בעקבות אמנת גביזון-מדן: האם יש להניח לענייני השבת להסדיר את עצמם בציבוריות הישראלית? | אחרי לכתה של ענקית משפט: סימפוזיון לזכרה של רות גביזון / גונן אילן

פוסט זה מתפרסם כחלק מסימפוזיון לכבודה ולזכרה של פרופ' רות גביזון, מענקיות המשפט הישראלי, שהלכה לעולמה באוגוסט 2020. הסימפוזיון בהשתתפות (לפי סדר א"ב) גונן אילן, עו"ד שחר בן מאיר, פרופ' אייל גרוס, פרופ' נטע זיו, פרופ' מנחם (מני) מאוטנר, עו"ד שמעון נטף, פרופ' פרנסס רדאי וד"ר מנאל תותרי-ג'ובראן, ובעריכה משותפת של שני שניצר וד"ר בל יוסף.

ברשימה זו אטען כי הצעתם של פרופ' רות גביזון והרב אלי מדן בתחילת שנות ה-2000 להסדיר את ענייני השבת בצורה חוקתית במסגרת ניסוח אמנת גביזון-מדן, אינה עולה בקנה אחד עם תהליכים חברתיים של הציבוריות הישראלית. על כן, אטען עוד כי יש לשקול לאמץ מודל לפיו המדינה מאפשרת לענייני השבת להסדיר את עצמם.

*

אמנת גביזון-מדן היא חלק ממארג נרחב של ניסיונות פורמליים ולא-פורמליים להסדיר ולעצב את יחסי הדת והמדינה בישראל. אמנה זו הציעה לייצר מסגרת פעולה מוסכמת בין חלקי הציבור היהודי בישראל, במטרה לקדם את הסולידריות היהודית ואת תחושת האחדות ושותפות הגורל בין מרכיביו השונים של העם היהודי במדינת ישראל.[1] יתר על כן, האמנה ביקשה לאסדר חוקתית את יחסי הדת והמדינה על ידי כינון חוק-יסוד: דת ומדינה, ובו בין היתר אסדרת עניינים תרבותיים לרבות סוגיית השבת, לה הוקצה הפרק השלישי בחוק היסוד המוצע.[2]

כדי לענות על שאלת אופייה של השבת במדינת ישראל מציעים פרופ' קמיל פוקס ומר שמואל רוזנר בספרם "יהדות ישראלית"[3] להבחין בין שלוש שאלות: האחת, מה כל אחד מאיתנו חושב על אופייה הרצוי של השבת במדינת ישראל? השנייה, מהו המחיר שראוי לשלם כדי לקיים אופי זה? והשלישית, מהי מידת המעורבות הנדרשת של המדינה בקביעת אופייה של השבת והאם מוטב שהמדינה תניח לעניינים תרבותיים להסדיר את עצמם? שאלתם השלישית היא זו שבליבת רשימה זו ותשובתי לשאלה זו היא כאמור בחיוב.

מעמדה הנורמטיבי של השבת הפך לחוקתי עם כינונו של חוק-יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי, ובו סעיף 10 שקובע: "שבת ומועדי ישראל הם ימי המנוחה הקבועים במדינה… פרטים לעניין זה יקבעו בחוק".[4] לפני כן, בקום המדינה, הוסדר מעמדה של השבת בסעיף 18א לפקודת סדרי השלטון והמשפט, התש"ח-1948. כלשונו של שר המשפטים דאז, פנחס רוזן, דובר ב"פקודת עקרונות"[5] נטולת "שיניים" ולפיכך לא יתאפשר לה לעצב את דמותה של השבת במדינה הצעירה.[6] בהמשך, נחקק חוק שעות העבודה והמנוחה, שמרבית הוראותיו קוגנטיות, אשר קובע את אורכם של יום ושבוע העבודה ובמסגרת זו מסדיר בסעיף 7 את יום השבת כיום המנוחה. סעיף 9 לחוק גם אוסר על העסקת עובד ביום מנוחתו.[7] הן במסגרת החוקית והן החוקתית השבת מקבלת מעמד בכורה של יום מנוחה כחלק מעיצוב דמותה התרבותית של המדינה. אולם, המסגרת החוקתית והחוקית מייצגות פשרה פוליטית, מסתירות חילוקי דעות והלכה למעשה דוחות את הדיון בהם לרגע התעוררותו של סכסוך קונקרטי.[8]  

מדוע אם כן צריך לדון על השבת במדינת ישראל? השבת במציאות הישראלית היא "הזרז המרכזי של מה שמכונה 'מאבקי דתיים-חילוניים' ומהווה מוקד של קרבות משפטיים והמחולל של משברים פוליטיים".[9] כך, למשל, פסק הדין בעניין חורב משלהי שנות ה-90 עסק באחת מהפרשות הנודעות בעניין השבת בישראל, סגירתו לסירוגין של הכביש ברחוב בר-אילן בירושלים בשבתות ובמועדים.[10] באותו עניין טענו העותרים לפגיעה בחופש התנועה שלהם למול טענת המשיבים לפגיעה בחופש הדת של האוכלוסייה הדתית המקומית בשבת. הנשיא (כתוארו אז) אהרן ברק פסק שסגירתו החלקית של רחוב בר-אילן מאזנת כראוי בין חופש התנועה לבין רגשות הדת ואורח החיים הדתי של התושבים.[11]

אם כן, ההישג המרכזי אליו כיוונו מחברי אמנת גביזון-מדן בעניין השבת היא יצירת מסגרת הסכמה חברתית מחוץ לכותלי בית המשפט, שכן זהו אינו המקום הטבעי לדיונים מסוג זה אלא בזירות אחרות של השיח הציבורי והאקדמי.[12] כמו כן, לטענת פרופ' גביזון, מתן מעמד חוקתי לשבת יכול להעניק הישגים מרכזיים לציבור החופשי, ובכלל זה הבהרה כי המחלוקות בין שומרי מצוות וחילונים בענייני שמירת שבת בישראל אינן הלכתיות, אלא תרבותיות.[13] יתר על כן, טענה פרופ' גביזון כי הגבלת חירות הציבור מטעמים תרבותיים הינה פטרנליסטית[14] והפגיעה בחירויות היסוד של הפרט חוקתית ונעשית לתכלית ראויה.[15] טענתי ברשימה זו הפוכה, שכן אף אם הפגיעה חוקתית ולתכלית ראויה הרי שאסדרה חוקתית במסגרת המוצעת באמנה עלולה להיתפס ככפייה תרבותית שחותרת תחת המוסכמות החברתיות הקיימות כיום בציבוריות הישראלית בשים לב לסוגיית השבת.

אחת מן הביקורות הנשמעות על אמנת גביזון-מדן היא כי בדומה לניסיונות אחרים, פיגרה גם היא אחר ההתפתחויות בשטח ולא הצליחה לעצב את המציאות על פי העקרונות שבהם דגלה. לשם הדוגמה, ניתן לקחת את סעיף 2 להצעה, העוסק בסוגיית מסחר ושירותים בשבת. אמנת גביזון-מדן הציעה ש"שירותים ומוסדות מסחריים יהיו סגורים בשבת. איסור זה יחול על אזורים עירוניים כמו גם על קיבוצים, מושבים או אם הדרך".[16] בעניין זה טענה פרופ' גביזון כי "הסכמתי, כחופשייה, להגבלות מסוימות בשבת, אינה נובע מכפייה דתית. הטעם שלי להסכים בהיותי אישה יהודייה חופשיה החיה במדינה שרוצה לשמור את תרבותה הציבורית יהודית-עברית הוא רצוני העצמאי בביטוי בולט ומשמעותי של ייחוד השבת בפרהסיה הישראלית. אני מקבלת לכן שיש פה הגבלות חירות מטעמים תרבותיים".[17] ברם, נדמה כי האמנה שפורסמה בשנת 2003, איננה עונה להגדרה של "תרבותה הציבורית יהודית-עברית" של המדינה בהכרח. על-פי פרופ' אמנון שפירא וד"ר יוחנן בן יעקב, מראשי הקיבוץ הדתי, האלטרנטיבה כיום אינה בין 'שמירת שבת' ל'חילול שבת' אלא בין חילול מועט של השבת, בהסכמה, לבין חילול גדול הרבה יותר.[18] למעשה, תרבותה של הציבוריות הישראלית בשבת הפכה בעבור השנים להיות מאופיינת בחיי מסחר ובילוי וכך, על-פי נתונים של ד"ר שוקי פרידמן ניכר כי הסטטוס קוו בסוגיית השבת הולך ונשחק. בין היתר, דיווח ד"ר פרידמן כי "98% מבתי הקולנוע בישראל, 65% מהמוזיאונים, 83% ממוסדות התרבות העיקריים וכ-20% מהקניונים פועלים בשבת, וההיצע משפיע על הרגלי הקנייה של האזרחים".[19]

כמו כן, מחברי האמנה טענו כי יש צורך באסדרה חוקתית וחוקית להגבלת חירותו של הפרט מטעמים תרבותיים, אולם בעניין זה קיים חוסר עקביות מסוימת בקרב הציבור בישראל שמעורר מספר קשיים וכשלים. כך, למשל, אלו הסבורים כי המדינה אינה צריכה לכפות את סגירתם של מרכולים בשבת משום שזו כפייה תרבותית נדרשים להסביר מדוע זהו דבר לגיטימי ביום השואה שכן, זו מהווה כפייה תרבותית גם כן. דוגמה נוספת שנלקחה ישירות מאמנת גביזון-מדן היא שאלו התומכים בפתיחת תיאטראות וסגירת קניונים בשבת, נדרשים לנמק מדוע עדיפה מהותית תרבותו של מי שרוכש שעת הנאה מקונצרט על-פני שעת רכישה של בגדים בקניון.[20]

בהמשך לאמור לעיל, הנני סבור כי עיקר הפולמוס בישראל סביב דת ומדינה בכלל וסוגיית השבת בפרט, נוגע לשאלה של חקיקה דתית כופה.[21] על עניין זה עמדה שופטת בית המשפט העליון, פרופ' דפנה ברק-ארז, בספרה "חוקים וחיות אחרות", העוסק ב"דת, מדינה ותרבות בראי חוקי החזיר", כשבחנה כיצד חלה שחיקה בלגיטימיות ובעוצמה של אכיפת חוקים המגבילים גידול ומכירה של בשר חזיר בישראל. ברק-ארז מצביעה על כך שהחזיר הפך בקרב רבים בציבור החילוני לסוגיה שמשקפת כפייה דתית שיש להתנגד לה.[22] כך, ישנו ציבור ישראלי שיאכל חזיר כאיתות לכך שהוא חופשי מאימת הכפייה כפי שיש ציבור שיערוך קניות בשבת כאיתות לחירותו. מכאן, ניתן להסיק כי ההתנגדות אינה לסמלי הדת ולתרבות בהכרח אלא לעצם הכפייה.

אדגים בקצרה: יום הכיפורים מוגדר הלכתית כחמור יותר מיום טוב אך חמור פחות מהשבת. בשל ריבוי המצוות והאיסורים נחשב יום הכיפורים ליום בעל קדושה מיוחדת ביהדות. סעיף 18א(א) לפקודת סדרי השלטון והמשפט מגדיר את יום הכיפורים, לצד יום השבת, כיום מנוחה. לצד זה, אין בנמצא הסדר ראשוני, משני או חוקתי האוסרים על הפרט לעשות שימוש ברכבו ביום הכיפורים ומכאן, מדוע בהעדר איסור על שימוש ברכבים אין הציבור הישראלי-יהודי עושה ככלל שימוש ברכבים ביום הכיפורים? לצד אי השימוש ברכבים ביום הכיפורים, מרבית הציבור היהודי צם וכרבע ממנו פוקד את בתי הכנסת.[23]  יתרה מכך, חרף העדר איסור חקיקתי מרבית הציבור בישראל אף אינו עושה שימוש ברכיבה על אופניים ביום הכיפורים כאשר נתון מעניין מצביע על כך שבקרב הציבור החילוני רק מעט מעל מחצית מהמשפחות מאפשרות לילדיהם את הרכיבה.[24]

דוגמה נוספת היא קיום מצוות ברית המילה. חרף העובדה שאין מדובר ב"יום מנוחה", לענייננו מדובר במצווה בסיסית ביהדות שאינה מוסדרת חוקית או חוקתית במדינת ישראל. מכאן עולה השאלה, מדוע רוב מוחלט של הציבור הישראלי היהודי פועל לקיום מצוות ברית מילה בהעדר הוראה חוקית או חוקתית?[25]  זו אפוא דומה לשאלת אי השימוש ברכב ביום הכיפורים חרף העדר כפייה חוקתית או חוקית. בשונה מיום הכיפורים מצוות ברית המילה מצריכה פעולה מצד הציבור, דבר שיכול להעיד על זיקה חזקה עוד יותר לתרבות היהודית גם בהעדר כפיה, וכך נדמה שאין בהכרח צורך באסדרה חוקתית כופה על הציבור לצורך שימור זיקה תרבותיות ליהדות. משכך, דעתי היא שיש להניח לסוגיית השבת להסדיר את עצמה בציבוריות הישראלית בלא כפייה חוקתית שכן, זו אינה עולה בהכרח בקנה אחד עם תהליכים חברתיים שהציבור הישראלי עובר בעניין השבת כמו למשל, שמרביתו עורך קניות אך בד בבד מדליק נרות שבת (65%) ועורך קידוש.[26] כמו כן, גם אם נקבל את מודל גביזון-מדןשמציע פגיעה חוקתית בחירויות היסוד של הפרט לתכלית ראויה, אטען כי אינה נדרשת מלכתחילה לצורך עיצוב פני השבת בישראל. התכלית אליה כיוונו מחברי האמנה היא לאפשר ליהודים בישראל לחיות בחברה בה יש תרבות ציבורית יהודית-עברית[27] אלא שזו הושגה עובר לניסוח האמנה ואחריו גם בלא הוראה חוקתית ספציפית.

אמנת גביזון-מדן, בדומה לניסיונות רבים אחרים שניסו לעצב את יחסי הדת והמדינה בציבוריות הישראלית ובכלל זה את סוגיית השבת, עלתה בתוהו.[28] ברשימה זו טענתי כי הניסיון ההיסטורי של הציבוריות הישראלית מלמד שחקיקה והסדרים כופים אינם מסייעים בשימור המסורת והתרבות היהודית ואף לעיתים מרחיקים ממנה. מדינה יהודית בישראל היא תופעה ייחודית, יחידנית וצעירה שהדיון באופייה בחיתוליו.[29] בדומה לחברת ההזנק, ישראל פיתחה רעיון חדשני, עתיד לעם היהודי במדינה לאומית. כך, הרעיון קיים אך המוצר כעת בשלבי פיתוח; צפויים שלבים רבים של ניסוי וטעיה, הצלחות וכישלונות.[30] משפט תלמודי קדום אומר: "פוק חזי מאי עמא דבר"[31] דהיינו, צא וראה מה העם נוהג. על כן, אם נתבונן היטב נבחין כי אין בציבוריות הישראלית קושי לממש את המסורת בשבת ואין קושי להתעלם ממנה. 

גונן אילן הוא סטודנט לתואר שני במשפטים (LL.M), בית הספר הארי רדזינר למשפטים, המרכז הבינתחומי הרצליה.

ציטוט מוצע: גונן אילן "בעקבות אמנת גביזון-מדן: האם יש להניח לענייני השבת להסדיר את עצמם בציבוריות הישראלית?" ICON-S-IL Blog (8.11.2020).


[1] יואב ארציאלי אמנת גביזון-מדן: עיקרים ועקרונות 10 (2003) (להלן: אמנת גביזון-מדן).

[2] שם, בעמ' 40–43.

[3] קמיל פוקס ושמואל רוזנר יהדות ישראלית דיוקן של מהפכה תרבותית (2018).

[4] ס' 10 לחוק-יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי.

[5] מועצת המדינה הזמנית א, ישיבה ג, 26.

[6] לדיון מורחב ראו דוד ארונובסקי וגדעון ספיר "האם ההלכה מאפשרת להתפשר בחקיקה בענייני דת ומדינה? הפולמוס סביב הצעת חוק השבת (1961) כמקרה בוחן" מחקרי משפט לב 404 (2019).

[7] ראו ס' 7 ו-9 לחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951.

[8] יהודית קרפ "חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ביוגרפיה של מאבקי כוח" משפט וממשל א 337 (1993).

[9] פוקס ורוזנר, לעיל ה"ש 3, בעמ' 108.

[10] בג"ץ 5016/96 חורב נ' שר התחבורה, פ"ד נא(4) 1 (1996).

[11] שם, פס' 106 לפסק דינו של הנשיא אהרן ברק.

[12] לעניין ההישג המרכזי לדידם של מחברי האמנה ראו אמנת גביזון-מדן, לעיל ה"ש 1, בעמ' 58; ראו גם ע"א 8573/08 אורנן נ' משרד הפנים, פ"ד סו(3) 44 (2013). בפס' 21 לפסק דינו שם, קבע השופט ע' פוגלמן כי בית המשפט איננו המקום להכרעה בסוגיות של דת ולאום. עמדה זו אינה עולה בקנה אחד עם פסק הדין בעניין חורב, לעיל ה"ש 10.

[13] אמנת גביזון-מדן, לעיל ה"ש 1, בעמ' 43.

[14] שם, בעמ' 42.

[15] שם, בעמ' 43.

[16] שם, בעמ' 40 (ס' 2 להצעה).

[17] שם, בעמ' 42.

[18], יוחנן בן יעקב ואמנון שפירא"סוגיית השבת בישראל: לא לאלץ, להסדיר"מקור ראשון 26.1.2018.

[19] להרחבה על הנתונים ראו פוקס ורוזנר, לעיל ה"ש 3, בעמ' 118.

[20] לדיון מורחב בטענה זו ראו שם, בעמ' 112–113.

[21] ראו לעניין זה אליעזר דון-יחיא וישעיהו ליברמן "הפרדה בין דת ומדינה: סיסמא ותוכן" מולד ה 79 (התשל"ד); ראו גם רות גביזון "דת ומדינה: הפרדה והפרטה" משפט וממשל ב 55 (1994). ראוי לציין בעניין זה את טענתו של שופט בית המשפט העליון בדימוס, יצחק אנגלרד, שלפיה אין התנגדות ציבורית רחבה לתמיכת הממשלה במוסדות הדת אלא התנגדות לעצם הכפייה (יצחק אנגלרד "היחס בין ההלכה והמדינה" מולד כב 710 (1964)).

[22] דפנה ברק-ארז חוקים וחיות אחרות – דת, מדינה ותרבות בראי חוקי החזיר (2015).

[23] "כמה ישראלים מתכוננים לצום ביום הכיפורים תש"פ?" סרוגים – יהדות 7.10.2019.

[24] פוקס ורוזנר, לעיל ה"ש 3, בעמ' 64.

[25] לסקר בעניין ראו "98 אחוז מההורים ערכו לבנם ברית מילה" ישראל היום – יהדות 26.12.2017.

[26] נתונים אלה מבוססים על סקר המכון למדיניות העם היהודי. להרחבה ראו פוקס ורוזנר, לעיל ה"ש 3, בעמ' 271.

[27] ראו אמנת גביזון-מדן, לעיל ה"ש 1, בעמ' 43.

[28] אציין כי למרות זאת, אמנה זו מדוברת בשיח הציבורי-פוליטי הישראלי וכך, למשל, בבחירות אפריל 2019 מפלגת "הימין החדש" כתבה במצע הבחירות שלה שהיא מאמינה באימוץ האמנה כבסיס לעיצוב יחסי הדת והמדינה. ראו במצע מפלגת הימין החדש.

[29] ידידיה צ' שטרן "בין מסורת לחילון: המחלוקת על מקומה של הדת במדינה" בתוך כשהיהדות פוגשת מדינה 44, 47 (ידידיה צ' שטרן, בנימין בראון, קלמן נוימן, גדעון כ"ץ וניר קידר עורכים, 2015).

[30] פוקס ורוזנר, לעיל, ה"ש 3, בעמ' 10.

[31] ביטוי תלמודי שמשמעו שבשאלות שאין לגביהן פסק הלכה ברור אפשר ללמוד כיצד לנהוג מתוך מנהג העם, וזאת תוך הנחה שלמנהג העם מסורת מבוססת שלא נודעה לנו, או שסיבה מטא-פיזית כלשהי, תגרום לציבור הרחב לעשות את המעשה הנכון.

תגובה אחת בנושא “בעקבות אמנת גביזון-מדן: האם יש להניח לענייני השבת להסדיר את עצמם בציבוריות הישראלית? | אחרי לכתה של ענקית משפט: סימפוזיון לזכרה של רות גביזון / גונן אילן

הוסיפו את שלכם

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

בלוג בוורדפרס.קום. ערכת עיצוב: Baskerville 2 של Anders Noren.

למעלה ↑

%d בלוגרים אהבו את זה: