אחרי לכתה של ענקית משפט: סימפוזיון לזכרה של רות גביזון – הקדמה / בל יוסף ושני שניצר

הקדמה זו מתפרסמת בפתח סימפוזיון לכבודה ולזכרה של פרופ' רות גביזון, מענקיות המשפט הישראלי, שהלכה לעולמה באוגוסט 2020. הסימפוזיון בהשתתפות (לפי סדר א"ב) גונן אילן, עו"ד שחר בן מאיר, פרופ' אייל גרוס, פרופ' נטע זיו, פרופ' מנחם (מני) מאוטנר, עו"ד שמעון נטף, פרופ' פרנסס רדאי וד"ר מנאל תותרי-ג'ובראן, ובעריכה משותפת של שני שניצר וד"ר בל יוסף.

ב-15 באוגוסט 2020 נפטרה פרופ' רות גביזון. הרשתות החברתיות של הקהילה המשפטית געשו בימים שלאחר מכן. את אחת הכותבות שם היא לימדה את האלף-בית של זכויות האזרח. האחר מדבר על הנחרצות הבלתי-מתפשרת בה הביעה את עמדותיה, שתמיד עוררה אצלו רושם רב, בין אם הסכים עימה ובין אם הסתייג מעמדותיה. אחרים מעלים תמונה שלה בכנס, מוקפת סטודנטיות וסטודנטים, מדברת בלהיטות שאפיינה אותה, מושכת עשרות מהם להקשיב בעניין רב.

כולן וכולם, מכל קצוות הקשת הפוליטית והאידאולוגית, מדברים על משפטנית דגולה, חריפה וחדה, בעלת יכולות אנליטיות יוצאות דופן. על אבדה גדולה לישראל ולעולם המשפט. על מורה בכל רמ"ח איבריה. על אישה ערכית ואמיצה שלעולם עמדה מאחורי דעותיה.

הישגיה היו רבים משניתן למנות. בין הבולטים שבהם ניתן לציין את היותה פרופסורה בקתדרה על-שם חיים כהן באוניברסיטה העברית בירושלים, כלת פרס ישראל למשפט, ממייסדות האגודה לזכויות האזרח, ומייסדת ונשיאת מרכז מציל"ה. מאחורי כל ההישגים הללו עמדה חוקרת ומרצה מבריקה וחדה, מלאת אמביציה וכריזמה.

גביזון החזיקה בעמדות רבות מתוך מחויבות אמיתית לתפיסה ליברלית. על האופן שבו ביטאה את עמדתה יש רבות ורבים שחולקים, וחלקם עושים זאת אף בסימפוזיון הנוכחי. ואולם, אין חולק על כך שמחויבותה לאותן עמדות ליברליות הייתה אותנטית ושלמה.

סימפוזיון זה מוקדש לזכר פועלה האדיר של רות גביזון, אשר המשפט הציבורי היה קרוב לליבה בכל שנותיה. מנעד הפוסטים שבסימפוזיון מגלה כמה עשיר ומרובד היה העיסוק שלה בעקרונותיו וביישומו.

עניינו של החלק הראשון בסימפוזיון בתפישות הליברליזם והקהילתנות של גביזון. פרופ' מני מאוטנר, בפוסט "הרחבת הרוח של רות גביזון", מתחקה אחר השינוי בעמדותיה של גביזון לאורך השנים, מתוך נקודת מבט ליברלית. הוא מתאר את המעבר שלה, ברבות השנים, מהליברליזם האטומיסטי (שבא לידי ביטוי עם היותה ממייסדות האגודה לזכויות האזרח בשנות השבעים) לליברליזם הקהילתני (שבא לידי ביטוי בהתמקדות בקבוצות השונות בחברה הישראלית). את הביקורת החריפה שהייתה לה ביחס למהפכה החוקתית ולמקומו של בית המשפט העליון בחברה הישראלית מאוטנר מייחס לדאגה לאמון בבית המשפט וללגיטימציה שמקנה לו את החופש לפעול. מאוטנר שם דגש מיוחד על יחסה של גביזון לזכויות האדם ולמקומם של ערכים ליברליים בבית המשפט העליון, כאשר הוא כותב כי "גביזון פעלה מתוך חרדה עמוקה להמשך הלכידות של החברה הישראלית בתנאי הגיוון התרבותי, ואף הקיטוב התרבותי, המאפיינים אותה. היא הוטרדה מאוד מכך שפרויקט זכויות האדם המקודם על-ידי המשפט הישראלי נתפס כסקטוריאלי, ולא כמשהו שכל הישראלים באשר הם צריכים להרגיש מחויבים אליו."

ד"ר מנאל תותרי-ג'ובראן, בפוסט "מחשבות ותובנות על תרומת פרופ' גביזון לשיח יחסי יהודים-ערבים במרחב הישראלי", מנתחת את גישתה של גביזון ביחס לשאלות של הדרה והפליה במגורים על-בסיס לאומי. מהצד האחד, כליברלית, גביזון קידשה את ערך השוויון; ומהצד האחר, גביזון הדגישה את האוטונומיה ואת הרצון של קבוצות (בין רוב בין מיעוט) להשתייך לקהילות שהן מרגישות חלק מהן. תותרי-ג'ובראן מציגה ארבע חולשות בגישה שגביזון הציגה, אשר תמכה בצמצום הלכת קעדאן.[1] יתרה מכך, בהינתן השחיקה הדמוקרטית שישראל עוברת, אשר משפיעה בראש ובראשונה על קבוצות מיעוט, תותרי-ג'ובראן סוברת כי "בדיונים העוסקים בשאלות של הפרדה והדרה בכלל ובמגורים בפרט לא ניתן להתעלם ממציאות חדשה זו ולהמשיך לבסס את ההדרה על ההצדקה הנורמטיבית של הגנת הקבוצה החזקה".

החלק השני בסימפוזיון יוקדש לשאלה שבה עסקה גביזון רבות, בדבר ההסכמה הרחבה הנחוצה במחלוקות בחברה הישראלית. תחילתו בשני פוסטים שמבקשים לנתח את הסוגייה מנקודת מבט כוללנית, והמשכו בשני פוסטים המנתחים נקודתית שאלות של הסכמה רחבה. חלק זה נפתח בפוסט של עו"ד שמעון נטף, שהיה תלמידה של פרופ' גביזון. הפוסט עוסק בשאיפתה של גביזון לקידום הסכמות בחברה הישראלית, השלובה בסלידתה משימוש בכלים משפטיים להכרעה במחלוקות ציבוריות. נטף עומד על הסכנה שזיהתה גביזון במהפכה החוקתית, על רקע העברה נטענת של מחלוקות יסודיות בחברה הישראלית להכרעה שיפוטית. את המשכה של עמדתה של גביזון בעניין מזהה נטף בהסתייגותה מחוק-יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי; אך בתוך כך הוא מדגיש כי גביזון מעולם לא פקפקה בלגיטימיות של חוק-היסוד, וזאת בניגוד למהפכה החוקתית. בנקודה זו מתחבר נטף לדיון העכשווי בדוקטרינת התיקון החוקתי שאינו חוקתי, תוך שהוא מבקר את השיח שהתפתח לגביה.

בעקבותיו מגיע פוסט של פרופ' אייל גרוס, אשר מוקדש לאמנת גביזון-מדן והשלכותיה על זכויות להט"ב. גרוס ממקם את האמנה במסגרת מגמה רחבה יותר של ניסיונות הסכמה לאומיים שרווחו בעת כתיבתה. גרוס מבקר את הניסיונות הללו בגין היעדר הייצוג שבו לקו, כמו גם בגין הנכונות לפגוע בזכויות הבלתי-מיוצגים בשם ההסכמה. בפרט, לפי גרוס, אמנת גביזון-מדן מחקה את זכויותיה של הקהילה הלהט"בית למען פשרה שתאפשר הסכמה. עוד מביא גרוס ביקורות שנמתחו על פרופ' גביזון בעניין זה, ובהמשך לכך את השינוי בדעתה שחל לאורך השנים ואת ההכרה בכך שבחלוף הזמן עשויות להידרש התאמות לאמנה. בראייתו של גרוס, מדובר בנסיגה מעמדת האמנה בעניין מעמדם של להט"בים.

בהמשך לכך, הפוסט של עו"ד שחר בן מאיר, "המנהג החוקתי בדין הישראלי: האם ראוי לאכיפה משפטית?", עוסק בסוגיית המנהג החוקתי בישראל לאור עמדתה העקרונית של גביזון בנושא. העמדה העקבית אותה הביעה גביזון, לפיה "ההסכמות העקרוניות והיסודיות של החברה בישראל, בדבר ערכיה ואופי המשטר שלה, מה שהיה אמור להופיע בחוקה הנוקשה הרצויה לדעתה, צריכות להיות כאלו שיתקבלו בבית המחוקקים, ולא בבתי המשפט" מובילה לתמיכה בהכרה במנהג החוקתי בדין הישראלי. לשיטתו מנהג חוקתי, גם אליבא דגביזון, ראוי לאכיפה בבית המשפט, שכן במצב זה בית המשפט אינו מתערב בפעולת הרשות המחוקקת, אלא דווקא נותן תוקף להסכמות שהיא עצמה הגיעה אליהן.

לסיום החלק השני, גונן אילן, בפוסט "בעקבות אמנת גביזון-מדן: האם יש להניח לענייני השבת להסדיר את עצמם בציבוריות הישראלית?", עוסק באמנת גביזון-מדן ובמקומה במרחב הציבורי והפוליטי בן-ימינו. הוא מתאר כי "ההישג המרכזי אליו כיוונו מחברי אמנת גביזון-מדן בעניין השבת היא יצירת מסגרת הסכמה חברתית מחוץ לכותלי בית המשפט, שכן זהו אינו המקום הטבעי לדיונים מסוג זה אלא בזירות אחרות של השיח הציבורי והאקדמי." אילן טוען כי על-אף עמדתה הליברלית של גביזון, יישום הצעה של הסדרה ברוח אמנת גביזון-מדן תהווה כפייה תרבותית, ובהינתן האופן בו סוגיית השבת ממילא מוסדרת כיום ובאה לידי ביטוי בפרקטיקה של הציבוריוּת הישראלית, היא תחתור תחת המוסכמות הציבוריוֹת הקיימות.

החלק השלישי והאחרון בסימפוזיון שב ונקשר לחלקו הראשון באשר הוא עוסק בעמדתה של גביזון בשאלה הרחבה והעקרונית של זכויות האדם ואכיפתן. פרופ' נטע זיו, בפוסט "רות גביזון: על זכויות חברתיות כזכויות אדם", מתחקה אחר יחסה של גביזון לזכויות חברתיות וכלכליות. מתוך מחקריה הקודמים של גביזון, זיו מדגימה כיצד גביזון ראתה בזכויות חברתיות וכלכליות זכויות אדם לכל דבר ועניין וסברה כי זכויות אלו ראויות להגנה חוקתית, כפי שראוי ביחס לזכויות אזרחיות ופוליטיות (כזכויות רזות, ללא אכיפה שיפוטית). זיו מאפשרת לראות גם כיצד גביזון מצאה קשר הדוק בין זכויות יסודיות וראשוניות, כגון זכויות לכבוד ולחירות, לבין הזכויות החברתיות והכלכליות המאפשרות לממש את אותן הזכויות היסודיות. על-אף העיסוק המצומצם של גביזון בשאלות אלה, זיו מחלצת מסקנה שלפיה לשיטת גביזון "ההכרעה בדבר היקף הזכויות שמדינה תכיר בהן היא עניין לתבונה מעשית, לדבריה, ולאו דווקא נגזרת של טיעון לוגי או מוסרי".

את הסימפוזיון חותמת פרופ' פרנסס רדאי, בפוסט "הירושה הענקית של רות גביזון והמלכוד של מדינה יהודית ותאוקרטית". רדאי בוחנת את היחס בין דמוקרטיה לבין זכויות אדם בתפיסתה של גביזון, ובפרט את השאלה האם בכוחה של דמוקרטיה להטיל מגבלות על שלטון הרוב ולמנוע מהשלטון לפגוע בזכויות אדם. במרבית המקרים, גביזון השיבה לשאלה זו בשלילה. בשל כך, רדאי מדייקת עת היא כותבת כי "בזכות הכישורים האנליטיים יוצאי הדופן שלה, היא הפכה לדמות מרכזית בייצוג הזרם הביקורתי לאקטיביזם שיפוטי בנושא זכויות אדם מתוך נקודת מבט ליברלית". בפוסט ניתן דגש מיוחד לשאלת השוויון, אשר משקפת פער אדיר בין המחויבות העקרונית לערך זה לבין יישומו בפועל.


ציטוט מוצע: בל יוסף ושני שניצר "אחרי לכתה של ענקית משפט: סימפוזיון לזכרה של רות גביזון – הקדמה" ICON-S-IL Blog (18.10.2020).


[1] בג"ץ 6698/95 קעדאן נ' מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד נד(1) 258 (2000).

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com. ערכת עיצוב: Baskerville 2 של Anders Noren.

למעלה ↑

%d בלוגרים אהבו את זה: