שליטתה של הממשלה על הכנסת והסכם קואליציוני כשריון חוקתי / מתן גוטמן

כעת משתמה מערכת הבחירות לכנסת ה-21 עברו המפלגות לשלב הבא לקראת הרכבת הממשלה ה-35 של מדינת ישראל: המשא ומתן להרכבת הקואליציה וניסוח ההסכמים הקואליציוניים שיהיו הבסיס לפעולתה של הממשלה הבאה, ובמידה רבה לפעילותה של הכנסת בשנים הקרובות. ברשימה קצרה זו ברצוני לעמוד על הגורמים העומדים בבסיסה של תופעה חוקתית ייחודית, ולפיה בפועל להסכמים הקואליציוניים יכול להיות כוח אפקטיבי יותר בשריון והגנה על נורמות חוקתיות שבחוקי-היסוד מפני שינוי על ידי הרוב הפוליטי בכנסת, מאשר השריון החוקתי הדיוני המעוגן בחוקי-היסוד עצמם. הנורמה החוקתית מצויה במדרג הנורמטיבי הגבוה ביותר של פירמידת הנורמות המשפטיות, ואחד ממאפיינה המרכזיים הוא מידה מסוימת של שריון דיוני, המגן עליה מפני ההליך הפוליטי הרגיל, ומכאן שלא ניתן לשנות את ההסדרים המעוגנים בה באמצעות הרוב הפוליטי המזדמן באסיפה של נציגי העם (הרשות המחוקקת).[1] שריון זה מעוגן בנורמה החוקתית עצמה.[2] ברשימה זו אעמוד בקצרה על הסיבות בגינן במציאות השלטונית הישראלית ההסכמים הקואליציוניים הנאכפים במשמעת קואליציונית קפדנית מקנים כוח חוקתי רב יותר מאשר השריון הדיוני המעוגן בחלק מחוקי-היסוד. בראייה רחבה יותר תופעת השריון החוקתי ההסכמי מעידה עד כמה ההסכמים הקואליציוניים הם בעלי חשיבות והשפעה במציאות השלטונית הישראלית בה הממשלה שולטת הלכה למעשה על הרשות המחוקקת.

במהלך שני העשורים האחרונים אנו עדים לשקיעה מתמשכת במעמדה ובכוחה של הכנסת, ועלייה בכוחה של הממשלה, המוצאים, בין היתר, ביטוי בשליטה כמעט מוחלטת של הרשות המבצעת, באמצעות קואליציה צייתנית, ברשות המחוקקת ובהליכים הפרלמנטריים השונים. השופט סולברג ציין בצדק רב כי במציאות השלטונית הישראלית "ישנו חשש לא מבוטל כי הכנסת תהפוך ל'חותמת גומי' של יוזמי הצעות החוק – פעמים רבות, של הרשות המבצעת, אשר כאמור, נהנית מרוב בכנסת. עקרון הפרדת הרשויות מחייבנו אפוא לעמוד על המשמר, לבל תאפיל הממשלה על הכנסת".[3] בפועל, פעמים רבות, הכנסת היא אכן חותמת גומי להחלטות שכבר התקבלו בממשלה, והממשלה מאפילה על הכנסת. שלושה גורמים עיקריים עומדים בבסיס השליטה של הרשות המבצעת ברשות המחוקקת בישראל:

(1) שיטת הבחירות לכנסת – שיטת הבחירות בישראל משלבת שני מאפיינים שלא ניתן למצוא בשום מדינה דמוקרטית ותיקה אחרת בעולם: שיטת בחירות יחסית ללא חלוקה לאזורי בחירה, ופתק הצבעה סגור שאינו מאפשר לבוחר להשפיע על הרכב הרשימה. שיטה ייחודית ונדירה זו גורמת לנתק של ממש בקשר האישי בין בוחר לנבחר. מתוקף כך, קיימת אחריותיות מופחתת של נבחרי העם כלפי הציבור.

(2) הרכבתה של רשימת המועמדים לכנסת – הצד השני של מטבע אחריותיות-החסר של חברי הכנסת כלפי ציבור הבוחרים הוא אחריותיות-היתר של חברי הכנסת כלפי ראש המפלגה או קבוצה פנים-מפלגתית מצומצמת, שבכוחם לקבוע את עתידם הפוליטי של חברי הכנסת. מציאות זו יוצרת עיוות דמוקרטי שבו המחויבות של חברי הכנסת אינה כלפי המצביעים ביום הבחירות, אלא כלפי הגורם המפלגתי הקובע את רשימת המועמדים לכנסת. במציאות זו אין להתפלא על יכולתה של המפלגה לכפות משמעת קואליציונית קפדנית, תוך כדי צמצום, כמעט מוחלט, של חופש הפעולה של חבר הכנסת.

(3) דרישה לנאמנות קואליציונית עיוורת – התרבות הפוליטית וההסדרים הפרלמנטריים בכנסת מעניקים ללכידות הקואליציונית, הנאכפת באמצעות משמעת קואליציונית קפדנית, מעמד בכורה על-פני עצמאות פעולתם של חברי הכנסת. הנאמנות של חברי הכנסת בקואליציה היא, בראש ובראשונה, לקואליציה ולממשלה. במקרים רבים, נאמנות זו גוברת על עצמאות שיקול הדעת של חבר הכנסת ועל מחויבותו כלפי בוחרי מפלגתו.

בהתבוננות בהסכמים הקואליציוניים ובקווי היסוד של הממשלות מאז קום המדינה ועד לימינו ניתן להבחין בשינוי שחל בכל הנוגע להגבלת חופש הפעולה של חברי הכנסת מקרב סיעות הקואליציה. בקווי היסוד של הממשלה הראשונה נקבע כי הממשלה מוקמת על בסיס אחריות משותפת של כל סיעות הקואליציה, ואולם נקבע כי: "אין אחריות זה מונעת מחברי הכנסת חופש וויכוח על כל הצעה העומדת לדיון וחופש בקורת על הממשלה אם תסור מהקו שנקבע לה על ידי הכנסת או הקואליציה".[4] בקווי היסוד של הממשלות הבאות כבר קיימת נסיגה מההצהרה המפורשת והחגיגית על חופש הדעה של חברי הכנסת. החל משנות ה-60 וה-70 ניתן כבר למצוא בהסכמים הקואליציוניים מגבלות של ממש על הפעילות הפרלמנטרית של חברי הקואליציה, והכפפת חופש הפעולה שלהם להסכמה של מנגנון המכונה "הנהלת הקואליציה", המורכב מנציגי סיעות הקואליציה. כך, למשל, נקבע כי חבר הקואליציה המבקש להציע הצעה לסדר היום או להעלות הצעת חוק פרטית חייב לקבל אישור לכך מאת הנהלת הקואליציה ומאת הממשלה. עוד נקבע כי כל הצבעה של חבר קואליציה תיעשה לפי הנחיה של הנהלת הקואליציה.[5] החל מההסכמים הקואליציוניים של הממשלה ה-27, בראשות בנימין נתניהו, ישנם שינויים נוספים בנוסח תקנון הקואליציה אשר מגביל עוד יותר את חופש הפעולה של חברי הכנסת מטעם סיעות הקואליציה. ראשית, התקנון קובע כי: "הקואליציה תסייע במליאת הכנסת ובוועדותיה לראש-הממשלה ולשריו לפעול במסגרת כל סמכותיותם לבצע את מדיניות הממשלה". שנית, נקבע כי הנהלת הקואליציה רשאית להורות לכל חבר קואליציה להסיר כל הסתייגות שהגיש להצעת חוק לפני ההצבעה עליה. שלישית, החובה לפעול לפי הנחיותיה של הנהלת הקואליציה הורחבה במפורש והוחלה גם על פעולתם של חברי הקואליציה בוועדות הכנסת השונות. רביעית, ניתנה להנהלת הקואליציה הסמכות לפנות לסיעה בבקשה לנקוט אמצעים נגד חבר קואליציה שהפר את המשמעת הקואליציונית או את תקנון הקואליציה.[6] מההסכמים הקואליציוניים של הממשלה ה-29, בראשות אריאל שרון, נוסף להסכמים סעיף הקובע כי: "הסיעות המצטרפות לקואליציה מתחייבות לפעול במשותף בממשלה ובכנסת לקידום יעדי הממשלה ולהשגתם".[7] כלומר, סיעות הקואליציה מתחייבות, בכנסת ובממשלה, לקדם את המדיניות המשותפת שלהן, כפי שתתגבש בהחלטות הממשלה.[8]

החל מההסכמים הקואליציוניים של הממשלה ה-31, בראשות אהוד אולמרט, יוצאת הנאמנות הקואליציונית אף מחוץ לגדרי הכנסת. נקבע כי חברי הקואליציה מחויבים לתמוך "במכלול פעולותיה של הממשלה, מחוץ לכנסת, בכנסת בועדותיה ובמוסדותיה, בביצוע מדיניותה על-פי קווי היסוד ועל פי החלטותיה".[9] נוסף לכך, בהסכמים אלה התווספו שינויים נוספים לתקנון עבודת הקואליציה שתכליתם להסדיר באופן מפורט יותר את דרכי עבודתו של פורום הנהלת הקואליציה בראשות יושב-ראש הקואליציה, ומתן סמכויות מפורשות ונרחבות יותר לפורום זה. נוסף לכך, מכפיף התקנון את החלטותיה של הנהלת הקואליציה לעמדת הממשלה ולעומד בראשה. בסעיף 10 לתקנון נקבע כי: "הנהלת הקואליציה תדון ותחליט בעניינים השוטפים של הקואליציה והיא שתחליט על עמדות הקואליציה בכנסת, בוועדותיה ובמוסדותיה, הכל בהתאמה לעמדות הממשלה ועל דעת ראש הממשלה; הנהלת הקואליציה תקבע את השתתפותם ואופן הצבעתם של כל חברי סיעות הקואליציה בישיבות הכנסת, הועדות והמוסדות". במילים אחרות, תקנון הקואליציה קובע כי הממשלה – באמצעות הנהלת הקואליציה – שולטת בכל חברי הכנסת של הקואליציה וקובעת את דרכי פעולתם. תקנונים דומים, המעניקים סמכויות נרחבות להנהלת הקואליציה וליושב-ראש הקואליציה והדורשים נאמנות קואליציונית גבוהה מצד כל חברי הכנסת הנמנים עם סיעות הקואליציה, ניתן למצוא גם בהסכמים הקואליציוניים של הממשלה ה-32, הממשלה ה-33 והממשלה ה-34, בראשות בנימין נתניהו. סביר להניח כי תקנון דומה יהיה גם לממשלה ה-35 שירכיב בנימין נתניהו.

הדרישה לצייתנות קואליציונית הופכת את הכנסת למעין חותמת גומי של הממשלה ומגבילה באופן ניכר את עצמאות פעולתו של חבר הכנסת. במציאות שכזו, החלטה של ראשי סיעות הקואליציה – בדרך כלל, השרים הבכירים בממשלה – הופכת למעשה להחלטה של הכנסת כולה. היטיבה לבטא את שליטת הממשלה על הכנסת באמצעות דרישה לנאמנות קואליציונית עיוורת ח"כ מרב מיכאלי שהייתה יו"ר סיעת "המחנה הציוני" בכנסת ה-20:

"הבעיה היא המשמעת הקואליציונית הגורפת המטורפת. זו הבעיה. זו החוליה החלשה… לא יכול להיות שתהיה משמעת קואליציונית שנקבעת על-ידי הממשלה – לא על-ידי הקואליציה … בכל דבר ועניין… זה שוועדת שרים והממשלה קובעת את עמדת הקואליציה, זה מה שמבטל את הפרדת הרשויות במדינת ישראל… הממשלה היום שולטת… ואין באמת אפשרות לכנסת ככנסת להתוות שום דרך. זו הבעיה שלנו".[10]

באותה הזדמנות הסכים יו"ר ועדת הכנסת דאז ח"כ דוד ביטן, חבר הקואליציה מטעם סיעת "הליכוד", עם רוח הדברים וציין כי: "הפרדת רשויות בתיאוריה זה דבר טוב. במציאות, במקרה של הצעות חוק, הקואליציה מחויבת לוועדת שרים לחקיקה. הם מחליטים בעד, נגד – אנחנו חייבים להצביע כך. לכן אני אומר. בתיאוריה היא קיימת".[11] ח"כ יעל גרמן מהאופוזיציה ציינה אף היא כי "אין ספק שאין לנו הפרדת רשויות, ואין ספק שהדברים היו צריכים להיעשות אחרת".[12] בהזדמנות אחרת ציינה ח"כ סתיו שפיר מסיעת "המחנה הציוני" כי: "הכנסת כרשות המחוקקת והמפקחת חלשה בהרבה מאוד תחומים. למעשה, היא הרשות המוחלשת מבין השלוש, מה שיוצר חוסר איזון גדול במערכת השלטון, בדמוקרטיה הישראלית".[13]

הדומיננטיות של ההסכם הקואליציוני בהתנהלות הממשלה והכנסת וחופש הפעולה המוגבל של חברי הכנסת החברים בקואליציה יצרו תופעה חוקתית ייחודית לפיה, הלכה למעשה, להסכם קואליציוני שמעניק זכות וטו לאחת ממפלגות הקואליציה בכל הנוגע לשינוי חוק-יסוד יש כוח רב בהרבה משריון דיוני המעוגן בחוקי היסוד. אסביר, במצב דברים בו לא קיימת בהסכם הקואליציוני מגבלה הנוגעת לשינוי בחוקי-יסוד אזי למנגנוני הקואליציה הרגילים הפועלים לרוב על בסיס הצבעת רוב, כגון הנהלת הקואליציה וועדת השרים לחקיקה, ישנה שליטה כמעט מוחלטת על כלל חברי הכנסת מטעם הקואליציה ודרך הצבעתם. במצב זה, למשל, החלטה של ועדת השרים לחקיקה לתמוך בהצעה לשינוי חוק-יסוד תחייב את כלל חברי הקואליציה (כלומר למעלה מ-61 חברי כנסת) והפרת המשמעת הקואליציונית על-ידי אחת מסיעות הקואליציה תגרור מחיר פוליטי שאינו מבוטל. בדרך זו יכולה בפועל הממשלה להביא לשינוי בכל חוק-יסוד, גם אם יש בו שריון דיוני המחייב כי שינוי חוק-היסוד יהיה ברוב חברי הכנסת. ואולם, כאשר ישנו הסכם קואלציוני המחייב הסכמת כל חברי סיעות הקואליציה לשינוי חקיקת יסוד, יש בכוחו של הסכם זה כדי לשריין באופן אפקטיבי את חוקי-היסוד מפני שינוי על-ידי הרוב הקואליציוני הנתון לממשלה. השינוי יכול להתבצע רק אם קיימת הסכמה של כל סיעות הקואליציה. זה היה מצב העניינים במהלך כהונת הממשלה היוצאת – הממשלה ה-34 של ראש הממשלה נתניהו. בהסכם הקואליציוני בין סיעת הליכוד לסיעת כולנו נקבע כי שינוי חוקי-יסוד קיימים או חוקי-יסוד חדשים "יוגשו ויחוקקו אך ורק בהסכמת כל אחת מסיעות הקואליציה. היה והצעה תועלה להצבעה בניגוד לאמור, יצביעו סיעות הקואליציה נגדה".[14] כלומר, ההסכם הקואליציוני למעשה משחרר את סיעת כולנו מהמשמעת הקואליציוניות בכל הנוגע לחוקי-היסוד, ולא ניתן לכפות עליה משמעת שכזו ללא הסכמתה. באמצעות הסכם זה הצליחה סיעת כולנו של משה כחלון במהלך כהונת הכנסת ה-20 לעכב או לבטל הצעות חוק שונות כגון הצעת החוק למניעת חקירות ראש ממשלה מכהן,[15] ואימוץ פסקת ההתגברות בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו.[16] נוסף לכך, הכללת שיריון חוקתי בהסכמים הקואליציוניים מוסיף עבודה רבה לגורמי הייעוץ המשפטי בכנסת ובממשלה, שכן כל הצעה לשינוי חוקתי גוררת דיון משפטי האם השינוי המבוקש מחייב שינוי של חוק-יסוד (אז נכנס סעיף הווטו לפעולה) או שניתן לבצעו בחקיקה רגילה דרך המנגנונים הרגילים של ניהול הקואליציה.

בסיכומו של דבר, כפי שציינה בצדק רב הנשיאה חיות, ברמה העיונית מושכלות יסוד במשטר דמוקרטי הינה ש"הממשלה אינה מוסמכת לכבול את כוחה של הכנסת",[17] ואולם בפועל הממשלה כובלת, בין היתר באמצעות ההסכמים הקואליציוניים, לא רק את כוחה של הרשות המחוקקת אלא גם את כוחה של הרשות המכוננת. על כן, הסיעות המשתתפות כעת במשא ומתן הקואליציוני יודעת היטב עד כמה ניסוח ההסכמים הקואליציוניים הינו בעל משמעות לתפקוד הממשלה והכנסת בשנים הקרובות, ועד כמה הכללת "סעיפי וטו" בתחום החוקתי, כפי שהיה לסיעת כולנו בכנסת היוצאת, יכולים להשפיע על מאזן הכוחות הקואליציוני. על כן, אין לי ספק כי סיעות רבות ידרשו במסגרת המשא ומתן הקואליציוני "סעיפי וטו" מסוג זה שהיה לסיעת כולנו במהלך הכנסת היוצאת.

 

מתן גוטמן הוא עו"ד, מוסמך במשפטים מאוניברסיטת הרווארד, ותלמיד מחקר לתואר שלישי באוניברסיטת בר אילן בנושא ההיבטים החוקתיים של המשפט המינהלי בהנחיה של פרופ' אהרן ברק ופרופ' אריאל בנדור. המחבר מודה לבל יוסף על הערותיה המועילות והמהירות לגרסאות קודמות של רשימה זו. האמור ברשימה משקף את דעתו האישית של המחבר.

ציטוט מוצע: מתן גוטמן "שליטתה של הממשלה על הכנסת והסכם קואליציוני כשריון חוקתי" ICON-S-IL Blog (30.4.2019)

 

[1] ראו Stephen Holmes, Constitutions and Constitutionalism, in The Oxford Handbook of Comparative Constitutional Law 189 (Michel Rosenfeld & András Sajó eds., 2012)

[2] ראו למשל סעיף 7 לחוק-יסוד: חופש העיסוק; סעיף 4 לחוק-יסוד: הכנסת; סעיף 7 לחוק-יסוד: ירושלים בירת ישראל; סעיף 11 לחוק-יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי.

[3] בג"ץ 10042/16 קוונטינסקי נ' כנסת ישראל, פס' 63 לפסק דינו של השופט סולברג (פורסם באר"ש, 6.8.2017).

[4] קווי היסוד של הממשלה הראשונה בראשות דוד בן-גוריון.

[5] תחת הכותרת "תקנון הקואליציה" נקבעו, בין היתר, ההסדרים הבאים: ב. הצעות לסדר-היום (1) חבר הקואליציה המבקש להציע הצעה לסדר-היום, כולל הצעת חוק פרטית, מביאה תחילה לפני יושב-ראש הנהלת הקואליציה. על היושב-ראש לברר עמדת השר הנוגע בדבר וכן להודיע על תוכנה ליתר סיעות הקואליציה. לא ערערו היושב-ראש או השר או אחת הסיעות על ההצעה תוך שבועיים ימים מיום מסירת ההצעה ליושב-ראש, ההצעה מובאת לפני הכנסת. חלקו היושב-ראש או השר, או אחת הסיעות, על ההצעה, הרשות בידי סיעת המבקש להביא את הצעתו להכרעת הנהלת הקואליציה. (2) ההצבעה על הצעה לסדר-היום, כולל הצעת חוק פרטית של חבר הקואליציה או של חבר האופוזיציה על-ידי חברי סיעות הקואליציה, היא לפי החלטת הנהלת הקואליציה או לפי הודעת השר הנוגע בדבר – במקרה של הצעה דחופה לסדר-היום אשר הנהלת הקואליציה לא הספיקה לדון בה. ג. תיקון או שינוי סעיף בחוק – חבר הקואליציה המבקש לתקן או לשנות סעיף בהצעת חוק מודיע על כך ליושב- ראש הוועדה או למרכז הקואליציה אם היושב-ראש שלה אינו חבר הקואליציה. על היושב-ראש או המרכז לעכב את ההצבעה על הסעיף הנדון. בתום ישיבת הוועדה מתכנסים חברי הקואליציה בוועדה ומכריעים בדבר. אם הנדון הוא סעיף בעל חשיבות מיוחדת, הרשות בידי סיעת חבר המציע את התיקון או השינוי בסעיף החוק לתבוע כי העניין יובא להכרעת הנהלת הקואליציה, בהשתתפות השר הנוגע בדבר. ד. כקבוע – אין חברי הקואליציה נמנעים מהצבעה בכל שלוש הקריאות על חוקים שהובאו לכנסת על-ידי הממשלה". סעיפים דומים מצויים בהסכמים הקואליציוניים של הממשלה ה-13 והממשלה ה-14, בראשות לוי אשכול, בהסכמים של הממשלה ה-15 והממשלה ה-16, בראשות גולדה מאיר, בהסכם של הממשלה ה-17, בראשות יצחק רבין, בהסכם של ממשלת האחדות הלאומית משנת 1984 (הממשלה ה-21, בראשות שמעון פרס, והממשלה ה-22, בראשות יצחק שמיר), בהסכם של הממשלה ה-23 והממשלה ה-24, בראשות יצחק שמיר ובהסכמים של הממשלה ה-25, בראשות יצחק רבין.

[6] תקנון הקואליציה המצורף לקווי היסוד של הממשלה ה-27.

[7] ראו, למשל, סעיף 3 להסכם הקואליציוני מיום 6.3.2001 בין סיעת "הליכוד" לסיעת "ישראל אחת". סעיף בנוסח דומה קיים בכל ההסכמים הקואליציוניים מאז ועד היום.

[8] ראו יובל רויטמן "מעתה אמרו – 'התכת רשויות' ולא 'הפרדת רשויות'" הטרקלין (21.5.2015).

[9] ראו תקנון הקואליציה של הממשלה ה-31.

[10] פרוטוקול ישיבה מס' 98 של ועדת הכנסת, הכנסת ה-20 36–38 (12.1.2016). דברים דומים אמרה ח"כ מרב מיכאלי בהזדמנות אחרת בציינה כי: "להטיל משמעת קואליציונית על חברות וחברי הממשלה שהם יצביעו לפי עמדת הממשלה – מעולה, לגיטימי לגמרי. אבל להטיל את המשמעת הזאת באופן חסר הבחנה על כל חוק… אז אין בעצם כנסת. יש ממשלה ואופוזיציה. האופוזיציה היא תמיד במספר שנופל ממספר חברות וחברי הקואליציה, וגמרנו, נסגר הסיפור בעצם." (פרוטוקול ישיבה מס' 257 של ועדת הכנסת, הכנסת ה-20 26–27 (15.5.2017)).

[11] פרוטוקול ישיבה מס' 98, לעיל ה"ש 10, בעמ' 26.

[12] שם, בעמ' 32.

[13] פרוטוקול ישיבה מס' 18 של הוועדה המיוחדת ליישום הנגשת המידע הממשלתי ועקרונות שקיפותו לציבור, הכנסת ה-20 2 (2.2.2016).

[14] סעיף 34 להסכם שנערך ונחתם ביום י' באייר תשע"ה, 29 באפריל 2015, בין סיעת הליכוד ובין סיעת כולנו.

[15] מורן אזולאי "המכשול החדש: חוות הדעת שתקשה על קידום חוק חקירת רה"מ" Ynet (31.10.2017).

[16] חיים לוינסון ויהונתן ליס "שרים בליכוד מחריפים את הטון מול כולנו: אם לא יעבור חוק עוקף בג"ץ, נלך לבחירות" הארץ (15.4.2018).

[17] בג"ץ 4374/15 התנועה למען איכות השלטון בישראל (ע"ר) נ' ראש ממשלת ישראל, פס' 8 לפסק דינה של השופטת חיות (פורסם באר"ש, 27.3.2016).

3 תגובות בנושא “שליטתה של הממשלה על הכנסת והסכם קואליציוני כשריון חוקתי / מתן גוטמן

הוסיפו את שלכם

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com. ערכת עיצוב: Baskerville 2 של Anders Noren.

למעלה ↑

%d בלוגרים אהבו את זה: