זכויות אדם מינימליות בתוך חומות הכלא / סיגל שהב

מבוא

השאלה האם זכויות האדם נעצרות בחומות הכלא מעסיקה חוקרים ומשפטנים כבר למעלה מחצי מאה, מאז מלחמת העולם השנייה. המושג "זכויות אסירים" לא עמד מלכתחילה במרכז שיח זכויות האדם, ולכן היו מי שראו בו הרחבה של השיח. עם השנים הפסיקה והחקיקה בישראל הכירו בזכויות אסירים מתוך תפיסה רחבה של כבוד האדם, תפיסת האדם באשר הוא אדם והגשמת הערך העצמי של האדם. לעומת זאת, בעשור האחרון תפיסת זכויות האסירים הולכת ומצטמצמת והיא בעיקר מגשימה את האינטרס הציבורי ביחס אל האסירים ואת היעילות הנובעת מיישומן.

כלומר, הטענה במאמר זה היא כי כיום זכויות אסירים בישראל אינן מהוות עוד נגזרת של זכויות אדם במובן הרחב, אלא הן גרסה צרה ומינימלית בלבד של זכויות אדם כפי שניתן לראות בעשור האחרון. הן תוצר של תפיסה המדגישה אלמנטים אחרים, החיצוניים לאסיר כאדם ובמרכזה ראיית החברה, ולאו דווקא האדם עצמו. זוהי איננה תפיסה ליברלית אטומיסטית קלאסית, אלא גישה המשרתת את הקהילה, מחד גיסא, ואת היעילות הכלכלית בהקצאת עלויות מינימליות בלבד ליישומן, מאידך גיסא. המאמר סוקר את התפתחות מושג זכויות האסירים בעשורים האחרונים ומצביע על תפיסת זכויות האסירים הקיימת בשנים האחרונות בישראל.

רקע

בעולם ובארץ נתפסו זכויות האסירים כהרחבה של זכויות האדם.[1] בארצות-הברית לדוגמה, עד למלחמת העולם השנייה נתפסו האסירים כעבדים והוטל ספק במעמדם האזרחי.[2] בשנות ה-50 התפיסה של זכויות האסירים עדיין הייתה צרה ועסקה בשאלות של חוקיות ההחזקה במאסר ועצמאות הסמכות במדינות אל מול השלטון הפדרלי.[3] רק משנות ה-60 בתי המשפט שם החלו להכיר בזכויות האסירים, דבר שאף הביא לעליה דרמטית של כ-400% במספר העתירות שהגישו אסירים בין שנות ה-60 לבין שנות ה-80. עם הקמת תנועת זכויות האזרח בארה"ב בשנות ה-60, הורחבה תפיסת זכויות האסירים, כאשר בתי המשפט פסקו בעניינים הנוגעים לניהול הכלא וקבעו כי החוקה חלה גם בתוך בתי הסוהר,[4] ובית המשפט העליון בארה"ב מילא תפקיד מפתח בהגנה על זכויות אסירים.[5] מרבית העתירות באותן שנים, בדומה  לאירופה, עסקו בנושאים כגון שכר מינימום לאסירים, תנאים משופרים, צנזורה בדואר, הליכי משמעת והליך הוגן. בשנות ה-70 פורשו חוקי הכליאה באמצעות המשפט הציבורי, ומול זכויות האסירים עמד שיקול דעת הרשות.[6]

מאז התרחשו שינויים נוספים, כתוצאה למשל ממגמת ההחמרה בענישה, אשר צמצמו את תפיסת זכויות האסירים בפסיקה האמריקנית.[7] בשני העשורים האחרונים אנו עדים ל"מאסר המונים" בארצות-הברית, כתוצאה מעלייה ניכרת באוכלוסיית הכלא,[8] אשר יש לה השפעה רבה על עמדות הציבור ביחס לפשיעה והחמרת הענישה, כך שהתחום הפך לנושא פוליטי מרכזי והפחד מפני הפשיעה הלך וגבר.[9]

באירופה הכתיבה על תנאי הכליאה של האסירים התפתחה כבר במאות ה-18 וה-19, אז אסירים הוחזקו במתקני הכליאה בעיקר בשלב המעצר והוטלו בעיקר עונשי הגליה. עיקר הדיון אז נגע לניהול בית הסוהר ותקינותו, והרעיונות שפותחו אז עסקו בשאלה האם וכיצד בתי הסוהר מאפשרים לאסירים לכפר על מעשיהם. לצורך כך, פותחו מאפייני החזקה במאסר לצורך עידוד האסירים בתהליך המחילה, המבוססים על אלמנטים דתיים כמו בידוד (בדומה להתבודדות בדת שנחשבת לפעולה רוחנית וחיובית), לימודי דת (אפשרות להחזיק ספר דת, המכיל בתוכו מילים חיוביות ומעודדות), הרגלי דת, עבודה ועוד.[10] במאה ה-19 באירופה התפתח דיון בעניין הפיקוח והשליטה בבתי הסוהר והפעלת כוח חברתי-פוליטי, כפי שבא לידי ביטוי בכתיבתו של פוקו. הצבת יחסי הכוחות בין הסוהרים והאסירים במרכז הדיון והדגשת אלמנטים של כוח וידע כאמצעים לשליטה ופיקוח המחישו את חשיבות ריסון הכוח הכולא של המדינה הן בהקשרים הקלאסיים של תנאי הכליאה הפיסיים והן במובנים של הפיקוח התמידי על האסירים, חדירה לפרטיותם, איסוף מידע שיטתי אודותם ועוד.[11]

הבסיס לדיון האירופאי ביחס המדינה והחברה לאסירים וזכויותיהם מדגיש את ראיית האסירים כאזרחים תוך הדגשת הביקורת על הפעלת הכוח כלפיהם והשליטה בהם – זאת בשונה מהתפיסה האמריקאית שראתה בהם בעבר עבדים או כמי שאזרחותם מוטלת בספק ומחזיקה אותם בתנאים קשים של כליאה המונית ובידוד פוגעני. תפיסה זו באה לידי ביטוי באירופה בעשורים האחרונים בפעילותם של מוסדות בינלאומיים במסגרת פעילותה של המועצה האירופית (Council of Europe)[12] – כמו בית הדין האירופי לזכויות אדם (ECHR) והוועדה האירופית למניעת עינויים וענישה בלתי אנושית או משפילה (CPT) – וכן בכללים שהוציאה מועצת אירופה – "כללי בתי הסוהר של אירופה" (European Prison Rules)[13] משנת 2006. כללים מנחים אלו רלבנטיים עבור 47 המדינות החברות בארגון מועצת אירופה, והם כוללים עקרונות ביחס לאסירים ובראשם יחס מכבד לכלואים, הטלת מגבלות מינימליות ומידתיות על האסירים במימוש מטרות הכליאה, שמירה על בריאות האסירים, פעילויות לשיקומם ועוד.

המשפט הבינלאומי השפיע על תהליכים אלו בארה"ב ואירופה. מיד לאחר מלחמת העולם השנייה, נוסחו במסגרת האו"ם כללים לטיפול באסירים;[14] האמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות (1966), המחייבת את המדינות החתומות עליה לכבד בין היתר את הזכויות לחיים, לשמירה על הגוף ולחירות; האמנה נגד עינויים ונגד יחס ועונשים אכזריים, בלתי-אנושיים או משפילים (1987), המחייבת את החברות בה למנוע עינויים.

בישראל מושג זכויות האסירים החל להתפתח בפסיקה כבר בשנות ה-70 ולאורך השנים. זאת במסגרת מספר הכרעות דרמטיות בעניין זכות האסיר לשלמות הגוף ולפרטיות,[15] זכות ההצבעה של אסירים,[16], חופש הביטוי לאסירים,[17] הזכות לתנאי מחייה מינימליים,[18] הזכות לחירות אישית ולכבוד בהגבלת סמכות הכליאה רק למדינה ולא לידיים פרטיות[19] והזכות להורות.[20] פסקי דין אלו, על-אף שלא היו רבים, התבססו על עמדה עקרונית לפיה חומות הכלא אינן מפרידות בין האסיר ובין זכויותיו, הנשענת על תפיסה ליברלית רחבה, כפי שמפורט בהמשך.

תפיסה צרה של זכויות אדם – זכויות אסירים מינימליות

בשנים האחרונות ניתנה החלטה עקרונית נוספת הנוגעת לאסירים בעניין זכותם לקיום אנושי מינימלי בכבוד במסגרת עתירה שעסקה בצפיפות בבתי הסוהר.[21] גם בחקיקה נעשו שינויים בעניין זכויות האסירים ובראשם תיקון 42 לפקודת בתי הסוהר[22] אשר קבע כי יש להעניק לאסירים תנאי כליאה הולמים ושיקום. שתי התפתחויות אלו יחדיו אכן הצביעו על רצון לשפר את מצב האסירים ולפעול למימוש זכויותיהם, אך הנמקות פסק הדין בעניין הצפיפות בבתי הסוהר ומצב מימוש הזכויות במסגרת עתירות אסירים מלמדים על תפיסה רזה בהרבה של זכויות האסירים.

בעבר התפיסה של זכויות האסירים שעלתה מהפסיקה הייתה רחבה ואיפשרה שלילת זכויות מעטות מהאסירים – רק אלו הנובעות מעצם החזקתם בבית הסוהר כגון תנועה וחירות – ואילו כל יתר הזכויות ניתנו לאסירים באופן ברור בפסיקה שניתנה לאורך שנים ואשר הפכה להלכה מבוססת. לדוגמה, נקבע כי "כליאתו של אדם בבית-סוהר אין בה [אלא] כדי לשלול ממנו חופש תנועתו" וכי אין לאפשר הטלת מגבלות נוספות שאין בהן לא צורך ולא הצדקה.[23] עוד נקבע על דרך ההרחבה כי זכות האסיר בכלא היא ל"חיי אנוש תרבותיים",[24] וכי זכויות היסוד של האדם חלות גם בתוך חומות הכלא ונתונות לאסיר גם בתוך תאו.[25] המבחן שבית המשפט בחן בעבר בעניין זכויות אסירים היה האם שלילת הזכות הנטענת היא חלק משלילת הזכות לחירות וחופש תנועה של מי שנכלא. כך למשל, בית המשפט בחן את הזכות להתייחדות של האסירים וקבע כי "שלילת הזכות לקיום יחסי אישות אינה כלולה מאליה בשלילת החירות וחופש התנועה של מי שהושת עליו עונש מאסר".[26] הקביעות בעניין כבוד האדם של האסירים נשענו על אדנים מבוססים ורחבים של מהות אנושית, יהודית ודמוקרטית.[27]

הטענה במאמר זה היא כי אם בעבר בתי המשפט נקטו גישה מרחיבה בבואם לדון במימוש זכויותיהם של האסירים, ובמיוחד סביב כבוד האדם של האסיר וחירותו, הרי כיום נראה כי המגמה היא לצמצם את זכויות האסירים, שכן במקום המבחן ששימש את בית המשפט בעבר – האם הזכות נכללת בשלילת הזכות לחירות וחופש תנועה – כיום המבחן הוא מה מאפשר אך ורק קיום אנושי מינימלי בכבוד ולא למעלה מכך. ניתן להראות זאת הן באמצעות ההנמקה של בג"ץ בעניין הצפיפות בבתי הסוהר והן באמצעות העדפת המודל המנהלי על-פני המודל החוקתי בדיון בעתירות אסירים בישראל, כמפורט להלן.

  • בג"ץ הצפיפות

אמנם בבג"ץ הצפיפות השופטים לא הסתפקו בבחינה אחת בלבד של הפרת החוק הישראלי וחוקי-היסוד או בביקורת שיפוטית מנהלית באמצעות עקרון הסבירות. תחת זאת, הם העדיפו לגוון את המקורות הנורמטיביים במקורות לוקליים ובמקורות אוניברסליים-גלובליים בו זמנית, להעשיר את שיח זכויות האדם הן בגישה הומנית והן בגישתו הייחודית של המשפט העברי ולא להותיר ספקות באשר לבסיס המוצק והמקובל-על-הכל של החלטתם. ניתן אכן לראות במלאכת שיפוט זו בשורה מרחיקת לכת בתחום זכויות האדם בכלל ובנושא זכויות אסירים בפרט. מתוך הזכות לכבוד בית המשפט מבסס זכויותיהם של האסירים לכבוד, ומעשיר זכויות אלו, באמצעות הדוקטרינות השונות המשמשות אותו ומקורות הדין עליהם הוא נסמך. המודל החוקתי מאפשר לקבוע כי הכליאה שוללת רק את חירותם של האסירים, אך היא איננה מאפשרת פגיעה בכבודם, בשלמות גופם ובנפשם.

יחד עם זאת, הזכות אותה ממקם בית המשפט במרכז הדיון היא הזכות לקיום מינימלי אנושי בכבוד, הנמצאת בליבת הזכות לכבוד. כלומר, בית המשפט קובע כי לאסירים הזכות לקיום אנושי מינימלי בכבוד, שהיא מתחום הזכויות הרווחתיות-כלכליות, ואינו מבסס את פסק דינו על הזכות הקלאסית הכללית הרחבה לכבוד, המבוססת יותר. למרות חוקתיותה, הזכות הנגזרת לקיום מינימלי בכבוד חלשה בהרבה מהזכות הכללית לכבוד. זכות זו מאפשרת רק להציב רף מינימלי מאוד בהתייחסות לאסירים, כדי למנוע את המשך פגיעה אנושית בסיסית. נראה כי באופן טבעי קיימים בנושא הצפיפות בבתי הסוהר שיקולים נוספים אשר עשויים להשפיע על ההכרעה כאשר מדובר במהות הזכות לכבוד ומימושה, כגון חשש לעתירות אסירים רבות בתחום תנאי הכליאה, עיסוק בנושא אשר עלויותיו הכלכליות גבוהות ועוד. ניתן לראות בפסק הדין כי גם ההתייחסות לסוגיית השיקום היא מצומצמת בעיקר לשאלה מה מקדם את האינטרס הציבורי ואת היעילות החברתית הכללית בעניין זה, ולא תפיסה אינדיבידואלית קלאסית של כבוד האדם, כמחייבת שיקום.

בשונה מהכרעות קודמות בהן בית המשפט התייחס לחובה להעניק לאסירים תנאים בסיסיים לקיום מינימלי במסגרת הזכות הכללית לכבוד,[28] הרי שבעניין הצפיפות בבתי הסוהר שונתה הגדרת הזכות לכבוד העומדת לאסירים כזכות לקיום מינימלי בכבוד בלבד. מדובר בהבדל משמעותי בהגדרת זכותם של האסירים. הזכות הצרה של האסירים רק לקיום מינימלי בכבוד נכתבה בפעם הראשונה באופן ברור ומוצהר. נראה שלא קיימת הצדקה להגדרה מצמצמת שכזו של הזכות הנדונה. בעניין האסירים לא קיים חשש להרחבת יתר של הזכות לכבוד, אלא זו קבוצה שהמדינה שללה ממנה את האפשרות לקיים את עצמה בשל הגבלת חירותם ותנועתם. חובת המדינה במקרה זה היא שלא להמשיך לפגוע בזכויות אחרות של האסירים למעט בזכויות הנובעות מעצם הכליאה, ולכן כאשר מדובר ביישום הזכות הרחבה לכבוד לגבי אסירים – אין הצדקה לצמצום היקפה של הזכות.[29]

  • מודל מנהלי בעתירות אסירים

למרבה הצער, בחינה חוקתית רחבה כמתואר לעיל אינה הכלל המקובל בדיון בזכויות אסירים. בדרך כלל, נדונות זכויות אסירים במסגרת עתירות אסירים המוגשות לבית המשפט המחוזי היושב בדן יחיד. עתירות אלו נוגעות בנושאים מגוונים כגון חופשות ושיקום וכן תנאי מחייה כמו התנאים במתקני המעבר, מזון ועוד. מרבית העתירות בשלל נושאים נדחות ונמחקות כעניין שבשגרה וקיימת מגמה של המערכת לצמצם את היקף העתירות הנדונות. לדוגמה, מתוך 1004 העתירות שהגישו אסירים בשנת 2017 במחוז צפון רק 10 התקבלו, כולן בנושא חופשות, ואילו עתירות בנושא תנאי מחייה, טיפול רפואי או הפרדה נדחו כולן. כלומר, מדובר בכ-1% מהעתירות שמתקבלות באותו אזור[30]. בנוסף, בשנת 2016 תוקנו התקנות בנושא עתירות אסירים, באופן המאפשר מחיקה של עתירות ודחייתן על הסף ללא דיון (כגון אם לא צורף תצהיר או אם העתירה קנטרנית).[31] ניתן לראות כי הן כעניין של מדיניות והן לגופן של טענות, קיימת מגמה מצמצמת של השימוש בעתירות אסירים ואף שב"ס מצהיר על כך בדו"ח השנתי האחרון שפורסם על-ידו.[32] מפסקי דין בעתירות אסירים עולה כי זכויות אסירים הנוגעים לתנאי מחייה בכלא הן נגזרת של המשפט המנהלי ונדונים על-פי עילות הסבירות ושיקול הדעת המנהלי ופחות נבחנות על-פי המודל החוקתי הרחב.

יתר על כן, בבתי המשפט המחוזיים הדנים בעתירות האסירים התפיסה המובילה במסגרת הדיון בעתירות אסירים ובזכויותיהם היא של ביקורת שיפוטית מנהלית צרה, קרי – ביקורת המתמקדת בבחינה של סבירות מעשי הרשות באמצעות דוקטרינת הביקורת השיפוטית המנהלית בגרסתה הצרה. הדרישה היא כי מעשי הרשות המחזיקה כלוא במתקניה יעלו כדי חוסר סבירות קיצונית. דרישה זו מציבה רף גבוה מדי עבור העותר-הכלוא בהינתן יחסי הכוחות שלו עם המשיב-הכולא. כמו כן דרישה זו להצביע על חוסר סבירות קיצונית במעשה הרשות ביחסים הנתונים היא קשה להוכחה, שכן היכולת של העותר להביא ראיות, לאסוף עדויות ולתעד היא מוגבלת מאוד עד כדי בלתי-אפשרית. בנוסף, הטענות נבחנות תוך התמקדות בשאלת שיקול הדעת של הרשות וסמכויותיה ולא תוך התמקדות בהפרה או הפגיעה בזכויות האסיר. גם כאשר עתירות האסירים מתייחסות לתנאי מחייה בכלא, בתי המשפט המחוזיים הדנים בהן לא מאמצים את המודל החוקתי ודנים ככלל על-פי המודל המנהלי.

בפועל בתי המשפט המחוזיים הדנים בעתירות אסירים מסרבים לדון בנושאים עקרוניים, או כאשר אסיר מצביע על פגיעה עקרונית ורוחבית בזכויות של אסירים רבים. נראה כי הקביעה של בג"ץ בעניין הצפיפות הנסמכת על הזכות הצרה לכבוד – זכות לקיום אנושי מינימלי בכבוד – איננה מספיקה כדי שבתי המשפט המחוזיים ילכו בעקבות פסיקה זו ויאמצו מודל חוקתי רחב בעניין זכויות האסירים.

סיכום

ניתן לראות כי קיימת מגמה של מעבר מתפיסה רחבה של זכויות אסירים לתפיסה צרה של זכויות אלו ופרשנותן כזכויות צרות, מינימליות, אנושיות בלבד, שאינן נסמכות על מהות דמוקרטית ליברלית רווחת, הרואה את ערך הגשת האדם והאוטונומיה שלו מעל הכל. דומה שזכויות האסירים אינן בהכרח נגזרת של כבוד האדם אלא נתפסות כמשרתות את מנגנון הכליאה, באופן המעדיף שיקולים של ניהול מתקני הכליאה ויעילות כשיקולים המקדמים את האינטרס החברתי על-פני זכויות אסירים אינדיבידואליות, אוטונומיות, קלאסיות. ההלכה שלא לקבל טענות בעניין סבירות שיקול הדעת אלא רק טענות בעניין סמכות וחוקיות במסגרת טיעונים לפי פיסקת ההגבלה – משרתת את המדינה ולא את האסירים ביחסי הכוחות בין הצדדים.

קיים חשש כי בעוד לאזרחי המדינה עומדת הזכות לכבוד בתפיסה הרחבה, האסירים כקבוצה זכאים לכבוד מסוג מינימלי בלבד. הבחנה זו בין שתי הקבוצות מחזירה לשאלות שעלו בסקירה בעניין ההבדלים בין האזרחים בארה"ב לבין האסירים שנתפסו כנחותים (עבדים) או כמי שאזרחותם מוטלת בספק. כאמור, המדינה באמצעות הכליאה מגבילה רק את זכויותיהם של האסירים לחירות ולתנועה ולכן אין הצדקה לצמצום הגדרת הזכות לכבוד של קבוצה זו לזכות הצרה של קיום אנושי מינימלי בסיסי בכבוד.

 

ד"ר סיגל שהב היא ראש הקליניקה לזכויות חשודים, נאשמים, עצורים ואסירים וראש קליניקת החפות במרכז האקדמי למשפט ולעסקים ברמת-גן; ייצגה את העותרים בבג"ץ בעניין צפיפות המחיה של האסירים בבתי הכלא (בג"ץ 1892/14 האגודה לזכויות האזרח נ' השר לביטחון פנים (פורסם בנבו, 13.6.2017))

ציטוט מוצע: סיגל שהב "זכויות אדם מינימליות בתוך חומות הכלא" ICON-S-IL Blog (26.3.2019).

 

[1] נעם סולברג "שמרו משפט ועשו צדקה" דין ודברים ח 13, 21 (התשע"ד).

[2] Robert T. Chase, We Are Not Slaves: Rethinking the Rise of Carceral States Through the Lens of the Prisoners' Rights Movement, 102 J. Am. Hist. 73, 77 (2015).

[3] Malcolm M. Feeley and Edward L. Rubin, Judicial policy making and the modern state: How the courts reformed America's prisons 27–51 (Cambridge University Press, 2000).‏

[4] שם, בעמ' 43.

[5] Easton Susan, Prisoners' Rights: Principles and Practice ch. 1 (2011).

[6] שם, פרק 2.

[7] Feeley and Rubin, לעיל ה"ש 3, בעמ' 46.

[8] , בשנת 2010 היא הייתה גבוהה פי שמונה מאשר ב-1970. עד דצמבר 2008 אוכלוסיית הכלא עלתה על 2.3 מיליון לעומת 1.2 מיליון בשנת 1990. ראו אצל Easton, לעיל ה"ש 5, פרק ראשון.

[9] שם. בעוד שאוכלוסיית הכלא גדלה ברוב המדינות המערביות מתחילת שנות ה-90, הגידול בארצות הברית היה דרמטי יותר.

[10] Howard John, The State of the Prisons in England and Wales (1780); Randall McGowen, The Well-Ordered Prison: England 1780-1865, in The Oxford history of the prison: The practice of punishment in Western society 71 (Morris Norval and David J. Rothman, eds., 1995).

[11] מישל פוקו לפקח ולהעניש (דניאלה יואל מתרגמת, יואל רגב עורך מדעי, 2015).

[12] Dirk Van Zyl Smit and Sonja Snacken, Principles of European prison law and policy: Penology and human rights (OUP, 2009).‏

[13] Council of Europe – Committee of Ministers, European Prison Rules (2006)‏.

[14] United Nations, Standard minimum rules for the treatment of prisoners (1983)‏. הכללים נוסחו לראשונה בשנת 1955 ותוקנו עם השנים.

[15] בג"ץ 355/79 קטלן נ' שירות בתי הסוהר, פ"ד לד(3) 294 (1980).

[16] בג"ץ 337/84 הוקמה נ' שר הפנים, פ"ד לח(2) 826 (1984).

[17] עע"א 4463/94 גולן נ' שירות בתי הסוהר, פ"ד נ(4) 136 (1996).

[18] בג"ץ 4634/04 רופאים לזכויות אדם נ' השר לביטחון פנים, פ"ד סב(1) 762 (2007).

[19] בג"ץ 2605/05 המרכז האקדמי למשפט ולעסקים נ' שר האוצר, פ"ד סג (2) 545 (2009).

[20] בג"ץ 2245/06 דוברין נ' שירות בתי הסוהר (פורסם בנבו, 13.6.2006).

[21] בג"ץ 1892/14 האגודה לזכויות האזרח נ' השר לביטחון פנים (פורסם בנבו, 13.6.2017).

[22] חוק לתיקון פקודת בתי הסוהר (מס' 42), התשע"ב-2012.

[23] בג"ץ 144/74 לבנה נ' נציבות בתי הסוהר, פ"ד נח(2) 686, 690 (1974).

[24] בג"ץ 221/80 דרויש נ' שירות בתי הסוהר, פ"ד לה(1) 536, בעמ' 538 (1980).

[25] עניין גולן, לעיל ה"ש 17, בעמ' 152.

[26] בג"ץ 114/86 וייל נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(3) 477,  483 (1987).

[27] בג"ץ 3278/02 המוקד להגנת הפרט נ' מפקד כוחות צה"ל באזור הגדה המערבית, פ"ד נז(1) 385 (2002).

[28] עניין רופאים לזכויות אדם (מיטה לכל אסיר), לעיל ה"ש 18, פס' 9–10 לפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה.

[29] ברק מדינה סבור כי כבר בפסק הדין בעניין רופאים לזכויות אדם, שם, בית המשפט החיל הגדרה צרה של הזכות לכבוד על אסירים. ראו: ברק מדינה דיני זכויות האדם בישראל 808–812 (2016). לדעתי, ההגדרה של הזכות לכבוד לא צומצמה אז אלא רק הדיון על אופן יישומה שהיה נוח להצדקה כתנאי מינימלי כאשר מדובר במיטה לכל אסיר. באותו עניין לא דובר על הזכות לקיום אנושי מינימלי בכבוד אלא הדיון שם עסק בתנאי של מיטה כעניין מינימלי והזכות לכבוד נותרה אז בשלימותה. הפעם הראשונה שצומצמה ההגדרה באופן ברור הוא בעניין הצפיפות בבתי הסוהר. ניצנים למגמה ניתן היה לראות בבג"ץ בעניין בית הסוהר הפרטי, אך מכיוון שעיקר הדיון נסב שם על נושא סמכות הכליאה כסמכות בלעדית בידי המדינה, השימוש בתבנית "קיום אנושי מינימלי בכבוד" היה משני בלבד.

[30] שירות בתי הסוהר דו"ח שנתי לשנים 2016–2017 48 (אוקטובר, 2018).

[31] תקנות סדרי דין (עתירות אסירים) (תיקון), התשע"ו-2016.

[32] דו"ח שנתי של שירות בתי הסוהר, לעיל ה"ש 30, בעמ' 53.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com. ערכת עיצוב: Baskerville 2 של Anders Noren.

למעלה ↑

%d בלוגרים אהבו את זה: