בדרך כלל ללמד בכיתות הגברים, ועוד). נניח שיושג שוויון בפועל בין גברים ונשים במסלולים האקדמיים בהפרדה. עדיין, לגישתי, ההפרדה באקדמיה פסולה.

המשיבים לעתירה טוענים שמדובר בהסדר וולונטרי.[18] מנגד טוענים העותרים כי עצם קיומה של אפשרות ללמוד בהפרדה יוצר לחץ קהילתי ללמוד במסגרת שנחשבת אדוקה יותר, ומרוץ לתחתית שמקשה על בחירה במוסד מעורב. בנוסף, תנאי קבלה נמוכים יותר מסלילים למסלולים בהפרדה חרדים ודתיים המתקשים להתקבל למסלולים הרגילים. טענה זו מקבילה לטענות המשיבים בתיקי ההפרדה במדרכות, בבתי העלמין, בהכשרות מקצועיות ובקורסי נהיגה מונעת. ייתכן (ולהשקפתי, יש לקוות) שבג״ץ יכריע גם במקרה זה שטענת הבחירה החופשית לא רלוונטית, ולמצער לא נכונה אמפירית. טעמי מקום מונעים ממני להרחיב גם בסוגיית ההשפלה,[19] אבל קולות של נשים חרדיות בשנים האחרונות הדהדו אותה למרחוק.[20] אם בג״ץ יקבל את עתירתנו, שיטתו הפרשנית של בן-שמש תחייב את המסקנה שההפרדה באקדמיה נפסלה כיוון שהיא כופה ומשפילה.  

כיצד יש להכריע, אם כן, האם התקיימו כפייה והשפלה?  אין עדיין בנמצא מספיק מחקרים המדגימים אמפירית את נזקיה של הפרדה בין המינים על תפיסתם העצמית של המקיימות והמקיימים את הסדריה, את השפעתה על תפיסות בחברה הכללית ביחס לתפקידיהם ול״טבעם״ של נשים ושל גברים, ואת המידה שבה פרטים המסתייגים ממנה מצליחים להתנגד לה בפועל. ייתכן שיהיה בכוחם של ממצאים מחקריים נחרצים לשכנע את החוששים ממה שהם מציגים ככפיה של מסגרות מעורבות. אך סביר יותר לשער שגם כשיהיו מחקרים כאלה, וגם אם יהיו תקפים ומשכנעים יותר מהמחקרים שהמדינה מסתמכת עליהם כיום להצדקת ההפרדה,[21] לא סביר שהם ישכנעו את המבקשים לנרמל את ההפרדה. לראייה, נשים אמיצות מהחברה החרדית המתנגדות להפרדה, ״זוכות״ לא רק לתגובות אלימות מתוך קהילתן, אלא גם לתיוג מהחברה הכללית כ״לא חרדיות אמתיות״. 

כפי שהסברתי ברשימתי הקודמת, המשפט הישראלי איננו דורש ראיות אמפיריות כתנאי לפסילת הסדרים המבחינים בין המינים בהקשרים שבהם ההבדלים אינם רלוונטיים, וזאת אפילו כשמדובר בהסדרים שאין חולק שניתן לראותם גם כמיטיבים עם נשים. לא מופרך לשער שלו היה נערך סקר בקרב מדגם מייצג של נשים בישראל בשאלה האם הן חשות מופלות או מושפלות מסעיף בפוליסת ביטוח רכב שמקנה לנשים שירותי החלפת צמיג חינם או מגיל כניסה צעיר יותר למועדון,[22] רובן היו משיבות בשלילה. ועדיין, הפסיקה לא ראתה רלוונטיות בממצאים אמפיריים בדבר תחושת ההשפלה שחשות או לא חשות מבוטחות רכב או בלייניות, והתרכזה בנזק שבעצם ההבחנה בין נשים וגברים בהקשרים שבהם השוני ביניהם איננו רלוונטי.  

נמצאנו למדים כי גם כשמדובר בצורות הפליה הרבה יותר מינוריות, עקיפות ומתוחכמות מאשר שליחת נשים לכיתה אחרת או למדרכה השנייה, נקבע שההבחנה בין המינים כשלעצמה היא הפליה, בשל תוצאותיה המשעתקות תפיסות מסורתיות של נשיות וגבריות.

כפי שציין בן-שמש, הדיון הנוכחי מקרין על סוגיה תלויה ועומדת בבג״ץ בעניין ההפרדה באקדמיה. משפטני פורום קהלת ואני נמצאים בה בשני צידי המתרס כעותרים הפועלים לתיקון עולם.[23] אכן, לכל המשתתפים בדיון הנוכחי יש עניין רב בתוצאות העתירה. לא רק לעותרים הציבוריים, אלא גם למוסדות המפעילים תכניות אלה ולמלמדים בהם.

ב-17 במאי ימלאו 67 שנה לפסק הדין בעניין בראון, שקבע כי הפרדה גזעית בבתי ספר, גם כשתנאיה שווים, היא הפליה גזעית.[24] יהיו אשר יהיו קביעותיו של פסק הדין בעניין ההפרדה באקדמיה, כמו פסק דין בראון, הוא צפוי להשפיע השפעה מכרעת וארוכת טווח על צביונה של החברה הישראלית ועל נשותיה תהיה בכך סמליות אם פסק הדין בעניין ההפרדה באקדמיה יתפרסם ב-17 במאי 2021.


יופי תירוש היא מרצה בכירה בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב ועמיתת מחקר במכון שלום הרטמן.

ציטוט מוצע: יופי תירוש "׳בדיעבדיזם נורמטיבי׳ בפרשנות הדין בדבר הפרדה בין המינים: תגובה לד״ר יעקב בן-שמש" ICON-S-IL Blog ‏(27.4.2021).


[1] דיבייט ״הפרדה או הדרה״. לרשימה האחרונה (המפנה לרשימות קודמות בדיבייט) ראו יופי תירוש "דַּבְּרוּ אֱמֶת אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ אֱמֶת וּמִשְׁפַּט שָׁלוֹם שִׁפְטוּ בְּשַׁעֲרֵיכֶם״ ICON-S-IL Blog‏ (7.3.2021); יעקב בן-שמש ״נפרד אבל שווה – האם קיים דין פוזיטיבי בסוגיה זו?״ ICON-S-IL Blog (18.4.2021).

[2] לטקסט שמציע דיון מדויק במורכבות ראו שירין פלאח-סעב ״מכל העיריות, דווקא ת״א שרטטה את מפת ההפרדה בחדרי הכושר״ הארץ בלוגים – מיעוטלנד (11.2.2020).

[3] בניגוד לתפיסה הרווחת, הנתונים בדבר היתרון שיש לתלמידות מלימוד מקצועות ריאליים ומדעיים בהפרדה רחוקים מלהיות חד-משמעיים. ראו, למשל, Diane F. Halperin et al., The Pseudoscience of Same Sex Schooling, 333 Science 1706 (2011).

[4] ראו, למשל, הסנקציות נגד פעילות חרדיות לקידום זכותן של נשים להיבחר במפלגות חרדיות המתוארות בספרה של אסתי רידר-אינדורסקי ושאינן נראות: פמיניזם חרדי – המקרה של "לא נבחרות לא בוחרות" (2018).

[5] עידו אפרתי ״נשים מאחורי מחיצה ורופא גוי של שבת: כך מחזרים במערכת הבריאות אחרי הציבור החרדי״ הארץ (4.12.2018); רוני לינדר ועידו אפרתי ״בשל התנגדות רבנים והורים, חיסון הפפילומה לא יינתן בחלק מבתי הספר הדתיים״ הארץ (30.10.2013).

[6]  חיה גרשוני ורבקה לרנר ״גלימה צנועה: החינוך המשפטי החרדי בהיבט מגדרי״ מעשי משפט ט 211, 213 (2017).

[7] Plessy v. Ferguson 163 U.S. 537 (1896).

[8]  רע"א 6897/14 רדיו קול ברמה בע"מ נ' קולך – פורום נשים דתיות,פס׳ 2 לחוות דעתו של השופט דנציגר (נבו 9.12.2015).

[9]  יופי תירוש ״הסכמה להפרדה בין המינים כאתגר לתיאוריה הליברלית״ ספר מנחם מאוטנר (רועי קרייטנר ואח' עורכים, צפוי להתפרסם ב-2021).

[10] ת״א (נת׳) 43345-05-11 אייד נ׳ אגודת חברה קדישא גמילות חסד של אמת (נבו 9.5.2013).

[11]  גישת תורת המשפט של יחסים מפתחת נקודה זו. ראו Jennifer Nedelsky, Law’s Relations: A Relational Theory of Self, Autonomy, and Law (2011).

[12]  רובין ווסט מציעה ביקורת דומה על הפער בין תחומי משפט שונים בדרגת המורכבות ביחס להסכמה ולכפיה. ראו Robin West, Consent, Legitimation, and Dysphoria, 83 Modern L. Rev. 1 (2020).  

[13] בג"ץ 6986/10 חברת מועצת עיריית ירושלים, רחל עזריה נ' משטרת ישראל (נבו 28.09.2010); פוסט של אריה מכלוף דרעי (@DeryArie) פייסבוק (26.9.2019), לפיו כשם שארבעת המינים ״נפרדים מטבעם, הם שווים באופן נטילתם״, האיסור על אירועים בהפרדה מגדרית (שנכתב בתגובה למכתב של דינה זילבר נגד ההפרדה במדרכות במאה שערים) אינו מפלה.

[14] עניין רדיו קול ברמה, לעיל ה״ש 8, בפס׳ 43 לחוות דעתו של השופט דנציגר.

[15] בג"ץ 1067/08 עמותת "נוער כהלכה" נ' משרד החינוך, פ"ד סג(2) 398, 411 (2009).

[16] על״ח (ת״א) 3741-04-11 סרור נ׳ שירות התעסוקה  פסקאות 20 ו-23 (נבו 19.12.2011).

[17]  עתירה לבג"ץ 6500/17 תירוש נ' המועצה להשכלה גבוהה (עותק מצוי בידי המחברת).

[18]  מכתב מעו"ד נטע אורן, ממונה על ענייני בג"צים בפרקליטות המדינה, ועו"ד תהילה רוט, סגנית בכירה במחלקת הבג"צים בפרקליטות המדינה, לעו"ד חגי קלעי (13.11.2018).

[19]  ראו צבי טריגר "הפרדה בין המינים כהטרדה מינית" עיוני משפט לה 703, 734–738 (2013).

[20] ראו, למשל, אסתי רידר אינדורסקי ״פעם היו נשים באקדמיה״ הארץ (28.6.2017); מיכל צ׳רנוביצקי ״מה הטעם בשילוב אם ההפרדה המגדרית נשמרת?״ גלובס (19.6.2019); רחלי רושגולד ״אנחנו ממש לא מעוניינות בהפרדה״ הארץ 10.4.2018.

[21] ראו נטע ברק-קורן "החברה החרדית והאקדמיה הישראלית: בחינה מחודשת של עמדות הציבור החרדי כלפי לימודים אקדמיים" משפטים מט 675, 694-684 (2019).

[22]  ת"צ (מחוזי מר') 8214-05-14 מירב נ׳ איי.די.איי חברה לביטוח בע"מ (נבו 23.8.2018); רע״א 8821/09 פרוז׳אנסקי נ׳ חברת לילה טוב הפקות בע״מ, חוות הדעת של השופט ג'ובראן (נבו 16.11.2011); ת״צ 26994-08-18 (מחוזי ת"א) בכר נ׳ ר.ג.ע ניהול ברים בע״מ (נבו 13.1.2020).

[23]  יופי תירוש ״הסיפור של ההפרדה בין המינים באקדמיה: גילוי, מיפוי, הנעת שינוי״ מעשי משפט י 107 (2019).

[24]  347 U.S. 483 (1954) Brown v. Board of Education of Topeka.

תגובה אחת בנושא “׳בדיעבדיזם נורמטיבי׳ בפרשנות הדין בדבר הפרדה בין המינים: תגובה לד״ר יעקב בן-שמש / יופי תירוש

הוסיפו את שלכם

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com. ערכת עיצוב: Baskerville 2 של Anders Noren.

למעלה ↑

%d בלוגרים אהבו את זה: