אמנת גביזון-מדן וכישלונה של ההסכמה: זכויות להט"ב כמשל | אחרי לכתה של ענקית משפט: סימפוזיון לזכרה של רות גביזון / אייל גרוס

פוסט זה מתפרסם כחלק מסימפוזיון לכבודה ולזכרה של פרופ' רות גביזון, מענקיות המשפט הישראלי, שהלכה לעולמה באוגוסט 2020. הסימפוזיון בהשתתפות (לפי סדר א"ב) גונן אילן, עו"ד שחר בן מאיר, פרופ' אייל גרוס, פרופ' נטע זיו, פרופ' מנחם (מני) מאוטנר, עו"ד שמעון נטף, פרופ' פרנסס רדאי וד"ר מנאל תותרי-ג'ובראן, ובעריכה משותפת של שני שניצר וד"ר בל יוסף.

קשה לי לחשוב על דמות בעולם האקדמיה המשפטית הישראלית שעוררה רגשות כה רבים כמו רותי גביזון. גם אני, יכולתי לשמוע אותה ולהתפעל מהחריפות יוצאת הדופן בה היא מגנה על עמדות שאני מסכים איתן, אך במקביל לשמוע אותה ולהזדעזע מדברים שהיא אומרת. המהפך שעברה, עליו כתב אלון הראל, מהיותה בין הדמויות המובילות באגודה לזכויות האזרח ועד לכך שהיו פעמים שהגנה על מדיניות שפגעה בזכויות אדם היה בלתי נתפס, גם אם בשנים האחרונות הביעה התנגדות לחוק יסוד הלאום, באותה חריפות ונחרצות שהזכירה לי את רותי של פעם. היו פעמים שהעמדות שהביעה עוררו גם בי כעס רב ואף ביטאתי אותו בפניה. את הפוסט הזה ברצוני להקדיש לאחד המקרים האלו – זה של אמנת גביזון-מדן והשלכותיה על זכויות להט"ב.

את הפוסט האחרון שפרסמה בדף הפייסבוק הפעיל שלה, בערב תשעה באב כשבועיים לפני פטירתה, הקדישה רותי גביזון ברוח "הקדשת המשותף" לרב יעקב מדן. בפוסט כתבה גביזון, "יחד כתבנו ב[-]2003 את אמנת גביזון-מדן במטרה להגיע להסכמות בנוגע לנושאי דת ומדינה בין יהודים בישראל. הסכמות לגבי הסדרים שיאפשרו פעולה יחד לקידום ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית המגנה על זכויות האדם (כולל הזכות החשובה מאוד לחופש דת)."

אמנת גביזון-מדן היתה ממפעלי חייה של גביזון. באתר שהוקדש לאמנה היא כתבה "עקרון העל שלי הוא אוניברסלי – הומניזם, והמחויבות הנגזרת ממנו להגנה על זכויות האדם". לצד "עקרון על" זה מנתה גביזון את הליברליזם, הלאומיות והפלורליזם כהנחות היסוד שלה שברקע פרויקט האמנה. באותו טקסט באתר שפירט את העקרונות המרכזיים שלה באמנה, אף ציינה גביזון כי "בשונה מ'המחנה של' הרב מדן, המחנה הדתי-לאומי, שהיה 'פעלתן' בהערות הנוגעות לאמנה, 'המחנה שלי' הגיב על-פי-רוב ב 'שתיקה'. איני יודעת אם לראותה כברכה, הסתייגות או אדישות. עליי 'להמציא' אפוא את הטענות נגדי, על מנת להתמודד אתן.".

לא אחזור כאן אחר הטענות ה"מומצאות" כלפי האמנה אליהן התייחסה גביזון ועל תשובותיה לטענות אלו – הדברים זמינים באתר. אך למעשה, גביזון לא הייתה צריכה להמציא טענות נגד האמנה. טענות וביקורות נגד האמנה כן הושמעו מ"המחנה שלה" בזמן אמיתי. ברשימה קצרה זו ברצוני להתייחס לטענה אחת וליישומה הקונקרטי, ומכאן ללמוד באופן רחב יותר על מפעל חייה של גביזון ועל הכשלון הבלתי נמנע של פרויקט הפשרה וההסכמה שהאמנה שלה הייתה חלק ממנו, וגם על מגבלות תפיסת זכויות האדם שגביזון ייצגה. בהקשר זה חשוב להזכיר כי אמנת גביזון-מדן הייתה אולי ייחודית בהיותה מפעל של שני אינדיבידואלים, אך למעשה הייתה חלק מ"אופנה" של ניסיונות הסכמה לאומיים במחצית הראשונה של העשור הראשון של שנות האלפיים – אופנה שאפשר ליחסה לאווירת "צו פיוס" ששרתה אחרי רצח רבין: המכון הישראלי לדמוקרטיה פרסם אז את פרויקט "חוקה בהסכמה" שלו בג'ינגלים ושלטי חוצות (הפרויקט התחיל בשנת 2000 והצעת החוקה פורסמה בשנת 2005), וה"פורום לאחריות לאומית" פרסם בשנת 2001 את אמנת כנרת. אמנת גביזון-מדן – שלמעשה פורסמה כספר בשנת 2002 – השתלבה בטרנד הזה.

אותי הובילה תופעה זו לשאול לראשונה ב-2002 את השאלה "חוקה בהסכמה של מי?" (ואחר כך ביתר פירוט שוב ב-2005 ובמאמר אקדמי בשנת 2007). אמנת כנרת שנעלמה לתהום הנשייה כלעומת שבאה, הציעה חזון חדש לישראל, על-ידי פורום שלא כלל בתוכו ערבים. גם אמנת כנרת וגם המכון הישראלי לדמוקרטיה לא כללו נציגים של הקהילה הלהטב"ית במועצות שלהם. אמנת גביזון-מדן, חוברה על ידי שני אנשים, ואמנם כדברי גביזון לא הוצעה כתוצאה של הסכמה בין מחנות, אלא של הסכמה בין מחבריה, אך לדבריה דובר בעמדות שהיא סברה שמשקפות ציבור רחב.

אולם הבעיה בפרויקטים אלו לא הייתה רק העדר ייצוג. הבעיה – הקשורה לטעמי – הייתה המוכנות לפגוע בזכויות, בפרט של אלו שאינם מיוצגים, בשם ההסכמה. אמנת גביזון-מדן הציעה כ"פשרה" בתחום דיני האישות כי בישראל יונהגו נישואים אזרחיים, שיהיו מוגבלים לנישואים של גבר ואישה בלבד, וגם נישואים מחו"ל יוכרו רק אם עומדים בתנאים אלו. במקביל, וזה יהיה ה"ויתור" החילוני על הישג זה, תבוטל ההכרה המשפטית הגורפת במוסד הידועים בציבור. ברור היה לקוראים שהציבור שהיה צפוי להיפגע במיוחד מהצעה זו היה הציבור הלהט"בי: מצד אחד, היחידים שלא יוכלו להינשא או שנישואים שלהם מחו"ל לא יוכרו, יהיו בני זוג מאותו מין; מצד שני היו אלו צפויים לפי הצעה זו לאבד את הזכויות שזכו להן עד היום מכוח ההכרה בבני זוג מאותו מין כזכאים לזכויות של ידועים בציבור. בני זוג מאותו מין זכו להכרה בישראל למרות העדר נישואין לבני זוג מאותו בין או רישום ברית זוגיות אזרחית, לאור העובדה שבישראל קיים מוסד מבוסס של ידועים בציבור שהקנה זכויות לזוגות לא נשואים. כך למשל על סמך החקיקה שהקנתה זכויות לידועים בציבור פסק בית המשפט המחוזי בנצרת לטובת זכויות הירושה של בני זוג מאותו מין. גם פסק דין דנילוביץ המפורסם, אף-על-פי שנפסק על-פי עקרון השוויון בדיני העבודה, לא היה בא לעולם ללא מוסד הידועים בציבור. זאת, משום שהתביעה התבססה על כך שאל על העניקה את הזכויות של כרטיסי טיסה גם לבני זוג ידועים בציבור (לא רק נשואים) של עובדיה. האמנה הציעה שיחסים של בני זוג מאותו מין יוסדרו ב"חוזים והסדרים מיוחדים" אך המשמעות של כך הייתה מחיקת זכויותיהם, שכן חוזים שנעשים בין צדדים לא יוצרים חובת הכרה על-ידי צד ג' (המדינה או גופים פרטיים), וזאת מעבר לנטל שהצורך להתקשר ביניהם מטיל על בני זוג מאותו מין להסדיר את יחסיהם בחוזים – נטל שנחסך מאחרים.

גביזון הכירה בדברי ההסבר שלה לאמנה בפגיעה בבני זוג מאותו מין, אך רק בכל הנוגע למניעת זכותם להינשא, ולא בפגיעה שתיגרם להם מסיום ההכרה במוסד הידועים בציבור. בקשר למניעה זו כתבה כי "לא השתכנעתי כי לזוגות כאלה יש 'זכות' לדרוש הכרה משפטית בזוגיות שלהם כבנישואין לכל דבר. מדובר בוויכוח תרבותי חשוב, אך לא בעניין משפטי הנגזר מזכויות יסוד." כך שהעמדה שננקטה באמנה הייתה כזו שגם לא הכירה בזכות שווה של בני זוג מאותו מין להינשא, אך גם לא בזכויות כידועים בציבור. במובן זה שיקפה עמדתה של גביזון בנושא את עמדתה המצמצמת לגבי מה צריך להיחשב זכויות אדם, אך גם את מגבלות עמדה זו. בראיון ל"הארץ" בשנת 2009 בו ביקשה להגן על עמדתה באמנה אמרה: "אני לא חושבת שזו זכות טבעית. מותר לחברה לדעתי להחליט שהיא לא רוצה להכיר בנישואים האלה. בכלל אני נגד אינפלציה של זכויות טבעיות. אם זכות טבעית אמורה להיות משהו שתמיד היה נכון ומוכר, אז היא בוודאי לא זכות טבעית". לדעתי הרעיון שלפיו זכות צריכה להיות מוכרת רק אם היא "טבעית" והיא משהו ש"תמיד היה נכון ומוכר" רחוק מלשכנע – בשמו אפשר לפסול לא רק את זכותם של בני זוג מאותו מין להתחתן, אלא גם למשל את זכותן של נשים להצביע, או ללמוד באוניברסיטה.

כפי שאמנת גביזון-מדן העידה אם כן, הניסיון להגיע להסכמה לאומית שכוללת הסכמה חילונית-דתית על עתיד המדינה, צפוי היה להתנפץ כשהדיון יגיע לכמה נושאים, ואחד מהם הוא שוויון לציבור הלהטב"י. הבחירה של אמנת גביזון-מדן הייתה להקריב את הזכויות של ציבור זה לשוויון, בשם ההסכמה. זו להערכתי הסיבה, שהפורומים הרחבים יותר, שהתיימרו לייצג את כלל הציבור, לא כללו ייצוג כזה. המכון הישראלי לדמוקרטיה טען שהמועצה הציבורית שלו שעבדה על ה"חוקה בהסכמה" כללה "חברים נציגים המשקפים, במידה רבה, את הרכב החברה הישראלית על גווניה והמתחים בתוכה". עם זאת בתגובה לפנייה בנושא העדר ייצוג להטב"י במועצה, נמסר מהמכון כי "המועצה הציבורית איננה גוף שחברים בו כל מייצגי מרכיבי החברה הישראלית – ככאלה". היעדר הייצוג הלהט"בי הגלוי והמובנה בפורומים שעסקו בהסכמה לאומית לא היה מקרי.

גביזון, בשאיפתה להגיע לפשרה, שמה אם כן את ההסכמה בראש. נקודת המוצא של פרויקט כמו אמנת גביזון-מדן והפרויקטים האחרים לא הייתה שפוליטיקה היא מאבק יום-יומי שבו יש חוסר הסכמה על נושאים רבים ושההסכמה – גם אם היא כמובן דבר טוב כאשר היא מושגת – אינה הדבר החשוב ביותר.[1] אחרת קשה להבין מדוע הסכימה גביזון, כמו משתתפים בפרויקטים דומים לשלה, להעדיף את ההסכמה על-פני ההגנה על זכויות אדם, ובראש ובראשונה על ערך השוויון. אם ההסכמה היא המרכז, והכל תלוי בה, הרי שהיקף ההגנה על זכויות מוגבל למה שיש עליו קונצנזוס ובפרט למה שבעלי הכוח הפוליטי יסכימו עליו.[2] אם נחזור לדוגמה של זכויות להט"ב, הרי שלא היה זה מקרי שהצעת החוקה של המכון הישראלי לדמוקרטיה לא כללה מפורשות את עילת הנטייה המינית בין העילות שלאורן נאסרה אפליה – אף-על-פי שבעת כתיבת ההצעה הייתה עילה זו כבר מקובלת כשגרה בחוקי איסור אפליה (מאז תיקונו בשנת 1992 של חוק שוויון הזדמנויות בעבודה, התשמ"ח-1988), ועל-אף העובדה שמבקרים שונים – כולל כותב שורות אלו – הצביעו על חסך זה כאשר פורסמה טיוטת ההצעה.

ה"פשרה" על חשבון זכויות להט"ב שהסכימה לה גביזון במסגרת האמנה נשלפה בשנת 2005 כאחד הטיעונים נגד מינויה לבית המשפט העליון. רבים זוכרים את התנגדותו של אהרן ברק למינויה, אך גם פעילים מהקהילה הלהטב"ית הביעו התנגדות למינוי, ואף פנו לציפי לבני, שרת המשפטים דאז, כאשר נשקל מינויה של גביזון. במכתב הפנייה שתוכנו הובא בחלקו בכתבה בעיתון "הארץ" כתבו: "לקהילה הגאה, דעותיה המוצהרות של גביזון מהוות סכנה קיומית ומוחשית לתחומים שבהם הושג בעמל רב שוויון חלקי לבני ובנות הקהילה". זאת ועוד, "גביזון יזמה את האמנה שמציעה שהחילונים יוותרו על מוסד הידועים בציבור, ועל כמעט כל הזכויות שהשיגה הקהילה הגאה במשך השנים", נאמר בו, "ובמקביל תוצא הקהילה מהנישואים האזרחיים; כך יאבד מוסד הידועים בציבור, שאיפשר לנו הגנה ופתרון מסוים, ומנגד תיחסם דרכנו להינשא בנישואים אזרחיים". לצד אמנת גביזון-מדן צוטטו בכתבה עמדות אחרות של גביזון שנתפסו כבעייתיות לקהילה הלהטב"ית. לאכזבות מכך שגביזון התרחקה מהעמדות המקובלות על רוב ארגוני זכויות האדם בארץ, הצטרפה אכזבה נוספת ממנה: יובל יועז ציטט ב"הארץ" בכתבה על המכתב את ח"כ לשעבר פרופסור עוזי אבן כאומר "אני כועס על גביזון מאותה סיבה שהייתי כועס על יהודי אם הוא היה מתחיל לכתוב מאמרים אנטישמיים. גביזון פועלת במודע נגד האינטרסים שלנו" והעיתונאי איציק יושע הוסיף ואמר "לגבי גביזון גוברת התחושה של 'מחרבייך ומהרסייך ממך ייצאו'".  

גביזון עצמה ניסתה להגן על ההצעה ואמרה בראיון להארץ בשנת 2009: "יש בישראל הכרה מאד גדולה בזכויות הכלכליות והחברתיות של קשרים בין בני אותו מין. לא הצענו לפגוע בזכויות האלו. אנחנו הצענו הסדר בהסכמה, שמבטל את המונופול הדתי על נישואים וגירושים, שזה הישג עצום. זה נכון שההסדר הזה מתייחס רק לגברים ולנשים. אבל בעניין הזה שיקפנו את המצב שקיים בארץ ובעולם. לא לקחנו לבני הזוג מאותו מין שום דבר שהיה להם. היו שכעסו עלי ועדין כועסים עלי מאוד בגלל ההצעה הזו. ניסיתי להסביר אבל אני מבינה שמי שחושב שיש לו זכות טבעית לא יקבל את ההסברים שלי". אך דברים אלו נדחו – ובצדק – על-ידי פעילים להט"בים, שהצביעו על כך שביטול מוסד הידועים בצבור ישמוט את הקרקע המשפטית מתחת להכרה שהושגה לזכויות הכלכליות והחברתיות של בני זוג מאותו מין. באותו ראיון אמר לה שחר אילן :"הכעס נבע במידה רבה מהעובדה שזו את. זה היה לגמרי אישי". ועל כך ענתה גביזון: "בסדר, גם את זה אני מוכנה לקבל".

אבל עוד לפני ראיון זה, הביאה המחלוקת את גביזון ומדן לפרסם בשנת 2006 הבהרה לפיה בכל הנוגע לזוגות של איש ואיש או אישה ואישה, "כוונת ההסדר איננה לפגוע בזכויותיהם הממוניות או האחרות של האנשים החיים במסגרות כאלה ובהסדרים שהושגו על מנת לאפשר להם לחיות את חייהם בצורה הנותנת מענה טוב לצרכיהם המיוחדים". "הזכויות הקיימות היום לא תיפגענה", נכתב בהבהרה, "וכל ההסדרים הקשורים להן יישארו על כנם, בין אם הם מבוססים על הסדרים מיוחדים, ובין אם נגזרו ממוסד הידועים בציבור". בהבהרה הוסבר עם זאת כי קיימת מחלוקת בין השניים לגבי עתיד מסגרת הידועים בציבור: הרב מדן סבר כי המשך קיומה עלול להיות בסיס לעקיפת כל ההצעות באמנה ולסכל את ההגיון שביסוד האמנה, בעוד שגביזון סברה כי לא נכון לקיים מסגרת כזו עבור מי שיוכל להנשא על-פי ההסדר שבאמנה, אך בוחר לא לעשות כן; אולם יש לאפשרה "לטיפול בהיבטים של זוגיותם של אלה שאינם יכולים להנשא גם על פי הצעתנו" וזה "לדעתה, ההסדר המגולם בסעיף 12 המקורי".

את דברים אלו כתבה גביזון אף-על-פי שסעיף 12 באמנה קבע מפורשות: "תבוטל ההכרה המשפטית הגורפת ב'ידועים בציבור' ובזכויותיהם. זכויותיהם של מי שחיים יחדיו שלא במסגרת נישואין תוסדרנה בחוזים ובהסדרים מיוחדים לפי הצורך". יתרה מכך, יש לזכור כי בני זוג מאותו מין קיבלו הכרה בזכויות בישראל דווקא מאחר שמוסד הידועים בציבור לא היה ייחודי להם והמאבק על תוכנו לא היה מאבק נפרד שלהם, אלא בגלל היותו מוסד שגם בני זוג ממין שונה, שלא רוצים או לא יכולים להינשא בנישואים דתיים נדרשים לו, ועל כן זהו מוסד בעל מעמד יציב וחזק. על כן, גם הפתרון שהציעה גביזון ב"הבהרה" שמשמעותו למעשה ייחוד מוסד הידועים בציבור לבני זוג מאותו מין, עלול להיות, אם ייושם, פוגעני לקהילת הלהט"ב.

נראה אם כן שאחרי הביקורות הרבות ניסתה גביזון "לרבע את המעגל" ב"פרשנות מצמצמת" להוראה שהוכנסה לאמנה על ביטול ההכרה במוסד הידועים בציבור, וזאת למרות לשון הטקסט ועמדת הרב מדן, שדבריו סתרו לא רק את עמדת גביזון אלא את עצם תוכנה של ה"הבהרה" המשותפת. בראיון ב-2016 אף אמרה גביזון, בלי לפרט, כאשר נשאלה מה השתנה בשמונה-עשרה השנים מאז העבודה על האמנה, כי "צריך לעשות כמה התאמות – מעמד הלהט"בים למשל השתנה מאוד בשנים האחרונות". בראיון נוסף בשנת 2020 ציינה גביזון באופן כללי את נושא הלהטב"ים כאחד משני נושאים, לצד השבת, לגביהם "חושבים שהאמנה התיישנה" – והוסיפה ש"גם אם חלו שינויים שמחייבים בנדון מחשבה מחודשת, רוח הדברים עדיין נכונה".

גביזון ניסתה אם כן לסגת בה אט-אט מנוסח האמנה בנושא הזה, שבגינו חטפה כל כך הרבה ביקורת, אך זאת על חשבון ההסכמה עם מדן ועל חשבון עצם יכולת ההסכמה. על כן הסיפור הפתלתל של מעמדם של להטב"ים באמנת גביזון-מדן, הוא סיפור כישלונה של האמנה וכשלונו של הניסיון – שאפיין את העשורים האחרונים בחייה של גביזון – לגלות מחויבות הן להסכמה ופשרה לרבות עם המתנגדים לשוויון, והן לשוויון וזכויות אדם.

לאורך השנים, היה נושא זה אחד הנושאים עליו שוחחתי עם גביזון, ואת הביקורת שלי על המהלך שלה באמנה שמעה בחייה. השמעת דברים קשים באזניה, לא מנעה מגביזון לרצות ולהמשיך את השיחה והדיון. אולי אף ההפך. כשברכתי אותה על קבלת פרס ישראל בשנת 2011 כתבתי לה:

"רותי שלום, ברכות חמות על פרס ראוי ביותר! לשנים רבות של עשייה, של הסכמות, מחלוקות ומה שביניהן". בתגובה כתבה לי רותי: "תודה רבה אייל. ברכות של אלה איתם יש לפעמים מחלוקת שוקלות יותר מאלה שתמיד מסכימים".


פרופסור אייל גרוס הוא פרופסור למשפטים באוניברסיטת תל-אביב. תחומי המחקר וההוראה שלו כוללים משפט חוקתי, משפט בינלאומי, זכויות אדם, דיני כיבוש, זכויות חברתיות ומשפט ומיניות.

ציטוט מוצע: אייל גרוס "אמנת גביזון-מדן וכישלונה של ההסכמה: זכויות להט"ב כמשל" ICON-S-IL Blog (1.11.2020).


[1] ראו לעניין זה Bonnie Honig, Political Theory and the Displacement of Politics (1993).

[2] ראו לדיון מפורט, אייל גרוס "הפרדוקס של חוקה בהסכמה: בחינה דרך סוגיות השוויון, הנטיייה המינית והזכויות החברתיות" הפרקליט מט 333 (2007).

תגובה אחת בנושא “אמנת גביזון-מדן וכישלונה של ההסכמה: זכויות להט"ב כמשל | אחרי לכתה של ענקית משפט: סימפוזיון לזכרה של רות גביזון / אייל גרוס

הוסיפו את שלכם

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

בלוג בוורדפרס.קום. ערכת עיצוב: Baskerville 2 של Anders Noren.

למעלה ↑

%d בלוגרים אהבו את זה: