סימפוזיון בנושא ממשלת החילופים בעולם של חוסר יציבות חוקתי – חלק א'| החוקתיות במדרון: זילות ודורסנות, והניתן להעלות את אבנו של סיזיפוס לפסגת ההר / אליקים רובינשטיין*

[דבר העורכים: סימפוזיון זה, בעריכה משותפת של שני שניצר ויניב רוזנאי, מתפרסם בעקבות כנס מקוון של הסניף הישראלי של ICON-S, בנושא הקמת ממשלת החילופים, שנערך ביום 7 בדצמבר 2020. את המבוא לסימפוזיון ניתן לקרוא כאן.]

מלאו לא מכבר שבעים שנה להחלטת הררי מיום 13 ביוני 1950. זו עיצבה – בהמשך לעמדות בן-גוריון כפי שבוטאו ב-1949, שלא לכונן מיידית חוקה חרף המחויבות בהחלטת האו"מ מיום כ"ט בנובמבר 1947 ובהכרזה על הקמת מדינת ישראל – את מתווה חוקי היסוד, קרי, הכנת החוקה פרקים פרקים שכל אחד מהם יהוה "חוק יסודי". אילו קם חבר הכנסת יזהר הררי לתחיה היום, חוששני שהיה אומר "לא אל הנער הזה התפללתי". מפעל חוקי היסוד לא זו בלבד שלא התאגד לחוקה כפי שקבעה החלטת הררי,[1] ועל כך יש להצר מאד, אלא מצוי במידה רבה במדרון. רוחה של החלטת הררי תשושה. הכנסת, הכתובת לכינונם של חוקי היסוד, למרבה הצער אינה מייחסת חשיבות לחוקתיותו של הטכסט החוקתי. חוקי היסוד הממשליים בחלקם מתוקנים כמעט כאילו היו חוק עזר משני ברשות מקומית, טלאי על גבי טלאי, הכל לפי צרכי שעה פוליטיים המגולמים לעתים קרובות בתוספת הסייג "הוראת שעה", גם אם "הוראת שעה" זו תחזור על עצמה פעם אחר פעם באותו עניין. אין זה חדש עמנו. זילות חוקי היסוד החלה מכבר. אך המגמה מתעצמת והולכת למגינת הלב, והגיעה לשפל חדש בתיקון חוק-יסוד: הממשלה בהסכם הקואליציוני האחרון.

אכן, יש לחוקי יסוד מגן חלקי, בית המשפט העליון. אך כוחו מוגבל אל מול שטף התיקונים והזילויות, שלא לדבר על הצורך להתמודד עם שטיפת המוח נגדו מצד חוגים לא מעטים במערכת הפוליטית ובעקבותיהם בציבורים לא מעטים. לא שביקורת על בית המשפט אינה לגיטימית. השיח הביקורתי חיוני וגם מעורר להתבוננות עצמית ולענווה, אך אנו עדים לא רק לשיח ביקורתי אלא אם למבול דורסני והרסני. כוחה של האקדמיה הוא בניתוח האנליטי, והוא חשוב ומאלף, אך היא פועלת בתוך בועתה, במאמרים אקדמיים וכנסים, ופורצת החוצה קמעא באזכורים בפסקי דין ובמאמרים בתקשורת, וגם ברשתות חברתיות בקרב יודעי דת ודין. אין בכוחה להתמודד עם המערכת הפוליטית. שומרי הסף ממחלקת הבג"צים הם תנא דמסייע, אך מה כוחם לעומת המערכת הפוליטית רבת העוצמה. במידה רבה העיסוק הפרלמנטרי והפוליטי מזה והעיסוק האקדמי מזה הם כשני קווים מקבילים שאינם נפגשים ולא קרב זה אל זה. והציבור הנבוך – מה יהא עליו?

התוצאה היא עגומה: הידרדרות במעמדם של חוקי היסוד, מה שצפן מכבר תקוה לחוקה. לא למותר להזכיר, כי כל הניסיונות לסיים את מפעל החוקה, מימי הפרופסור יצחק קלינגהופר והשופט לשעבר חבר הכנסת בנימין הלוי בשנות השישים והשבעים, עד חבר הכנסת מיכאל איתן, חוקה לישראל של פרופ' אוריאל רייכמן וגם הנשיא בדימוס מאיר שמגר במכון הישראלי לדמוקרטיה – מונחים למעצבה במגירות המאובקות של ההיסטוריה.

בבג"ץ התקציב הדו-שנתי,[2] נזדמן לי לומר על אי ההצלחה להשלים את מפעל החוקה (פס' כ"ב): "צר לי מאד על כך, כמשרת ציבור ותיק, כשופט ובראש וראשונה כאזרח שנולד בארץ ערב תקומת המדינה וחי בה כל ימיו. מדינה שומרת חוק, שוחרת זכויות, אשר מבקשת לקיים משטר דמוקרטי תקין, ראוי שתהא לה חוקה אשר תעגן את ערכי היסוד, שהם נר לרגליה, במדרג נורמטיבי עליון, עלי ספר. לכך לא רק ערך משפטי, אלא גם ערך חינוכי מדרגה עילאית לדורות הקיימים ואשר יבואו".

אין צורך להרבות דוגמאות, אך חוק-יסוד: הכנסת שראשיתו ב-1958 – תוקן עד כה ארבעים ותשע (!) פעמים, רחמנא ליצלן, והשריונים בו מועטים. חוק-יסוד: הממשלה שמהדורתו הנוכחית מ-2001 (השנה בה הוחלף ובטלה הבחירה הישירה קצרת הימים) תוקן שמונה פעמים, לאחרונה בהסכם הקואליציוני העצוב והמבהיל בכנסת ה-23, שהוא סימפטומטי, ואשר כונן נוכח רמת החשדנות העצומה והלא מפתיעה בין שותפיו, ובעיקר מצד אחד אל משנהו – מוסד ראש הממשלה החלופי וכל הסובב זאת. פוליטית אפשר להבין בעיות וחשדות. שאלה היא האם תיקון חוק יסוד הוא הדרך לכך, ומה אומר הדבר על אותו מונח חדש שבא למדינה, המשילות, שלעיתים אתה תוהה האם משמעותה שיפור או שמא דרדור המסגרת החוקתית והחוקית. ומה על השכל הישר?

חסרונה של חוקה ככל משפטה וחוקתה באמת מורגש לטעמי במיוחד במובן החינוכי, כי בכל זאת במובן המשפטי הביקורת השיפוטית החוקתית קיימת ופעילה, אם גם בזהירות ובמשורה. במישור החינוך והתודעה, בארצות הברית כשאומרים "התיקון הראשון לחוקה" יודעים כל נערה ונער כי זהו חופש הביטוי. אצלנו לעיתים משמשת לכך הכרזת העצמאות, אך היא אינה החוקה ואף אינה חוק, וכוחה המשפטי הוא ככלי פרשני – אם כי כוחה הסמלי כמובן רב ועצום.

אכן, חוקי היסוד שלזכויות, אשיות משפט, ובמיוחד חוק-יסוד: כבוד האדם וחרותו, תוקנו רק מעט, השבח לאל (חוק-יסוד: כבוד האדם וחרותו תוקן פעם אחת, וחוק-יסוד: חופש העיסוק, כונן מחדש – הוחלף – ב-1994 ומאז תוקן פעמיים). חוקי יסוד אלה הם העוגן המובהק לביקורת השיפוטית, המבהיקה בקריאה פשוטה ומובנת לכל אדם, במיוחד של פסקת ההגבלה שבסעיף 8 לחוק-יסוד: כבוד האדם וחרותו. ועדיין היעדרו של חוק-יסוד: החקיקה, והיעדר שריון לחוק-יסוד: כבוד האדם וחרותו בנסיבות מקריות,[3] הם כשלים חמורים במרקם החוקתי והדמוקרטי.

מוסיף עליהם היעדרו המביך של סעיף שוויון, אותו שוויון המונצח בפסקת העקרונות של הכרזת העצמאות, אם בחוק-יסוד: כבוד האדם וחרותו שכונן ב-1992 ואם בחוק-יסוד: ישראל מדינת הלאום של העם היהודי שכונן ב-2018. לגבי זה האחרון, נשגב מבחינתי מדוע לא ניתן היה לכלול בו התייחסות לשוויון האזרחי, בלי לפגוע כהוא זה בליבת חוק היסוד, שאני תומך בה, המצהירה על ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי –  אך תוך מתן תחושת שותפות חיונית לציבור הלא יהודי, המהוה 20% ויותר מכלל אזרחי ישראל. אין דרכי להביע דעה על תיקים תלויים ועומדים, אך מעבר למישור המשפטי, ישנו הפן הציבורי העמוק. הייתי מעורב בקבוצה שבה היו הפרופסורים שחר ליפשיץ, סוזי נבות, עמיחי כהן ואסא כשר, תא"ל (מיל') אמל אסעד וד"ר ריקי טסלר, שהכינה הצעות ברוח האמור, בתחום השוויון ועוד. לא נואשתי, אף כי מדובר במאבק במעלה ההר. ההגינות והישראליות מצדיקות זאת מאד לטעמי.

נזדמן לי להידרש ליחס לטכסט החוקתי בבג"ץ התקציב הדו שנתי, שהמשיך את בג"ץ בר-און,[4] אשר בו נכתבה חוות הדעת העיקרית על ידי הנשיאה ד' ביניש. וכך נאמר בפסק דין התקציב הדו-שנתי: "חוקה אין עדיין, ולאורך השנים נגלה לפנינו פיחות הולך וגובר במעמדם של חוקי היסוד הקיימים, כמו גם במעמדה של הכנסת אל מול הממשלה".[5] פרופ' א' בנדור, במאמר מלפני מחצית היובל כתב – וצדק – על "הקלות הבלתי נסבלת של חקיקת חוקי יסוד ותיקונם".[6]  

עוד נאמר בעניין התקציב הדו-שנתי (פסקה כ"ג), כי "השימוש בכלי של הוראת שעה לצורך תיקונם של חוקי יסוד, מהוה דוגמה נוספת לאותה 'קלות בלתי נסבלת'", והרי חוקי יסוד "יש בהם – ולמצער אמורה להיות בהם – קדושה חוקתית" (פסקה כ"ד). בעניין בר-און אמרה הנשיאה ביניש, כי משטר חוקתי עיקרו "הרצון להבטיח עקרונות יציבים וזהות חברתית וערכית שאינם ניתנים לשינוי בקלות, כדי שיעמדו מעל לארעי ולחולף".[7] השופטת (כתוארה אז) חיות בפתח חוות דעתה בפרשת התקציב  הדו-שנתי אמרה: "חוק יסוד נועד לעצב נורמות יסוד חוקתיות ומשטריות ואלה אמורות לעמוד בתוקפן לאורך שנים רבות בימי חייה של אומה דמוקרטית. לעומת זאת חקיקה בדרך של הוראת שעה היא מטבעה ארעית וזמנית. על כן החיבור בין חוק יסוד ובין הוראת שעה איננו טבעי".[8]

בפרשת התקציב הדו-שנתי נדרשנו קמעא גם לתיקון החוקתי שאינו חוקתי – בעקבות מחקרו של פרופ' רוזנאי על כך, נוכח "פסקאות הנצחיות" המחסנות הנמצאות בחוקות רבות, או שנוצרו בהכרעות שיפוטיות אותן תיאר. סברתי לעת פסק הדין, בעקבות פרופסור ברק, כי בהיות חוקתנו בתהליך התגבשות טרם הגיעה העת להפעלת "נשק יום דין" כזה,[9] אף כי ציינתי ש"בעיניי לא ננעלה הדלת" (פסקה כ"ח). זאת מה גם שנמצאה חלופה אחרת, דוקטרינת השימוש לרעה בסמכות המכוננת שאליה כבר נדרשה הנשיאה ביניש בעניין בר-און, ונאמר על ידי באימוצה "לטעמי, משמעות הדברים, בלשון פשוטה, היא כי במקום שמזוהה שימוש לרעה בכוח הרוב בטכסט חוקתי, נסוג הצורך הפוליטי מפני 'הליבה החוקתית' ו'קדושתה', חשיבותה המשפטית והערכית" (פסקה ל').

מסגרת הזמן אינה מאפשרת לי להרחיב מעבר לכך להערות חבריי האחרים להרכב באותה פרשה. פרופ' רוזנאי במאמרו החדש "וולדרון בירושלים",[10] מדבר בזכות הביקורת השיפוטית, שכן לשיטתו מחצית התנאים שהציב המלומד הנודע ג'רמי וולדרון לביקורת שיפוטית על חקיקה, מתקיימים בישראל; המוסדות הדמוקרטיים אינם פועלים בצורה הולמת, ואין מחויבות מצד מרבית החברה לזכויות אדם וזכויות מיעוט. אני מסכים לכך לצערי, ביסודו של דבר.

אחזור למשילות. משילות היא גם תקציב; היא גם איוש תפקידים מרכזיים. והנה קיימת ממשלה מזה חודשים ארוכים ואין תקציב ורשימת התפקידים החיוניים הלא מאוישים ארוכה. והרי, אין לכך מניעה משפטית של יועצים משפטיים ובתי משפט – ואדרבה, אלה דוחקים למען העשייה; יש רק פוליטיקה במירעה, לא במיטבה, ללא פשר הגון. במה מתקשר הדבר לענייננו? ממשל שאינו מסדיר תקציב כשהכל משוועים לו, שהותיר תפקידי מפתח לא מאוישים לאורך שנים (מפכ"ל – שנתיים, שומו שמים), מדוע נצפה ממנו שיכבד את חוקי היסוד? ואכן, אין כבוד לחוקי יסוד. פסקי הדין המתריעים על כך מנומקים; הם אינם גחמה שיפוטית או אימפריאליזם שיפוטי. פרופ' רבקה ווייל במאמרה החדש, "נשק יום הדין: מסלולים לביטול חוק-יסוד – יתרונות וחסרונות", מזהירה מן השימוש ב"נשק יום הדין" בפסקי דין חוקתיים מטעמים חברתיים.[11] אני מכבד את גישתה, אך מה שחסר לי הוא הכבוד לחוקי היסוד כטכסט חוקתי, שהרי גם אם נתקבלו ברוב קטן ועוד טענות כיוצא בזה, הריהם עלי ספר החוקה הפונקציונלית של מדינת ישראל. לעומתה, ספרו של עמיחי כהן, מלחמות הבג"ץ – המהפכה החוקתית ומהפכת הנגד, שפורסם עתה, טוען בכיוון ההפוך וקורא לאקטיביזם כנגד פופוליזם, דברים הראויים לעיון.[12]

הנושא נכרך לא אחת בדימויו של בית המשפט העליון בעיני חוגים שמרנים, ימנים ודתיים יותר, הרואים אותו כחילוני, שמאלני וליברלי, דימוי שהוא מרחיק לכת ומעוות בכוללניותו, גם אם ניתן להיתפס למקרה  זה או אחר, ולעתים קרובות מדובר בקריאה שגויה, בבדל כותרת, ועולה השאלה היכן אותה ממלכתיות האמורה לעטוף את כולנו. אך הדבר משליך על דימוי בית המשפט ועל היחס להכרעותיו, ולענייננו – רואים את בית המשפט בטרוניה כמי שעשה ר"ל את המהפכה החוקתית. שגיאה: הכנסת היא שעשתה אותה, ופסק הדין בעניין בנק המזרחי[13] (כן, גם הנשיא שמגר ולא רק ברק) רק ביאר אותה. טוענים נגד הסבירות, אך המונח הנכון הוא אי סבירות קיצונית שכמעט כל אדם יכול לעמוד עליה. טוענים נגד הפרשנות התכליתית, אך היא אחת מדרכי הפרשנות ולא עליה ייפול דבר, והיא מעוגנת בדרך כלל בשכל הישר. אך המצטבר הוא יחס לבית המשפט המתכתב עם היחס לחוקי היסוד – וזכויות האדם מה יהא עליהן, זכויות כל אדם, גם המוחלשים. ושוב – אין זאת אומרת שאין מקום לביקורת, והלא המיעוט מבקר את הרוב בכל פסק דין בו נחלקות הדעות.

והערה בת התקופה: זכויות היסוד אינן נשכחות בימי קורונה, גם אם הן נפגעות בצורות שונות. בבג"ץ באמונתו יחיה הזכיר השופט פוגלמן כי "אין להקל ראש בפגיעה הקשה שגורמות המגבלות המוטלות בתקופה הנוכחית בזכויות היסוד של הציבור….", והטעים את הצורך לבחון את ההגבלות באופן שוטף, לבטלן או למתנן.[14] כך גם השימוש בשב"כ לאיכוני קורונה – בבג"ץ בן מאיר, בחוות דעתה של הנשיאה חיות: "…שהגדרה רחבה ועמומה מדי של הביטוי 'ביטחון לאומי' בהקשר הנדון, עלולה להתיר את הרסן ולאפשר שימוש ביכולות השב"כ לצורך משימות אשר בינן ובין תכליתו של ארגון ביטחון מסכל אין ולא כלום".[15]

ועוד: השגה על ההסכם הקואליציוני מ-2020, שעמד בחלק ממוקדי בג"ץ התנועה למען איכות השלטון,[16] אמנם נדחתה, אך זאת לאחר תיקונים שהוכנסו כגון ביטול הרעיון המוקשה כל כך של "החוק הנורבגי המדלג", אשר עמד ללא ספק להיות מבוטל, שהריהו בחינת – כדברי המשנה לנשיאה מלצר – "שינוי של תוצאות הבחירות לאחר הבחירות".[17] כדברי השופט עמית, נולד ההסכם "מתוך חוסר אמון הדדי, כקיפודים המתנים אהבים… נולד, אין לכחד, יצור חדש ויקרא שמו בישראל 'ממשלה דו-ראשית', או 'ממשלה דו-גושית', או 'ממשלת חילופים'",[18] וכדברי הנשיאה חיות ההסכם "חריג, גם בהשוואה להסכמים קואליציוניים שנראו במקומותינו בעבר".[19] ההסכם עצמו לא נפסל וגם לא הרכבת הממשלה על-ידי בנימין נתניהו, חרף כתב האישום החמור, אך קשה לחלוק על הניחוח הרע העולה מכך, אף אם בית המשפט לא רצה להיגרר (אולי שכן כדברי השופט מזוז) "ל'משפטיזציה' של נורמות בזירה הציבורית יש מחירים לא מבוטלים".[20] אכן, כפי שאמר השופט עמית בבג"ץ סמדר, "…נקודת המוצא לבחינת חוקתיותו של חוק היא כי מדובר בחוק של הכנסת המבטא את רצון נבחרי העם. מכאן הזהירות המיוחדת הנדרשת מבית המשפט, שלא בנקל יקבע כי חוק מסוים אינו חוקתי". (ראו גם דבריי בבג"ץ ההסתדרות הרפואית בישראל, פסקה ע"ד).[21] זו מוסכמה, אך האם מכבדת הכנסת את עצמה? יטען הטוען, מי שמך, בית המשפט, להיות שומר כבודה של הכנסת, ואף אני אשיב לו, זו תורת האיזונים לריסון הכוח.

ואולם, אחרי כל זה נותרנו עם עננת אי הנחת; וישאל השואל, שמא לא הרי פסיקת קורונה בחרום שעניינה הצלת נפשות, כהרי פסיקת הסכם קואליציוני שעניינה הצלת סיטואציה פוליטית, ואידך זיל גמור. הסכמים פוליטיים הם חלק מחיינו; השאלה היא אם לא ניתן להגיע להסכם הגון בלי להפוך חוק יסוד לאסקופה נדרסת. הגינות היא מלת מפתח.

עד כאן המצב העצוב של חוקי היסוד, בחינת פלסטלינה, או בביטוי יפה יותר כדברי הפייטן בתפילת ליל יום הכיפורים, "כי הנה כחומר ביד היוצר, ברצותו מרחיב וברצותו מקצר". אין דרכי להביע דעה על תיקים תלויים ועומדים כמו אלה העוסקים בחוקי היסוד, אם בחוק הלאום ואם בתיקון חוק-יסוד: הממשלה באותו הסכם קואליציוני. אך תהא אשר תהא הכרעת בית המשפט, ופשיטא ש"אוי לי מיוצרי ואוי לי מיצרי" באשר להכרעה, דומני שיש מקום במידה מסוימת "להתחיל את שירנו מהתחלה" במעשה החוקתי. כוונתי לצורך להגיע לליבם של המחוקקים, חברי הכנסת, ולא פחות – הציבור, בשתי מטרות: האחת, להציג שהשד השיפוטי אינו שחור כל כך, וכן את הנימוקים מאחורי התערבויות שיפוטיות (שבמישור החוקתי במיוחד נעשות כאמור במשורה שבמשורה). והאחרת הקמת מעין "שדולה למען החוקה וחוקי היסוד". בעניין זה חשוב לדעתי לאתר חברי כנסת שיהיו מוכנים "להיכנס מתחת לאלונקה", ויהיו כאלה. אפשר לבוא בדברים עם הייעוץ המשפטי לכנסת, לקיים יום עיון, אולי יותר מאחד, ובו לא רק הרצאות אלא גם שולחנות עגולים, עם חברי הכנסת. לשכת עורכי הדין עשויה לשתף פעולה. וכמובן ישנו תפקיד ממשי לאקדמיה, שבחלקה – אולי ברובה – צבועה בדימוי מסוים, אצל המערכת הפוליטית, ושמא במידה מסוימת של צדק, אבל היא כוללת כמעט בכל מקרה מי שמשקיעים מיטב זמנם בטיוב מדינת ישראל, בעיניים ציוניות ואוהבות. ראוי דברם שיישמע. כללם של דברים, עסקינן במשימה סיזיפית, אך אסור לנו להיוואש. לא אבדה תקוותנו. האבן חייבת לעלות לפסגת ההר, אין לנו ארץ אחרת.


אליקים רובינשטיין הוא פרופסור חבר במדע המדינה ומדיניות ציבורית באוניברסיטה העברית, שופט בית המשפט העליון (2004–2017) והמשנה לנשיאת בית המשפט העליון בדימוס (2015–2017). בעבר שימש, בין השאר, כיועץ המשפטי לממשלת ישראל, כשופט בית המשפט המחוזי בירושלים, כיועץ המשפטי למערכת הביטחון, כמזכיר הממשלה בארבע ממשלות וכיועץ משפטי למשרד החוץ. השתתף במשאים ומתנים לשלום עם כל שכנינו, לרבות הסכם קמפ דיוויד והסכם השלום עם מצרים (1978–1979) ועמידה בראש משלחת ישראל להסכם עם ירדן (1994).

ציטוט מוצע: אליקים רובינשטיין "החוקתיות במדרון: זילות ודורסנות, והניתן להעלות את אבנו של סיזיפוס לפסגת ההר" ICON-S-IL Blog‏ (24.1.2021).


*  רשימה זו מבוססת על הרצאה בכנס מקוון של הסניף הישראלי של ICON-S מיום כ"א כסלו תשפ"א (7 בדצמבר 2020). המחבר מודה לפרופסור יניב רוזנאי ולשני שניצר על ההזמנה ובמיוחד לשני על סיועה הטוב.

[1] על החלטת הררי ראו אריאל נתן "החלטת הררי – על התמדה ופשרה" שורשים במשפט 49 (דינה זילבר עורכת, 2020) (הספר להלן: שורשים במשפט).

[2] בג"ץ 8260/16 המרכז האקדמי למשפט ועסקים נ' כנסת ישראל וממשלת ישראל (פורסם באר"ש, 6.9.2017) (להלן: בג"ץ התקציב הדו-שנתי, עניין התקציב הדו-שנתי).

[3] כפי שתיאר, בין השאר, יהושע שופמן במסתו "המהפכה החוקתית" שורשים במשפט, לעיל ה"ש 1, 461.

[4] בג"ץ 4908/10 ח"כ רוני בר-און נ' כנסת ישראל, פ"ד ס"ד (3) 275 (2011).

[5] בג"ץ התקציב הדו-שנתי, לעיל ה"ש 2, בעמ' 18.

[6] אריאל בנדור "פגמים בחקיקת חוקי-היסוד" משפט וממשל ב 443 (1994); צוטט על ידי בבג"ץ התקציב הדו-שנתי, לעיל ה"ש 2, בעמ' 18. ראו גם רשימתי "חוק יסוד: הממשלה במתכונתו המקורית – הלכה למעשה", ספרי נתיבי ממשל ומשפט 79, 86–91 (התשס"ג) (פורסם במקור במשפט וממשל ג 571 (1996)).

[7]  עניין בר-און, לעיל ה"ש 4, פס' 24 לפסק דינה של הנשיאה ביניש.

[8] בג"ץ התקציב הדו-שנתי, לעיל ה"ש 2, פס' 1 לפסק דינה של השופטת (כתוארה אז) חיות.

[9] אהרן ברק "תיקון של חוקה שאינו חוקתי" ספר גבריאל בך 361, 379–380 (דוד האן, דנה כהן-לקח ומיכאל בך עורכים, 2011).

[10] יניב רוזנאי "וולדרון בירושלים" פורום עיוני משפט מד (2020).

[11] רבקה ווייל "נשק יום הדין: מסלולים לביטול חוק יסוד – יתרונות וחסרונות" ICON-S-IL Blog (22.11.2020).

[12] עמיחי כהן מלחמות הבג"ץ – המהפכה החוקתית ומהפכת הנגד (2020).

[13] ע"א 6821/93 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' מגדל כפר שיתופי, פ"ד מט(4) 221 (1995).

[14]  בג"ץ 2394/20 באמונתו יחיה נ' ראש הממשלה, פס' 8 לפסק דינו של השופט פוגלמן (פורסם בנבו, 16.4.2020).

[15] בג"ץ 2109/20 בן מאיר נ' ראש הממשלה, פס' 21 לחוות דעתה של הנשיאה חיות (פורסם בנבו, 26.4.2020).

[16] בג״ץ 2592/20 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' היועץ המשפטי לממשלה (פורסם בנבו, 6.5.2020) (תמצית נימוקים); בג"ץ 2592/20 התנועה למען איכות השלטון נ' היועץ המשפטי לממשלה (פורסם בנבו, 27.5.2020) (פסק הדין המשלים).

[17] שם, פס' 14 לחוות דעתו של המשנה לנשיאה מלצר.

[18] שם, פס' 19 לחוות דעתו של השופט עמית.

[19] עניין התנועה למען איכות השלטון (תמצית נימוקים), לעיל ה"ש 16, פס' 20 לפסק דינה של הנשיאה חיות.

[20] עניין התנועה למען איכות השלטון (פסק הדין המשלים), לעיל ה"ש 16, פס' 2 לחוות דעתו של השופט מזוז.

[21] בג"ץ 2705/20 סמדר נ' ראש הממשלה, פס' 11 לפסק דינו של השופט עמית (פורסם בנבו, 27.4.2020); בג"ץ 5304/15 ההסתדרות הרפואית בישראל נ' כנסת ישראל (פורסם בנבו, 11.9.2016).

3 תגובות בנושא “סימפוזיון בנושא ממשלת החילופים בעולם של חוסר יציבות חוקתי – חלק א'| החוקתיות במדרון: זילות ודורסנות, והניתן להעלות את אבנו של סיזיפוס לפסגת ההר / אליקים רובינשטיין*

הוסיפו את שלכם

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

בלוג בוורדפרס.קום. ערכת עיצוב: Baskerville 2 של Anders Noren.

למעלה ↑

%d בלוגרים אהבו את זה: