עשרים שנה לאירועי אוקטובר: זמן להתנצלות ציבורית מוסדית / מנאל תותרי-ג'ובראן

בשבועות האחרונים ובצל המגפה המשתוללת, מעמד הזכות להפגין אינו יורד מהשיח הציבורי, המשפטי והפוליטי, ובצדק רב. שאלות לעניין היקפה של הזכות, כמות המשתתפים בהפגנות, מיקומן וכן הלאה מעסיקות את המפגינים, את חברי הכנסת השונים ואת חוקרי משפט. איש מהם לא מעלה על דעתו שעבור ציבור שלם הזכות להפגין כרוכה באופן ישיר בזכות לחיים ושישנם אזרחים שחוששים לצאת להפגין בשל חשש ממשי לחייהם מפני כוחות המשטרה והביטחון שאמורים להיות אמונים על שלומם, זהו ציבור האזרחים הערבים במדינה.

שני אירועים מרכזיים שבהם הציבור הערבי בישראל יצא להפגין כנגד תחושת הקיפוח והאפליה אותה הם חוו וחווים הסתיימו בהרג של מפגינים. כך היה ביום האדמה " يوم الأرض" בשנת 1976, אז נהרגו שישה מפגינים שיצאו להפגין נגד החלטת ממשלת רבין הראשונה להפקיע את אדמותיהם של אזרחים ערבים באיזור הגליל (עליהן הוקמו היישובים נצרת עילית וכרמיאל). כך גם היה במסגרת "אירועי אוקטובר" "هبة أكتوبر", בהם נהרגו לפני בדיוק 20 שנה, שנים-עשר אזרחים ערבים, מאות נפגעו פגיעות קשות, ואלפים (חלקם קטינים) נעצרו במסגרת הפגנות אלימות שהתקיימו ברחבי היישובים הערבים.[1] הסיבות שעמדו מאחורי ההתפרצות של אירועי אוקטובר שונות, ובראשן עמד המיאוס מהיחס המפלה של המדינה ורשויותיה כלפי הציבור הערבי בשלל תחומים: קרקעות, תקציבים, תעסוקה ועוד.[2]

כמעט כל ההרוגים באירועי אוקטובר – שיוזכר כי היו אזרחי מדינת ישראל – נורו בפלג גופם העליון, על אף קיום נוהל הוראות פתיחה באש שמנחה לירות תחילה לעבר הרגל של הדמות החשודה, כלומר בפלג הגוף התחתון. לעבר חלקם נורו כדורי גומי, וחלק אחר נורו באש חיה. ההפגנות היו אלימות ולוו בחסימת כבישים בדומה להפגנות הקהילה אתיופית משנה שעברה, ההפגנות נגד תכנית ההתנתקות וגם הפגנות הנגד של תושבי טבריה שהציתו מסגד בעיר ממש באותה תקופה. עם זאת היה הבדל אחד מהותי בין ההפגנות שאורגנו על ידי אזרחים יהודים לבין אירועי אוקטובר 2000 והפגנות יום האדמה. הבדל זה הוא שבהפגנות של האזרחים היהודים – שהיו לא פחות אלימות, גרמו לחסימת כבישים ונזק לרכוש – לא היה ולו הרוג האחד. לכל היותר, היו עצורים ופצועים קל.

בעקבות המאורעות של אוקטובר 2000 הוקמה ועדת חקירה ממלכתית בראשות שופט בית המשפט העליון תיאודור אור.[3] בה היו חברים השופט האשם חטיב, שופט בית המשפט המחוזי בנצרת, ופרופ' שמעון שמיר, שגריר ישראל במצרים בעבר. תפקיד הוועדה היה לחקור את השתלשלות האירועים ולקבוע ממצאים ומסקנות לגבי כל מה שהתרחש בהם ולגבי הגורמים שהובילו להתרחשותם באותו מועד. הועדה שמעה עדויות מטעם פוליטיקאים, קציני משטרה, עיתונאים, מומחים ואזרחים שהיו עדים להתרחשויות בשטח. הוועדה המליצה על חקירה בידי המחלקה לחקירות שוטרים של כל האירועים בהם נהרגו אזרחים ושל כל מקרי ירי הצלפים.[4] עם זאת, בינואר 2008 היועץ המשפטי לממשלה מר מזוז הודיע על סגירת תיקי החקירה נגד השוטרים המעורבים בירי לעבר מפגינים. יוצא אפוא שמבחינה משפטית לא נמצא אף אדם או גוף שהוא אחראי על הרג המפגינים.

אף על פי כן, נטען כי לוועדה הייתה חשיבות ניכרת בכך שהיא בחנה את הֵהקשרים ההיסטוריים, כלכליים, פוליטיים וחברתיים של האירועים.[5] בתוך כך חקרה הוועדה את היחס של מדינת ישראל בעבר ובהווה אל אזרחיה הפלסטינים, תוך התייחסות לנרטיב הפלסטיני והכרה בעוול שנעשה להם. בהתבסס על כך סיגל הורוביץ ביקשה במאמרה החדשני לבחון את פועלה של ועדת אור כ"וועדת אמת" (truth committee) וכחלק מתהליך של קידום צדק מעברי (transitional justice) ביחסים בין מדינת ישראל לאזרחיה הפלסטינים.

צדק מעברי היא תיאוריה שפותחה בשנות התשעים של המאה שעברה, כשממשלים דיקטטוריים עברו להיות דמוקרטים והשתמשו במגוון מנגנונים במטרה לקדם הכרה ולבסס אחריות מדינתית בגין הפרות זכויות אדם שביצעו המשטרים המדכאים. מנגנונים אלו כללו, בין השאר, העמדות לדין, ועדות אמת, הדחות, התנצלויות ציבוריות, פיצויים ורפורמות מוסדיות.

מאוחר יותר תיאוריה חשובה זו פותחה והוחלה גם על ידי דמוקרטיות מיישבות אשר בדרך כלל גרמו להפרה בזכויות הקבוצה הילידית במרחבן.[6] מדינות אלה החילו שני מנגנונים עיקריים: ועדות אמת והתנצלויות ציבוריות. כך, בשנת 1991 הקימה ממשלת קנדה את ועדת האמת המכונה “The Royal Commission on Aboriginal Peoples,”, לחקירת התנאים החברתיים, הכלכליים והפוליטיים של אזרחי קנדה הילידים. כמו כן בשנת 2008 ראש הממשלה הקנדי התנצל בשם המדינה בפני תלמידים בוגרי הפנימיות האינדיאניות (Indian Residential Schools), שהוקמו במטרה להרחיק את ילדי הילידים מהוריהם ולנשל אותם מתרבותם, מתוך כוונה להטמיעם בתרבות הדומיננטית (הלבנה). מוסדות אלה הפרידו בכוח ילדים צעירים מבתיהם, משפחותיהם, מסורותיהם ותרבויותיהם; ובמקרים מסוימים אף הביאו למותם.[7] בדומה, בשנת 1995 נציבות זכויות האדם ושוויון ההזדמנויות באוסטרליה (אשר שמה שונה לנציבות זכויות האדם האוסטרלית) התבקשה לחקור את מקרה הפרדתם של ילדי התושבים האבוריג'ינים ממשפחותיהם (The ‘Stolen Generations Inquiry’).[8] כמו כן, בשנת 2008 ובשנת 2009 הכירו שני בתי הקונגרס של ארצות הברית בעוול של שעבודם והפרדתם הגזעית של אפרו-אמריקאים והתנצלו על הדברים. למעשים אלה קדמו התנצלויות של ערים, כנסיות, תאגידים ומוסדות על מעורבותם בעבדות.[9]

למרות שקיימת מחלוקת לעניין אפקטיביות השימוש במנגנוני הצדק המעברי, קיים אלמנט חשוב מאוד בהכרה רשמית של המדינה בעוול שהיא גרמה לאוכלוסייתה הנפגעת שיכול להביא לאיחוי הקרע בין המדינה לבין אזרחיה למען יצירת עתיד טוב יותר והבטחת שמירה וקידום זכויות אדם מכאן והלאה. כמו כן כפי שרותי טייטל מציינת: “Historical truth, in and of itself, is justice. Historical Justice, collective history and transitional justice regarding a repressive past or a period of political transition, is both a teacher and a judge.”[10]

בישראל, הניסיון הראשון להכרה רשמית בעוול שנגרם לאוכלוסייה הערבית נעשה בשנת 2014 כאשר נשיא המדינה נשא נאום בטקס הזיכרון לטבח כפר קאסם, בו נורו למוות 49 מתושבי העיר על ידי לוחמי מג"ב. בעקבות האירוע הוקמה ועדת חקירה בראשות הנשיא התורן של בית המשפט המחוזי בחיפה שקבעה כי יש להעמיד לדין את מפקד הגדוד וכמה מפקודיו, וכן קבעה פיצוי כספי למשפחות הקורבנות. בביקורו בכפר קאסם, נשיא המדינה ציין כי: "פשע חמור נעשה כאן, פקודה בלתי חוקית שמעליה מתנוסס דגל שחור, ניתנה כאן. עלינו להישיר מבט אל אשר אירע – חובה עלינו ללמד את הפרק הקשה הזה ואת לקחיו".[11] הוא אומנם לא התנצל אך הכיר בעוול שנגרם באירוע קשה זה.

כמו כן בקיץ של 2019, לקראת סבב הבחירות השני (בעיתוי לא מקרי), אהוד ברק, שהיה ראש הממשלה בזמן אירועי אוקטובר, הצהיר כי הוא נושא באחריות לכל מה שהתרחש בתקופת כהונתו, ובתוך כך גם אירועי אוקטובר עצמם שבגינם הוא הביע התנצלות. ברק ציין בראיון בכאן ב' כי: "אין מקום למפגינים שנהרגים מאש כוחות הביטחון והמשטרה של מדינת ישראל. המדינה שלהם. אני מביע צער והתנצלות בפני המשפחות ובפני החברה הערבית".[12] זאת ועוד, לאחרונה נשמעה גם התנצלות מפי בנימין נתניהו, ראש הממשלה הנוכחי, במסגרת פרשת יעקב אלקיעאן.[13] עם זאת, מאחר שאין בה שום הכרה בעוול ההיסטוריה שנגרם לחברה הבדואית או להקשר שהביא בכלל להאשמתו המופרכת והמיותרת של אלקיעאן, הרי שסביר מאוד להניח שהתנצלות זו הייתה אינסטרומנטלית ונועדה לממש את האינטרסים הפוליטיים שלו ותו לא.

גם אם נכיר בפועלה של ועדת אור כ"ועדת אמת" וחלק מהפעלת מנגנוני צדק מעברי בהקשר הישראלי, הרי שהגיעה העת להפעלת מנגנון נוסף והוא: התנצלות ציבורית, ממסדית ורשמית (official apology). במסגרת מנגנון זה על נציגי המדינה לעמוד בפני הציבור הערבי כולו והמשפחות השכולות, לקחת אחריות ממסדית ולהתנצל על הרג אזרחים וכשלון מערכת המשפט והאכיפה להעמיד לדין את האחראים לכך. אין זמן יותר נכון מזה לעשות זאת בציון שני עשורים לאירועי אוקטובר. אומנם סליחה לא תרפא את הפצע והתחושה שדם האזרחים הערבים הפקר הוא, אך הכרה רשמית בעוול שנגרם להם תאפשר התחלתו של דיון סביב האפליה והאלימות נגד הציבור הערבי. זהו שלב הכרחי לביסוס העתיד שיבוא ביחסים בין המדינה לאזרחיה הפלסטינים, ולביסוס שלטון החוק.


ד"ר מנאל תותרי-ג'ובראן היא מרצה בפקולטה למשפטים, אוניברסיטת בר-אילן, חוקרת בתחום רב-תרבותיות וזכויות מיעוט, משפט וחברה ומשפט ומרחב.

ציטוט מוצע: מנאל תותרי-ג'ובראן "עשרים שנה לאירועי אוקטובר: זמן להתנצלות ציבורית מוסדית" ICON-S-IL Blog (7.10.2020)


[1] ראו ועדת החקירה הממלכתית לבירור ההתנגשויות בין כוחות הביטחון לבין אזרחים ישראלים באוקטובר 2000 דין וחשבון שער ראשון, שער שני (המתאר את התרחשויות והתפתחות האירועים) (2003).

[2] שם, שער ראשון.

[3] ועדת אור הוקמה מכוח החלטה 2490 של הממשלה ה־28 "הקמת ועדת חקירה לבירור התנגשויות בין כוחות הבטחון לבין אזרחים ישראליים החל מיום 29.9.2000" (8.11.2000).

[4] דו"ח ועדת אור, להלן ה"ש 1, שער שישי (המפרט את מסקנות הועדה).

[5] סיגל הורוביץ "צדק מַעֲברי בהיעדר מעבר: ועדת אור והשסע האתנו־לאומי בישראל" משפט, מיעוט וסכסוך לאומי 252 (ראיף זריק ואילן סבן עורכים, 2017).

[6] Thomas Obel Hansen, Transitional Justice: Toward a Differentiated Theory, 13 Or. Rev. Int’l L. 1, 22–38 (2011) .

[7]  Courtney Jung, Canada and the Legacy of the Indian Residential Schools: Transitional Justice for Indigenous People in a Non-Transitional Society, inIdentities in Transition: Challenges for Transitional Justice in Divided Societies217 (Paige Arthur ed., 2014).

[8] Nicola Henry,From Reconciliation to Transitional Justice: The Contours of Redress Politics in Established Democracies, 9 Int'l J. Transitional Just. 199 (2015).

[9] Angelique M. Davis, Apologies, Reparations, and the Continuing Legacy of the European Slave Trade in the United States, 45 J. Black Stud. 271 (2014)

[10]  Ruti G. Teitel, Transitional Justice 69 (2000).

[11] חסן שעלאן "ריבלין בטקס להרוגי כפר קאסם: 'הרג נפשע'" YNET – פוליטי-מדיני 26.10.2014.

[12] ג'קי חורי "אהוד ברק התנצל על אירועי אוקטובר 2000: 'נושא באחריות, אסור היה שזה יקרה'" הארץ – חדשות 23.7.2019.

[13] אלמוג בן זכרי וג'קי חורי "נתניהו: אני מתנצל בפני משפחתו של יעקוב אבו אל-קיעאן, הוא לא היה מחבל" הארץ – חדשות 8.9.2020.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com. ערכת עיצוב: Baskerville 2 של Anders Noren.

למעלה ↑

%d בלוגרים אהבו את זה: