לקראת בג"ץ יריב לוין – על התערבות שיפוטית בשיקול דעת יו"ר הכנסת / יונתן גרין

[הערת העורכת: רשימה זו מתפרסמת במסגרת סדרה נושאית – "שנה לבג"ץ אדלשטיין"]

מבוא

כשנה חלפה מאז פסק הדין של בית המשפט העליון בעניין סירובו של יושב ראש הכנסת (דאז) יולי אדלשטיין להעלות להצבעה הצעה של 61 חברי כנסת להחלפתו.[1] לפסק הדין בעניין אדלשטיין היו השלכות פוליטיות ומשפטיות מרחיקות לכת, והוא עורר סערה רבה בקרב הציבור הרחב ובקרב הקהילה המשפטית. נדמה שחזרנו לכמעט אותה הנקודה שקדמה לפסק הדין – שוב שיווי משקל ומבוי סתום בין הגושים ואפשרות לבחירות נוספות באופק; שוב משא ומתן קדחתני בין ראשי המפלגות; שוב ממשלת מעבר ויו"ר כנסת זמני המכהן מכוח דיני המעבר. ייתכן שחוויית ה- Déjà vu תתעצם בקרוב, עם סאגה מחודשת של עימותים בין חברי כנסת לבין יו"ר הכנסת והידרשות חוזרת של בית המשפט לשאלת ההתערבות בהליכים פנים-פרלמנטריים.

אנצל הזדמנות זו – חלוף שנה מאז פסק הדין ואפשרות של התחדשות הדיון בו – להעלות כמה תובנות והערות לגבי בג"ץ אדלשטיין, בהתבסס על מאמר מקיף המתפרסם בגיליון י"ז של כתב העת משפטים על אתר.[2] ביקורתי על פסק הדין עומדת הן בפני עצמה, והן בתקווה שתסייע לקראת הכרעה שיפוטית חוזרת בשאלות דומות ככל שיתעוררו. רשימה זו מצטרפת לרשימה של פרופ' רבקה ווייל בעניין בג"ץ אדלשטיין, שפורסמה לאחרונה בבלוג זה.[3]

א. ליבת הניתוח המשפטי של פסק הדין בבג"ץ אדלשטיין

בג"ץ אדלשטיין עסק בהתנהלותו של יו"ר הכנסת (דאז) יולי אדלשטיין, ובמיוחד בסירובו של אדלשטיין לקבוע דיון לשם מינוי יו"ר כנסת חדש. בפסק הדין בית המשפט קבע כי סירובו של אדלשטיין היה פסול מאחר שפגע ב"מרקם החיים הדמוקרטיים", והורה לאדלשטיין לקיים דיון כאמור תוך זמן קצר ומוגדר. בית המשפט ביסס את החלטתו על הלכת שריד הידועה מ-1982, שקבעה את המבחן הבסיסי להתערבות שיפוטית בהחלטות פנים-פרלמנטריות.[4]

בעניין שריד קבע השופט אהרן ברק כלל בסיסי של "אי-התערבות" בהליכים פנימיים של הכנסת, שחל אלא אם מתקיימים תנאים מיוחדים המצדיקים התערבות שכזו. השופט ברק קבע כי לצורך כך על בית המשפט לאמץ "אמת מידה, המתחשבת במידת הפגיעה הנטענת במירקם החיים הפרלמנטריים, ובמידת השפעתה של הפגיעה ביסודות המבנה של משטרנו החוקתי."[5] זוהי תמציתו של מבחן שריד, אליו נחזור בהמשך.

בית המשפט בעניין אדלשטיין הבהיר מיד בפתח פסק הדין, באופן שאינו מותיר מקום לספק, כי מבחן שריד הוא הרלוונטי להכרעתו בעתירות נגד יו"ר הכנסת, וכי שאלת הפגיעה במרקם החיים הדמוקרטיים[6] הינה "השאלה המרכזית העומדת להכרעה".[7] נקודה זו היא חיונית לבחינה ביקורתית של פסק הדין. למרות הדיונים העקרוניים והערכיים הרבים שנסובו סביב פסק הדין, דווקא במקרה זה בית המשפט אינו פועל ב"ריק" משפטי ואינו צריך להמציא את הגלגל – הלכת שריד קיימת כבר כארבעים שנה, ולצידה שורה של פסקי דין שניתנו בהתאם לה ותוך יישומה לאורך השנים. בליבו של פסק הדין בעניין אדלשטיין עומד מבחן משפטי פר-אקסלנס, הלכה "ותיקה" אשר יושמה במגוון מקרים, ולא דיון ערכי-עקרוני בעלמא. על בית המשפט לפעול לאור הדין הקיים שנקבע בשורת הלכות ולנמק סטייה מדין זה, ומחובת הקהילה המשפטית לבקר ולנתח את נימוקי בית המשפט באותם כלים משפטיים העומדים לרשותנו.

לא אתעמק כאן בהגדרת מבחן שריד והמונחים המופיעים בו.[8] לצרכנו די לציין שהמבחן הוא בעל אופי עמום וכללי, כאשר לאורך השנים בית המשפט נמנע מליצוק תוכן מפורש להגדרת משמעותו האופרטיבית של המבחן. אין ענייננו כאן בביקורת על עצם אופיו ותוכנו של מבחן שריד. ואולם, אין בניסוחו העמום של מבחן שריד כדי לשלול בחינה ביקורתית של אופן יישומו – אדרבא, ניסוח כללי זה מחייב את הקורא להתחקות אחר פסיקת בית המשפט בפועל לאורך השנים, בהיעדר הגדרות ברורות וממצות של המבחן לגופו. ממילא, אופיו המעורפל של המבחן מעצים את הצורך ביישומו הברור, המפורט והמשכנע במקרה הקונקרטי לפני בית המשפט, וכן את הצורך בהתייחסות בית המשפט לתקדימים השונים שעסקו במבחן זה.

ב. חולשתו של פסק הדין ויישום לקוי של הלכת שריד

בחלק זה אסקור בתמצית נקודות אחדות אשר נדונו בהרחבה במסגרת הערת פסיקה במשפטים על אתר, בה ערכתי בחינה מפורטת ומקיפה של פסק הדין. בחינה זו כללה סקירה של כלל התקדימים הרלוונטיים של בית המשפט העליון בעניין הלכת שריד.[9]

אטען כי מן המכלול עולה שבית המשפט שגה ביישום המבחן המרכזי החל באותו המקרה, תוך שהוא סטה באופן קיצוני מפסיקתו הקודמת במספר היבטים ובעוד שלא קיים דיון כלשהו אודות אותם תקדימים. אף על פי ששידר "עסקים כרגיל", בית המשפט "הפעיל" באופן חריג את מבחן שריד והתערב בהחלטה פנים-פרלמנטרית לראשונה מאז 1985, ללא ביסוס או אפילו דיון מספק. יש בסטייה זו, במיוחד בהיעדרם של נימוקים המניחים את הדעת, לערער על מסקנת פסק הדין.

ראשית, בית המשפט התערב בהחלטה פנים-פרלמנטרית של יו"ר הכנסת ללא קביעה מפורשת לפיה הופרו הוראות תקנון הכנסת. זאת כאשר בשתי הפעמים היחידות בהן בית המשפט התערב בעבר, הוא עשה זאת אך ורק על בסיס הפרה ברורה וחד משמעית של תקנון הכנסת ולאחר דיון משמעותי ומעמיק בהוראות התקנון.[10]

כפי שאני מראה במאמרי, אף על פי שהפרת תקנון הכנסת (או כל דין מפורש) אינו "תנאי בלעדי" להצדקת התערבות שיפוטית, מפסיקתו של בית המשפט עולה בבירור כי התנהלות בהתאמה לתקנון מהווה אינדיקציה משמעותית לחוקיות הפעולה הנידונה ומקימה חזקה מסוימת שההחלטה אינה פסולה. כאשר החלטה מתקבלת לפי הוראות התקנון והחוק, בתוך מסגרת כללים שהוגדרה היטב על ידי המחוקק, קשה יותר לטעון שאותה החלטה פוגעת "במרקם החיים הפרלמנטריים". הדעת נותנת שלעותר יש רף גבוה יותר שעליו לעמוד בו, כדי לשכנע כי פעולה "כשרה" לפי התקנון מהווה בכל זאת פגיעה לפי מבחן שריד.

לא רק שבית המשפט אינו קובע בבג"ץ אדלשטיין כי הייתה הפרה כזו, אלא שהוא מתעלם כמעט לחלוטין מהוראות תקנון הכנסת ואינו מקיים דיון כלשהו בתחולתן ומשמעותן. זאת כאשר בכל התקדימים הרלוונטיים, בית המשפט מקיים דיון מעמיק שכזה. בעניין אדלשטיין התעלמות זו תמוהה עוד יותר, מאחר שאכן על פני הדברים אין בנמצא הוראת חוק או תקנון ברורה אשר אותה הפר אדלשטיין.[11]

שנית, בית המשפט הקדיש את רוב פסק הדין לדיון שגוי ושולי, לטענתי, בשיקול דעת יו"ר הכנסת. פסק הדין דן ב"היקף הסמכות" המסורה ליו"ר כנסת זמני, ב"מרחב שיקול הדעת" שלו, בניגוד העניינים שבו כביכול מצוי ועוד.[12] גישה זו מנוגדת להיגיון של כלל אי-ההתערבות ביסוד מבחן שריד והיא סותרת קביעות מפורשות בפסיקה, לפיהן אין לבחון את שיקול דעת יו"ר הכנסת,אלא אם נקבע כי אכן ישנה פגיעה לפי מבחן שריד. יפים לעניין זה דברי השופט ברק בעניין גוטמן:

המשיב הוא יושב-ראש הכנסת, והסמכות שהוא מפעיל נוגעת "לניהול הפנימי" של סדרי הכנסת. במקרים אלה אין אנו בוחנים את שיקול הדעת לגופו, אלא אם כן שוכנענו… [כי] יש בהחלטת יושב-ראש הכנסת פגיעה ניכרת במירקם החיים הפרלמנטריים וביסודות המבנה של משטרנו החוקתי […].[13]

יש היגיון רב בכך שאין לבחון שיקול דעת לפני הכרעה ברורה בשאלה המרכזית של מבחן שריד. מאחר שכלל היסוד הוא אי-התערבות, עצם הפגיעה במרקם החיים הפרלמנטריים היא התנאי המקדים לבחינת שיקול הדעת לכתחילה. אם הפגיעה אינה מתקיימת, אזי חל הכלל של אי-התערבות בית המשפט, וממילא אין משמעות לשאלה אם אדלשטיין חרג מהיקף הסמכות, שקל שיקולים בעיתיים וכולי.

בפועל, בבג"ץ אדלשטיין בית המשפט הקדיש כאמור את רוב הדיון לשאלת שיקול הדעת, וזנח כמעט לחלוטין את מה שאמורה להיות "השאלה המרכזית" לשיטת בית המשפט עצמו – שאלת הפגיעה במרקם החיים הפרלמנטריים. בית המשפט דילג בפועל על השלב הקריטי והחיוני ביותר של מבחן שריד, ישירות לשלב בחינת שיקול הדעת של יו"ר הכנסת, באופן הפוך מהרציונל של הלכת שריד ומההלכה הפסוקה העוקבת.

שלישית, בית המשפט יישם את מבחן שריד עצמו באופן לקוני ושטחי, ובדרך שקשה ליישבה עם הדין הקיים ועם ההיגיון הבריא. בית המשפט הקדיש פסקה אחת קצרה לסוגיה שאמורה להיות אותה "שאלה מרכזית" העומדת להכרעה.[14] בפסקה זו הסביר בית המשפט שמשמעות החלטת אדלשטיין הינה "סיכול רצונו של הבוחר", ושבחוסר היענותו של אדלשטיין לדרישת רוב חברי הכנסת יש משום "פגיעה בהכרעת הבוחר".[15] כל זאת משום שאדלשטיין לא העניק את מבוקשם של 61 חברי כנסת. ככל שזוהי "השאלה המרכזית" שיש להכריע בה, לא ברור מדוע בחר בית המשפט להקדיש לה כל כך מעט פירוט או תשומת לב.

הבעיה העיקרית והבולטת בנימוק בית המשפט בפסק הדין, היא שחיי היום-יום בכנסת מלאים במקרים בהם 61 חברי כנסת לא יכולים לקבל את מבוקשם,בוודאי שלא באופן ישיר או מיידי. זהו עניין שבשגרה. החוק ותקנון הכנסת כוללים הוראות שונות המגבילות את יכולתם של רוב חברי כנסת לבצע פעולה שהם חפצים בה.[16] זאת במיוחד בהיבט של הסדרים פרוצדורליים הקבועים בתקנון הכנסת, בהם ניתן ליו"ר הכנסת שיקול דעת רחב לקבוע את לו"ז הדיונים. בולט במיוחד סעיף 55 לתקנון, המתייחס בדיוק למקרה בו מבקשים רוב (מעל 61) חברי כנסת להעלות נושא לסדר היום, ושקובע מסגרת זמנים רחבה להעלאת השנוא לדיון (חודש ימים ואף יותר).[17]

בית המשפט לא סיפק הסבר כלשהו בפסק הדין, מדוע דווקא במקרה הנידון הגבלת רצונם של רוב חברי כנסת על פי התקנון מהווה "פגיעה במרקם החיים הפרלמנטריים", שעה שמגבלות כמו אלו ודומות להן נפוצות ולרוב אינן נחשבות לפגיעה כזאת.

נסתפק לעת עתה בהערות אלו, אף על פי שיש בפסק הדין עוד פגמים וליקויים רבים.

המשנה לנשיאה מלצר חתם את חוות דעתו במילים: "אין לי אלא לסיים בתקווה שהלקחים יילמדו, ובעתיד לא נצטרך להידרש עוד לעתירות מסוג זה".[18] כפי שהראיתי בהערת הפסיקה, לא ברור אילו לקחים ניתן ללמוד מפסק הדין כפי שהוא נכתב, ונראה שלקחים אלו (ככל שקיימים) סותרים את הדין הקיים העולה משאר פסיקת בית המשפט.

ככל ששוב תעלה שאלת סמכות יו"ר הכנסת ושאלת התערבות בית המשפט בהליכים פנים-פרלמנטריים, יוכל בית המשפט לנצל את הדיון המעמיק שהתפתח בשנה החולפת בעקבות בג"ץ אדלשטיין.[19]ברוחו של השופט מלצר, אולי עלינו לייחל שבית המשפט הוא שילמד את הלקחים המתבקשים – הן מהניתוח המשפטי השגוי והחסר בבג"ץ אדלשטיין, והן מתוצאות פסק הדין, שהיו במידה רבה הפוכות מאלו שביקשו העותרים להשיג ושהתקבלו תוך פגיעה קשה ביוקרתו ובמעמדו של בית המשפט.[20]

ג. נימוקים חבויים בפסיקת בית המשפט

לפסק הדין בבג"ץ אדלשטיין פורסמו תגובות רבות וביניהן מלומדות ומשכילות. רצוני להתייחס בקצרה לאלו של פרופ' רבקה ווייל ושל פרופ' יואב דותן ולמכנה המשותף ביניהן.

במאמרה "הלכת יולי אדלשטיין וכרונולוגיית יחסי הכוחות בין הכנסת לממשלה בישראל",[21] פרופ' ווייל מבקרת באופן חריף את פסק הדין, ובין היתר מאפיינת אותו כביטוי של "המשפטיזציה של הפוליטיקה" וכן של "הפוליטיזציה של השפיטה".[22] פרופ' ווייל מדגישה את אופיו החריג של פסק הדין (ובמיוחד התערבותו הישירה בעיתוי ההצבעה במליאה) ומסבירה כיצד החלטתו של יולי אדלשטיין תקינה לפחות מבחינת התקנון, החוק, והנוהג בכנסת. עם זאת, פרופ' ווייל מציעה להסביר וללמד את פסק הדין בראייה היסטורית, ככזה שבו בית המשפט ביקש להבטיח את תהליך המעבר השלטוני, מאחר שחשש שאדלשטיין "ביקש למנוע חילופי שלטון מסודרים בישראל". לפי פרופ' ווייל ניתן לבסס הסבר זה על "דברים שבית המשפט אומר בזהירות בין השורות" ועל הרקע לפסק הדין.[23]

בסמוך לאחר מתן פסק הדין, הפיץ פרופ' יואב דותן רשומה שכותרתה "מדוע בג"ץ היה חייב להתערב בסירובו של אדלשטיין לכנס את ישיבת הכנסת", ובה טען כי הכרעת בית המשפט מוצדקת מאחר שהתקיים מצב חריג, מהסוג שאותו כינה בעבר ג'ון הארט אילי "חסימת הערוצים הרובניים לשינוי דמוקרטי".[24] בתמצית, זהו מצב בו האוחזים בשלטון חוסמים את האפשרות של מחליפיהם המיועדים לממש את הרוב הדמוקרטי שלהם על מנת להחליף את השלטון.

אינני מבקש במעמד זה לחלוק על ההסברים לגופם שהוצעו על ידי פרופ' ווייל ופרופ' דותן להכרעת בית המשפט. הערתי המרכזית כאן נוגעת לחובת ההנמקה של בית המשפט ולגבולות הפרשנות היצירתית שניתן לייחס לפסקי דין של ערכאה חוקתית עליונה. יחד עם תרומתם הרבה במאמרים הנ"ל לדיון אודות בג"ץ אדלשטיין, ההסברים הנזכרים של פרופ' ווייל ופרופ' דותן (ואחרים רבים הדומים להם) אינם קולעים לטעמי לניתוח המרכזי והעיקרי של פסק הדין והם אף "מוותרים" במידת מה לבית המשפט על הניתוח המשפטי השגוי והחסר בפסק הדין.

מכנה משותף של ההסברים שצוינו לעיל הוא שאינם מופיעים בפסק הדין בעניין אדלשטיין, או שאולי מרומזים כצמד מילים בלבד ו"בין השורות", כלשונה של פרופ' ווייל. הם בוודאי אינם מקבלים התייחסות מפורשת כלשהי, לא כל שכן שאינם מוצגים בפירוט ובהרחבה שהיו ראויים להם, לו עמדו באמת בבסיס החלטתו של בית המשפט.

ניתן להתייחס להסברים מסוג זה בשני אופנים, אשר שניהם לטענתי אינם משרתים אותנו בניתוח ובבחינת פסק הדין. האחד, שהם מתיימרים להצדיק את החלטת בית המשפט בדיעבד, במסגרת חוץ-משפטית – הם באים להסביר מדוע תוצאת ההכרעה מוצדקת או אינה מוצדקת, שלא על בסיס כלים משפטיים או שלא על בסיס הטיעונים המשפטיים שהציג בית המשפט. באופן זה ניתן להתווכח על ההצדקה המוצעת לגופה, אך אין בה כדי להשליך על נכונות פסק הדין או על הביקורת כלפיו. פסק דין יכול להיות שגוי משפטית אך אולי מוצדק עקרונית מטעמים היפותטיים שונים. הסברים אלו אינם מעלים או מורידים לגבי התוקף המשפטי של הכרעת בית המשפט.

האופן השני הוא שהסברים אלו מתיימרים לתאר טעם נסתר אך אמיתי בבסיס הכרעת בית המשפט, שאינו מקבל ביטוי מפורש בנימוקי פסק הדין. הם מתחקים אחר רציונלים חבויים (מודעים או בלתי-מודעים) של שופטי בית המשפט.

אני רואה קושי משמעותי בהסברים מסוג זה. לו אלו היו ההצדקות בבסיס הכרעתם בעניין אדלשטיין, היו מתכבדים שופטי בית המשפט ומפרטים את טעמיהם באופן בהיר ונהיר לכל קורא. מוסכמה יסודית היא ש"מנגנוני בקרה מוסדיים על החלטות שיפוטיות מבוססים על ניתוח ביקורתי של ההצדקות שהשופטים עושים בהן שימוש בהחלטותיהם, ולא על תהליכי החשיבה הפסיכולוגיים שלהם."[25] חובת ההנמקה בפסקי דין נועדה לכך שיהיה מנגנון ביקורת מוסכם אודות הכרעת בית המשפט. רק כאשר בית המשפט מצהיר את נימוקיו המלאים והאותנטיים בבסיס הכרעה בצורה ברורה וקוהרנטית, ניתן כלל לקיים דיון משותף ובעל ערך אודות נכונות ואיכות הניתוח המשפטי בפסק הדין, וכן אודות המשמעות המשפטית (ההלכה המחייבת) הנובעת מפסק הדין.

לאור זאת, נדמה שיש להירתע ממצב בו בית המשפט כותב נימוק אחד כאשר בבסיס החלטתו נימוק אחר שאינו גלוי – לא ניתן לסבול "אחד בפה ואחד בלב" שיפוטי. כך גם עלינו להירתע מחיפוש אחר נימוקים נסתרים משל עסקינן בתורת הקבלה. אלו אמנם מקלים עם שופטים מושא הביקורת, אך לטעמי הם בו בזמן מקלים ראש לגבי כבודו ומעמדו של מוסד בית המשפט.

על כן עלינו לקבל את פסק הדין (וכל פסק דין) כפי שהוא – as is. הניתוח ה"טכני" המתמקד בנימוקים הכתובים והמפורשים בפסק הדין, ובהם בלבד, הוא לב ליבו של הניתוח המשפטי; ולא דיון עקרוני-תיאורטי על תוצאות פסק הדין במנותק מנימוקי השופטים בפועל. זאת במיוחד במקרה כמו בג"ץ אדלשטיין,  בו פסק הדין נסוב סביב הלכה משפטית ידועה ומבוססת.

לעניות דעתי גישה זו היא המכבדת את בית המשפט לדורותיו. היא מכבדת את פסק הדין המבוקר, שכן היא מייחסת חשיבות ומשמעות למילים בהן בחרו שופטי בית המשפט, ובוחנת את נימוקיהם לגופם ברצינות ובכובד ראש; והיא מכבדת את שופטי העבר שישבו בדין, שכן היא מייחסת חשיבות ומשמעות גם להכרעות הכתובות שלהם, ובוחנת את ההכרעות החדשות כנגד ההלכות שקדמו להן.

סיכום

בחלק א' עמדתי על מרכזיות הלכת שריד בבג"ץ אדלשטיין. בחלק ב' מניתי על קצה המזלג כמה מהפגמים החמורים המאפיינים את פסק הדין בעניין אדלשטיין, שלשיטתי יש בהם לערער על תוקפה של מסקנת פסק הדין. בחלק ג' הדגשתי את הצורך בביקורת משפטית "טכנית" על פסקי דין המתמקדת בנימוקי בית המשפט בפועל, לעומת הסברים (גם אם משכנעים) שלא צוינו ונידונו במפורש על ידי שופטי ההרכב. כיצד יפעל בית המשפט ככל שיתקל ב"בג"ץ יריב לוין" בחודשים הקרובים? ימים יגידו.


יונתן גרין הינו מנכ"ל הפורום הישראלי למשפט וחירות, עו"ד מוסמך בישראל ובמדינת ניו יורק. תודתי מסורה לגב' שני שניצר ממערכת הבלוג על הערותיה המועילות.

ציטוט מוצע: יונתן גרין "לקראת בג"ץ יריב לוין – על התערבות שיפוטית בשיקול דעת יו"ר הכנסת" ICON-S-IL Blog‏ (21.4.2021).


[1] בג"ץ 2144/20 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' יושב ראש הכנסת (נבו 23.3.2020) (להלן גם: פסק הדין, בג"ץ אדלשטיין).

[2] יונתן גרין "בג"ץ אדלשטיין – הערת פסיקה" משפטים על אתר יז (צפוי להתפרסם ב-2021) (להלן: הערת הפסיקה).

[3] רבקה ווייל "קאנוניזציה של הלכת יולי אדלשטיין ופיקוח שיפוטי על הליכים פנים-פרלמנטריים" ICON-S-IL Blog‏ (12.4.2021).

[4] בג"ץ 652/81 ח"כ יוסי שריד נ' יושב-ראש הכנסת מנחם סבידור, פ"ד לו(2) 197 (1982). ראו בג"ץ אדלשטיין, לעיל ה"ש 1, בפס' 7 ובפס' 15 לפסק הדין של הנשיאה חיות.

[5] שם.

[6] במהלך השנים ניסוח המבחן השתנה, בין היתר כך שהמילה "פרלמנטריים" התחלפה עם המילה "דמוקרטיים" כמעט בלי משים. אני מרחיב על כך בהערת הפסיקה, לעיל ה"ש 2.

[7] בג"ץ אדלשטיין, לעיל ה"ש 1, בפס' 7 לפסק הדין של הנשיאה חיות.

[8] ראו דיון במבחן שריד בהערת הפסיקה, לעיל ה"ש 2.

[9] ראו הערת הפסיקה, לעיל ה"ש 2, בה"ש 29 והטבלה הסמוכה לה.

[10] בג"ץ 742/84 כהנא נ' יו"ר הכנסת, פ"ד לט(4) 85 (1985); בג"ץ 73/85 סיעת "כך" נ' יו"ר הכנסת, פ"ד לט(3) 141 (1985).

[11] ראו לעניין זה דיון בהוראות התקנון בהערת הפסיקה, לעיל ה"ש 2; ראו גם אצל רבקה ווייל "הלכת יולי אדלשטיין וכרונולוגיית יחסי הכוחות בין הכנסת לממשלה בישראל" עיוני משפט (צפוי להתפרסם ב-2021): "התקנון, הפרקטיקה החוקתית והפסיקה תמכו בעמדתו [של אדלשטיין]" (שם, בעמ' 18). פרופ' ווייל פרסמה גם לאחרונה רשומה בבלוג זה המתבססת על מאמרה.

[12] ראו בג"ץ אדלשטיין, לעיל ה"ש 1, בפס' 8–9, 11–13 לפסק הדין של הנשיאה חיות.

[13] בג"ץ 2136/95 ח"כ גוטמן נ' יושב-ראש הכנסת, פ"ד מט(4) 845, פס' 7 (1995).

[14] ראו בג"ץ אדלשטיין, לעיל ה"ש 1, בפס' 10 לפסק הדין של הנשיאה חיות.

[15] שם.

[16] אני מביא מספר דוגמאות לכך בהערת הפסיקה, לעיל ה"ש 2.

[17] ראו ס' 55 לתקנון הכנסת (4.2.2018).

[18] בג"ץ אדלשטיין, לעיל ה"ש 1, בפס' 15 לחוות הדעת של השופט מלצר.

[19] ראו, בין היתר, הערת הפסיקה, לעיל ה"ש 2; וכן ווייל, לעיל ה"ש 11.

[20] ראו לעניין זה בחלק ד(2) של הערת הפסיקה, לעיל ה"ש 2, את הדיון בנוגע לרציונל ההימנעות מסכסוכים פוליטיים ביסוד הלכת שריד.

[21] ווייל, לעיל ה"ש 11.

[22] שם, בעמ' 28.

[23] שם, בעמ' 25. יצוין שנדמה שמסקנתה הסופית של ווייל נותרת בכל זאת ביקורתית כלפי הכרעת בית המשפט.

[24] יואב דותן "מדוע בג"ץ היה חייב להתערב בסירובו של אדלשטיין לכנס את ישיבת הכנסת" (לא פורסם; עותק שמור אצל המחבר).

[25] D. Neil MacCormick & Robert S. Summers, Interpreting Statutes: A Comparative Study 17 (2016) (התרגום של המחבר).

תגובה אחת בנושא “לקראת בג"ץ יריב לוין – על התערבות שיפוטית בשיקול דעת יו"ר הכנסת / יונתן גרין

הוסיפו את שלכם

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com. ערכת עיצוב: Baskerville 2 של Anders Noren.

למעלה ↑

%d בלוגרים אהבו את זה: