תיעדוף חולים בתקופת מגפת הקורונה: האם משרד הבריאות מוסמך לקבוע אילו חולים יזכו לעדיפות בקבלת משאבים מצילי חיים בתנאי מחסור? / ירון קובו

בעקבות התפרצות מגפת הקורונה בישראל התעורר חשש שמשאבי רפואת החירום לא יוכלו לספק את צרכי כל החולים הזקוקים לטיפול מציל חיים. החשש התחזק על רקע דיווחים ממדינות אחרות, כדוגמת איטליה, שבהן רופאים נאלצו לבחור אילו חולים יחוברו למכונות הנשמה כתוצאה ממחסור במשאבים.[1]

על רקע חשש זה, בתחילת חודש אפריל 2020 מינה מנכ"ל משרד הבריאות הקודם את "הוועדה הציבורית לתיעדוף חולים קשים בתקופת מגפת הקורונה" ("הוועדה") לדון בשאלת ההקצאה של אמצעים מצילי חיים בתנאי מחסור, בדגש על מכונות הנשמה ומשאבי טיפול נמרץ. הוועדה כללה ארבע ועדות משנה מתחומים שונים (משפט, רפואה, אתיקה והלכה-דת), ובסך הכל עשרים ושישה נציגים מטעמם של שלושה גופים עיקריים: משרד הבריאות, המועצה הלאומית לביו-אתיקה והלשכה לאתיקה של ההסתדרות הרפואית. תפקידה של הוועדה היה לנסח קווים מנחים שיסייעו לצוותים הרפואיים במשימה הקשה של "תיעדוף חולים" בתנאים של משאבים מוגבלים. כעבור מספר שבועות פרסמה הוועדה נייר עמדה אשר כלל עקרונות מנחים שלאורם גובשו ההמלצות, כלים יישומיים לתיעדוף וחוות דעת מטעמה של כל אחת מוועדות המשנה.

מייד עם פרסומו של המסמך התעוררה מחאה ציבורית נגדו. ארגוני חברה אזרחית, אנשי אקדמיה ופעילי זכויות לאנשים עם מוגבלות טענו כי היבטים שונים במסמך מפלים אנשים עם מוגבלות. מר אברמי טורם, נציב שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, תיאר את נייר העמדה שפורסם באפריל 2020 כ"מסמך שנגוע בכל ההמלצות שלו בהפליה קשה כלפי אנשים עם מוגבלות".[2] בעקבות הביקורת פרסמה הוועדה גרסה נוספת של נייר העמדה בחודש מאי 2020. הגרסה המתוקנת כללה מספר שינויים, תוספות והבהרות, אולם במישור המעשי לא נערכו במסמך שינויים מהותיים.[3]

רשימה זו מתמקדת במעמדו המשפטי של נייר העמדה ובשאלת סמכותו של משרד הבריאות לתעדף חולים במצב שבו מספר החולים הזקוקים לטיפול מציל חיים עולה על היקף המשאבים הקיימים. להשקפתי, קיים ספק רב אם ההוראה החקיקתית שעליה הצביעה ועדת המשנה המשפטית – אחת מארבע תתי-הוועדות שהשתתפו בגיבושו של נייר העמדה – יכולה לשמש כמקור סמכות לקביעת מדיניות בסוגייה זו. על-אף שאינני בוחן ברשימה זו האם לגופים אחרים נתונה הסמכות להחליט לאילו חולים יש להקצות משאבים מוגבלים, אתייחס לסוגיה זו בקצרה לקראת תום הדיון.

המעמד המשפטי של המסמך והסמכות לתעדף

מבחינה משפטית פורמלית, "נייר העמדה" הוא, בסופו של דבר, לא יותר ממה ששמו מעיד עליו: הבעת עמדה. משרד הבריאות פנה לוועדה לצורך קבלת המלצות לתיעדוף חולים במסגרת מה שנהוג לכנות "היוועצות וולונטרית". הוועדה הציבורית אינה גוף סטטוטורי, הגם שפעילותה כפופה לעקרונות המשפט המינהלי.[4] משרד הבריאות, כמובן, מחויב לבחון את ההמלצות ב"נפש חפצה" מכוח החובות שחלות עליו כרשות ציבורית. אולם, למסמך שהפיקה הוועדה, כשלעצמו, אין תוקף משפטי מחייב כל עוד ההמלצות לא אומצו על-ידי משרד הבריאות.[5]

על רקע זה, מתעוררת שאלה חשובה לא פחות: מהיכן שואב משרד הבריאות את סמכותו לתעדף חולים במקרה של מחסור במשאבים מצילי חיים? על-פני הדברים, השאלה הזו עשויה להיראות טריוויאלית. משרד הבריאות הוא הרי הגוף האחראי על שירותי הבריאות בישראל.[6] למי נתונה הסמכות האמורה אם לא לו? עם זאת, בשים לב לרגישותה של הסוגיה, הדברים הם יותר מורכבים.

קביעת סדרי עדיפויות ביחס להקצאת טיפול מציל חיים – על מכלול השלכותיה – היא שאלה עקרונית שחורגת מגדרי הניהול השוטף של מערך הבריאות. הוועדה הבהירה במפורש בנייר העמדה שכניסה למצב חירום – כלומר, סיטואציה שבה מספר החולות והחולים יעלה על מספר המשאבים הפנויים – תוביל לשינוי בשיקולים "האתיים והדתיים" שחלים על הנושא בהשוואה לשגרה. אכן, יישומן של ההמלצות במסמך כרוך במניעת טיפול מציל חיים מיחידים שהיו זוכים ליהנות מטיפול מציל חיים בימים כתיקונם. מדובר בהחלטות שמשפיעות במישרין על זכויות יסוד ומחייבות הכרעה בין תפיסות מוסר מנוגדות, ותעיד על כך העובדה שבגיבוש המסמך השתתפו גם מומחים מתחומי המשפט, אתיקה, הלכה ודת. יש אף הרואים בהחלטות אלה מסוג ההחלטות השמורות לאלוהים.[7] לפיכך, גיבוש סדרי עדיפויות להקצאת טיפול מציל חיים לא יכול להיחשב "סמכות עזר" או "עזר ביצוע" לסמכויות אחרות של משרד הבריאות.[8]

סעיף 20 לפקודת בריאות העם כמקור הסמכה?

מהו, אם כן, מקור הסמכות שמכוחו מתכוון משרד הבריאות לקבוע קווים מנחים לתיעדוף חולים? שאלה זו הטרידה, כך נראה, גם את ועדת המשנה המשפטית – אחת מתתי-הוועדות שהשתתפו בגיבושו של נייר העמדה. על-פי נייר העמדה של ועדת המשנה המשפטית,[9] הוראת החוק המסמיכה במקרה זה היא סעיף 20 לפקודת בריאות העם, 1940, אשר מקנה ל"מנהל שירותי הרפואה" (מנכ"ל משרד הבריאות)[10] או לבא כוחו סמכויות נרחבות לשעת חירום, במקרה שבו "מרחפת על איזה חלק של ישראל סכנה של מחלה איומה אפידמית."[11] באופן ספציפי, הסעיף מקנה ל"מנהל" סמכות רחבה לסדר או להתקין סוגיות הנוגעות להתמודדות עם המחלה, לרבות "הגשת עזרה רפואית" ו"חלוקת רפואות".[12] על-סמך הוראה זו הגיעה ועדת המשנה המשפטית למסקנה כי "הסמכות להורות על הדרך בה תוגש עזרה רפואית ויחולקו רפואות ניתנה לרגולטור, ומכאן הסמכות לרגולציה העוסקת בתיעדוף."[13]

לדעתי, קיים ספק רב אם ניתן למצוא בלשונו של סעיף 20 לפקודת בריאות העם עיגון מספק להסדרת הסמכות לקבוע מדיניות של תיעדוף חולים בתנאי מחסור. כידוע, כאשר מדובר בפעולה שלטונית הכרוכה בפגיעה בזכויות יסוד נדרשת הסמכה מפורשת בחקיקה ראשית.[14] בפסיקה אף נקבע שככל שקיים חשש כבד יותר לפגיעה בזכויות אדם, "כך יש לנהוג ביתר הקפדה בפירוש הדרישה לקיומה של הסמכה מפורשת".[15] בענייננו, קשה לחלוק על כך שההחלטה אילו חולים יזכו לעדיפות בקבלת אמצעים מצילי חיים משליכה במישרין על הזכות לחיים של מי שידורגו בעדיפות נמוכה. ישנו אף חשש של ממש לפגיעה בשוויון בהקשר של קבוצה חברתית מובהקת, בשים לב לטענות שהמסמך מפלה אנשים עם מוגבלות. המסקנה המתבקשת, אם כן, היא שבמקרה כזה נדרשת הסמכה ברורה ומפורשת.

אולם, כלל לא ברור שסעיף 20 לפקודת בריאות העם מקיים דרישה זו, בשים לב לכך שההוראה הרלוונטית בסעיף מנוסחת בלשון כללית ועמומה. הסעיף כולל אמנם הסמכה ל"חלוקת רפואות" בשעת מגפה, אולם מונח זה אינו מכוון באופן מפורש לקביעת מדיניות בדבר הקצאת משאבים מצילי חיים בתנאי מחסור. למעשה, מקריאת הסעיף בכללותו מתקבל הרושם שמדובר בסמכות כללית שעניינה נקיטת פעולות למניעת התפשטותה של המחלה, להבדיל מאסדרה של תיעדוף חולים קשים. כך למשל, אותה הוראה שבה מוסדרת הסמכות בדבר "הגשת עזרה רפואית" ו"חלוקת רפואות" כוללת מייד בסמוך עיגון של הסמכות בדבר "טיפוח הניקיון, האיורור והחיטוי ושמירה בפני התפשטות המחלה".

אכן, בפסיקה נקבע כי "מהסמכות הנתונה בידי רשות ציבורית לחלק משאבים מוגבלים עשויה להיגזר גם הסמכות לקבוע כיצד תתבצע חלוקה זו ולפי אלו סדרי עדיפות".[16] קביעה זו הוזכרה בעניין לוזון, אשר עסק בסוגיה קרובה לענייננו – קביעת סדר העדיפויות להכללת תרופות בסל שירותי הבריאות.[17] אולם, באותו עניין כלל לא הייתה מחלוקת שהסמכות לקבוע את סל שירותי הבריאות מעוגנת באופן מפורש בחוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד-1994. מכל מקום, ספק רב אם קביעה כללית זו חלה בכל הקשר שבו גוף מינהלי מבקש לקבוע סדרי עדיפויות שמשמעותם השפעה ישירה על זכויות יסוד, כדוגמת המקרה הנדון כאן, אשר משליך במישרין על הזכות לחיים ומעורר חשש לפגיעה בשוויון של קבוצה חברתית מובהקת. לפיכך, קיים קושי של ממש בקביעה שסעיף זה עונה על דרישת ההסמכה.[18]

קווים מנחים לתיעדוף חולים – בין שגרה לחירום  

נימוק נוסף נגד הכרה בסעיף 20 לפקודת בריאות העם כמקור סמכות בענייננו נובע מאופיו של סעיף זה כמקנה סמכויות לשעת חירום.[19] לכאורה, אין בכך קושי, בשים לב שמגפת הקורונה בהחלט יצרה מצב חירום בישראל במספר תחומי חיים. אולם, יש להבחין בין ביצועו בפועל של מיון רפואי במצב של מחסור במשאבים, שאכן אמור להתבצע רק כאשר הצורך במשאבים מצילי חיים יעלה על המלאי הקיים (ויש לקוות שלא נגיע למצב זה), לבין גיבוש קווים מנחים לצורך מיון רפואי כאמור, שיכול להתבצע גם בזמן שגרה. הבחנה זו היא העומדת בבסיס הקושי הטמון בהכרה בסעיף 20 לפקודת בריאות העם כמקור הסמכה, כפי שיוסבר בפסקאות הבאות.

הפעלת סמכויות החירום המנויות בסעיף 20 לפקודה מחייבת הכרזה מקדימה ברשומות על-ידי שר הבריאות כי "סכנה חמורה מרחפת על בריאות העם על ידי איומה או קיומה של מחלה כזאת בישראל או בארצות השכנות". רק לאחר פרסום הכרזה זו, רשאי משרד הבריאות להפעיל את הסמכויות המנויות בסעיף.[20] כאשר מדובר בכניסה לבניין מסוים כדי לבדוק אם נמצאים בו אנשים חולים, הרכבת "נסיוב-מגן" או העמדת נוסעים מאזורים נגועים להשגחה רפואית (כולן פעולות שהסמכות להן מעוגנת בסעיף 20 לפקודת בריאות העם), יש הגיון מסוים בכך שפעולות אלה יכולות להתבצע רק לאחר פרסום מודעה בדבר קיומה של סכנה ממגפה. אולם, המקרה של גיבוש קווים מנחים לתיעדוף חולים הוא אחר. מבחינה מעשית, גיבוש של פרוטוקול תיעדוף חולים אינו צריך להיות תלוי בכך שהמגפה הרלוונטית כבר מהווה סיכון לציבור. למעשה, ניתן ורצוי להקדים ולחשוב על השאלות הקשות הכרוכות בסוגיה זו עוד בטרם הופכת הסכנה לממשית. כך נעשה, למשל, בחלק ממדינות ארצות-הברית: נכון לשנת 2016, לפחות 18 מדינות כבר גיבשו קווים מנחים לתיעדוף חולים מתוך היערכות למקרה חירום עתידי שעשוי לכלול מגפת דמוית-שפעת.[21] לפחות אחת מהן, מרילנד, ביצעה את התהליך במתכונת רחבה ביותר של שיתוף הציבור.[22]

בענייננו, הוועדה הציבורית בישראל הוקמה רק בחודש אפריל, תוך כדי ההתמודדות של מדינת ישראל עם מגפת הקורונה. אולם, מה היה קורה אילו משרד הבריאות היה מעוניין לגבש פרוטוקול מסוג זה כבר לפני שנים, כחלק מהיערכות להתמודדות עתידית עם מגפה, כפי שנעשה באותן מדינות בארצות-הברית? האם ניתן היה לעשות כן מכוח סעיף 20 לפקודת בריאות העם, מבלי שפורסמה הכרזה כנדרש בסעיף? ייתכן שהייתה נמצאת הדרך החוקית לעשות כן. אבל האמור עד כה מדגיש את הקושי הקונספטואלי הטמון בהכרה בסעיף 20 לפקודת בריאות העם כהוראה מסמיכה לתיעדוף חולים, בהתחשב בהיותו מקור לסמכויות מיידיות הדרושות למניעת התפשטותה של המחלה. שימוש בסעיף זה כהוראה מסמיכה משקף את התפיסה שגיבוש מדיניות לתיעדוף חולים תתבצע כאשר המגפה כבר עומדת בשעריה של מדינת ישראל. בעיניי, תפיסה כזו היא שגויה. גיבוש קווים מנחים לתיעדוף חולים, בנסיבות שבהן יישומו של התיעדוף כרוך במניעת טיפול מחולים מסוימים, ראוי שייעשה בזמן שגרה, כחלק מדיון ציבורי רחב, אשר כולל את שיתוף הציבור. בענייננו הדבר לא נעשה. אולם, יש הבדל בין הכרה בכך שזוהי המציאות, לבין קביעה שהמציאות הזו מחויבת מבחינה נורמטיבית.

ניתן לטעון, עם זאת, שמאפייני החירום של הסוגייה תומכים בהכרה בסעיף 20 לפקודת בריאות העם כמקור הסמכה. זאת, לנוכח הפסיקה שהכירה בכך שדחיפותו של ההסדר הנבחן וקיומו של מצב חירום עשויים להשפיע על האופן שבו נבחנת רמת המפורשות של ההסמכה.[23] על רקע זה, כך ממשיך הטיעון, גם אם המונחים "חלוקת רפואות" ו"הגשת עזרה רפואית" אינם עונים על דרישת ההסמכה המפורשת במקרה הרגיל, בצוק העיתים ולנוכח אילוצי הזמן יש לאפשר למשרד הבריאות לקבוע את התיעדוף מכוח ההסמכה העמומה שמוקנית בסעיף 20 לפקודת בריאות העם. טיעון זה, אשר מלכתחילה אינו חף מקשיים, עשוי היה להיות רלוונטי באפריל 2020, אז הוקמה הוועדה הציבורית. אולם, ככל שעובר הזמן טיעון זה מאבד מכוחו. בזמן שחלף מאז הקמתה של הוועדה, הסדירה הכנסת, בחקיקה ראשית, סמכויות אחרות הנחוצות לצורך מניעת התפשטות המחלה. קשה לקבל, אם כן, את הטענה שאין מנוס מלהכיר בפקודת בריאות העם כמקור הסמכה עקב מצב החירום שיצרה מגפת הקורונה.

נקודה אחרונה שראוי להזכיר נוגעת לעובדה שמספר בתי חולים בישראל גיבשו פרוטוקולים פנימיים מטעמם לתיעדוף חולים בתקופת מגפת הקורונה עוד בטרם סיימה הוועדה את מלאכתה.[24] למעשה, במצב שבו הצורך במשאבי רפואה מצילי חיים יעלה על המלאי הקיים, לא יהיה מנוס מקבלת החלטות קשות ביחס לזהות החולות או החולים שיזכו ליהנות מהמשאבים המוגבלים גם אם לא תיקבע מדיניות בנושא, במישור הלאומי או במישור של בית החולים הרלוונטי. לפיכך, במובן מסוים, אם חלילה ניקלע למצב זה, דומה שהסמכות להחליט אילו חולים יזכו ליהנות ממשאבי הטיפול תיגזר במישרין מהסמכות לטפל בחולים, שעל קיומה אין חולק. במבט רחב יותר, החלטות בנושא סדרי עדיפויות מתקבלות, קרוב לוודאי, באופן תדיר בבתי החולים בשגרה ובחירום. עובדות אלה מעוררות שאלות בנוגע ליחס שבין גיבוש קווים מנחים לתיעדוף על-ידי משרד הבריאות לבין קביעת סדרי עדיפויות שמתבצעת על-ידי בתי חולים, בין באופן כללי ובין על-ידי ועדות אתיקה שפועלות בתוכם.[25] שאלה נוספת שמתעוררת בהקשר זה היא האם ישנם מקורות נורמטיביים אחרים שמסדירים את הנושא של תיעדוף חולים בתנאי מחסור.

שאלות אלה ראויות לדיון, אך הן חורגות בעיקרן מגבולות היריעה של רשימה זו, אשר בחנה את סמכותו של מנכ"ל משרד הבריאות לקבל החלטה בנושא מכוח סעיף 20 לפקודת בריאות העם – מקור הסמכות שעליו הצביעה ועדת המשנה המשפטית. אסתפק, אם כן, במספר הערות בלבד. ראשית, ככל שישנן הוראות חוק נוספות שמכוחן ניתן לגבש קווים מנחים לתיעדוף, מעבר לסעיף 20 הנזכר לעיל, ראוי לבדוק האם הן יכולות לשמש מקור סמכות לפי התנאים שנקבעו לכך בפסיקה. שנית, באשר לעובדה שבתי חולים ורופאים מקבלים החלטות בעניין סדרי עדיפויות, חשוב לציין שלא כל החלטה כזו משפיעה במישרין על הזכויות לחיים, לשוויון ולקבלת טיפול רפואי במצב חירום. לבסוף, ככל שאכן קיימת סמכות לבתי חולים, או לגורמים מסוימים שפועלים במסגרתם, לקבוע מיהם החולים שיזכו לעדיפות בקבלת משאבים מצילי חיים בתנאי מחסור, הרי שייתכן וניתן לטעון ששר הבריאות יכול ליטול סמכות זו.[26] במישור התיאורטי, ספק בעיניי אם מהלך כזה אפשרי; לא זו בלבד שמשמעותו היא נטילת סמכות "אגרגטיבית" ממספר גורמים, אלא גם שכלל לא ברור שהסמכות הנתונה לרופא או רופאה מסוימים (או לקבוצת רופאים) לתעדף חולים, ככל שזו קיימת, זהה לסמכות הנדרשת לצורך קביעת מדיניות כללית-ארצית בנושא. במישור המעשי, מהלך כזה צריך לעמוד בתנאים ובמגבלות הקבועים לכך בדין.[27] מכל מקום, ככל הנראה, זהו לא מקור הסמכות שעמד לנגד עיניהם של מקבלי ההחלטות במשרד הבריאות, אשר אמורים לקבל החלטה בשאלת אימוצו של נייר העמדה.

 הערות מסכמות 

הסמכה חקיקתית מפורשת לתעדף חולים בתנאים של מחסור במשאבים היא הכרחית על-מנת לעמוד בעקרון חוקיות המינהל, אבל בכך לא מסתכמת החשיבות שלה. חקיקה שמסדירה את הסמכות, למשל, עשויה להידרש גם לאופן הפעלתה של הסמכות, לרבות מתן הוראות בדבר שיתוף הציבור או גורמים מסוימים בהליך התיעדוף. הוראות מסוג זה עשויות לאפשר ואף לעודד הבעת עמדה של ארגוני חברה אזרחית בהליך קבלת ההחלטות, ובכך לקדם את ההגנה על זכויות יסוד ועל קבוצות באוכלוסייה שהאינטרסים שלהן לא זוכים לייצוג ממשי בקבלת החלטות מהסוג שנדון כאן. הסמכה מפורשת בחקיקה אף יכולה להבהיר את עקרונות היסוד שלפיהם התיעדוף צריך להתבצע, ובכלל זה להדגיש את המחויבות להגנה על זכותם של אנשים עם מוגבלות לשוויון ולחיים, אשר מעוגנת בשורה של דברי חקיקה בדין המקומי והבינלאומי.

לפיכך, גם אם סעיף 20 לפקודת בריאות העם עומד בתנאי ההסמכה המפורשת, ישנן סיבות טובות להסדיר את הנושא בחקיקה ראשית מודרנית; ובתקופה שבה הרשויות ומוסדות השלטון עוסקים בהסדרת הסמכויות למאבק בקורונה, רצוי שתינתן תשומת לב גם לנושא הזה.

 

ירון קובו הוא תלמיד לתואר שלישי במשפטים באוניברסיטת קולומביה. תודה לתמר הלוי, שחר טל, בל יוסף, סתיו כהן, רועי כהן, תמר קופמן, רפי רזניק ואדם שנער על הערות מצוינות. הערות נוספות ותגובות יתקבלו בברכה: yaron.covo@columbia.edu.

ציטוט מוצע: ירון קובו "תיעדוף חולים בתקופת מגפת הקורונה: האם משרד הבריאות מוסמך לקבוע אילו חולים יזכו לעדיפות בקבלת משאבים מצילי חיים בתנאי מחסור?" ICON-S-IL Blog (28.7.2020)

 

[1]Lisa Rosenbaum, Facing Covid-19 in Italy – Ethics, Logistics, and Therapeutics on the Epidemic’s Front Line, N. Eng. J. Med. (Mar. 18, 2020). על-פי מקור זה, הקריטריון העיקרי שלפיו התבצע המיון באיטליה הוא גיל.

[2] אברמי טורם "מכתב פתוח של נציב שוויון בעניין תיעדוף חולים קשים בעת מגפת הקורונה" נציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות (18.4.2020).

[3] עותק של נייר העמדה המתוקן זמין באתר המועצה הלאומית לביואתיקה. כל ההפניות וההתייחסויות ברשימה זו הן לנייר העמדה המתוקן שפורסם בחודש מאי 2020, אלא אם צוין אחרת. לתגובתה של נציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות לנייר העמדה המתוקן ראו אברמי טורם "תגובת הנציבות לנייר העמדה המעודכן בעניין תיעדוף חולים קשים בתקופת מגפת הקורונה" נציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות (17.5.2020).

[4] ראו, באופן כללי, דפנה ברק-ארז משפט מינהלי כרך א 12–13 (2010) ("במקרים אחרים, הרשויות מקימות גופים מייעצים הפועלים על-ידן, המאוישים בדרך כלל על- ידי חברים שאינם עובדי ציבור (או שאינם בהכרח עובדי ציבור). פעילותם של גופים אלה ושל החברים בהם כפופה למשפט המינהלי").

[5] לנייר העמדה עשוי להיות תוקף מחייב מהיבטים אחרים (למשל, כמסמך מחייב של ועדת האתיקה של הר"י או במסגרת יחסי עבודה) אולם היבטים אלה חורגים מגבולות היריעה של רשימה זו. אציין רק שהר"י מפעילה לשכה לאתיקה אשר בסמכותה "לדון ולאשר החלטות עקרוניות בנושאי אתיקה וכן כללים וניירות עמדה בנושאים אתיים." ככלל, ניירות העמדה והחלטותיה של הלשכה לאתיקה יחייבו את חברי הר"י כמדיניות האתיקה של הארגון. אולם, על-מנת לקבל מעמד של "כללי האתיקה הרפואית" של הארגון, על ניירות העמדה להיות מאושרים במנגנון שהותווה בתקנון הר"י. ראו ס' 230.1, 231.2, 232 לתקנון ההסתדרות הרפואית לישראל (2018).

[6] השוו לבג"ץ 2233/20 המועצה המקומית פרדס חנה-כרכור נ' משרד הבריאות, פס' 7 לפסק הדין (פורסם בנבו, 26.3.2020) (השופט א' שטיין (בהסכמת השופטים נ' סולברג ו-ג' קרא): "שהם הוא בית חולים ששייך למדינה וזו רשאית לעשות בין כתליו כראות עיניה המקצועיות כדי לטפל בחולים שהיא – המדינה, ולא המועצה המקומית פרדס חנה-כרכור – תחליט על אשפוזם. סמכות כאמור נתונה למדינה מכוח הפררוגטיבה הכללית שלה כרשות מבצעת, מכוח הוראותיה של פקודת בריאות העם בעניין הקמה וניהול של בתי חולים ומוסדות רפואיים אחרים בשעת חירום, וכן מכוח הוראות חוק הפרשנות בדבר סמכויות עזר… וכן מתוקף היותה בעלים של בית החולים שבו עסקינן").

[7] Wendy F. Hensel & Leslie E. Wolf, Playing God: The Legality of Plans Denying Scarce Resources to People with Disabilities in Public Health Emergencies, 63 Fla. L. Rev. 719 (2011); Sheri Fink, Playing God, Radiolab–WNYC Studios (Aug. 21, 2016).

[8] ראו ס' 17 לחוק הפרשנות, התשמ"א-1981. לדיון בעקרון חוקיות המינהל ובסמכויות עזר שכרוכות בפגיעה בזכויות אדם ראו ברק-ארז, לעיל ה"ש 4, בעמ' 145–152.

[9] נייר העמדה המתוקן, לעיל ה"ש 3, בעמ' 36 (ועדת המשנה המשפטית).

[10] בג"ץ 1550/18 עמותת הפורום החילוני נ' שר הבריאות, פס' 64 לפסק דינו של השופט פוגלמן (פורסם בנבו, 30.4.2020).

[11] ס' 20(1) לפקודת בריאות העם, 1940.

[12] שם, ס' 20(1)(ב).

[13] נייר העמדה המתוקן, לעיל ה"ש 3, בעמ' 36.

[14] דנג"ץ 10190/17 מפקד כוחות צה"ל באזור יהודה והשומרון נ' עליאן, פס' 13–16 לחוות דעתה של הנשיאה חיות (פורסם בנבו, 9.9.2019).

[15] עניין עמותת הפורום החילוני, לעיל ה"ש 10, פס' 33.

[16] בג"ץ 3071/05 לוזון נ' ממשלת ישראל, פ"ד סג(1) 1, 41 (2008).

[17] שם.

[18] ראו ברק-ארז, לעיל ה"ש 4, בעמ' 121–125 (2010). לסקירה העוסקת בעקרון חוקיות המינהל, דרישת ההסמכה המפורשת והפעלת הסמכויות המוקנות בסעיף 20 לפקודת בריאות העם בתקופת מגפת הקורונה ראו נדיב מרדכי "ביקורת שיפוטית על החלטות מינהליות של משרד הבריאות" המכון הישראלי לדמוקרטיה (30.4.2020). לפסיקה הדנה בדרישת ההסמכה המפורשת בחוק בהקשר של עקרון ההסדרים הראשוניים בתקופת מגפת הקורונה ראו בג"ץ 2109/20 בן מאיר נ' ראש הממשלה (פורסם בנבו, 26.4.2020). לפסיקה מהעת האחרונה בסוגיה של הסמכה מפורשת בחוק, שלא בהקשר למגפת הקורונה, ראו עניין עליאן, לעיל ה"ש 14.

[19] לסקירה של סמכויות החירום בפקודת בריאות העם ראו יובל שני, עודד רון ונדיב מרדכי נגיף הקורונה: התמודדות עם משבר עולמי – האתגרים החוקתיים (המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2020).

[20] שר הבריאות הקודם, מר יעקב ליצמן, הוסיף את מחלת הקורונה לרשימת המחלות המדבקות בפקודה ביום 27 בינואר 2020. ראו צו בריאות העם (שינוי רשימת מחלות מידבקות שבתספת השנייה לפקודה), התש"ף-2020, ק"ת 8834 (27.1.2020).

[21] .Sheri Fink, Whose Lives Should Be Saved? To Help Shape Policy, Researchers Ask the Public, N.Y. Times A.9 (Aug. 22, 2016) . באופן ספציפי, הפרוטוקול שגובש במדינת ניו-יורק בשנת 2015 מתייחס במפורש להיערכות למגפת דמוית-שפעת ומתמקד בהקצאת מכונות הנשמה. בדומה לנייר העמדה שגובש בישראל, גם פרוטוקול זה אימץ את קריטריון סיכויי השרידות (probability of mortality) כקריטריון עיקרי לתיעדוף. ראו N.Y. State Task Force on Life and the Law, N.Y. State Dep’t of Health, Ventilator Allocation Guidelines (Nov. 2015).

[22] ראו שם. ראו גם Fink , לעיל ה"ש 7.

[23] השוו לעניין בן מאיר, לעיל ה"ש 18, פס' 29 לפסק דינה של הנשיאה חיות (בהקשר של הסדרים ראשוניים).

[24] באופן ספציפי, גובשו קווים מנחים כאמור בבית החולים רמב"ם, כמו גם בבתי חולים נוספים. ראו למשל גד בר יוסף "את מי להנשים, את מי לא" הארץ (11.4.2020).

[25] בבתי החולים בישראל פועלות דרך שגרה ועדות אתיקה, חלקן "מייעצות" שהוקמו באופן וולונטרי וחלקן הוקמו מכוח חוק זכויות החולה, התשנ"ו-1996. גיל סיגל ומאיה פלד "וועדות האתיקה בבתי החולים – 'ישן מפני חדש תוציאו'?" רפואה ומשפט 17 (1997); אמנון כרמי בריאות ומשפט 875 (מהדורה שנייה, מוחמד ס. ותד עורך, 2013).

[26] ס' 34 לחוק יסוד: הממשלה מקנה לשר "הממונה על ביצועו של חוק" ליטול סמכויות "לעניין מסוים או לתקופה מסוימת". לדיון בנטילת סמכויות ראו ברק-ארז, לעיל ה"ש 4, בעמ' 195–200.

[27] כך למשל, הסמכות הרלוונטית צריכה להיות נתונה בידי "עובד מדינה". לדיון בתנאים ומגבלות נוספים ראו ברק-ארז, לעיל ה"ש 4, בעמ' 198–200.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

בלוג בוורדפרס.קום. ערכת עיצוב: Baskerville 2 של Anders Noren.

למעלה ↑

%d בלוגרים אהבו את זה: