מחשבות ותובנות על תרומת פרופ' גביזון לשיח יחסי יהודים-ערבים במרחב הישראלי | אחרי לכתה של ענקית משפט: סימפוזיון לזכרה של רות גביזון / מנאל תותרי-ג'ובראן

פוסט זה מתפרסם כחלק מסימפוזיון לכבודה ולזכרה של פרופ' רות גביזון, מענקיות המשפט הישראלי, שהלכה לעולמה באוגוסט 2020. הסימפוזיון בהשתתפות (לפי סדר א"ב) גונן אילן, עו"ד שחר בן מאיר, פרופ' אייל גרוס, פרופ' נטע זיו, פרופ' מנחם (מני) מאוטנר, עו"ד שמעון נטף, פרופ' פרנסס רדאי וד"ר מנאל תותרי-ג'ובראן, ובעריכה משותפת של שני שניצר וד"ר בל יוסף.

בשנים האחרונות אנו עדים לתהליך הגירה הולך וגובר של התושבים הערבים ממעמד הביניים מהיישובים הערבים לערים וליישובים הקהילתיים היהודיים. במסגרת תהליך זה משפחות נתקלות בדחייה מקבלה ליישוב על-ידי ועדת הקבלה בטענה שיש לשמר את המרקם הייחודי-היהודי של היישוב – המוקם על קרקעות ציבוריות.[1] אחרים נתקלים בסירוב של חברות נדל"ן למכירת דירה בבניין מגורים בתוך העיר שנבנה על קרקע ציבורית או פרטית.[2] בעקבות סירובים כאלו הוגשו עתירות ותביעות לערכאות השונות אשר תוקפות את האפליה (הסמויה והגלויה) במכירת דירות מגורים לערבים. בהקשר של היישובים הקהילתיים בית המשפט התבקש לתת סעד אופרטיבי של הקצאת מגרש לבנייה עבור הנדחים. במקרה של מכירה בתוך העיר בית המשפט התבקש להורות על מכירה כפויה של דירת המגורים לעותרים הערבים או לחלופין לתת סעד של פיצויים בשל הפרת הוראות חוק איסור הפליה, האוסרות על אפליה בין היתר על רקע לאום.[3]

במסגרת הדיונים המשפטיים בית המשפט נדרש לאזן: מחד גיסא ניצבת הזכות לשוויון של כל אזרחית להתגורר היכן שהיא חפצה, ומאידך גיסא הדרישה של קהילות – בהקשר הזה יהודיות, לרוב ממעמד סוציו-אקונומי בינוני-גבוה – לחיות במרחבי מגורים נפרדים תוך הדרתם של פרטים המשתייכים לקבוצת המיעוט. דיונים אלה, איתם מתמודדות מדינות רב-תרבותיות נוספות, עוסקים בשאלות מאתגרות ומורכבות, שביניהן: מהי קהילה ומהי קהילת מגורים? האם קהילות מגורים זקוקות וזכאיות להגנה משפטית במרחב תוך הדרה של פרטים שאינם שייכים לאותה קהילה? ואם כן איזה סוג של קהילות? אימתי הזכות לקהילתיות או להגדרה עצמית גוברת על הזכות לשוויון? והאם יש להחיל את עקרון השוויון על פרטים בספרה הפרטית?

כידוע, הדיון המשפטי הראשון שהתעורר בסוגית ההדרה והאפליה במגורים על בסיס לאומי היה בפרשת קעדאן.[4] פרשה זו הניבה כתיבה ענפה ומגוונת של חוקרי משפט שעסקה בדילמות של הפרדה ושילוב בין יהודים לערבים במרחבי מגורים,[5] וביניהם גם הערת פסיקה מטעם פרופ' גביזון.[6] רשימה זו תתמקד, תנתח ותבקר את גישתה של גביזון ביחס לשאלות אלה שעולה מכתיבתה בנדון;[7] כן אציע גם דרך חשיבה שונה משלה.

גביזון מדגישה את חשיבות פרשת קעדאן בהיותה מעוררת לראשונה את סוגיית נגישותם של האזרחים הערבים לקרקעות ציבוריות ופותחת דיון לעניין היקף מחויבות המדינה להתייחס לכלל אזרחיה בשוויון. באותו מאמר, כמו גם בכתבים נוספים שלה שעוסקים בסוגיה זו, היא מתמקדת בשלושה נושאים עיקריים. האחד הוא היחס בין יהדותה וציוניותה של המדינה לבין הגדרתה כדמוקרטית וכפועל יוצא מכך היקף מחויבותה לשוויון כלפי אזרחיה, בעיקר הפלסטינים, בתחום המגורים.[8] הנושא השני נוגע לאבחנה בין אפליה המתרחשת בספרה הפרטית על-ידי פרטים לזו המתרחשת בספרה הציבורית על ידי המדינה ועל קרקעותיה. הנושא השלישי הוא שאלת שפיטות סוגיית ההפרדה וההדרה בדיור והפורום הראוי לדון ולהכריע בה.[9] ברשימה זו אתמקד בנושא הראשון.

כליברלית מושבעת גביזון עומדת על חשיבות ומרכזיות עקרון השוויון ומברכת את בית המשפט על קביעתו בפרשת קעדאן. עם זאת, היא מציינת כי ניתן היה להסתפק במתן סעד ממוקד עבור משפחת קעדאן ולא ליצור דוקטרינה משפטית מקיפה בנדון, בין היתר משום שפרשה זו עוסקת בשאלות כבדות משקל שראוי לקיים בהן דיון ציבורי מקיף, ולא משפטי. בכתיבתה היא מבקשת לערער על הגישה של שוויון עיוור צבעים ולקדם דוקטרינת "נפרד אך שווה" במגורים.[10] על-פי גביזון, במרחב המגורים, להבדיל ממרחבים אחרים כגון חינוך ותעסוקה, אנשים מחפשים להתגורר בסביבה תומכת אליה הם מרגישים שייכות ואינם חשים בה זרות או איום.[11] בכך, היא מבססת את הדרישה של פרטים הנמנים עם קבוצת המיעוט והרוב להסתגרות והיבדלות על ההנחה שלפיה לפרטים יש את הזכות ואף הצורך להשתייך למקום מגוריהם בו הם יכולים לממש את האינטרסים הקהילתיים שלהם ואורח חייהם בצורה המיטבית ביותר. לכן היא טוענת כי שוויון עיוור צבעים אינו רצוי במדינה רב-תרבותית בכלל ובמדינת לאום כמו ישראל בפרט, שכן הוא מתעלם מההקשר החברתי, תרבותי של פרטים ומצרכיהם.[12]

בנוסף, גביזון מדגישה את המציאות החברתית והפוליטית הישראלית שבתוכה מתעורר הדיון בדבר סוגיית ההפרדה והשילוב של סכסוך ומאבק מתמשך בין שני הלאומים במדינה.[13] היא טוענת כי לעומת החשש שעולה מן הדרישה של קבוצת הרוב להסתגר, בישראל הדרישה לבדלנוּת נובעת מרצון לעצב זהות לאומית או תרבותית ולשמר אורח חיים ייחודי – הכולל שפה, דת ונרטיב היסטורי שונים.[14] בהתאם לכך, ניתן להשיג שוויון על-ידי הקמת מרחבי מגורים נפרדים עבור קהילות מגורים בהם כל אחת תוכל לשמור על אופייה התרבותי הייחודי. על-פי עמדתה, אין זה מן הראוי לכפות על קבוצה כלשהי, רוב כמיעוט, שילוב של פרטים וקבוצות כנגד רצונה, ובוודאי שבית המשפט אינו יכול ואינו ראוי לעשות כן. זאת אף-על-פי שהיא כן מצדדת בקידום כללים משפטיים על-ידי בית המשפט שיאפשרו לשמור על אופיו ההומוגני של היישוב.[15] לעמדה זו של גביזון ארבע חולשות עיקריות, שעליהן אפרט להלן.

קהילות מגורים לאומיות (לא רק)

חולשה אחת היא שעל-פי גביזון קהילות מגורים הן בהכרח קהילות לאומיות בלבד. היא משרטטת מציאות חד ממדית שבה רק קהילות אלה יכולות להתחלק בנרטיב, שפה, ואורחות חיים משותפים.[16] מציאות זו היא אחת מבין כמה אפשרויות שכן אורחות חיים ונרטיבים משותפים הם דינמיים ויכולים להתקיים ולהיבנות מדו שיח ואינטראקציה בין פרטים וקהילות שאינן רק לאומיות. הערים והשכונות המעורבות בישראל ובעולם הן דוגמה חשובה לקהילות מגורים שמתקיימות בהצלחה על בסיס מאפיינים נוספים, על-אף האתגרים והקשיים הרבים שהן מעוררות. מעבר לכך, לטעמי, במדינה רב-תרבותית קונפליקטואלית המציאות שגביזון מתארת אינה ראויה לקידום שכן היא מגבילה מאוד את הקיום המשותף של קהילות שונות ופוגעת בעיצוב זהות אזרחית משותפת לכלל האזרחים. עמדה המעדיפה להדגיש את ההבדלים והשונות, מקדמת הפרדה על בסיס שונות תוך הזנחת האלמנטים המשותפים תביא להתפוררות הקהילה האזרחית, שהיא גם כך מאד שסועה ולא מאוחדת.

מפגשי קהילות: בין התרסה להידברות

חולשה שנייה בעמדתה נוגעת לעובדה שמבחינתה כל מפגש בין קהילות לאומיות ואחרות (גם בין דתיים לחילוניים) הוא בהכרח מפגש מתריס ומאיים, שבו קיימת סכנה לאי-מימוש הצרכים של אחת או שתי הקהילות; או שבמקרים שבהם חל איסור על חיתון בין-קהילתי, מפגש בין קהילות יכול (לא עלינו) להביא להצתת "אהובה אסורה".[17] מעבר לעובדה שאני סולדת מהמונח "אהבה אסורה", משום שלא ברור לי מהי אהבה אסורה ומהי אהבה מותרת, לעמדתי קיים פן נוסף של מפגש בין קהילות שנסתר מעיניה של גביזון והוא הפן המעשיר, התומך והמצמיח. מחקרים רבים מראים כי בצד הפגיעה מפגש בין קהילות בספירות כגון חינוך ומגורים יכול להביא להעשרת וחיזוק פרטים בתוך הקהילות השונות.[18] גביזון מציגה עמדה קיצונית של שחיקה ופגיעה בפרטים בתוך הקהילות ואינה שוקלת כלל השלכות נוספות של מפגש בין-קהילתי, כאשר קהילות בהחלט יכולות להתקיים זו לצד זו בכבוד ובקיום משותף ללא הכרח פגיעה אחת בשנייה או של שחיקת פרטים בתוכן. בכך אף-על-פי שהיא מתעקשת על הידברות בין הקהילות השונות (ערבים ויהודים, חילונים ודתיים) בפועל היא מצדדת בהיפרדות שאינה מאפשרת הידברות עמוקה ואמיתית בין קהילות, היפרדות שמנציחה דעות קדומות ואפליה בין קהילתית.[19]

בין ליברליזם לקהילתנות

חולשה שלישית נוגעת לכך שעמדתה של גביזון פוגעת קשות בזכות הליברלית של פרטים לספר את סיפור חייהם, ובמיוחד של פרטים יהודים דווקא. התיזה שהיא מציגה בנוגע למרחבי המגורים בנויה על הפרדה בין יהודים לערבים שמבססת הדרה לגיטימית לצורך שימור אורחות חיי שתי הקהילות, מצמצמת מאד את מנעד הבחירה של פרטים ובכך פוגעת בזכותם לאוטונומיה. הרי שכל עוד ההפרדה במגורים נשמרת פרטים אינם נחשפים לקהילות אחרות, לפרטים אחרים, לאורחות חיים אחרים, אופציות החיים השונות אינן עומדות בפניהם ובכך הם אינם יכולים לקבל החלטות מושכלות באשר לאופן שבו הם יכולים לממש את הרצון שלהם. כל עוד תושבי היישוב קציר, סוללים ורקפת לא נחשפים למשפחת קעדאן, דווירי וזבידאת הם לא יכולים באמת לשקול את אופציות החיים הראויים בעיניהם של שכנות טובה עם משפחות ערביות, חרדיות, חד-מיניות, חד-הוריות ועוד.

רוב הדיונים לעניין הדרה בתחום המגורים מתמקדים בפגיעה בזכות לשוויון של המודרים ובהגנה על הזכות לקהילתיות של המדירים. כאן אני בכוונה מדגישה את הזכות הליברלית של הפרטים היהודים המדירים דווקא, זכות שגביזון כל כך חרדה לה וטוענת לקיומה בנוסף לפגיעה בזכות לשוויון של התושבים הערבים. במסגרת זו, קיימת פגיעה, על-פי הגישה הליברלית, גם בזכות התושבים היהודים לממש את האוטונומיה האישית שלהם. כך, שעל-אף הצהרתה החוזרת ונשנית בכתבים שונים שלה בנוגע למחויבותה העמוקה לליברליזם עולה שהיא ליברלית מסויגת בכל הנוגע לתחום המגורים. זאת, משום שלהיות ליברלית משמע לקבל מצבים שבהם פרטים בקהילות מסוימות יחליטו לממש אהבה "אסורה", יחליטו לערער על נרטיבים משותפים ויציעו נרטיבים אחרים וייצרו אורחות חיים חדשים.

בעיניי ההתעקשות הלא מתפשרת שלה – מצד אחד על הזכות לשוויון של האזרחים הערבים ותיקון האפליה מרובת השנים, ומצד שני על הזכות לקהילה של הרוב היהודי – מרוקנת מתוכן את המחויבות לזכות לשוויון של המיעוט הערבי. יש לכך שתי סיבות: ראשית, משום שהיא רואה התנגשות בין הזכות לשוויון של הערבים לבין מימוש הקהילתיות היהודית.[20] שנית, בהתנגשות זו היא מכריעה כי הזכות לקהילה והגדרה עצמית של קהילת הרוב גוברת על-פני הזכות לשוויון אותה המעוצבת על-פי גביזון לפי צרכים קהילתיים באמצעות דוקטרינת שוויון מודע צבעים.

יחסי כוחות: רוב-מיעוט

החולשה הרביעית של עמדת גביזון נוגעת להתעלמותה המוחלטת מיחסי הכוחות בין הקהילות הלאומיות בישראל. בכתיבתה היא עומדת על כך שהדרישה להסתגרות המועלית על-ידי קבוצת הרוב אינה מונעת ממניעים פסולים של הדרה וגזענות, אלא מרצון להגן על מאפיינים חברתיים ותרבותיים, ולכן למעשה היא אינה שונה מדרישת קבוצת המיעוט להיבדלות.[21] עמדה זו היא בעייתית בעיניי משום שאין כל סימטריה בין הדרישה של המיעוט להיבדלות מרחבית לבין דרישת הרוב. לעומת המיעוט הנמצא בעמדת נחיתות כלכלית ופוליטית, קבוצת הרוב היא זאת שמחליטה על אופן הקצאת המשאבים, על תכנון היישובים ועל חלוקת תקציבים. הדברים מקבלים משנה תוקף בישראל שבה מדיניות ייהוד המרחב ויישוב הספר על-ידי יהודים קיימת מאז קום המדינה והיא זאת אשר עיצבה את המרחב הישראלי ואת מציאות ההפרדה במגורים. לכן הרוב אינו זקוק להגנה משפטית לצורך שמירה על אורחות חייו התרבותיים והחברתיים משום שאלה אינם נמצאים כלל בסכנה. לפיכך, לא ניתן להקביל את דרישת המיעוט, הסובל מהדרה ואפליה, להגנה על אורחות חייו לדרישה דומה של הרוב, וחשוב מכך לא ניתן שלא לחשוד בדרישת הרוב להדרה ככזו שאינה מונעת ממניעים מפלים וגזעניים.

אתגרים ומחשבות לעתיד

השאלות שבהן עסקה גביזון אינן שאלות פשוטות, והן מצריכות דיון ציבורי, פוליטי ומשפטי מקיף. חשיבה מחודשת על הטיעונים וההצדקות הנורמטיביות שלה חושפת ממדים חשובים בנוגע לקשר שבין ליברליזם, קהילתיות ולאומיות ולטעמי גם לא מעט סתירות. הבעיה העיקרית בעיניי בגישתה של גביזון (ובגישת חוקרים נוספים) היא ההסתכלות הסטטית על המציאות הישראלית שמאז 1948 ועד 2020 עברה שינויים פוליטיים, כלכליים ומשפטיים רבים. כך, למרות שמדובר במדינת לאום יהודית שבה הרוב היהודי שולט במערכת הפוליטית, בסמלי המדינה, בשפתה, בעיצוב מרחבה, בתכני מערכת החינוך, אותו הרוב עדיין נתפס כקבוצה הזקוקה להגנה משפטית אף-על-פי שעבר תמורות רבות מאז קום המדינה ועד היום.

ההיבט הדמוקרטי של מדינת ישראל נשחק, מערכת המשפט מותקפת ללא הרף והסולידריות האזרחית (ככל שהייתה כזו בעבר) מתפוררת. הנפגעים הראשונים של מציאות חדשה זו הן קבוצות המיעוט המוחלשות שכוללות ערבים, נשים, חברות וחברי הקהילה הלהט"בית ועוד. לכן בדיונים העוסקים בשאלות של הפרדה והדרה בכלל ובמגורים בפרט לא ניתן להתעלם ממציאות חדשה זו ולהמשיך לבסס את ההדרה על ההצדקה הנורמטיבית של הגנת הקבוצה החזקה אלא יש לחשוב מחדש על הצידוקים הנורמטיביים שהועלו זה מכבר על-ידי גביזון.


ד"ר מנאל תותרי-ג'ובראן היא מרצה בפקולטה למשפטים, אוניברסיטת בר-אילן, חוקרת בתחום רב-תרבותיות וזכויות מיעוט, משפט וחברה ומשפט ומרחב.

ציטוט מוצע: מנאל תותרי-ג'ובראן "מחשבות ותובנות על תרומת פרופ' גביזון לשיח יחסי יהודים-ערבים במרחב הישראלי" ICON-S-IL Blog (25.10.2020).


[1] ראו בג"ץ 6698/95 קעדאן נ' מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד נד(1) 258 (2000) (להלן: פרשת קעדאן); בג"ץ 7574/06 הסוללים קבוצת מכבי צעיר להתיישבות נ' מנהל מקרקעי ישראל (פורסם בנבו, 23.1.2007); בג"ץ 8036/07 זבידאת נ' מינהל מקרקעי ישראל(פורסם בנבו, 13.9.2011).

[2] ראו ה"פ (רמ') 22908-10-13 חדאד נ' חברת מעלות טל יזמות בע"מ (טרם פורסם, 17.9.2014); בג"ץ 8625/13 חורי נ' רשות מקרקעי ישראל (בסופו של דבר התיק נמחק); רע"א 10011/17 מיטל הנדסה ושרותים בע"מ נ' סלמאן (פורסם בנבו, 19.8.2019); ת"א 43211-05-17 חמיס נ' גרופית הנדסה אזרחית ועבודות ציבוריות בע"מ (בסופו של יום התביעה נמחקה); ת.א. 43352-05-17 חליוי נ' 1. י.ס. ברקת ישראל מגורים ובינוי בע"מ (תלוי ועומד); ת"א (חי') 3941-10-16 מוזלבט נ' ט.א. תמ"א יזמות השקעות ובניה בע"מ (פורסם בנבו, 19.11.2019); עת"מ (חי') 65737-03-17 אקרי נ' רשות מקרקעי ישראל (פורסם בנבו, 14.10.2018).

[3] פיצויים של עד 50,000 ₪ בלא הוכחת נזק לפי סעיף 5(ב) לחוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות ציבוריים, התשס"א-2000. להרחבה בשאלה האם חוק איסור הפליה חל גם על תחום הדיור, ראו מנאל תותרי-ג'ובראן ושמעון דיין "לקראת רגולציה משפטית של תופעת קבוצות הרכישה" עלי משפט טו 157, 184-178 (2020).

[4] פרשת קעדאן, לעיל ה"ש 1.

[5] ראשית כתיבה זו התפרסמה לראשונה במסגרת מיוחדת בחוברת ו(1) של כתב העת משפט וממשל ו (2001) שכותרתה "בעקבות פסק דין קעדאן".

[6] רות גביזון "ציונות בישראל? בעקבות בג"ץ קעדאן" משפט וממשל ו 25 (2001).

[7] רות גביזון ואורי שוורץ "הפרדה בדיור כמרכיב בהפליה: הנסיון האמריקאי" עיוני משפט כה 73, 97–98 (2001); רות גביזון ואסנת גריידי שוורץ חומר רקע לדיון בסוגיית ההסדרה החוקתית של נושאי מקרקעין והתיישבות 54–56 (2010).

[8] למעשה דילמה זו מלווה את גביזון בכל דרכה המחקרית והציבורית והיא עסקה בה ללא הרף.

[9] בפרק ד' למאמרה "ציונות בישראל?", לעיל ה"ש 6, גביזון מצהירה כי אל לו לבית המשפט לעסוק בסוגיות כאלה וכי היה עליו למצוא עילת סף שתפטור אותו מדיון זה; בכך עמדתה כאן מצטרפת לגישתה הכללית נגד אקטיבזם שיפוטי.

[10] שם, בעמ' 33.

[11] גביזון ושוורץ, לעיל ה"ש 7, בעמ' 132.

[12] שם, בעמ' 140–141. גביזון, לעיל ה"ש 6, בפרק ב'.

[13] שם, בעמ' 30, 39.

[14] היא חוזרת על עמדה זו בחיבור משותף עם גריידי שוורץ, ראו גביזון וגריידי שוורץ, לעיל ה"ש 7, בעמ' 57.

[15] גביזון, לעיל ה"ש 6, בעמ' 41.

[16] שם, בעמ' 39.

[17] שם, בעמ' 36.

[18] Thomas F. Pettigrew, Intergroup Contact Theory, 49 Ann. Rev. Psychol. 65 (1998).

[19] על משמעות קידום והעצמת ההפרדה במגורים ראו את הסכנות השונות שגביזון עצמה מפרטת. גביזון, לעיל ה"ש 6, בעמ' 36.

[20] אומנם לא במקרה של משפחה אחת שמבקשת להתקבל ליישוב קהילתי יהודי אלא במקרה שבו רבבות של משפחות שיבקשו להתיישב ביישוב. שם, בעמ' 34–35.

[21] לעמדה אחרת בנדון שמבחינה בין דרישת המיעוט לדרישת הרוב, ראו איל בנבנשתי "'נפרד אבל שווה' בהקצאת מקרקעי ישראל למגורים" עיוני משפט כא 769 (1998).

תגובה אחת בנושא “מחשבות ותובנות על תרומת פרופ' גביזון לשיח יחסי יהודים-ערבים במרחב הישראלי | אחרי לכתה של ענקית משפט: סימפוזיון לזכרה של רות גביזון / מנאל תותרי-ג'ובראן

הוסיפו את שלכם

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com. ערכת עיצוב: Baskerville 2 של Anders Noren.

למעלה ↑

%d בלוגרים אהבו את זה: