מצב החירום הרפואי וזכויות האדם המבוגר/ יובל גבע

"בבית שאין בו כללים, הגורל משתולל, המזל מתעכב והמקרה מבקר. אבל בבית שיש בו כללים, הגורל עושה מה שאומרים לו, את המזל לא צריכים, והמקרה נשאר בחוץ, דופק וצועק ולא יכול להיכנס".[1]

 

כידוע, משבר הקורונה לא פסח על מדינת ישראל. החל מה-27 לפברואר 2020, עת התגלה חולה הקורונה הראשון במדינה,[2] ישראל נמצאת בסחרור חברתי. מאז ועד היום גדל מספר החולים, ויחד איתם, לצערנו, גם מספר הנפטרים.[3] בתוך כך, המשבר הבריאותי והניסיונות לבלום אותו הביאו את ממשלת ישראל להתקין מספר תקנות לשעת-חירום.[4] נראה שתכליתן של תקנות אלה היא לצמצם את מימדי התחלואה ולאפשר חזרה לשגרת חיים בטוחה בטווח הארוך.

רשימה זו לא נועדה לסקור את התקנות לשעת-חירום שהותקנו עד כה. היא גם לא נועדה לבחון את חוקתיותן או את חוקיותן של תקנות אלה.[5] מטרתה של רשימה זו היא לעמוד על נדבך חשוב אחר בנוגע למצב החירום – גבולותיהם החוקיים והחוקתיים של השיקולים שצוותי הרפואה יכולים לשקול בעת החלטה על הקצאת משאבים בין חולי קורונה. במסגרת זו אבקש להתמקד בקריטריון הגיל כשיקול להכרעה רפואית. הזרז לכתיבת רשימה זו הוא פוסט חשוב של פרופ' אסא כשר בנושא.[6] בעוד פרופ' כשר קבע כי הכרעה על בסיס גיל לבדו היא פסולה מן הבחינה האתית והמוסרית, הוא נמנע מלהכריע באשר לפסול החוקי או החוקתי שבה.[7] בנקודה אחרונה זו אתמקד.

אם כן, בנקודת זמן זו מדובר בסוגיה תיאורטית בהקשר הישראלי.[8] נראה שמספר החולים המונשמים רחוק לעת עתה ממגבלת התפקוד של בתי החולים.[9] יחד עם זאת, המצב בעולם מלמד כי צוותים רפואיים במדינות שונות כבר נדרשו להתמודד עם דילמה זו, בהתחשב בכמות מכונות ההנשמה המוגבלת וכמות החולים הקשים הגואה. כך למשל, צוותי רפואה בספרד דיווחו כי עקב המחסור "צריך לתעדף ולראות אילו חולים ירוויחו הכי הרבה מטיפולים מסוימים". במסגרת זו, חולים מעל לגיל 80 לא קיבלו עדיפות למיטות טיפול נמרץ.[10] מצב דומה מתקיים באיטליה, בה נקבעה בבתי חולים מסוימים התוויה לפיה חולים מעל לגיל 60 לא יזכו לחיבור למכונות הנשמה.[11] לא מן הנמנע שמדינות נוספות בעולם, בוודאי כאלה שלא נערכו כיאות למצב או שמערכת הבריאות שלהן חלשה גם כך, יצטרכו להתמודד עם הדילמה האמורה. התבטאות קשה בנושא ביחס למדינת ישראל הביעה ד"ר אפרת ברון-הרלב, מנהלת בית החולים בילינסון, באמרה: "אם יגיע הרגע שבו אצטרך לבחור בין חולה בת 90 לחולה בן 50, אתן את המנשם לחולה הצעיר, כי הסיכוי שלו לחיות טוב שנים רבות הרבה יותר גבוה".[12] כמו כן, אמר ד"ר מיקי הלברטל, מנהל בית החולים רמב"ם, כי: "נשקיע משאבים באנשים שיש סיכוי להציל אותם, ולא בקבוצת חולים שהתוחלת של הטיפול בהם נמוכה".[13] האם גישה זו עומדת בנורמות החוקתיות והחוקיות שמתווה הדין הישראלי? לשאלה זו אפנה עתה.

ובכן, ברמה החוקתית, חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו מטיל על המדינה חובה שלילית,[14] שעניינה הימנעות מפגיעה, לצד חובה חיובית,[15] שעניינה זכאות להגנה, על חייו, גופו וכבודו של כל אדם. גם החולה, על-אף מחלתו, הוא אדם.[16] מובן כי גם החולה המבוגר, על-אף גילו, הוא אדם.[17] ככזה זכאי הוא להגנה ולהימנעות מפגיעה בזכויותיו החוקתיות לחיים, לגוף ולכבוד. בתוך כך הכיר הדין הישראלי גם בזכות-הבת החוקתית לשוויון.[18] בהקשר לזכות-הבת החוקתית לשוויון של האדם החולה נקבע כי "לכל החולים דין אחד והם זכאים ליחס שוויוני. את המשאב הלאומי הגלום במתקניהם של בתי החולים… יש לחלק כך שהכול ייהנו ממנו באופן שווה".[19] כמו כן הכיר בית המשפט בהיבטים ליבתיים מסוימים של הזכות לבריאות כבעלי מעמד חוקתי.[20] במסגרתה נכללות בין היתר זכות-הבת החוקתית להעדר הפליה בגישה לטיפול רפואי,[21] זכות-הבת החוקתית לקבלת טיפול נאות לאדם הנתון במצוקה גופנית מיידית,[22] זכות-הבת החוקתית לשירותי בריאות חיוניים ברמה הבסיסית ביותר[23] וזכות-הבת החוקתית לטיפול רפואי אלמנטרי.[24] מובן שזכויות הבת החוקתיות הללו הן זכויותיו של כל אדם, לרבות החולה המבוגר. למותר לציין כי החובות האמורות חלות על כל רשות מרשויות השלטון.[25] נראה כי אלה חלות גם על ספקי שירותי הרפואה במידה זו או אחרת.[26]

אשר למישור התת-חוקתי, עיקר הדין הרלוונטי מצוי בחוק זכויות החולה.[27] חוק זה מעגן את הזכות החוקית לטיפול רפואי, וקובע בין היתר כי במצב חירום רפואי – קרי נסיבות בהן היעדר טיפול דחוף יביא לפגיעה בחייו או בגופו של אדם – זכאי הוא "לקבל טיפול רפואי דחוף ללא התניה".[28] לצד זאת, מגדיר החוק איסור הפליה מצד מטפל או מוסד רפואי ממספר טעמים,[29] לרבות גיל, אך קובע כי לא יראו בהחלטה משום הפליה מחמת גיל "כאשר ההבחנה נדרשת משיקולים רפואיים".[30] על משמעות המושג "שיקולים רפואיים" בהקשרנו אעמוד בהמשך. הוראה חשובה נוספת בחוק מטילה על הצוות הרפואי את החובה לשמור על כבודו (ופרטיותו) של המטופל.[31] הוראות רלוונטיות נוספות מצויות גם בחוק ביטוח בריאות ממלכתי.[32] אם כך, כיצד מתיישב הדין הישראלי עם הכרעה טיפולית רפואית המתבססת קטגורית על גילו של האדם החולה?

מסקירת הדין הקיים נובע כי הכרעה של צוות רפואי המתבססת על גילו המתקדם של אדם בלבד ועל משך שנות החיים שנותרו לו לחיות היא אינה חוקית, מעבר להיותה לא מוסרית ולא אתית. הכרעה שכזו אינה מבוססת על "שיקולים רפואיים" רלוונטיים, כגון טיב הפרוגנוזה הרפואית, אלא על שיקולים שאינם ממין העניין. נראה כי, ככלל, "שיקול רפואי" רלוונטי הוא כזה המתחשב בטובת החולה.[33] הכרעה קטגורית לפיה חולה בן 50 יזכה לסיוע מועדף על-פני חולה בת 90, ללא תלות במצבם הרפואי הספציפי של החולים, היא פסולה ונוגדת את חוק זכויות החולה. כמו כן, הכרעה של צוות רפואי המתבססת על טיב משך חייו של חולה לאחר החלמתו האפשרית גם היא אינה הכרעה המתבססת על שיקול רלוונטי. ככזו גם היא אינה חוקית. נדמה כי בהקשרנו הכרעה על בסיס "שיקולים רפואיים" היא כזו שבמסגרתה על המטפל "להסתכל על החולה הבודד ולהעריך מה הסיכויים שלו".[34] ומה באשר למישור החוקתי?

יטען הטוען כי את הדיון האמור יש לשים בפרספקטיבה של מצב החירום שפקד את מדינת ישראל. בעוד שבשגרה זכויותיו החוקתיות של החולה המבוגר כאדם יסופקו לו בהיקף נרחב יותר, הרי שהמצב החריג שנוצר מחייב הכרעות קשות, לרבות פגיעה מוגברת בו או הגנה מופחתת עליו, עקב גילו. את תפיסה זו יש לדחות מכל וכל. המשפט הישראלי נקט עוד מתחילת דרכו בגישה לפיה גם בעת חירום יש להתחשב ב"קדושת חירותו האישית של האזרח… [ו]זכויותיו היסודיות האחרות".[35] כן נקבע כי מ"מחובתנו לשמור על חוקיות השלטון גם בהחלטות קשות. גם כאשר התותחים רועמים והמוזות שותקות, המשפט קיים ופועל וקובע מותר ואסור, חוקי ובלתי חוקי".[36] מובן כי הזכויות החוקתיות לחיים, לגוף ולכבוד, ככל הזכויות החוקתיות, הן זכויות יחסיות.[37] נכון הדבר גם לזכות-הבת החוקתית לשוויון ולהיבטי זכות-הבת החוקתית לבריאות הנגזרים מזכויות אלה.

אם כך, חוקי-היסוד, ועמם הזכויות החוקתיות שנכללות במסגרתם, אינם מושעים במצב חירום.[38] פגיעה בזכות מהזכויות החוקתיות תבחן בהתאם למבחנים המקובלים בזמן שגרה, תוך בחינת הנסיבות הקונקרטיות.[39] "חוקי היסוד אינם מכירים בשתי מערכות דינים, האחת, החלה בתקופת רגיעה, והאחרת, החלה בעת חירום".[40] במסגרת זו על כל פגיעה להיעשות לפי חוק או מכוח חוק, להיות לתכלית ראויה, להלום את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ולפגוע בזכות החוקתית במידה שאינה עולה על הנדרש.[41] שאלה חשובה, עליה לא ארחיב ברשימה זו, היא האם בכלל ניתן להכיר – במסגרת הדין הקיים – במצב חירום בריאותי.[42]

ברור לכל שאספקת מכונת הנשמה לחולה המבוגר עולה בגדר טיפול רפואי אלמנטרי. מדובר בטיפול בסיסי, המתחייב מזכותו החוקתית של כל אדם לטיפול רפואי נאות בעת מצוקה גופנית מיידית. על המדינה מוטלת החובה החוקתית לספק סיוע רפואי בסיסי שכזה. מובן כי לכך עשויים להצטרף טיפולים או אמצעים רפואיים נוספים, המצויים בחוסר, ובהם לדוגמה פלזמה עם נוגדני קורונה.[43] במצב בו משאבי הטיפול מוגבלים, וכך גם משאביה הכלכליים של המדינה, מובן כי אין ביכולתה לספק טיפול רפואי מיטבי לכלל בני האדם המצויים בתוכה.[44] אולם, אין לקבל הקצאת ציוד רפואי המתבססת על שיקולים שאינם מן העניין. הקצאת ציוד במסגרתה מועדף החולה הצעיר על-פני החולה המבוגר באופן אוטומטי, ללא תלות במצבו הבריאותי הספציפי של החולה המבוגר, פוגעת בזכויותיו החוקתיות לחיים, לגוף ולכבוד. כנגזרת מכך היא פוגעת גם בזכויות-הבת החוקתיות שלו לשוויון[45] ולבריאות (בהיבטיהן המוכרים). אל לה למדינה להשליך את חוליה לעת זקנה.

 

יובל גבע הוא בוגר תואר ראשון במשפטים (LL.B.) וסטודנט לתואר שני במנהל ומדיניות ציבורית (M.A.) במרכז הבינתחומי הרצליה.

יובל גבע "מצב החירום הרפואי וזכויות האדם המבוגר" ICON-S-IL Blog (16.4.2020)

 

[1] מאיר שלו כימים אחדים (1994).

[2] סיון חילאי ואמיר אלון "חולה קורונה ראשון בישראל, הגיע מאיטליה לפני ארבעה ימים" Ynet 27.2.2020.

[3] נכון ל-14.4.2020 מספר הנדבקים עומד על 12,046 ומספר הנפטרים עומד על 123. ראו בועז אפרת דנה ירקצי, מאיה הורודניצ'אנו, לירן לוי, דניאל דולב, יואב איתיאל וסוכנויות הידיעות "התפרצות הקורונה: מניין המתים עלה ל-123, סגר ברחבי הארץ" וואלה 14.4.2020.

[4] כך בין היתר הותקנו תקנות שעת חירום (הסמכת שירות הביטחון הכללי לסייע במאמץ הלאומי לצמצום התפשטות נגיף הקורונה החדש), התש"ף-2020, ק"ת 782; תקנות שעת חירום (נגיף הקורונה החדש – הגבלת פעילות), התש"ף-2020, ק"ת 812; תקנות שעת חירום (נגיף הקורונה החדש) (אזור מוגבל), התש"ף-2020, ק"ת 1026.

[5] תוקפן של חלק מן התקנות לשעת-חירום מתברר כעת בבית המשפט העליון. ראו למשל בג"ץ 2109/20 בן מאיר נ' ראש הממשלה (תלוי ועומד, ראו בפרט החלטה מיום 19.3.2020, פורסמה בנבו), וכן בג"ץ 2030/20 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' שר המשפטים (פורסם בנבו, 18.3.2020).

[6] פוסט זה נמצא בפרופיל הפייסבוק של פרופ' כשר (מיום 31.3.2020).

[7] בהקשר זה כותב פרופ' כשר כי: "מניין הרעיון שהפרמטר המוסרי המכריע הוא שנות העתיד הנותרות? האם אין שום ערך מוסרי לשנות העבר הארוכות? החולה בת 90 הייתה אזרחית נאמנה כל חייה ומגיעה לה עזרה בשעת הצורך, לא משנה באיזה גיל. האדם הוא לא תוחלת החיים שלו. האדם הוא עולם ומלואו, חלקו בעבר וחלקו בעתיד, ושום רופא ושום פקיד לא רשאים למחוק את מעמדו כאדם, כשמגיעה לו הגנה במסגרת השמירה על כבוד האדם באשר הוא אדם".

[8] אמנם מספר מכונות ההנשמה עדיין מספק, אך מספר מכשירי ה"אקמו" מסתמן כגבולי. ראו אדיר ינקו "לא רק מכונות הנשמה: חשש ממחסור גם במכשירי 'אקמו'" Ynet 8.4.2020.

[9] רוני בלנק, פלורה קוך דבידוביץ ושלי לוי נתונים בנושא ההתמודדות עם מגפת הקורונה (הכנסת, מרכז מחקר ומידע, 2020).

[10] אי-פי "בין מלחמה לוויתור: ההחלטה המייסרת של הרופאים בספרד" Walla 3.4.2020.

[11] Felix Allen, Impossible Choice: Only Patients Under 60 are Getting Ventilators in Italy as Hospitals are Overwhelmed by Coronavirus Crisis, The Sun (Mar. 23, 2020),.

[12] שרית רוזנבלום "כשיגיע הרגע שבו נצטרך לבחור בין קשישה בת 90 לחולה בן 50 – אין ספק שנוותר על הקשישה" ידיעות אחרונות 25.3.2020.

[13] שם.

[14] ס' 2 לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו.

[15] ס' 4 לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו.

[16] בהקשר זה כותב פרופ' אהרן ברק כי "הזכות לכבוד האדם היא זכותו של כל אדם באשר הוא אדם. צעיר ומבוגר… בריא וחולה בגופו או בנפשו". ראו אהרן ברק כבוד האדם – הזכות החוקתית ובנותיה 379–380  (2010).

[17] חיים ה. כהן "ערכיה של מדינת יהודית ודמוקרטית – עיונים בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו" הפרקליט – ספר היובל 9, 33 (התשנ"ד).

[18] בתור נגזרת מהזכות החוקתית לכבוד האדם. ראו ברק כבוד האדם – הזכות החוקתית ובנותיה, לעיל ה"ש 16, בפרק 24.

[19] בג"ץ 4253/02 ראש עיריית טבריה נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד סג(2) 86, 141 (2009).

[20] לסקירה של הדין הישראלי בנושא ושל המשפט המשווה ראו יניב רוזנאי והלל סומר "'אם כל הזכויות': הזכות החוקתית לחיים" משפט ועסקים יט 537, 609-598 (2016). זכות זו מהווה זכות-בת הנגזרת מן הזכויות המנויות בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. ראו בג"ץ 494/03 עמותת רופאים לזכויות אדם נ' שר האוצר, פ"ד נט(3) 322, פס' 18 לפסק דינו של הנשיא א' ברק (2004).

[21] בג"ץ 3071/05 לוזון נ' ממשלת ישראל, פ"ד סג(1) 1, פס' 9 לפסק דינה של הנשיאה ד' ביניש (2008).

[22] בתור נגזרת מן הזכות החוקתית לשלמות הגוף. ראו עניין עמותת רופאים לזכויות אדם, לעיל ה"ש 20.

[23] כנגזרת מן הזכות החוקתית להגנה על החיים, הגוף והכבוד. ראו בג"ץ 11044/04 סולומטין נ' שר הבריאות, פס' 16–17 לפסק דינה של השופטת א' פרוקצ'יה (פורסם בנבו, 27.6.2011).

[24] בתור נגזרת מן הזכות החוקתית לכבוד. ראו רע"א 4905/98  גמזו נ' נעמה ישעיהו, פ"ד נה(3) 360, 376 (2001) (הנשיא ברק). ראו בג"ץ 366/03 עמותת מחויבות לשלום וצדק חברתי נ' שר האוצר, פ"ד ס(3) 464, 482–483 (2006)..

[25] ס' 11 לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו.

[26] נקל לטעון כי חובות אלה חלות על בתי החולים הממשלתיים ועובדיהם. ראו עניין ראש עיריית טבריה, לעיל ה"ש 19, בעמ' 141 ו-158–159, במסגרתו היה מוכן בית המשפט העליון לבחון את חוקתיות וחוקיות פעילותם של בתי החולים הממשלתיים לאור חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו וכללי המשפט המינהלי. ראו גם יצחק זמיר הסמכות המינהלית 166 (מהדורה ראשונה, התשנ"ו), וכן ע"פ 5741/04 יקירביץ' נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 12.9.2004); עש"מ 4/87 רדר נ' מדינת ישראל, פ"ד מב(1) 598 (1988); ע"א 8825/03 שירותי בריאות כללית נ' משרד הבטחון, פס' טז לפסק דינו של השופט א' רובינשטיין (פורסם בנבו, 11.4.2007); בג"ץ 6845/00 ניב נ' בית-הדין הארצי לעבודה, פ"ד נו(6) 663, 699 (2002). להרחבה ראו גם אסף הראל גופים ונושאי משרה דו-מהותיים פרק ראשון (מהדורה שנייה, 2019).

[27] חוק זכויות החולה, התשנ"ו-1996, ס"ח 327 (להלן: החוק). ס' 30 לחוק קובע את תחולתו על המדינה. נראה כי תכליתו של החוק היא "לקבוע את זכויות האדם המבקש טיפול רפואי או המקבל טיפול רפואי, ולהגן על כבודו ועל פרטיותו". ראו חנה גוטמן הפרשנות לחוק זכויות החולה 11 (2017).

[28] ס' 3 לחוק זכויות החולה.

[29] שם, בס' 4(א). נראה שמדובר ברשימת טעמים שאינה סגורה ("או מטעם אחר כיוצא באלה").

[30] שם, בס' 4(ב). ראו בהקשר לס' 4 אמנון כרמי בריאות ומשפט 866 (מהדורה שנייה, מוחמד ס. ותד עורך, 2013).

[31] שם, בס' 10(א).

[32] חוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד-1994, ס"ח 156. כך למשל, ס' 3(א) לחוק זה קובע כי "כל תושב זכאי לשירותי בריאות לפי חוק זה… ".

[33] ראו עניין ראש עיריית טבריה, לעיל ה"ש 19, בעמ' 146. טיב השיקולים ניתן להסקה גם על בסיס ס' 2 לחוק החולה הנוטה למות, התשס"ו-2005, ס"ח 58.

[34] דבריו של פרופ' עופר מרין, מנהל בית החולים שערי צדק. ראו רוזנבלום, לעיל ה"ש 12.

[35] בג"ץ 13/51 אסמאעיל נ' מנהל בית הסוהר תל מונד, פ"ד ה 780, 783 (1951); בג"ץ 320/90 קוואסמה נ' שר הביטחון, לה(3) 113, 119–120 (1980); בג"ץ 1730/96 סביח נ' מפקד כוחות צה"ל באזור יהודה והשומרון, פ"ד נ(1) 353, 368–369 (1996).

[36] דנג"ץ 2161/96 שריף נ' אלוף פיקוד העורף, פ"ד נ(4) 485, 490 (1996) (הנשיא ברק).

[37]  ראו בג"ץ 2740/96 שנסי נ' המפקח על היהלומים, משרד המסחר והתעשייה, פ"ד נא(4) 481, 504–508 (1997).

[38] על מודל ה"עסקים כרגיל" במצב החירום בישראל, ראו Oren Gross & Fionnuala Ní Aoláin, Law in Times of Crisis: Emergency Powers in Theory and Practice 95 (2006). ראו גם דנ"פ 7048/97 פלונים נ' שר הביטחון, פ"ד נד(1) 740 (2000) ("מהוות ההגנה והשמירה על חירותו של הפרט ועל כבודו ערך יסוד הפרוס על כל דברי החקיקה כולם") (הנשיא א' ברק); בג"ץ 7015/02 עג'ורי נ' מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית, פ"ד נו(6) 352, 382–383 (2002) ("ידועה האימרה כי בעת מלחמה מחרישים החוקים… אימרה זו אינה משקפת את הדין המצוי והרצוי") (הנשיא א' ברק); בג"ץ 5211/04 ואנונו נ' אלוף פיקוד העורף, פ"ד נח(6) 644, 651 (2004) ("אין משמעות הדבר כי בהחלתה של חקיקת החירום הלכה למעשה, רשאית הרשות להתעלם מזכויות היסוד של הנפגעים") (המשנה לנשיא א' מצא).

[39] בג"ץ 7052/03 עדאלה המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי נ' שר הפנים, פ"ד סא(2) 202, פס' 83 לפסק דינו של המשנה לנשיאה מ' חשין (2006) ("זכויות האדם על מכונן תעמודנה, ובמלוא עוצמתן, גם בימי מלחמה וחירום, אלא שמצב של מלחמה וחירום יש בו כדי להשפיע על ההגבלות שניתן להטיל על מימושן").

[40] שם, פס' 11 לפסק דינו של השופט א' ריבלין.

[41] ס' 1, 1א, 8 ו-12 לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. ראו גם בג"ץ 6971/98 פריצקי נ' ממשלת ישראל, פ"ד נג(1) 763, 778 (1999). אין אני נדרש ברשימה קצרה זו לשאלת היחס שבין ס' 12 לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו לבין ס' 39(ד) לחוק-יסוד: הממשלה. שאלה זו עלתה בעניין בן מאיר, לעיל ה"ש 5.

[42] בעניין בן מאיר עלתה בין היתר השאלה האם הארכת מצב החירום הביטחוני בכנסת בסוף פברואר השנה חוסה גם על התקנת תקנות עקב מצב חירום בריאותי. בכל אופן, לא ברור האם התפרצות מגפה מאפשרת הכרזה על מצב חירום כשלעצמה. על הארכת מצב החירום ראו פרוטוקול ישיבה מס' 28 של הכנסת ה-22, 100 (17.2.2020). לעניין השאלה האם מגפה צריכה להיכלל תחת רעיון "מצב החירום" מעניינים דבריו של המשנה ליועץ המשפטי לממשלה לשעבר, שלמה גוברמן, מדיוני ועדת חוקה, חוק ומשפט בעניין חוק-יסוד: הממשלה: "יש כמה מצבי חירום שאנחנו יודעים שיכולים לקרות, כגון אסון טבע, אפידמיה, התפרעויות רבתי, ואני חושב שאין להשאיר את כל הסיטואציות האלה, שהן צפויות מראש, עד אשר יקרו ואז יהיה צורך להזדקק לחקיקת חירום מהסוג הזה, אלא צריך להכין מראש את הכלים". ראו פרוטוקול ישיבה מס' 209 של ועדת החוקה, חוק ומשפט, הכנסת ה-12, 15 (1.1.1991).

[43] ראו מיטל יסעור בית-אור "פרסום ראשון: משרד הבריאות הנחה את הדסה שלא לאסוף תרומות דם ממחלימים" ישראל היום 10.4.2020 www.israelhayom.co.il/article/750439, וכן נעם עמית "בין דם לדם: מי החולים שמקבלים את הטיפול הניסיוני לקורונה?" השומרים 11.4.2020.

[44] יחד עם זאת, נקבע כי "צורך בהוצאה כספית סבירה אינו מצדיק פגיעה 'זולה' בזכויות האדם". ראו בג"ץ 2753/03 קירש נ' ראש המטה הכללי של צה"ל, פ"ד נז(6) 359, 372 (2003) (השופטת דורנר).

[45] נראה כי קבוצת השוויון היא חולים הזקוקים לסיוע נשימתי. ברי כי השוויון אינו נשמר במסגרת קבוצת השוויון. להרחבה ראו ברק כבוד האדם – הזכות החוקתית ובנותיה, לעיל ה"ש 16, בעמ' 693.