מהבטחה לנסיגה? מיני-סימפוזיון על הנוף המשתנה של המשפט החוקתי הישראלי – מבוא / אדם שנער, גילה שטופלר וברק מדינה

[דבר העורכים: מיני-סימפוזיון זה מתפרסם בעקבות סימפוזיון שהתפרסם החודש בכתב העת הבינלאומי ICON בנושא: From Promise to Retrenchment? On the Changing Landscape of Israeli Constitutionalism, בעריכת אדם שנער, גילה שטופלר וברק מדינה. המיני-סימפוזיון נערך בידי אותם עורכים והוא כולל רשימות המבוססות על מאמרים מהסימפוזיון מאת (לפי סדר א"ב): פרופ' אריאל בנדור, ד"ר תמר הוסטובסקי ברנדס, פרופ' אלון הראל ונועם קולט, וד"ר יופי תירוש.]

כתיבה רבה על המשפט החוקתי הישראלי מחוץ לישראל עוסקת במהפכה החוקתית ותוצאותיה. פחות נכתב על ההתפתחויות החוקתיות בעשור האחרון, ובפרט על הניסיון להבין מהו, בדיוק, המשפט החוקתי הישראלי המודרני; כיצד הוא שונה או דומה למשפט החוקתי ששרר בסמוך לפסק הדין בעניין בנק המזרחי;[1] ומהן התמורות שחלו במשפט החוקתי בעשור האחרון.

מחשבה זו ליוותה אותנו עת גיבשנו סימפוזיון בנושא זה עבור כתב העת הבינלאומי למשפט חוקתי – ICON. מטרתנו הייתה להבין היכן המשפט החוקתי הישראלי עומד בנקודת הזמן הנוכחית, תוך דיון במספר היבטים שונים, להם הוקדשו המאמרים בסימפוזיון, שעל אודותם נפרט מיד.

ואולם, בטרם נפנה לתיאור המאמרים, שתקצירם יובא במסגרת מיני-סימפוזיון זה, אנו מבקשים לתאר את הרקע שלאורו פועל המשפט החוקתי הישראלי בעשור האחרון. לשיטתנו, שלושה מאפיינים מרכזיים נמצאים ברקע ומשפיעים על המשפט החוקתי הישראל: חיזוק הביקורת השיפוטית לצד התנגדות הולכת וגוברת לכוחו של בית המשפט העליון; עלייה בשיח פוליטי פופוליסטי המיועד להחלשתם של מוסדות שלטון החוק, כגון בתי המשפט, הפרקליטות והמשטרה; ושחיקתן של זכויות אדם תוך התגברות של סממנים דתיים, לאומיים ולאומניים, על רקע קיטוב מתמשך בחברה הישראלית. ביחד, מאפיינים אלה מאתגרים את הרעיון של מהפכה חוקתית מוצלחת, ככל שזו מובנת כתורמת לחיזוק ההגנה על זכויות האדם ושלטון החוק.

חיזוק ביקורת שיפוטית לצד ביקורת גוברת על בית המשפט העליון

המהפכה החוקתית הביאה לעליה בהיקף הביקורת השיפוטית. לראשונה, למעט החריג של סעיף 4 לחוק-יסוד: הכנסת, התקבלה האפשרות של פסילת חקיקה ראשית כחלק אינטגרלי מהמערכת החוקתית החדשה. בתוך כך, קבע בית המשפט העליון כי הזכות לכבוד האדם, המעוגנת בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, כוללת גם זכויות נוספות, כמו חופש הביטוי, שוויון, וחופש דת. התפתחות זו שימשה את בית המשפט בבואו לבצע ביקורת שיפוטית חוקתית בשל פגיעה בזכויות אלה. התפתחות חשובה נוספת הייתה הסתמכות על עקרונות מבניים, בפרט הפרדת רשויות, כדי, למשל, לפסול חקיקה שלא נחקקה בהליך ראוי[2] או הוראה חשובה בעסקת הגז הטבעי שביקשה לייצר יציבות רגולטורית באמצעות מניעת חקיקה.[3]

לאחרונה, בית המשפט העליון דן בשאלת חוקתיותו של חוק-יסוד: ישראל – מדינת הלאום היהודי (להלן: חוק-יסוד הלאום). דיון זה הצטרף למספר פסקי דין שעסקו בתקציב הדו-שנתי[4] וחוק ההדחה,[5] שעניינם ביקורת חוקתית על תיקונים לחוקי יסוד או על חוקי יסוד חדשים. נכונותו של בית המשפט לדון גם במגבלות אפשריות על הרשות המכוננת זכתה לביקורת רבה, בעיקר מהצד הימני של המפה הפוליטית. כל אלה מצטרפים כמובן לביקורת השיפוטית הרחבה שהייתה קיימת גם לפני עשור, שהתאפיינה בשחיקת הדרישות לזכות עמידה ושפיטות, עליית קרנה של עילת הסבירות, וביקורת שיפוטית מתמשכת (אף אם לא תמיד אפקטיבית), על המשטר הצבאי בשטחים הפלסטינים הכבושים.

עם ההרחבה (או לפחות מה שנתפס כהרחבה) של הביקורת השיפוטית, חלה גם עליה בהתנגדות לכוחו של בית המשפט וירידה באמון הציבור בו. כך, לפי מדד הדמוקרטיה הישראלית לשנת 2020, המתפרסם על ידי המכון הישראלי לדמוקרטיה, אמון הציבור בבית המשפט במגמת ירידה בכל המגזרים למעט המגזר החילוני. חברי כנסת הציעו הצעות שונות להגבלת סמכותו של בית המשפט, כאשר הידועה מתוכן הייתה בין היתר הצעה להוספת פסקת התגברות לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. ובתוך כך, גם הרטוריקה כלפי בית המשפט הפכה ללעומתית וכוחנית יותר, עד כדי ציורו של בית המשפט כאויב הדמוקרטיה. מתקפות אלה מאיימות על היציבות של המערכת החוקתית, והן מתעצמות נוכח שסעים פוליטיים וחברתיים עמוקים, שהוחמרו בשנתיים האחרונות סביב המשבר הפוליטי וחוסר היכולת לייצר ממשלה יציבה, בעיקר בשל כתב האישום נגד ראש הממשלה.

עליה בפופוליזם

שיח פופוליסטי מתאפיין, בין היתר, בהנגדה בין העם (הטוב) לבין האליטות (הרעות). העם הוא בעל הגיון ושכל ישר הפועל לטובת האינטרסים שלו, בעוד שהאליטות מבקשות למקסם סדר יום ליברלי, אוניברסלי, וקוסמופוליטי.[6] בהתאם, העם מיוצג על ידי המנהיג, והכרעת הרוב נתפסת לא רק כמכשיר פרוצדורלי לקבל החלטות, אלא גם כעיקרון מהותי להצדקת ההחלטה.[7] כנגזרת מכך, האליטות פועלות לסיכול רצון הרוב, הוא רצון העם כולו. במשטרים רבים, שיח פופוליסטי מבקש לצבוע את האופוזיציה כבוגדת או חותרת תחת רצון העם, אך בישראל השיח הפופוליסטי מופנה פחות לאופוזיציה, שלפחות בשנים האחרונות הינה חלשה ממילא ולא מהווה איום משמעותי על השלטון. תחת זאת, שיח פופוליסטי מופנה לבית המשפט, לשירות הציבורי (בפרט לייעוץ המשפטי), לפרקליטות, ולמשטרה.

גופים אלה מוצגים כגופים פוליטיים העסוקים בסיכול רצון הבוחר כפי שזה בא לידי ביטוי בהחלטות הדרג הנבחר. לכל הפחות, נטען כלפי גופים אלה שהם מפריעים למימוש רצון הבוחר בשל אי-ציות לדרג הנבחר. כך, למשל – וזו רק אנקדוטה אחת מני רבות – נטען שמחלקת הבג"צים בפרקליטות המדינה מסכלת את מדיניות ההתנחלויות של הממשלה, ולשם כך הובא, בזמן כהונתה של איילת שקד כשרת המשפטים, יועץ חיצוני שיעבור על כתבי הטענות של המחלקה. במבט רחב יותר, הממשלה החלה ברפורמה מקיפה בניהול כוח האדם של השירות הציבורי, במטרה להגביר את השליטה של הדרג הפוליטי בעובדי המדינה.[8] כמובן, המתקפה הפופוליסטית נגד גורמי אכיפת החוק התעצמה ככל שהבשילה חקירתו, ולאחר מכן העמדתו לדין, של ראש הממשלה בנימין נתניהו, והדברים ידועים.

מילת המפתח שביסוד רבות מההאשמות היא "משילות", המומשגת כיכולת של השלטון לקבוע יעדים ולקיימם, מבלי שאלה יטורפדו, בין היתר, על-ידי מערכת המשפט או הרגולטור.[9] ערך המשילות, קרי היכולת למשול בצורה אפקטיבית, מושמע תדיר על ידי מבקרים, אולם בפועל פעמים רבות הוא אך כסות דקה לתרעומת אותה הם מביעים כלפי גורמי מקצוע (רגולטורים ויועצים משפטיים) או כלפי בתי המשפט הנתפסים כמפריעים לפעולתם ובכך מסכלים לכאורה את רצון הבוחר.

שחיקה בזכויות אדם ובזכויות מיעוטים

נדבך מרכזי במהפכה החוקתית היה שדרוג מעמדן של זכויות האדם מזכויות פסיקתיות הכפופות לחקיקה ראשית, לזכויות חוקתיות שיש בכוחן לגבור על חקיקה פוגעת. עם השלמתה של משימה זו, פנה בית המשפט העליון לביצורן של זכויות האדם ולהרחבתן, בעיקר במסגרת הפרשנות של הזכות לכבוד. כפי שציינו, מהלכים אלה הולידו התנגדות לסמכותו החדשה של בית המשפט העליון, אך גם התנגדות מהותית לפסיקות מסוימות. שיאה של התנגדות זו בא לידי ביטוי בחקיקתו של חוק-יסוד הלאום, שמטרתו, לפחות אליבא דחלק מיוזמיו, הייתה להשיב את האיזון ל"מדינה יהודית ודמוקרטית", לאחר שבית המשפט העליון שחק את הראשונה וחיזק יתר על המידה את האחרונה.

אנו סבורים שישראל חווה בשנים האחרונות ירידה בהיקף ההגנה על זכויות אדם. ודוק: איננו טוענים כי השחיקה בהגנה על זכויות אדם מתרחשת רק או בעיקר בבתי המשפט, ובפרט בית המשפט העליון. אדרבה, בית המשפט העליון הוא לרוב החסם האחרון מפני פגיעה בזכויות אדם, באותם מקרים בהם הוא בוחר להגן עליהן. לא נוכל להאריך במסגרת מבוא קצר זה, אולם ככלל ניתן לייחס את השחיקה במעמדן של זכויות אדם לשלוש סיבות. האחת, הכיבוש הנמשך של השטחים הפלסטינים והמשטר הצבאי שם. השנייה, היחסים בין יהודים לערבים בתוך ישראל. השלישית, עליה ברליגיוזיות התורמת לחיכוך הקיים ממילא בין מגזרים שונים בחברה היהודית בישראל, בין אם בהתעצמות ההפרדה המגדרית גם מחוץ לספירה החרדית, מאבקים על גישה לכותל המערבי, או הטענות לגבי הדתה במערכת החינוך. באופן כללי יותר, ניתן לייחס חלק מתופעות אלה גם לזהות החוקתית של ישראל השואפת להיות גם מדינה יהודית וגם מדינה דמוקרטית. חוק-יסוד הלאום, שכבר הוזכר לעיל, הוא דוגמה פרדיגמטית לכך, אולם הוא לא לבד.

רשימה קצרה וחלקית של הפגיעה בזכויות אדם בשנים האחרונות תמנה את האיסור על איחוד משפחות בישראל, מכוח חוק שנחקק כהוראת שעה שהוארכה כל שנה מאז 2003;[10] חוק להסדרת ההתיישבות ביהודה והשומרון, התשע"ז-2017;[11] פגיעות בחופש הביטוי, בין היתר, בחוק למניעת פגיעה במדינת ישראל באמצעות חרם, התשע"א-2011,[12] ב"חוק הנכבה",[13] ב"חוק ההדחה",[14] ובאמצעות הדוקטרינה של "חופש המימון", שהיבט אחד שלה נפסל בבג"ץ.[15] לכל אלה ניתן להוסיף את הפגיעה בזכויות אדם מהעת האחרונה, עקב מגפת הקורונה, הכוללות, בין היתר, סגירת עסקים, הגבלות נרחבות על חופש התנועה, מעקבי שב"כ אחר אזרחים באמצעות איכון טלפונים סלולריים, ומגבלות שונות על חופש הביטוי, שצומצמו לבסוף בעקבות התנגדויות.

אשר לחיכוך הדתי-הלאומי, זה מתאפיין בעיקר בשניים: מאבקים בתוך החברה היהודית בין זרמים שונים ביהדות ומאבקים בין הזרם האורתודוכסי ליהודים חילונים. באופן כללי יותר מדובר במתח בין דת ומדינה, נוכח אי-ההפרדה הקיימת בישראל. סוגיות כמו השליטה הדתית בנישואים וגירושים, קבורה חילונית, פתיחת עסקים בשבת, תחבורה ציבורית בשבת, גישה למקומות הקדושים, וכמובן גיוס חרדים לצבא הם מקצת מהמאבקים הבולטים בשנים האחרונות ובכלל. התפתחות חדשה יחסית שעלתה לתודעה הציבורית בשנים האחרונות היא הפרדה מגדרית על רקע דתי במקומות ציבוריים (ברחובות, באירועים ציבוריים, בתחבורה ציבורית, במוסדות אקדמיים, בצבא, ועוד). התמודדות עם תופעה זו, נכון לרגע זה, נעשתה בחצי פה. פה ושם נעשו ניסיונות להגבילה, אולם לא לחסלה.

בגיליון המיוחד שהתפרסם לאחרונה בכתב העת ICON, נכללו מספר מאמרים העוסקים בסוגיות אלה ואחרות. מצאנו לנכון להנגיש לקוראת מבחר מהמאמרים, אשר מתוארים כאן בפעם הראשונה בעברית, מתוך תקווה כי אלה יצליחו לעורר דיון ומחשבה גם בישראל. מיני-סימפוזיון זה יכלול רשימות מאת פרופ' אריאל בנדור, פרופ' אלון הראל ונועם קולט, ד"ר תמר הוסטובסקי-ברנדס וד"ר יופי תירוש.  

על הרשימות

את המיני-סימפוזיון יפתח פרופ' אריאל בנדור. ברשימתו, עומד בנדור על השינויים במשפט החוקתי בשנים האחרונות, תוך שהוא שם במרכז את תופעת ה"חוקתיות השפיטתית".[16] לטענתו, המשפט החוקתי בישראל הפך במידה רבה למשפט מבוסס שפיטה, כאשר במרכזו שיקול דעתו האד-הוקי של בית המשפט העליון. אד-הוקיות זו באה לידי ביטוי, למשל, באמות מידה משתנות לביקורת שיפוטית, שיקול דעת רחב במתן סעדים חוקתיים, ושימוש נרחב בעילות סף כגון בשלות ומיצוי הליכים.

פרופ' אלון הראל ונועם קולט מתייחסים, בין היתר, לתגובת הנגד לאותה חוקתיות שפיטתית, וממקמים אותה במסגרת העלייה בשיח הפופוליסטי.[17] לטענתם, השיח הפופוליסטי בישראל חותר תחת עיקרון הייצוג הדמוקרטי, אולם עיקר טענתם היא שהשיח הפופוליסטי, שהיה שמור לזירה הפוליטית, זולג ומחלחל גם לבתי המשפט ומייצר בתי משפט פופוליסטיים. בתי משפט אלה מתיימרים לשקף את דעת הציבור, אך התוצאה היא פגיעה בשלטון החוק ובעצמאות השיפוטית.

ד"ר תמר הוסטובסקי ברנדס דנה ברשימתה ביחס בין המשפט החוקתי הישראלי למשפט הבינלאומי בשטחים הכבושים.[18] לטענתה, בשנים האחרונות ישנה תזוזה ביחסו של בית המשפט העליון לשני מקורות אלה, תוך העדפה של הראשון על פני האחרון. עוד היא טוענת, כי יש לייחס את התזוזה ללגיטימציה ממנה מבקש בית המשפט ליהנות. במקום פניה לקהילה הבינלאומית, הנמען הוא הציבור הישראלי. הדבר מוביל לכך שעם הזמן, בית המשפט מתייחס לסכסוכים בשטחים כאל סכסוכים בתוך ישראל. להמחשת טענות אלה, הרשימה דנה בפסק דינו של בג"ץ בעניין חוק ההסדרה.[19]

לבסוף, ד"ר יופי תירוש דנה ברשימתה בתופעה החדשה יחסית, מהפן המשפטי, של הפרדה מגדרית הנובעת משיקולי דת.[20] סקירתה מעלה כי עד לאחרונה, למרות התעצמותה של התופעה, בית המשפט העליון נמנע מלהעניק סעד נחרץ למקרים של הפרדה מגדרית, וביכר דרכי פשרה על פני הכרעה חותכת. כל אלה תורמים, לטענתה, לתפקידו הנמוג של המשפט החוקתי במאבק בהפרדה מגדרית, ולצד זאת לחשיבותו העולה של המשפט הפרטי ויכולתו להעניק סעדים כספיים לנפגעות מהפרדה. לאחרונה, עם זאת, חרג בג"ץ ממנהגו ונתן פסק דין נחרץ היוצא נגד הפרדה מגדרית.[21] תירוש סוקרת את פסק הדין, תוך שהיא מותחת ביקורת על האופן בו פסק הדין הוצג בשיח הציבורי.

למען שלמות התמונה, בחרנו לפרט בקצרה על אודות שני מאמרים נוספים אשר התפרסמו בסימפוזיון, אולם לא יובאו במסגרת הסימפוזיון המקוון כאן.

ד"ר חסן ג'בארין בוחן את האופן בו המשפט החוקתי מתייחס לאזרחיה הפלסטינים של ישראל בהקשר של זכות הקניין.[22] לטענתו של ג'בארין, למרות סיומו של הממשל הצבאי ב-1966, הפלסטינים בישראל עדיין נמצאים במצב החריג (state of exception), ולבית המשפט העליון (ולמשפט החוקתי) תפקיד חשוב בנרמולו של מצב זה ובהשעיית ההגנות החוקתיות. ניתוחו של ג'בארין מראה כי התקווה שתלו אזרחיה הפלסטינים של ישראל בפסק דין קעדאן לא מומשה,[23] וכי פסיקה מאוחרת חיזקה את האלמנטים היהודיים של זכות הקניין על פני האלמנטים הדמוקרטיים שלה. כך, באי-השבה של קרקע שהופקעה גם אם לא היה עוד צורך ציבורי ביסוד ההפקעה; בדחיית עתירות לחזור לכפרים מהם ברחו או גורשו ב-1948, ובאי-הכרה ב"כפרים הבלתי-מוכרים" בנגב ופינוי תושביהם לשם הקמת יישוב יהודי. פסיקה זו, כך טוען ג'בארין, ממחישה את הכישלון של המהפכה החוקתית להבטיח זכויות שוות לאזרחיה הפלסטינים של ישראל, ומלמדת אותנו על הזהות החוקתית של המשטר הישראלי: על אף המהפכה החוקתית, כך נטען, הקולוניזציה נגד האזרחים הערבים נמשכת מאז 1948.

פרופ' ברק מדינה דן במתח בין המחויבות לחופש הביטוי לצורך להגבילו כאשר מדובר בביטויי שנאה.[24] הקושי, לדעת מדינה, הוא שאסדרה של ביטויי שנאה עלולה להביא את המדינה להגביל את חופש הביטוי יתר על המידה. תוצאה אפשרית זו קרתה, כך הוא טוען, במשפט החוקתי הישראלי. מגמה זו באה לידי ביטוי באמצעות אסדרה של ביטויי "שנאה" חדשים, שהם למעשה ביטויים המנוגדים לרוח הלאומית ומאתגרים את הלגיטימיות החוקתית של ישראל כמדינה יהודית, כגון איסור על קריאה לחרם. בית המשפט, מצדו, טרם הצליח לנסח כללים ברורים לגבי מגבלות אלה, בהעדיפו סטנדרטים עמומים של מידתיות. לבסוף, מדינה מציע כי יש לראות התפתחויות אלה על רקע השליטה החזקה של הממשלה בתקשורת הפרטית, באופן המעצים את הבעיות שבהגנה על חופש הביטוי בישראל.


ד"ר אדם שנער הוא מרצה בכיר, בית ספר הארי רדזינר למשפטים, המרכז הבינתחומי הרצליה.

פרופ' גילה שטופלר היא דיקנית הפקולטה למשפטים, המרכז האקדמי למשפט ולעסקים.

פרופ' ברק מדינה הוא רקטור ומופקד הקתדרה לזכויות אדם על-שם חיים כהן, האוניברסיטה העברית.

ציטוט מוצע: אדם שנער, גילה שטופלר וברק מדינה "מהבטחה לנסיגה? מיני-סימפוזיון על הנוף המשתנה של המשפט החוקתי הישראלי – מבוא" ICON-S-IL Blog ‏ (11.2.2021).


[1]  ע"א 6821/93 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' מגדל כפר שיתופי, פ"ד מט(4) 221 (1995).

[2] בג"ץ 10042/16 קוונטינסקי נ' כנסת ישראל (פורסם בנבו, 6.8.2017).

[3] בג"ץ 4374/15 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' ראש ממשלת ישראל (פורסם בנבו, 27.3.2016).

[4] ראו למשל, בג"ץ 8260/16 המרכז האקדמי למשפט ולעסקים נ' כנסת ישראל (פורסם בנבו, 6.9.2017).

[5] בג"ץ 5744/16 בן מאיר נ' הכנסת (27.5.2018).

[6] ראו, באופן כללי, Jan-Werner Müller, What is Populism? 19–20 (2016).

[7] ראו, למשל, יניב רוזנאי ואדם שנער "התקפת הפופוליזם על המומחיות" זמן ישראל 20.9.2020.

[8] אדם שנער "השוק הפרטי בעבודה הציבורית" מחקרי משפט לא 11 (2017).

[9] לדוגמה מובהקת לתפיסת המשילות הראויה בישראל, ראו איילת שקד "מסילות אל המשילות" השילוח 1, 37 (2016).

[10] ראו חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשס"ג-2003.

[11] החוק בוטל בבג"ץ 1308/17 עיריית סלואד נ' הכנסת (פורסם בנבו, 9.6.2020).

[12] סעיף מרכזי בחוק בוטל בבג"ץ 5239/11 אורי אבנרי נ' הכנסת (פורסם בנבו, 15.4.2015).

[13] ס' 3ב לחוק יסודות התקציב, התשמ"ה-1985.

[14] ס' 42א(ג) לחוק-יסוד: הכנסת.

[15] בג"ץ 7647/16 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' שרת התרבות והספורט (פורסם בנבו, 13.5.2020).

[16] למאמר המלא ראו Ariel Bendor, The Israeli Judiciary-Centered Constitutionalism, 18 Int’l J. Const. L. 730 (2021).

[17] למאמר המלא ראו Alon Harel & Noam Kolt, Populist Rhetoric, False Mirroring, and the Courts, 18 Int’l J. Const. L. 746 (2021).

[18] למאמר המלא ראו Tamar Hostovsky Brandes, The Diminishing Status of International Law in the Decisions of the Israeli Supreme Court Concerning the Occupied Territories, 18 Int’l J. Const. L. 767 (2021).

[19] פרשת סלואד, לעיל ה"ש 11.

[20] למאמר המלא ראו Yofi Tirosh, Diminishing Constitutional Law: The First Three Decades of Women’s Exclusion Adjudication in Israel, 18 Int’l J. Const. L. 821 (2021).

[21] בג"ץ 3865/20 שוקרון נ' המועצה המקומית קרית ארבע (פורסם בנבו, 7.10.2020).

[22] Hassan Jabareen, Can the Court Normalize the Exception in Non-Emergency Cases? Palestinian Cases Before the Israeli Supreme Court, 18 Int’l J. Const. L. 788 (2021).

[23] בג"ץ 6698/95 קעדאן נ' מנהל מקרקעי ישראל, פ"ד נד(1) 258 (2000).

[24] Barak Medina, Unintended Consequences of Prohibiting Advocacy of Hatred and Regulating Campaign Finance: The Weakening Status of Freedom of Speech in Israel, 18 Int’l J. Const. L. 804 (2021) .

7 תגובות בנושא “מהבטחה לנסיגה? מיני-סימפוזיון על הנוף המשתנה של המשפט החוקתי הישראלי – מבוא / אדם שנער, גילה שטופלר וברק מדינה

הוסיפו את שלכם

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

בלוג בוורדפרס.קום. ערכת עיצוב: Baskerville 2 של Anders Noren.

למעלה ↑

%d בלוגרים אהבו את זה: