הפרדה או הפליה – הצעה לניתוח מושגי והבחנות שימושיות / אריאל ארליך

א. מבוא

תכנית החומש של המל"ג למסלולים בהפרדה בין המינים הציתה פולמוס ער. עד כה הוא הספיק להניב שתי עתירות לבג"ץ מנקודות מבט הפוכות (שהח"מ מייצג באחת מהן)[1]; שלל כנסים אקדמיים; אינספור טורי-דעה בעיתונות; ויבול נאה של כתיבה בבמות אקדמיות, לרבות זו.[2]

התעוררות הפולמוס דווקא כעת טעונה הסבר, שהרי השכלה גבוהה בהפרדה קיימת בישראל עשרות שנים, כמו במוסדות המכון הגבוה לטכנולוגיה (מכון לב ומקבילו מכון טל), שאיש לא הלין על פעילותם. ייתכן שגל ההתנגדות קשור לתהליכים רחבים יותר בחברה הישראלית, ותעיד המהומה שעוררו בקיץ האחרון מופעי-זמר בהפרדה לחרדים. במאמר קצר זה אבקש להציע תשתית אנליטית להיבטים שונים בסוגיית ההפרדה. טענתי המרכזית תהא שכריכת כל צורותיה של ההפרדה יחדיו שגויה, ומזיקה למאבק המוצדק נגד הפליית נשים בישראל.

 

ב. אבחנה לשונית-מושגית

הפרדה-הפליה-הדרה. המשקל זהה, המצלול קרוב, המשמעות שונה. הַפְרָדָה היא "הרחקת דבר מדבר אחר, בִּדּוּל", או הרחקת בני אדם זה מזה.[3] למשל, יצירת שני נתיבים לשני סוגים של אנשים והנחייתם לְהִבָּדֵל זה מזה.

המונח הַפְלָיָה משמעותו המילונית היא "הבדלה, ייחוד, הבחנה בין שונים (לטובה או לרעה)".[4] הפליה כוללת גם התייחסות שונה, מנהג איפה ואיפה, יחס טוב פחות לפלוני לעומת אלמוני. מבחינה משפטית הפליה אסורה בדרך כלל אם אין לה הצדקה עניינית על סמך שוני רלוונטי.

המילה הַדָּרָה נגזרת במקורות הקדומים מן המילה נֵדֶר. פלוני ש"מודר" הנאה מאלמוני מנוע מלהנות ממנו או מרכושו.[5] הדרת פלוני מדבר-מה משמעותה מניעתו; כך גם במשמעות המודרנית. מניעת נשים מלהשתתף בפעילות פלונית היא הדרתן ממנו. הדרה היא אפוא מקרה פרטי של הפליה.

האם יש חשיבות להבחנות המושגיות? שוללי ההפרדה באקדמיה נוטים לטשטשן, ולכלול תחת הכותרת "הדרת נשים" את כל העניינים שבהם מינו של אדם משמש קריטריון.

אולם כוחו של שיח אינטלקטואלי הוא דווקא ביצירת הבחנות: לאפיין תופעות, להציע פשר, ולגזור כללים ומסקנות. זו גם תמצית תפקידו של המשפט, או השופט בהליך שיפוטי. בדלגם על ההבחנות, ממהרים מתנגדי ההפרדה להסביר מדוע אין שוחריה יכולים להיסמך על טענות-זכות, כמו הזכות לתרבות[6] או חופש הדת. אולם טיעון הזכות נחוץ רק לאחר שנמצאה פגיעה בשוויון, שכן הוא אמור כביכול להצדיקה. אם אין פגיעה בשוויון יכולים מאפשרי ההפרדה להסתמך על טענת חירות נקייה: הואיל ואין מדובר בפרקטיקה מפלה, אל-לה למדינה ליברלית להגבילה. אציע להלן שלושה אבות-טיפוס לאפיון תופעות היחס השונה לגברים ולנשים בישראל,[7] ואחר-כך אבחן את שאלת היסוד – האם ישנה פגיעה בשוויון.

 

ג. הצעה למיפוי – שלושה אבות טיפוס

אב-הטיפוס האחד הוא יחס שונה לגברים ולנשים במסגרת הפרקטיקה הדתית. נכנהו להלן 'הבחנה מחמת תפקיד'. בבית הכנסת האורתודוקסי, לדוגמה, לנשים ולגברים תפקיד שונה. הוא נובע (גם) מן החיובים הדתיים שההלכה מטילה לרוב על גברים בלבד – בעיקר חיוב התפילה במניין – ומן החיובים נגזר גם התפקיד בריטואל הדתי. הכל יסכימו שאב-טיפוס זה כרוך בהפליה. ברוב המקרים לא תהא זו הפליה אסורה משפטית, שהרי הדת היא הקובעת את הכללים בפרקטיקות שהיא עצמה מכוננת, וממילא מדובר בשוני רלוונטי. דוגמה אחרת היא סוגיית הנישואים והגירושים, שבהם הכפיפות לדין הדתי אינה וולונטרית אלא מכוח חוק. הדין היהודי מייחס תפקיד שונה לאיש ולאשה ביצירת הנישואין ובסיומם. אין בו הדדיות בין גברים ונשים, וממילא הוא כרוך בהפליה.

אב-הטיפוס השני הוא הרחקת נשים מפוזיציות מסוימות מטעמים של שמירה על דרישות הדת מגברים או דרישות מצפונם. נכנה אותו, בעדינות, 'הבחנה להתאמת הסביבה'. מקורן של דרישות כאלה עשוי להיות במקורות הלכתיים, בהלכה 'רכה' כגון 'מידת חסידות', במנהג, בחומרות חדשות או פשוט ברתיעה תרבותית של חרדים מקירבה אל בני המין השני. הדגש כאן אינו על ההפרדה (ההדדית) אלא על הרחקה של נשים (על-פי רוב) לשם התאמת הסביבה לגברים. דוגמה מצויה בחברה הדתית והחרדית היא מניעת נשים מהופעה בפני גברים. מקרים חריפים של קטגוריה זו נדונו בפסיקת בית המשפט העליון, כגון במניעת השמעת קולן של נשים בתחנת רדיו מסוימת,[8] או בסגירת קטע רחוב למעבר נשים וניתובן אל מאחורי גדר אטומה ביוזמת גורמים קיצוניים בשכונה ידועה בירושלים.[9] הבחנה להתאמת הסביבה כרוכה ללא ספק בהפליה (הדרה בדרך כלל). מחוץ למסגרת של הפרקטיקה הדתית, תפיסה ליברלית תתקשה להצדיקה.

אב הטיפוס השלישי הוא הצעת פעילות נפרדת לגברים ולנשים. הפרדה כזו נובעת בדרך כלל משיקולי צניעות, בהתאם לנורמה הנוהגת בכל קהילה, או משיקול ענייני אחר הגורם לייעוד פעילות לאחד המינים בלבד. נכנה אותה בפשטות 'הפרדת פעילות'. היא מצויה במידות מסוימות במדינות רבות בעולם המפותח – בבתי ספר נפרדים, במחנות קיץ לילדים, בכנסים לנשים בלבד, ובאופן כמעט גורף בתחרויות ספורט. היא מצויה תדיר בישראל באירועים, באתרים, בפעילויות ובמוסדות.

באירועים פרטיים הפרדת פעילות נפוצה כידוע בחברה החרדית ובמידות משתנות גם בחברה הדתית (שאינה חרדית). הפרדה קיימת לעיתים גם באירועים קהילתיים או ציבוריים. באשר להפרדה באתרים, זו רווחת במקומות כמו חוף הים, בריכות או חדרי-כושר, בהתאם לביקוש מצד הקהל.

פעילויות נפרדות לגברים ולנשים יש בישראל בשפע, ולעיתים מזומנות פעילויות מוצעות לנשים בלבד או לגברים בלבד. לבד מפעילויות דתיות (כמו שיעורי תורה) שבהן ההפרדה היא כמעט נורמה, במקרים מסוימים גם הופעות תרבות סגורות לטובת בני אחד המינים בלבד. לצדם, חיפוש קל במרשתת מעלה שלל הצעות לחוגים ולסדנאות לנשים בלבד או לגברים בלבד, לאו-דווקא בשל מניע דתי. כך בתחום הספורט ואומנויות לחימה, אך גם בחוגי אומנות, סדנאות לתזונה ואורח-חיים וכיוצא באלו. לעיתים, פעילות שכרוכה בה חשיפה אינטימית של הגוף או הנפש נוחה לנשים וגברים בחברת בני-מינם.

במוסדות-חינוך ההפרדה ממוסדת ביותר. מערכת החינוך החרדית נפרדת מגיל הגן ועד לבגרות, וגם במערכת החינוך הדתית ההפרדה נפוצה מאד, בעיקר בגילים הבוגרים. עשרות אלפי תלמידים בישראל לומדים בכיתות עם בני מינם בלבד.

ציינתי שהפרדה זו נובעת לרוב משיקולי צניעות. כאן נחוצה הבהרה מושגית נוספת, שכן גם הבחנה להתאמת הסביבה מנומקת ב'צניעות'. המונח כולל שתי הוראות שונות: צניעות של הסתרה, וצניעות של ריסון ומתינות. דרישות הלכתיות הנוגעות ללבוש הן דרישות צניעות במובן של הסתרה. כך גם מגבלות על הופעת נשים בפני גברים. לעומתן, מגבלות על קירבה הדדית בין נשים וגברים הן מגבלות צניעות במובן של ריסון. אף שייתכנו מקרים שבהם דרישה הלכתית תתבסס על שני המובנים, ההבחנה ביניהם חשובה. הצניעות שביסוד הבחנה להתאמת הסביבה היא לרוב צניעות של הסתרה. הצניעות שביסוד הפרדת פעילות הדדית היא לרוב צניעות של ריסון.

דומני שליבת המחלוקת בין מתנגדי ההפרדה באקדמיה ותומכיה היא האם ייתכנו מקרים 'טהורים' של הפרדת פעילות הדדית; כזו שאינה מושתתת על ייחוס תפקיד חברתי שונה לכל אחד מהמינים, איננה דוחקת נשים לטובת שמירה על דרישות הגברים, אינה מפלה נשים ואינה מדירה נשים מהמרחב הציבורי; הפרדה שעניינה צניעות-של-ריסון ולא צניעות-של-הסתרה.

 

ד. נפרד אבל שווה

אינני מבקש לשלול את ההנחה שהפרדה בין גברים ונשים היא 'חשודה'; שני אבות הטיפוס הראשונים דלעיל יוכיחו היטב שהחשד במקומו. ה'חשד' אין משמעו פסול, אלא העברת הנטל. לפיכך נחוץ כלל מעשי שיוודא שהפרדה ספציפית היא אכן הפרדה שאין בה הפליית נשים או הדרתן. גם בית המשפט העליון היה ער לצורך בפיתוח קריטריונים בעניין זה: "לא כל הפרדה בין גברים לנשים היא מפלה, וחשוב לפתח קריטריון אנליטי המבדיל בין פרקטיקות מפלות לפרקטיקות לא מפלות של הפרדה על בסיס מגדר".[10]

התנאי הראשון הוא העדר היררכיה. הפרדה בין שתי קבוצות על בסיס היררכיה, שיוצרת תחושת נחיתות או השפלה, איננה הפרדת שוויונית. זו הייתה בשורתו של בית המשפט העליון האמריקני בפרשת Brown הנודעת, שעסקה בחוק שקבע הפרדה גזעית בבתי-ספר לשחורי-עור ולבנים.[11] בית המשפט הדגיש בפסק דינו שחוק שקובע הפרדה גזעית בחינוך מביא לתוצאה מפלה, משום שיוצר הערכה עצמית נמוכה בקרב קבוצת המיעוט.[12] בית המשפט העליון בישראל חזר אף הוא על הרעיון שהפרדה היא מפלה כאשר כרוכה בה יצירת תחושת נחיתות.[13]

מנגד, בהקשר של הפרדה בין המינים הטענה ש"נפרד לעולם אינו שווה" איננה מייצגת את גישת הדין הישראלי, ואף לא את המשפט במדינות אחרות או במשפט הבין-לאומי. בית המשפט העליון חזר והזהיר מפני "גישה קיצונית הגורסת כי כל הפרדה מגדרית מכל סוג שהוא, הינה פסולה", וכינה אותה "גישה פשטנית".[14] בארצות-הברית הבהיר בית המשפט כי הכלל 'נפרד אינו שווה' עוסק בהפרדה גזעית, ודחה ניסיון להחילו על הפרדה בין המינים.[15] מסגרות חינוכיות לגברים או לנשים בלבד נפוצות בארצות-הברית במוסדות פרטיים ובתנאים מסויימים אף במוסדות מדינתיים.[16] באנגליה, חוק השוויון משנת 2010 מתיר במפורש מוסדות חד-מיניים בבתי-ספר ובהשכלה גבוהה,[17] אף שאוסר על הפרדה בכיתות בבתי ספר דו-מיניים.[18] האמנה הבינלאומית של האו"ם נגד אפליה בחינוך קובעת שמערכות חינוך או מוסדות חינוך נפרדים לבנים ולבנות אפשריים, ובלבד שהתנאים לשני המינים יהיו שווים.[19]

חרף זאת, כותבים ישראלים אחדים מאמצים מראש את הקביעה שכל הפרדה משמעותה פגיעה בנשים. דותן, טמיר ומדינה רואים בה מושכל-יסוד שאינו טעון הוכחה או מקור, ומסתפקים בהצהרה כי "הקביעה שהפרדה היא הפליה היא אבן יסוד של המשפט החוקתי של מדינת ישראל".[20] גילה שטופלר רואה במגוון רב של הבחנות-מבוססות-מין בישראל חלק מ"מהלך נרחב שמטרתו נירמול התפיסה הדתית-שמרנית הפטריארכלית שלפיה מקומה (המוגבל) של האישה במרחב הציבורי בישראל נקבע בראש ובראשונה לפי מינה, לא לפי כישוריה",[21] אף זאת ללא הוכחת ההנחות שבבסיס הכללה זו.

נויה רימלט טוענת שבהקשר היהודי-הלכתי הפרדה לעולם פוגענית כלפי נשים, שכן באופן בסיסי היהדות ההלכתית נוקטת יחס שלילי כלפי נשים.[22] גם בהנחה שהטיעון נכון עובדתית, ההישענות עליו סותרת תפיסה ליברלית. משטר ליברלי אמור לשפוט פרקטיקה לגופה ולא לפי שורשיה הרעיוניים. כך ביתר-שאת באשר לפרקטיקות דתיות. ליברליזם אמור לשלול מעורבות מדינתית במלחמת רעיונות דתית.

יופי תירוש מנסה להצביע על פגיעה מעשית של ההפרדה, בהסתמך על טיעון ה'תזכורת' וה'סימון':^[23] ההפרדה פוגענית משום שהיא מהווה תזכורת יומיומית "למערך שלם של תפיסות של שוני בין גברים לנשים… סימון זה תורם לשימור הסטריאוטיפים הקבוצתיים המיוחסים לנשים",^[24] ובכך משמרת ההפרדה את פערי הכוחות בין המינים. היא "מסמנת את הנשים כנחותות".^[25] אולם גם עמדה זו לוקה במה שלוקות קודמותיה. היא מתבססת על מה שהיא מניחה מראש – שנשים נפגעות מכך שמתייחסים למין כאל קריטריון. היא מתנפצת אל סלע המציאות נוכח מצבים מובהקים שבהם ההפרדה מתבקשת מצדן של הנשים או פותחת בפניהן הזדמנויות.[26] יתרה מכך, דומה שהניסיון לגנות את 'סימון' המין איננו מחמת החשש מהפליה, אלא אך בשל עמדה עקרונית המתנגדת ל'קטגוריזציה' של בני האדם המכוננת זהות על-בסיס מין. עמדה זו, המוכרת מהכתיבה המגדרית, שזורה בעתירה נגד תכנית המל"ג,^[27] אולם כאמור אין בה כדי להוכיח שכל הפרדה היא הפליה.

הטענה כי עצם ההפרדה משמעותה היררכיה פטריארכלית איננה מבוססת אפוא. מקום שבו יימצא שהפרדה איננה פוגעת בהיצע או בהזדמנויות שיש לנשים, איננה מגבילה נגישות ולא מובילה לשירות לקוי, אין היא בהכרח מפלה.^[28]

***

התנאי השני להפרדה-שאינה-מפלה הוא שההפרדה המוצעת תהיה וולונטרית לחלוטין. זו הייתה גישתו של בית המשפט העליון בעניין הפרדה באוטובוסים, שקבע שהיא אינה חוקית "בהיותה מוכתבת וכופה", כפי שאכן נהגה אז למרבה החרפה ב'קווי מהדרין'; והפרדה אפשרית כאשר היא "באה בהיענות לצרכי הציבור החרדי".[29] בית המשפט סבר שנטל הוכחת הוולונטריות מוטל על כתפי מציע ההפרדה, ובעת ההיא הייתה זו גם העמדה שייצגה פרקליטות המדינה.[30]

בין מתנגדי ההפרדה יש הטוענים שבקהילות שמרניות וסגורות לא ניתן לדבר על וולונטריות. הקוד הקהילתי ומנגנוני כפייה סמויים אינם מותירים ברירה אמתית אלא לבחור במסלול נפרד, ואין מדובר בבחירה רצונית. יתרה מכך, מעת שהוצע מסלול בהפרדה הוא הופך לנורמה מחייבת, לערכי הצניעות החדשים. בחירה באופציה אחרת תיתפס כרפיון דתי חמור ולפיכך הבחירה אינה באמת חופשית.[31]

סביר להניח שהטענה משקפת במידת-מה מציאות, אולם אסור למהר ולגזור מכך מסקנות מעשיות, בעיקר מחמת הסכנה שבאימוץ טענות פטרנליסטיות ממין זה. הלא כולנו מושפעים מקודים חברתיים, ואין גבול לאפשרות לשלול את בחירות הזולת בשל הפקפוק באותנטיות. מוטב להכיר בהחלטות של אנשים בוגרים בדבר אורחות חייהם כמשקפות את רצונם, להוציא מקרים מובהקים וחמורים. אין לשכוח שבסוגי פעילות  מסוימים, ההפרדה מבוקשת על-ידי נשים משום שהן מרגישות בנוח יותר בחברת בנות מינן, לעיתים גם לא על רקע דתי. איסור על כך יהא בוודאי פגיעה שאינה פחותה ברצונם החופשי של אנשים. ואכן, הפמיניזם הפרוגרסיבי חורג באופן מוצהר[32] מתפיסה ליברלית בעניין זה. כדי לשרש את מה שהוא תופס כהפליה המבוססת על תפיסות פטריארכליות, תובע הפמיניזם הפרוגרסיבי מהמדינה להשתמש בכוחה הכופה כדי לשנות אורחות חיים של פרטים וקהילות, הרבה מעבר למה שמתירה תפיסה ליברלית קלאסית. שבירת הגבול בין האישי ובין הפוליטי דחקה אגפים בתנועה הפמיניסטית להתנגדות לליברליזם. בנוסף לכך, ההנחה שבהפרדה הנשים הן הנפגעות מבלי-דעת מקטינה את הנשים. היא אינה רק מעגלית, היא גם אנטי-פמיניסטית.

***

התנאי השלישי להפרדה שאיננה מפלה הוא קיומן של אלטרנטיבות זמינות. אם לצד מסלולים בהפרדה מצויים מסלולים דומים במוסד שאינו נפרד, הרי שעצם הצעת המסלול בהפרדה אינה פוגעת באיש.

בהתקיים התנאים הללו, גם הצעת מוצר או שירות לבני אחד המינים בלבד אינה בהכרח פוגענית. אולם החוק בישראל קבע חזקה האוסרת זאת, לצד קביעת תנאים מתירים.^[33] הצעה לבני אחד המינים בלבד מצד רשות מנהלית, גם אם לא תהיה פוגענית ותהלום את תנאי החריג הקבוע בחוק, עשויה לעורר קשיים נוספים בהיבטי אי-שוויון בחלוקת משאבי ציבור.

 

ה. ההפרדה באקדמיה

נטע ברק-קורן[34] התייחסה לשני היבטים חשובים בשאלת ההפרדה באקדמיה – הצורך בגיבוש תשתית עובדתית לקראת גיבוש מדיניות, והצורך להפריד בין מובניה השונים של ההפרדה: הפרדה בכיתות, הפרדה במרחבים הציבוריים שבקמפוס, ומניעת מרצות נשים מללמד סטודנטים גברים. לעניין התשתית העובדתית מבקרת ברק-קורן את הסקר שעליו הסתמך המל"ג לשם גיבוש התכנית ומפנה לשני סקרים אחרים: אחד שהזמינה היא,[35] ואחר שעשה פורום קהלת (והח"מ בין מנסחיו).[36]

הסקרים כולם נעשו בוודאי מתוך רצון כן לקבל תמונת אמת באשר למידת נכונות חרדים ללמוד במסגרות שאינן נפרדות. התמונה המתקבלת משני הסקרים האחרונים, חרף ההבדלים ביניהם, תומכת באופן מובהק בצורך במסלולים נפרדים כדי שחרדים, ובעיקר נשים חרדיות, יבחרו להצטרף למעגל רוכשי ההשכלה. בד-בבד, התמונה גם מחזקת את ההיבט השני בדבריה של קורן ומלמדת שישנה מידת ההסכמה שונה לגבי כל אחד מרכיבי ההפרדה.

מידת ההסכמה היא מידע חשוב לצורך גיבוש מדיניות, אך יש לזכור שלא כל המסלולים הנפרדים הם תוצר של גיבוש מדיניות מטעם הרשויות. עד שנת 2012 מסלולים נפרדים נפתחו בלי תכנית מטעם המל"ג אלא ביוזמות פרטיות (במוסדות מתוקצבים ושאינם מתוקצבים). מאז שנת 2012 החל המל"ג בתכנית תקצוב למסלולים הללו, כנגזרת של החלטת הממשלה לשילוב האוכלוסייה החרדית בתעסוקה. תקצוב מיוחד למסלולים מגזריים אפשרי לאור סעיף 4(ב) לחוק זכויות הסטודנט, הקובע ש"לא יראו הפליה בקיומם של מסלולי לימוד נפרדים לצורך קידום קבוצות אוכלוסייה מסוימות". זו אכן תכליתה של תכנית המל"ג. הצדק עם ברק-קורן המזכירה שתכנית לקידום אוכלוסייה מסוימת צריכה להיעשות בשום-שכל, על סמך עובדות וניתוח הצרכים. תמרוץ גורף של כלל האוכלוסייה החרדית לגשת להשכלה גבוהה דווקא במסלולים הייחודיים אינו בהכרח נבון. מנגד, מסלול לימודים ביוזמה פרטית שאינו מתוקצב באופן מיוחד אינו צריך להיות כפוף למדיניות שתגובש.

ברק-קורן הדגישה את הצורך להפריד בין מובניה השונים של ההפרדה – כיתות, מרחבי הקמפוס, מין המרצה – כתשתית למדיניות. אכן, עצם הצעת כיתות ותשתיות נפרדות יכולה לעמוד בקריטריונים שמניתי לעיל ולהתקיים ללא הפליה. יתירה מכך: בהתקיים התנאים הללו, הואיל ואין מדובר בהפליה, הטלת מגבלות על האפשרות לקיים את המסלולים היא אשר פוגעת בשוויון – בזכות החרדים לחינוך ולהשכלה, ובזכותם לקבלת נתח מתקציבי-העתק של ההשכלה הגבוהה.

סוגיית מין המרצה והתאמתו לכיתה מעוררת שאלות אחרות. הקביעה שמרצות-נשים לא תלמדנה גברים היא לכאורה הבחנה להתאמת הסביבה – מניעת נשים מפעילות כדי לשמור על דרישות הדת של גברים. זו איננה רק הפרדה, זו הדרה כפשוטה: מניעת נשים מתפקידים מסוימים היא הפלייתן.

מבחינה חוקית, חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה אוסר על כך במפורש,[37] להוציא החריג (העמום): הפליה מותרת כשהיא "מתחייבת מאפיים או ממהותם של התפקיד או המשרה". בפועל, אינספור תפקידים במערכת החינוך בישראל מוצעים לנשים או לגברים בלבד. למשל, משרות חינוך במוסדות חרדים מוצעות רק לגברים או רק לנשים בהתאם למין התלמידים. הפליה זו נכנסת קרוב לוודאי בגדרו של החריג החוקי הנ"ל. השאלה האם גם הוראה במסלולים אקדמיים נפרדים לגברים חרדים יכולה להיכלל בחריג זה תלויה בתשתית עובדתית – עד כמה ישנו צורך בקרב צרכני המסלולים הנפרדים. ייתכן שהתשובה תהיה שונה ממקום למקום, בהתאם לאופיו של קהל היעד.

"הפרדה באקדמיה" היא אפוא שם כולל, ורצוי להבחין בין הרכיבים השונים: האם מדובר בתכנית ייחודית שהמדינה יוזמת או ביוזמה פרטית, האם מדובר בתכנית במימון מדינתי או במוסד שאינו מתוקצב, האם מדובר בהפרדה העומדת בתנאים של שוויון, והאם ישנה הצדקה מספיקה להבחנה בין המרצים על בסיס מין.

 

ו. סיכום

מלחמת החורמה נגד כל הפרדה מדלגת על הבחנות יסוד בין סוגים שונים של התייחסות מבוססת מין. ישנן התייחסויות מפלות. הצדקתן (בייחוד לעניין מעורבות המדינה במימומן) תלויה באיזונים קפדניים מול אינטרסים וזכויות אחרים, כגון חופש הדת והזכות לתרבות. לצידן תיתכן הפרדה שאינה מבטאת הפליה. העמדות הטוענות שכל הפרדה בין המינים מפלה מניחות מראש את המבוקש. על אף ה'חשד' הבסיסי, ההנחה אינה תמיד נכונה.

הפרדה בין המינים מצויה בעולם ונפוצה בקהלים רחבים בישראל, בעיקר בתחום החינוך. לרוב היא נעשית מבחירה. לגיטימי לסלוד מהפרדה, אך יש לנקוט בסובלנות הנדרשת גם כלפי פרקטיקות בלתי אהודות שאינן פוגעניות. ישנן בישראל גם תופעות של הדרה והפליה של נשים, ובהן צריך להיאבק. כריכת כלל התופעות יחדיו לא רק שגויה משפטית, אנליטית ומוסרית; הגישה הפטרונית נגד נשים דתיות שמבקשות ללמוד בהפרדה מונעת שותפויות במאבק החשוב נגד הפליית נשים.

 

אריאל ארליך, מוסמך האוניברסיטה העברית במשפטים, ראש מחלקת ליטיגציה בפורום קהלת

ציטוט מוצע: אריאל ארליך "הפרדה או הפליה – הצעה לניתוח מושגי והבחנות שימושיות" ICON-S-IL Blog (22.10.2019)

 

[1] בג"ץ 8683/17 פורום קהלת נ' המועצה להשכלה גבוהה (תלוי ועומד).

[2] ראו, למשל: יואב דותן, מיכל טמיר וברק מדינה "חוות-דעת בעניין תכנית המועצה להשכלה גבוהה בעניין קמפוסים נפרדים לציבור החרדי"  ICON-S-IL Blog (7.8.2017); גילה שטופלר "רב-תרבותיות והדרת נשים במדינה יהודית ודמוקרטית" ICON-S-IL Blog (11.12.2018); נטע ברק-קורן "הפרדה מגדרית באקדמיה אינה משחק סכום-אפס"  ICON-S-IL Blog  (19.2.2019).

[3] אברהם אבן שושן המילון החדש (1977). וראו גם יעקב שויקה המילון השלם (1997).

[4] אבן שושן, שם; שויקה, שם.

[5] ראו למשל משנה, נדרים, ד, א: "אין בין המודר הנאה מחברו למודר הימנו מאכל אלא דריסת הרגל, וכלים שאין עושין בהן אוכל נפש". מודר הנאה מחברו הוא מי שמחמת נדר מנוע מכל הנאה מחברו. מודר מאכל מחברו מנוע מלקבל מחברו דבר מאכל. וראו גם מילון אבן-שושן, לעיל ה"ש 3; שויקה, לעיל ה"ש 3.

[6] שטופלר, לעיל ה"ש 2.

[7] השוו אלון הראל ואהרון שנרך "ההפרדה בין המינים בתחבורה הציבורית" עלי משפט ג 71 (תשס"ג).

[8] רע"א 6897/14 רדיו קול ברמה בע"מ נ' קולך (פורסם בנבו, 9.12.2015).

[9] בג"ץ 7521/11 עזריה נ' משטרת ישראל (פורסם בנבו, 16.10.2011).

[10] בג"ץ 746/07 נעמי רגן נ' משרד התחבורה, פ"ד סד(2) 530, פס' 2 לפסק דינו של השופט ג'ובראן (2011); וראו הראל ושנרך, לעיל ה"ש 7.

[11] Brown v. Board of Education of Topeka, 347 U.S. 483 (1954) .

[12] שם, בעמ' 494.

[13] בג"ץ 6698/95 קעדאן נ' מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד נד(1) 258 (2000); בג"ץ 4541/94 אליס מילר נ' שר הביטחון, פ"ד מט(4) 94 (1995).

[14] עניין רגן, לעיל ה"ש 10, בעמ' 544; פרשת רדיו קול ברמה, לעיל ה"ש 8, פס' 24.

[15] A.N.A v. Breckinridge County Board of Education (14 June 2011).

[16] United States v. Virginia, 518 U.S. 515 (1996); לתיאור נוסף של הפסיקה והכתיבה בארצות-הברית בסוגיה זו ראו עניין A.N.A לעיל ה"ש 15; הראל ושנרך, לעיל ה"ש 7, שם בה"ש 3.

[17] Equality Act 2010 art.11; 85; schedule 11-12

[18] ראו Chief Inspector of Education, Children’s Services and Skills v. The Interim Executive School of Al-Hijrah School [2017] EWCA 1426; לדיון על פסק הדין ראו: Amir Paz-Fuchs & Tammy Harel Ben-Shahar, Separate but Equal Reconsidered: Religious Education and Gender Separation, 19 Human Rights L. Rev. 369, 369–386 (2019).

[19] Convention against Discrimination in Education 1960, art. 2 (אושררה בישראל ביום 22.9.1961).

[20] דותן, טמיר ומדינה, לעיל ה"ש 2.

[21] שטופלר, לעיל ה"ש 2.

[22] נויה רימלט "הפרדה בין גברים לנשים כהפליה בין המינים" עלי משפט ג 99 (תשס"ג). רימלט הגיבה למאמר של אלון ושנרך שטענו כי הפרדה בישיבה באוטובוסים עשויה בנסיבות מסויימות להיות בלתי פוגענית ולכן חוקית. ראו הראל ושנרך, לעיל ה"ש 7; וראו גם נויה רימלט "תכניות אקדמיות נפרדות לחרדים: בין הנגשה ושילוב למדיניות מעודדת הפרדה" בתוך משפט, חברה ותרבות א 363 (2018).

[23] יופי תירוש "הסיפור של המאבק בהפרדה בין המינים באקדמיה: גילוי, מיפוי, הנעת שינוי" מעשי משפט י 107 (2019).

[24] שם, בעמ' 114–115.

[25] שם, בעמ' 120, 123.

[26] לדוגמה להפרדה המועילה לנשים מתחום החינוך המוסיקלי, ראו Amira Ehrlich & Bilal Badarne, Intercultural Music Teacher Education in Israel: Reimagining Religious Segregation Through Culturally Responsive Teaching, In 26 Visions for Intercultural Music Teacher Education. Landscapes: The Arts, Aesthetics, and Education 31 (Westerlund, Karlsen& Partti. eds, 2016), vol 26. Springer, Cham

[27] בג"ץ 6500/17 תירוש נ' המועצה להשכלה גבוהה, פס' 76 ואילך לכתב העתירה (תלוי ועומד).

[28] השוו עניין A.N.A האמריקני, לעיל ה"ש 15.

[29] עניין רגן, לעיל ה"ש 10, החלטה מיום 21.1.2008 (פורסמה בנבו).

[30] שם, פס' ג לחוות דעתו של השופט רובינשטיין.

[31] ראו למשל רימלט "תכניות אקדמיות נפרדות לחרדים", לעיל ה"ש 22, בעמ' 406.

[32] על המתח המודע בין הפמיניזם הפרוגרסיבי לבין ליברליזם ראו, למשל, גילה שטופלר "גבולות השוויון – הרהורים בשולי ספרה של רות הלפרין-קדרי" משפט וממשל ח 391 (תשס"ה).

[33] סעיף 3(ד)(3) לחוק איסור הפליה במוצרים ושירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים, התשס"א-2000; סעיף 4(ב) לחוק זכויות הסטודנט, התשס"ז-2007.

[34] ברק-קורן "הפרדה באקדמיה אינה משחק סכום-אפס", לעיל ה"ש 2.

[35] ראו נטע ברק-קורן ״החברה החרדית והאקדמיה הישראלית: בחינה מחודשת של עמדות הציבור החרדי כלפי לימודים אקדמיים״ משפטים מט (2019).

[36] זמין באתר פורום קהלת.

[37] סעיף 2 לחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, התשמ"ח-1988.