אקטיביזם ביקורתי / אהרן גרבר ומתנאל בראלי

פוסט זה הוא חלק מסימפוזיון בנושא מוסד מבקר המדינה, בהשתתפות (לפי סדר א'-ב') מתניהו אנגלמן, מתנאל בראלי, אהרן ברק, סלים ג'ובראן, מתן גוטמן, אהרן גרבר, מיכל טמיר, אלי מרזל, דורון נבות, ענבל עפרון-וינשטיין, גדעון פישר, יורם רבין, אלון רודס, דן שווץ, ויוסף חיים שפירא. תודה מיוחדת נתונה לד"ר מתן גוטמן על ייזום ועריכה משותפת של הסימפוזיון. אנו מבקשים להקדיש סימפוזיון זה לזכרו של מיכה לינדנשטראוס ז"ל (1937–2019), ולכבוד מורשתו העשירה כשופט ונשיא בית המשפט המחוזי בחיפה וכמבקר המדינה ונציב תלונות הציבור בשנים 2005–2012.

 

"כל המרבה בהגנה על זכויות האדם הרי זה משובח" – בקריאה מהדהדת זו חתם פרופ' ברק את דבריו, והותיר את הקורא תחת רושם כבד;[1] כיצד ניתן בכלל להתנגד להגנה על זכויות האדם?

ובכן, האמת צריכה להיאמר: ברק אמנם מכניס את הדיון הציבורי על אודות אקטיביזם ביקורתי אל מסגור הרמטי – בתור מלחמת בני האור בבני חושך, וכעוסק בהגנה או פגיעה בזכויות האדם – אך לטעמנו זהו מסגור מוטעה. לשם הבהרת הדברים נכריז בפה מלא על המובן מאליו: גם אנחנו, המתנגדים לאקטיביזם ביקורתי, מעלים על נס את חשיבות השמירה וההגנה על זכויות האדם. יתרה מזו: גם כנסת ישראל וחבריה מכירים ומוקירים את זכויות האדם. מ"מיעוט העתירות לבית המשפט העליון בעניין חוקתיותה של החקיקה החדשה" ניתן אמנם ללמוד על עבודתם הראויה של היועצים המשפטיים בממשלה ובכנסת – כפי שטען ברק – אך לא פחות מכך ניתן להסיק על דאגתה של כנסת ישראל שלא לפגוע בזכויות האדם והמיעוטים החיים בתוכה.

על מה אם כן נסוב הדיון?

לשם כך יש לשוב אל הראשונות. כידוע, זכויות האדם הן יחסיות ולא מוחלטות; במקרים רבים זכויות מתנגשות – זו עם זו, או עם אינטרסים חשובים. ובניסוח אחר: על-פי עמדתו של ברק בדבר רוחב ההכרה בזכויות, כמעט כל חוק או פעולה מנהלית, במהותם, פוגעים בזכות כלשהי. השאלות הנשאלות אפוא הן אלו: האם הפגיעה מידתית ומוצדקת? אילו זכויות זוכות להגנה נורמטיבית על-חוקית, שחקיקה ראשית של הכנסת אמורה לסגת בפניהן כאשר הן נפגעות באופן בלתי-מוצדק או מידתי? איך מכריעים במקרים אלו, ומהם האיזונים הנדרשים לשם כך? ושאלת השאלות: מי אמור להכריע בהן ועל-פי איזה עולם ערכי? הווה אומר, כולם בעד "הגנה על זכויות אדם"; אולם יישומה של ההגנה בפועל היא מלאכה עדינה של איזונים, מלאכה המושפעת מסולם ערכים, ושהסמכות לקבעה נתונה לריבון.

המהפכות שעבר המשפט הציבורי בישראל מאז שנות השמונים מורגשות היטב בציבוריות הישראלית. מלבד ביטול עליונות חוקי הכנסת, בית המשפט מורה לעצמו היתר להמשיך ולהכיר בזכויות בלתי-מנויות, לצד פיתוח מנגנוני סבירות ומידתיות המאפשרים לבית המשפט לכפות את השקפת עולמו הערכית על הציבור כולו. כפי שניתן היה לצפות מראש, מעמד בית המשפט – והמערכת המשפטית כולה – נפגע מכך, מה שמוביל לניסיונות ולקריאות לשינוי דרכי המינוי והסמכויות של השופטים והיועצים המשפטיים.

כבר לא מעט שנים עברו מאז תחילתה של המהפכה החוקתית, ונדמה כי שוררת הסכמה רחבה כי מדינת ישראל שרויה במשבר חוקתי מתמשך.[2] ביסודו של המשבר החוקתי טמון חוסר אמון עמוק בניטרליות של בית המשפט, ובקיומם של כללים ברורים ואחידים המחייבים את כל השחקנים הפוליטיים, ובכללם בית המשפט. בית המשפט נשאב למחלוקות אידיאולוגיות-פוליטיות, נתפס כמקדם ערכים של צד פוליטי מסוים, ומדינת ישראל כולה נקלעה לטלטלה.[3]

כפי שכבר נרמז לעיל, התוצאות הללו אינן מפתיעות; להיפך – הן היו ידועות כבר מלכתחילה, ושופטי בית המשפט העליון מ'הדור הקודם' התריעו עליהן עוד בשלבים הראשונים של המהפכה החוקתית, כשהמשפט הציבורי התחיל לשנות את פניו.[4]

למרבה הצער, כעת מתברר שלמרות חוסר האמון, גלגלי המהפכה מבקשים להמשיך ולנוע. מתנגדי האקטיביזם השיפוטי ניסו לבלום את גלגלי המהפכה, אך בתגובה מבקש פרופ' ברק –  שרק לפני מספר חודשים ביקש להכיר בסמכותו העקרונית של בית המשפט לפסול חקיקת יסוד[5] – להעניק למבקר המדינה סמכויות מפליגות, במטרה מוצהרת להתגבר על סעיף שמירת הדינים, ולפתוח לבית המשפט נתיב שדרכו יוכל להורות כי התעלמות מעמדת המבקר איננה סבירה, ובכך לנתק את הבלמים הפורמליים שעוד נותרו למערכת המעורערת גם כך.

חשוב לשים לב לכך שהסמכויות שברק מעוניין להעניק למבקר-נציב רחבות ביותר. על-פי דבריו, הנציב יוכל לבחון 'יעילות' על הגנה על זכויות האדם, ויוכל ליזום תהליכי בדיקה של פעילות לחימה של צה"ל – שיזכו לגושפנקה מחייבת, לו תאומץ עמדתו.

לשם הבנת העניין אין צורך בניתוח חתרני של המציאות המשפטית והציבורית במדינה בשנים האחרונות. די אם נשוב לפסקאות המטרה שבהן פתח ברק את דבריו, המלמדות באופן מפורש על היעד הרצוי מבחינתו: תיקון בפועל של החקיקה הישנה, שקדמה לחוקי-היסוד של 92' – דוגמת חוקי הנישואין והגירושין במדינת ישראל – שביחס אליה ידיו של בית המשפט העליון כבולות באזיקי פסקת שמירת הדינים. כזכור, פסקת שמירת הדינים התקבלה כפשרה פוליטית בשל התנגדות חברי הכנסת לחקיקת חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו בלעדיה.[6] ברק סבור אפוא – והוא אף אומר זאת במפורש – כי על המחוקק "לתקן את החקיקה הישנה באופן שתעלה בקנה אחד עם הזכויות החוקתיות", בניגוד גמור לפשרה הפוליטית שאפשרה את הסכמתם של חברי הכנסת שהצביעו בעד חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. ומה ישיב המחוקק לתמיהתו ותביעתו של ברק? האם רק בשל עצלות הוא נמנע מ'לתקן' את החקיקה הישנה – או שמא הוא אוחז בעמדה אחרת לגבי האיזונים הנדרשים במדינת ישראל בין היסודות ה'דמוקרטיים' שבה, ליסודות ה'יהודיים' שבה? אולי הוא סבור שהפגיעה בזכות למשפחה לשם שמירה על צביונה היהודי של המדינה היא מידתית וראויה?[7]

חזקה על אהרן ברק, נשיא בית המשפט העליון לשעבר, שהשערות אלו פרושות גם בפניו; אלא שכפי שאמרנו, הדיון נסוב סביב שאלת הבכורה השלטונית: מי הוא זה שאמור לקבוע את האיזונים הנדרשים בין יסודות המשטר השונים במדינת ישראל – ובה הוא מבקש להכריע. אמור מעתה: אין זה דיון בין מתנגדי הזכויות למגני הזכויות – אלא כיפוף ידיים מתמשך בשאלות של סמכות, השפעה, כוח והכרעה.

יש לומר את הדברים בצורה ברורה: פעולות אלו של ברק, ושל יתר חסידי האקטיביזם המשפטי, (ואם לדייק בהקשר דידן: האקטיביזם הביקורתי, שיוכל לשמש לבית המשפט כמקור חדש לקביעת נורמות עוקפות ממשלה וכנסת) – פוגעות פגיעה חמורה במטרה שלשמה הן נועדו מלכתחילה, ועושות שירות רע להגנה על זכויות אדם. הציבור בישראל מתרגל לראות בהן אצטלה ריקה, המכסה על התערבות משפטית בדברים העומדים בלב סדר היום הציבורי והפוליטי, ומפרש אותן  כניסיון אופוזיציוני למאבק בממשלה, כמו למשל בסוגיית גיוס בחורי ישיבות, הפרטת בתי הסוהר, ובמקרים נוספים; בין כך ובין כך, כתר זכויות אדם נמצא מונח בקרן זוית, והאמון הציבורי בבית המשפט וביכולתו למלא את תפקידו ללא משוא פנים – הולך ונמוג.

***

לאחר שמיקדנו את הדיון, ניתן לגשת ולדון בדברים לגופם.

כנקודת מוצא יש להזכיר כי במדינה דמוקרטית בית המחוקקים הוא זה שמסדיר את הכללים הבסיסיים שלאורן מתנהלים המוסדות השונים. הרשויות האחרות מנועות מלעצב את גבולות סמכותן באופן שמשנה מן היסוד את המטרות והיעדים שהוגדרו על-ידי המחוקק. לא כך מקימים מוסדות ונציבויות, לא כך מוענק מנדט לפעולה ואחריות שלטונית, ולא כך נשמרים מפני שלטון שעלול לעשות שימוש לרעה בכוחו. "הדבר מזכיר את נפוליאון הנוטל את כתב המלוכה מידי האפיפיור, ומניח את הכתר על ראשו בעצמו" – כלשונו של המשפטן ריצ'רד פוזנר, ביחס למהפכה החוקתית של הנשיא ברק.[8]

באופן מפתיע, דווקא היוזמה של מבקר המדינה לשעבר אליעזר גולדברג – שאותה הזכיר ברק – מדגימה היטב את העיקרון הפשוט הזה. גולדברג כתב, כפי שציטט אותו היטב ברק במאמרו, כי על אף העובדה שמבקר המדינה כבר בוחן במסגרת תפקידו "את השמירה על זכויות האדם והאזרח", הרי ש"יש חשיבות לעיגון עניין זה בלשון מפורשת בחוק, והוא משתלב עם המטרה להגן על אופייה הדמוקרטי של המדינה".[9] גולדברג הבין את החשיבות, הצורך, ואף ההכרח, שבעיגון עניין זה – שאיננו עוסק בזוטות כלל וכלל! – בחקיקה מפורשת.

אולם על-אף זאת, ועל-אף הבעת הצער הכנה מצידו של ברק על כך ש"הצעה ראויה זו… לא צלחה לצערי", בכל זאת לא מהסס ברק מלהפוך את החוק הראוי בעיניו, שהוא מודה שאיננו החוק המצוי, – למצוי, ולקבוע כי "בהעדרו של מוסד ממלכתי עצמאי לזכויות אדם, ניתן לראות במשרד מבקר המדינה ונציב תלונות הציבור כמוסד מדינתי לזכויות אדם". נטילת סמכות ומנדט על-ידי בעל הסמכות בעצמו – ושלא על ידי חקיקה – איננה התנהלות שמדינה דמוקרטית יכולה לסבול.

ברק מבסס את דבריו על  סעיף 2(ב) לחוק-יסוד: מבקר המדינה, המגדיר במפורש את התחומים הנכנסים תחת שבט הביקורת: "מבקר המדינה יבחן את חוקיות הפעולות, טוהר המידות, הניהול התקין, היעילות והחיסכון של הגופים המבוקרים, וכל ענין אחר שיראה בו צורך". באופן זה, או שמא בעקבותיו, כתבו גם בכירי משרד מבקר המדינה בכתב העת "עיונים בביקורת המדינה":

כך צריכה להתפרש גם ההוראה שנקבעה בחוק-יסוד: מבקר המדינה ולפיה המבקר יבחן את "חוקיות הפעולות" של הגופים המבוקרים. הפרשנות הראויה של ההוראה החוקתית בחוק יסוד: מבקר המדינה בדבר בחינת חוקיות פעולות הגופים המבוקרים היא למעשה כי על מבקר המדינה לבחון האם הגופים המבוקרים פועלים בהתאם לשלטון החוק במובנו הרחב…

בחברה דמוקרטית משקפות זכויות האדם ערכים הזקוקים להגנה מתמדת. על שלטון החוק בהיבט המהותי להגשים את ערכי הדמוקרטיה, ובראשם – זכויות האדם.  הדמוקרטיה עצמה מבוססת על שלטון הרוב ועל שלטונם של הערכים, ובראשם זכויות האדם. דברים אלה מקבלים משנה תוקף בעידן החוקתי שבו אנו חיים. על כן, כל הוראת דין צריכה להתפרש בהתאם להוראות חוקי היסוד בדבר זכויות האדם, וכך גם חוק-יסוד: מבקר המדינה.[10]

אלא שפרשנות זו מרחיבה ביותר, והיא מעמיסה על דברי המחוקק הרבה יותר מכפי שהלה היה מעלה על דעתו.[11]

יתירה מזו. במאמרם הנ"ל, הוסיפו אנשי המבקר לטעון כי:

לא זו בלבד שהפעולה של מבקר המדינה בתחום זכויות האדם היא ראויה ואפשרית מכוח סמכותו, אלא שהיא גם מתחייבת. סעיף 11 לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו קובע כי "כל רשות מרשויות השלטון חייבת לכבד את הזכויות שלפי חוק-יסוד זה"…

במסגרת ההיבט החיובי, מחויב מבקר המדינה לפעול במסגרת כל פעולותיו וכובעיו באורח אקטיבי להבטחת קידומן ומימושן של הזכויות החוקתיות. המבקר צריך לפרש את סמכותו החוקתית לבצע ביקורת ולברר את תלונות ציבור בהתאם לחובתו החוקתית להגן על זכויות האדם ולקדמן באופן אקטיבי. כשם שהחובה לקדם את זכויות האדם מוטלת על כל רשות שלטונית במסגרת מימוש הסמכויות הנתונות לה בדין, גם מבקר המדינה מחויב לעשות כן במסגרת סמכויותיו. על כן, במסגרת קביעת תכנית העבודה של עבודת הביקורת ובמסגרת מלאכת בירור תלונות הציבור, על מבקר המדינה לפעול לקידום ההגנה על זכויות האדם במדינת ישראל, למימושן ולקידומן.[12] (ההדגשה אינה במקור)

השילוב של הפרשנות הזאת, יחד עם ההצעה של ברק לראות בפעולה בניגוד לעמדת המבקר פעולה בלתי-סבירה, ובצירוף יכולתו האקטיבית של המבקר ליזום הליכי בדיקה שאינם כפופים לפסקת שמירת הדינים –יעניקו למבקר כוח שלטוני כמעט בלתי-מוגבל, שאין לאפשרו במדינה דמוקרטית. לכל הפחות מדובר בעניין שיש לראותו כהסדר ראשוני, ולפיכך לעגנו בלשונו המפורשת של החוק.

***

פרופ' ברק קבע כי "כל המרבה בהגנה על זכויות האדם הרי זה משובח". אנו סבורים שבהקשר זה נכון יותר לנקוט כלל אחר: "כל המוסיף סמכויות לעצמו גורע". התנגדותנו להפיכת מבקר המדינה לנציב זכויות האדם נובעת מחשש מפני ערבוב התחומים בין המישור הפוליטי-ציבורי למישור המקצועי, שבו עסק המבקר עד היום, ובכך שיפר את עבודת הגופים המבוקרים.

כאמור, מושכל ראשון במדינה דמוקרטית הוא כי בית הנבחרים הוא הבמה להכרעות ערכיות באמצעות נבחרי ציבור. ההצעה של פרופ' ברק תפגע בזכותו הדמוקרטית של הציבור לקבוע את ערכיו בעצמו, ומנציגיו לממש את מדיניותו; הוא מעניק כוח מופרז לגורם שיכול לפעול על-פי מערכת ערכיו, בלי לאזנה עם עולמות ערכים אחרים, איזון שאמור להיות מושג דרך המערכת הפוליטית; כתוצאה מהמהלך יפגע מעמדו של מבקר המדינה, ושיתוף הפעולה של הגורמים המבוקרים יורע.

יש ללמוד את לקחה של המהפכה החוקתית שפגעה קשות בלגיטימציה הציבורית של בית המשפט, כפי שניסח את הדינמיקה הזו פרופ' מנחם הופנונג:

אחת ההשלכות הבולטות של 'המהפכה החוקתית'… היא גרירת בית-המשפט ללב המחלוקת הפוליטית… במציאות חדשה זו, שוב אין שופטי בית-המשפט העליון נחשבים על-ידי כל הציבור כפוסק אובייקטיבי במחלוקות משפטיות. חלקים נרחבים בציבור… רואים את המערכת המשפטית האזרחית כמשתתף אקטיבי בוויכוח הפוליטי. [13]

אנו סבורים שהפיכת מבקר המדינה – מוסד חיוני לשמירה על איכות המנהל הציבורי בישראל, ולטיוב פעולתו – לשחקן במגרש הפוליטי, תפגע אנושות בלגיטימציה הציבורית ובאמון הציבור שהוא זוכה להם כיום; אמון שכבר עתה נמצא בירידה בשל תחושה של התערבות יתר בעניינים פוליטיים.[14] כרבים מהמוסדות הדמוקרטיים, כוחו של מוסד מבקר המדינה נובע מהלגיטימציה והאמון שהציבור נותן לו, וכפי שכתבה מרים בן-פורת, מבקרת המדינה לשעבר: "המתלוננים סומכים על נציבות התלונות גם משום שאין היא גוף פוליטי… אמון הציבור הוא עיקר כוחה של הנציבות".[15]

אך גם אם היה המבקר שומר על אובייקטיביות טהורה, ברי כי ההצעה להפוך אותו לנציב זכויות אדם נועדה לעלות שלב במהפכה החוקתית ולהעצים עוד יותר את הרכיבים האריסטוקרטיים על חשבון היסודות הדמוקרטיים במבנה השלטוני בישראל. בכך, הרעיון הזה מהווה חוליה נוספת בכרסום המתמשך בסמכויות השלטוניות של נבחרי הציבור ובהפיכתם של הבירוקרטים למעצבי מדיניות.[16] מבקר המדינה יצטרף בכך לרשימה ההולכת וגוברת של המוסדות המקצועיים, הנוטלים לעצמם את הסמכות להכריע בשאלות הקרדינליות של החברה הישראלית: בתי המשפט, היועץ המשפטי לממשלה והיועצים המשפטיים של משרדי הממשלה והכנסת.

חשוב להדגיש: המבקר אכן רשאי לבקר פעילות שעניינה זכויות אדם, כאשר הוא בוחן את פעילות הגופים המבוקרים, בהסתייגות כבדת משקל: ביקורת שכזו ראויה אך ורק כאשר היא עוסקת במצבים שבהם חוקים או מחויבויות אחרות של רשויות השלטון לא מקוימים – כגון בדו"ח המבקר על אי־מיצוי זכויות אזרחים המגיעות להם על פי דיון; אולם בשאלות של התנגשויות בין זכויות, ובין אינטרסים שונים, הדורשות הפעלה של שיקול דעת ואיזונים בכדי להכריע האם פגיעה בזכויות מידתית – אין לאפשר שינוי שיותיר את שיקול הדעת הזה בידי המבקר. כזכור, אין למבקר יתרון או מעמד מיוחד על פני הגופים המבוקרים בשאלות ממין זה, ואין להעניק לו מעמד שכזה, במישרין או בעקיפין – באמצעות קביעה שיפוטית שחריגה ממסקנותיו איננה סבירה.

כמעט כל סוגיה שנויה במחלוקת במדינת ישראל נוגעת להיבטים של זכויות האדם: פעולות ביטחון, מדיניות הגירה ופליטים, זכויות נישואין ומשפחה, יחסי דת ומדינה, ועוד. כל עמדה התומכת בפרטיקולריזם הישראלי נתונה במגננה מפני האתוס האוניברסלי של זכויות האדם. המרחב הפוליטי הוא זה שבאפשרותו לייצר איזונים עדינים בין האתוסים המתנגשים; אך הפיכת מבקר המדינה לנציב זכויות האדם – בצירוף חזקה משפטית שלפיה פעילות בניגוד לעמדתו אינה סבירה – עלולה למנוע את האפשרות לפתור את המשבר החוקתי שבו אנו שרויים כיום. מהלך כזה יעמיק את חוסר האמון ביכולת ליצור כללים תקפים ופשרות חוקתיות כנות במצבי אי הסכמה, מה שיחריף את המשבר החוקתי בישראל, ויסגור את הפתח הצר שעוד קיים לפתרון המשבר בהסכמה.

 

אהרן גרבר הוא סגן ראש המחלקה המשפטית בפורום קהלת.

מתנאל בראלי הוא עמית מחקר בפורום קהלת.

ציטוט מוצע: אהרן גרבר ומתנאל בראלי "אקטיביזם ביקורתי" ICON-S-IL Blog (10.11.2019)

 

[1] אהרן ברק  "מבקר המדינה וזכויות האדם בישראל" ICON-S-IL Blog (6.11.2019).

[2] להיבטים שונים של המשבר החוקתי בישראל ראו: גדעון ספיר "שלוש הצעות לשינוי" ICON-S-IL Blog (2.10.2019) וכן אורי אהרונסון "איזהו משבר? תגובה לגדעון ספיר" ICON-S-IL Blog (3.10.2019).

[3] מנחם אלון "'אלה הן אמרות אגב… בטעות יסודן, ומן הראוי לסטות מהן': ערעורים והרהורים בעקבות פרשיות בבלי ולב" בתוך רב-תרבותיות במדינה דמוקרטית ויהודית 361 (מנחם מאוטנר, אבי שגיא ורונן שמיר עורכים: 1998).

[4] ראו לדוגמה את דברי השופט ויתקון בבג"ץ 40/70 ישראל בקר נ' שר הביטחון כד(1) 238, 246–247 (1970) ואת דברי השופט אלון בג"ץ 1635/90 יוסף ז'רז'בסקי נ' ראש הממשלה, מה(1) 749, 764–766 (1991).

[5] אהרן ברק "מגילת העצמאות והכנסת כרשות מכוננת" חוקים יא 9, 31–34 (2018).

[6] ראו אהרן ברק "שמירת הדינים" מבחר כתבים ג- עיונים חוקתיים 247, 248 והמקורות בה"ש 8 (2017) וכן בג"ץ 7339/15 האגודה לשמירת זכויות הפרט נ' משרד הפנים (פורסם בנבו, 31.8.2017).

[7] משה לנדוי "מחשבות על המהפיכה החוקתית" משפטים כו 419, 422 (1996).

[8] Richard A. posner, Enlightened Despot, The New Republic (April 23, 2007).

[9] נציב תלונות הציבור דו"ח שנתי לשנת 2000 הקדמה (2001).

[10] אלי מרזל, מתן גוטמן ואלון רודס "ממבקר המדינה לנציב זכויות האדם – דרך קצרה והכרחית" עיונים בביקורת המדינה 63, 49, 64–65 (2018).

[11] לביקורת דומה ראו את דברי השופט אלון בעניין ז'רז'בסקי, לעיל ה"ש 4, בעמ' 829: "מה אומר ומה אדבר! מה אפשר הכול לעשות מכוחם ובכוחם של עקרונות היסוד של השיטה, 'האני-מאמין' של האומה, התפתחותו הטבעית של המשפט המקובל שלנו, ואמירות כיוצא באלה. בזכותם ובהשראתם של אלה לא חסר דבר במערכת המשפטית, הכול כלול וגלום בהם, וכל מה שאנו עושים אינו אלא 'גילוי' כל מה שיש כבר ונמצא כבר באמירות ובעקרונות אלה. עקרונות אלה, שלפי עצם מהותם צריך שישמשו כזרקורים ומכווני דרך, כוללים הם הכול, בכל, מכול כול, כאילו הכול כתוב ומפורש הוא, וכל מה שהשופט עושה אינו אלא הרמת המסך, כדי לחזות בכל הכללים והדינים, הערוכים ומסודרים על עומדם, קיימים ועומדים, ואנו פשוט לא הבחנו בהם! למקרא דברים אלה אתה עומד ותמה: אולי גם אין צורך בחוקים ובפסיקה? על שום מה לא די בעקרונות היסוד של השיטה, והאני-מאמין שלה – נאמנות, הגינות, יושר וכיוצא בהם – ומהם ועל פיהם ניתן להסיק על כל דבר טוב ויפה, ולהלביש לו איצטלה של דבר חוק ומשפט?"

[12] מרזל, גוטמן ורודס, לעיל ה"ש 10, בעמ' 66–67.

[13] מנחם הופנונג "סמכות, עוצמה והפרדת רשויות – ביקורת שיפוטית בישראל בפרספקטיבה השוואתית" משפטים כח 221, 232–233 (1997).

[14] טלי חרותי-סובר "תחקיר 'מבט שני' על מבקר המדינה: 'מוסד שהולך ונחלש, מעמדו הציבורי נמצא בשפל חדש'" TheMarker (25.1.2017); חן מענית "אי-אמון במבקר המדינה? ירידה במספר תלונות הציבור" גלובס (6.7.2017); גלעד צוויק "הנתונים שמבקר המדינה ניסה להסתיר" מידה (6.7.2017).

[15] מרים בן-פורת "נציב תלונות הציבור כמגן הדמוקרטיה וזכויות האדם" בתוך ספר תמיר 50 (1999).

[16] דינה זילבר בירוקרטיה כפוליטיקה 172–178 (2006).

תגובה אחת בנושא “אקטיביזם ביקורתי / אהרן גרבר ומתנאל בראלי

הוסיפו את שלכם

  1. יודעת את מקומי (הבלתי נחשב), אך מצדדת בברק. בעלי הסמכויות אינם מבצעים מה שבסמכותם; זכויות האדם הן למרמס. גם בסוגיות הרחוקות מלב המחלוקות הפוליטיות שעל סדר היום הציבורי. לא אפרט בשלב זה. סליחה ותודה.

    אהבתי

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

בלוג בוורדפרס.קום. ערכת עיצוב: Baskerville 2 של Anders Noren.

למעלה ↑

%d בלוגרים אהבו את זה: