מי מדבר בשם המדינה? על פיצול הייצוג בפסקי דין תנובה ואמיתי / אדם שנער

שני פסקי דין שניתנו לאחרונה בבית המשפט העליון עוררו את שאלת הייצוג הנפרד בבג"ץ: האם, ואימתי, יכולה רשות שלטונית לטעון לטובת עמדה השונה מעמדת ה"מדינה" הנקבעת ומיוצגת על-ידי היועץ המשפטי לממשלה. פסק הדין הראשון הוא תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל נ' שר האוצר, ופסק הדין השני הוא פרופ' יעל אמיתי נ' שר המדע והטכנולוגיה. מיד עם נתינתם עוררו פסקי הדין תמיכה, ובחינה ביקורתית. אף אני עמדתי בהרחבה על סוגיה זו במאמר שפורסם לפני כשנתיים. בפוסט כאן אדון במחלוקת שהתעוררה לגבי הזכות לייצוג הנפרד, ואביע תמיכה מסויגת בדעת המיעוט של השופט שטיין, תוך הצבעה על מספר קשיים אליהם לא התייחס. לבסוף, אצביע על סיבה אפשרית לפער בין השופט שטיין לשופטים האחרים. אדגיש, עם זאת, כי התייחסותי לפסקי הדין לא תעסוק בסוגיות המהותיות שעמדו על הפרק: עדכון מחירי החלב (תנובה) ומינויה של פרופ' אמיתי לחברה במועצת הנגידים של קרן גרמניה-ישראל (אמיתי).[1]

בפסק דין תנובה נדונה עתירתה של תנובה להורות לשר האוצר ולשר החקלאות לאמץ את המלצת ועדת המחירים ולעלות את מחיר החלב. המדינה הסכימה למתן צו מוחלט, בעוד ששר האוצר סרב בשל רצון להשלים רפורמה חקיקתית בנושא. בשל הקדמת הבחירות לא ניתן היה להשלים את הרפורמה ולכן לא היה נימוק לסטות מהמלצת הוועדה. בנוגע לסירובו של שר האוצר, חזר השופט פוגלמן על ההלכה לפיה המדינה מדברת בקול אחד, בצטטו את דבריו של השופט רובינשטיין:

"כידוע יש מדינת ישראל אחת, וממשלה אחת, ויועץ משפטי לממשלה אחד, ופרקליטות מדינה אחת שמייצגים את כל גופי המדינה […] תזמורת אחת היא ומנצח לה אחד, במישור הכולל – הממשלה, שבמקרה של חילוקי דעות על ראש הממשלה להביא את הדברים לדיון ולהכרעה בה, ובמישור המשפטי – היועץ המשפטי לממשלה".[2]

בדעת יחיד קצרה, הצטרף השופט מזוז לעמדתו של השופט פוגלמן. לשיטתו, היועמ"ש הוא "הפרשן המוסמך של החוק עבור הרשות המבצעת וחוות דעתו המשפטית מחייבת את כל זרועותיה של הרשות המבצעת ומשקפת מבחינתן את החוק הקיים".[3] היועמ"ש רשאי להביא עמדה אחרת בפני בית המשפט, אולם הדבר נתון לשיקול דעתו ולא לשיקול דעת בית המשפט.

ה"חידוש"[4] בפסק דין תנובה נמצא בהערת אגב של השופט שטיין, שהסתייג מכלל "המדינה מדברת בקול אחד". לשיטתו, כאשר יש "חילוקי דעות לגיטימיים", במיוחד בנוגע ליישומם של מושגי שסתום כמו סבירות ומידתיות, ניתן לחרוג מהכלל ולהתיר ייצוג נפרד. השופט שטיין הסתמך על דו"ח ועדת שמגר אשר בחנה את דרכי מינוי היועמ"ש, וקבעה כי ראוי שהיועמ"ש יתיר ייצוג נפרד כאשר לא מדובר "על אי-חוקיות ברורה וגלויה". במקרים אלה, "אין […] לשלול מרשות שלטונית את יומה בבית המשפט".[5]

גישה זו הורחבה בפסק דין אמיתי. המדינה תמכה בקבלת עתירתה של פרופ' אמיתי, אך הציגה בפני בית המשפט גם את עמדת השר, אשר סירב למנות את פרופ' אמיתי בשל חתימתה, בשנת 2002, על עצומה המביעה תמיכה בסרבנים. נוכח זאת, ביקש אקוניס להציג באופן אישי את עמדתו בפני בג"ץ, והשופטים התירו זאת. עמדתו הייתה כי מעשיה של פרופ' אמיתי, ולא עמדותיה, הן אלה שמנעו את אישור מועמדותה, מעשים שאקוניס סבר שמהווים עברה עבירה פלילית של הסתה להשתמטות (עמדה שנדחתה על-ידי כל השופטים).

גם כאן נחלקו הדעות באשר לייצוג הנפרד. השופט הנדל קבע כי אין להידרש לשאלת הייצוג שכן היועמ"ש לא נדרש לכך, וממילא אקוניס לא ביקש ייצוג נפרד אלא רק להציג את עמדתו. השופט קרא חזר על עמדת השופטים פוגלמן ומזוז בתנובה, כי מדובר בהלכה מושרשת, כי העניין לא התלבן במסגרת הדיון הנוכחי, וכי שר המדע ממילא לא ביקש להיות מיוצג על-ידי פרקליט או עורך-דין פרטי, אלא רק ביקש (וקיבל) הזדמנות להציג את עמדתו.

השופט שטיין, לעומתם, סבר כי אי מתן זכות ייצוג לשר אקוניס משולה להשתקתו. ומשעה שלא זכה לייצוג, יש להניח שעמדתו לא הוצגה באופן מיטבי.[6] השופט שטיין טען כי הכלל לפיו המדינה מדברת בקול אחד אמנם מקובל על רבים, והוא הדעה הרווחת, אך אינו מהווה "תקדים מחייב ומוצק". לשיטתו, מקום בו היועמ"ש מתנגד להחלטה השלטונית, עליו לאפשר ייצוג אפקטיבי לרשות אשר קיבלה את ההחלטה, שכן לרשות מגיע יומה בבית משפט, במיוחד כאשר היא נושאת באחריות הסטטוטורית.

שורש המחלוקת והבעיות עם עמדתו של השופט שטיין:

העמדה המסורתית, בה צידדו שופטי הרוב, אינה מכירה בפיצול של המדינה לגופים ולתת-גופים, אלא מבקשת לראות את המדינה כגוף אחד, ומכאן גם כבעלת קול אחד. תפיסה זו, אשר מקורה בתומס הובס,[7] התערערה עם המדינה המודרנית. עם זאת, הדרישה כי המדינה תדבר בקול אחד נותרה כאידיאל, ואף מקבלת ביטוי בדין החרות. כך, למשל, סעיף 4 לחוק לתיקון סדרי הדין האזרחי (המדינה כבעל דין), תשי"ח-1958 קובע כי "בכל הליך שהמדינה צד לו, תיוצג המדינה על ידי היועץ המשפטי לממשלה או בא כוחו".[8]

אשר לריבוי קולות בפני בית המשפט, חששו העיקרי של בית המשפט, כפי שניסח זאת בזמנו השופט רובינשטיין, הוא חשש מדיסהרמוניה, צרימה ו"שטיבלך",[9] קרי שיקולי יעילות ואחידות המקלים הן על עבודתה של המדינה והן על עבודתו של בית המשפט.

השופט שטיין אינו מתייחס לשיקולים אלה בהרחיבו את זכות הייצוג לרשות חולקת, ומתבסס על זכותה של הרשות ליומה בבית המשפט. ואולם השופט שטיין צריך להסביר מדוע יומה של הרשות לא "נבלע" במסגרת קולה של המדינה. ככל שלרשות מגיע יום בבית המשפט, השופט שטיין צריך להסביר מדוע קולה של המדינה ראוי להתפצל כדי להתיר ייצוג נפרד. לרשות מגיע יומה בבית המשפט רק אם הרשות אינה המדינה. הטענה כי מגיע לה יומה מניחה אפוא פיצול, כלומר מניחה את המבוקש.

הבעייתיות עם עמדה זו גוברת נוכח ההלכה לפיה עמדתו של היועמ"ש מחייבת את כלל רשויות המנהל. אמנם השופט שטיין סבור שמדובר ב"דעה הרווחת" אשר לא זכתה למעמד של תקדים "מוצק ומחייב", אך עם כל הכבוד, עמדה זו תמוהה. במספר פסקי דין, הראשון לפני למעלה מ-25 שנים, נקבע כי היועמ"ש מייצג את עמדת המדינה בבית המשפט, וכי חוות דעתו מחייבת את הרשות המבצעת.[10] אמנם הלכה זו סוטה מדו"חות ועדת אגרנט ושמגר, אולם עדיין מדובר בהלכה "מוצקה".[11]

משכך, כדאי היה להציע הצדקות נוספות. שיקולי מקום מונעים ממני לפתח את הדיון,[12] אבל ניתן היה לבסס את רעיון הייצוג הנפרד על מספר אדנים. ראשית, ייצוג נפרד מספק מידע רב יותר בפני בית המשפט, והדבר עשוי להבטיח קבלת החלטה מתוך מבט רחב יותר.[13] מדובר לא רק על הגדלת כמות המידע בפני בית המשפט, אלא גם שיפור איכות ההחלטה, שכן מדובר בקבלת מידע ממקור פנימי להליך. זאת ועוד, יש חשיבות מיוחדת בהבאת העמדה החולקת דווקא על-ידי הגורם המחליט ולא באמצעות היועמ"ש, שכן הוא זה הנושא באחריות. כמו כן, אספקת מידע נוסף צפויה לשפר גם את הביקורת השיפוטית, אשר תהא כעת דקדקנית יותר.[14] לצד שיקולים של שיפור הביקורת השיפוטית, ניתן להצביע גם על תכלית חשובה לא פחות: הגברת השקיפות של ההליך המנהלי.

שנית, ייצוג נפרד מקדם ערכים דליברטיביים. לא רק שיש קשר בין כמות והיקף המידע לבין איכות ההחלטות המתקבלות, אלא שיש חשיבות פנימית לדליברציה לקידום הלגיטימיות של ההחלטה המתקבלת. לפי גישה זו, ההליך השיפוטי, ולא רק ההליך המנהלי, הוא הליך דליברטיבי שבו יש חשיבות לפרוצדורות נאותות שיתרמו ללגיטימיות של ההחלטה על-ידי כלל הצדדים הנוגעים בדבר.[15]

שלישית, ייצוג נפרד מאפשר לבית המשפט לא רק להיחשף למידע רב יותר, אלא גם לפקח על המדינה המנהלית, שרוב עבודתה אינו גלוי ונעשה על-ידי עובדי ציבור שאינם נבחרים ושנהנים מסטטוס של קביעות בעבודה. הפיקוח על רשויות המנהל מצד הכנסת והציבור הוא מוגבל, מה שמזמין קבוצות אינטרס ובעיות של שבי רגולטורי. כשלים אלה קיימים במידה כזו או אחרת גם לגבי פיקוח שיפוטי על עבודת המנהל. גם בית המשפט מרוחק מהעשייה הרגולטורית. לבסוף, מחלוקת בתוך הרשות המבצעת עשויה לאותת לבית המשפט על בעיה, ולהביא לנטל שכנוע מוגבר על המדינה.

רביעית, ייצוג נפרד עשוי לטייב את מבחני הסבירות והמידתיות. השופט שטיין טען כי כאשר היועמ"ש נשען על עילות הסבירות והמידתיות תהיה הצדקה לייצוג נפרד. אולם לקביעה זו לא התלווה נימוק. טענתי היא שייצוג נפרד יביא לשיפור בשימוש בעילות אלה בשל העמימות של כל אחת מהעילות. כדי לדעת האם ההחלטה סבירה או מידתית, נדרשת תשתית עובדתית רחבה ככל האפשר שעל-בסיסה ניתן יהיה לקבוע האם ניתן משקל ראוי למכלול האינטרסים המתחרים. לשם כך יש לדעת מהם האינטרסים המתחרים, מהי עמדת המומחים השונים בנושא ואיזה משקל ניתן לכל אינטרס ביחס לאחר. מתן רשות ייצוג עשויה להיות קריטית לניתוח סבירותה ומידתיותה של ההחלטה המנהלית. ייתכן וכוונתו של השופט שטיין הייתה שיש לתת ייצוג נפרד מכיוון שמדובר במקרים בהם יש מתחם של החלטות חוקיות, אולם טיעון זה מפספס את היתרון דווקא עבור הביקורת השיפוטית.

ייצוג נפרד מעורר גם לא מעט קשיים, אך השופט שטיין לא עומד על אף אחד מהם. אמנה אותם בקיצור נמרץ. ראשית, פיצול יתר עלול להביא לחוסר יציבות בהליך קבלת ההחלטות. שנית, כאשר כל רשות יודעת שהיא יכולה לייצג את עצמה, ייווצר תמריץ שלא להגיע להסכמות עם היועמ"ש, לייצר אדברסריות מוגזמת ואף למנוע הסכמות מקום בו ניתן היה להשיגן. שלישית, מצב זה, בו כל רשות מצטיידת בעורך דין, עלול להביא גם לחוסר עקביות במדיניות, שכן כל רשות תראה עצמה מחויבת לאמות מידה משפטיות שונות. חוסר עקביות יכול גם לפגוע ביכולת של המדינה לכוון את התנהגות אזרחיה ולגבש מדיניות אחידה. רביעית, התרת ייצוג נפרד תביא לגרסאות סותרות מתוך הרשות המבצעת, שעלול להקשות על בית המשפט להכריע, במיוחד כאשר העמדות השונות מבוססות על מומחיות. יש תשובות לקשיים אלה,[16] אולם מכיוון שאין דיון בקשיים, כך גם אין דיון בתשובות.

גם הקריטריונים שהשופט שטיין מציע להתרת ייצוג נפרד אינם עושים עבודה מספקת. כך, השופט שטיין מסתמך על דו"ח שמגר כשהוא קובע כי ראוי שהיועץ המשפטי לממשלה יתיר ייצוג כשאין מדובר על אי-חוקיות ברורה וגלויה. הבעיה היא שאי-חוקיות ברורה וגלויה היא מצב נדיר יחסית, ולכן ברוב רובם של המקרים תהיה הצדקה לייצוג נפרד, ואז הקשיים הפוטנציאליים רק יתעצמו. גם כאן יש פתרונות אפשריים וניתן היה לחשוב על קריטריונים להתרת ייצוג שיתנו מענה לחששות שהועלו לעיל.[17]

מה מסביר את ההבדלים בין עמדת בית המשפט לעמדתו של השופט שטיין?

ניתן לחשוב על מספר הסברים אפשריים להבדלי הגישות בין השופטים, כאלה הנעוצים בפילוסופיה משפטית, גישה שיפוטית, וכיו"ב. לצד זאת, ברצוני להציע הסבר אפשרי אחר להבדל. אין זה מקרי שהשופט שטיין מוצא עצמו בצד אחד של המתרס כאשר מולו ניצבים השופטים מזוז, פוגלמן, וקרא. במידה רבה, השופט שטיין הוא אאוטסיידר למערכת ותוצר של מערכת אחרת. כידוע, השופט שטיין הגיע מהאקדמיה, ומונה ישירות לבית המשפט העליון. לעומתו, השופטים מזוז ופוגלמן הגיעו לבית המשפט ממשרד המשפטים (יועמ"ש ומחלקת הבג"צים, בהתאמה). השופט קרא אמנם לא הגיע ממשרד המשפטים, אבל התמנה לבית המשפט העליון לאחר שנים רבות בבתי המשפט הנמוכים. שופטים אלה, ובפרט מזוז ופוגלמן, לא רק שמכירים היטב את עבודת מחלקת הבג"צים והיועמ"ש, הם הפנימו את התרבות הארגונית של משרד המשפטים ושל המשפטן הציבורי.

אדם נמשך למקום עבודה שמייצג את ערכיו, או שעם הזמן הוא מסגל את האתוס של מקום עבודתו, במיוחד כאשר מדובר בעבודה ממושכת, ובמיוחד כאשר אותו אדם מעוניין להתקדם במעלה סולם הדרגות. התרבות הארגונית ממנה מגיעים פרקליטים והאתוס העומד ביסוד פעולתם הוא שמשפטן בשירות הציבורי מייצג לא רק את מעסיקו (המדינה), אלא גם את האינטרס הציבורי ושלטון החוק.[18] עצמאותו של המשפטן הציבורי וניתוקו מהדרג הפוליטי הן אבני יסוד בשירות הציבורי.[19]

בשנים האחרונות הייעוץ המשפטי העצמאי נמצא תחת מתקפה בטענה שהוא פוגע ב"משילות" של הדרג הנבחר. על רקע זה יש לראות את הניסיון לשנות את חוק שירות המדינה (מינויים), ולהפוך את מינוי היועץ המשפטי המשרדי ממשרה המצריכה מכרז, למשרה התלויה בהחלטה של ועדת איתור בה יש רוב לדרג הפוליטי.[20] אין זה המקום לדון ביוזמה זו, אולם למתקפה על הייעוץ המשפטי יש קשר לעמדתו של השופט שטיין. סביר שעמדתו אינה נפוצה בקרב משפטנים ציבוריים, אשר חולקים הביטוס מקצועי, שכן גישתו מאיימת בראש ובראשונה על המונופול שיש ליועמ"ש בקביעת הנורמות המחייבות ובייצוג המדינה. מונופול זה מעניק לעמדת היועמ"ש, למחלקת הבג"צים, ולגורמים נוספים במשרד המשפטים, כוח רב, אשר לא בנקל ייאותו לוותר עליו.

כמובן, ייתכן שראוי לשמור על מונופול זה, לפחות ברוב רובם של המקרים. זהו דיון אחר. אבל ככל שאנחנו סקרנים לגבי ההבדלים בין שופטים, יש לזכור כי הבדלים לא נובעים רק מתפיסות משפטיות, מוסריות ופוליטיות שונות אשר כל שופט גיבש לעצמו. פעמים רבות, תפיסות אלה הן תוצאה של תרבות ארגונית מקצועית שהבנתה את עולמו המקצועי של השופט. כך, השופטים פוגלמן ומזוז הנם תוצר של התרבות הארגונית בפרקליטות המדינה ובמשרד המשפטים. השופט שטיין, לעומת זאת, הגיע מהאקדמיה, שם התמחה, בין היתר, בדיני ראיות ובסדר דין פלילי. אין זה מפתיע, אפוא, שזכות הייצוג קרובה ללבו ושהוא מקביל את אי מתן זכות הייצוג לשר אקוניס להשתקת צד במשפט, שכן זהו עולם המושגים והדימויים ממנו מורכב עולמו המקצועי. למען הסר ספק, נקודה זו אינה תוצאה של פסיכולוגיזם של שופטים. טענתי היא תרבותית-סוציולוגית, ומבוססת על חשיבות הארגון בו אדם עובד כמקום בו הוא מפתח, מאמץ, ומסגל לעצמו את ערכי המוסד וערכיו המקצועיים. ערכים אלה אינם נפסקים מקום בו אדם עוזב את מקום עבודתו. כאשר מדובר בהפנמה של התרבות הארגונית, סביר כי תרבות זו מלווה את האדם גם לאחר סיום עבודתו ומשמשת אותו במקום עבודתו החדש.

 

אדם שנער הוא מרצה בכיר, בית ספר הארי רדזינר למשפטים, המרכז הבינתחומי הרצליה.

ציטוט מוצע: אדם שנער "מי מדבר בשם המדינה? על פיצול הייצוג בפסקי דין תנובה ואמיתי" ICON-S-IL Blog (13.3.2019)

 

[1] במישור התוצאה לא הייתה לשופטים בבג"ץ 5124/18 תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ נ' שר האוצר (פורסם באר"ש, 4.3.2019) בעיה לקבוע שדין העתירה להתקבל (ובצדק). בבג"ץ 5769/18 אמיתי נ' שר המדע והטכנולוגיה (פורסם באר"ש, 4.3.2019) נקבע כי דינה של החלטת השר אקוניס שלא למנות את פרופ' אמיתי להתבטל. לדעתי, בית המשפט צדק כאשר פסל את החלטת השר אקוניס, אולם דעת הרוב טעתה כאשר החזירה את ההחלטה לשר והתירה לו לשקול שיקולים "ערכיים", שעניינם חתימתה של פרופ' אמיתי על עצומה ב-2002 המביעה תמיכה במרצים וסטודנטים המסרבים לשרת בשטחים הכבושים וקריאה לאוניברסיטה להקל עמם. אין בין שיקולים ערכיים אלה לבין התאמתה לתפקיד המקצועי ולא כלום. זאת ועוד, החלטה זו פוגעת בחופש הביטוי ומאפשרת לשר לשקול את השקפתה של מועמדת לתפקיד מקצועי ולפסול אותה אם זו מנוגדת להשקפת השר. יש בכך משום סטייה מהלכת שייב  הוותיקה (בג"ץ 144/50 שייב נ' שר הביטחון, פ"ד ה 399 (1951)), אך כאמור פוסט זה לא מוקדש לנושאים אלה.

[2] עניין תנובה, לעיל ה"ש 1, פס' 13 לפסק דינו של השופט פוגלמן.

[3] שם, פס' 2 לפסק דינו של השופט מזוז.

[4] "חידוש" במירכאות שכן השופט שטיין חוזר על עמדתו של השופט סולברג בפסק דין גיני. ראו בג"ץ 6494/14 גיני נ' הרבנות הראשית (פורסם בנבו, 6.6.2016).

[5] עניין תנובה, לעיל ה"ש 1, פס' 2 לפסק דינו של השופט שטיין.

[6] יחד עם זאת, השופט שטיין קבע כי דבריו של אקוניס היו ברורים וכי ברור שהשיקול הפלילי היה הדומיננטי. לפיכך הורה על החזרת הדיון לשר תוך שהוא מתיר לו לשקול שיקולים של "התאמה ערכית". כאמור, לא אדון בחלק זה של חוות דעתו.

[7] הובס היה הראשון לעמוד על החשיבות שהמדינה תדבר בקול אחד. הצטרפו אליו הוגים מאוחרים יותר כגון לוק, בלקסטון, מונטסקיה והמילטון. ראו אדם שנער "בכמה קולות מדברת המדינה? על מתן מעמד רשות חולקת בהליכים משפטיים" עיוני משפט לח 361, 366 (2016).

[8] ראוי לציין שני סייגים לתחולתו של סעיף 4. ראשית, מבחינה מילולית סעיף 4 לא חל על ליטיגציה ציבורית אלא רק על הליכים אזרחיים. שנית, סעיף 10 לאותו חוק קובע כי הוא אינו חל בהליכים בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק. אשר לדיון בבית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ, כל שתקנה 7(ב) לתקנות סדר הדין בבית המשפט הגבוה לצדק, התשמ"ד-1984 קובעת הוא כי "משיב אדם שהיועץ המשפטי לממשלה רשאי לייצגו לפני בית המשפט לפי כל דין – יוזמן היועץ המשפטי לממשלה לדיון בעתירה". אין מניעה להזמין אדם אחר נוסף על היועץ המשפטי לממשלה.

[9] בג"ץ 6017/10 אדם טבע ודין נ' שר התשתיות הלאומיות (פורסם בנבו, 4.7.2012).

[10] ראו למשל, בג"ץ 4247/97 סיעת מרץ במועצת עיריית ירושלים נ' השר לענייני דתות, פ"ד נב(5) 241, 277 (1998); בג"ץ 6017/10 אדם טבע ודין נ' שר התשתיות הלאומיות (פורסם בנבו, 4.7.2012); בג"ץ 4267/93 אמיתי – אזרחים למען מינהל תקין וטוהר המידות נ' ראש ממשלת ישראל, פ"ד מז(5) 441 (1993); דנג"ץ 3660/17 התאחדות הסוחרים והעצמאים הכללית נ' שר הפנים (פורסם בנבו, 26.10.2017).

[11] ראו איתן לבונטין "אמת מדומה ואמת כהווייתה: יובל לדו"ח ועדת אגרנט" ספר לבונטין (יהושע ויסמן, ברק מדינה, סיליה וסרשטיין פסברג עורכים, 2013). ועדת אגרנט, שהייתה הראשונה להתוות את סמכויותיו של היועץ המשפטי לממשלה, סברה שחוות דעתו של היועץ המשפטי משקפת את הדין הקיים וראוי שתדריך את הממשלה, אבל הממשלה רשאית גם לסטות ממנה. ועדת שמגר המשיכה קו זה וסברה שיכולים להיות מקרים שבהם בצד הייצוג של היועץ המשפטי לממשלה תוכל רשות אחרת לייצג דעה חולקת, אולם עמדה זו מעולם לא יושמה במשרד המשפטים. ברבות השנים, תפיסת הוועדה הוחלפה בתפיסה הנוכחית.

[12] להרחבה ראו שנער, לעיל הערה 7, בעמ' 383–393.

[13] השופט שטיין מתייחס לכך בקיצור נמרץ בעניין אמיתי, לעיל ה"ש 1, פס' 10 לפסק דינו.

[14]Gillian E. Metzger, The Interdependent Relationship Between Internal and External Separation of Powers, 59 Emory L. J. 423, 445 (2009) (“Evidence that decisions were made over the objections of career staff and agency professionals often triggers more rigorous review.”).

[15] על הקשר בין פרוצדורה הוגנת ללגיטימיות ראו Tom R. Tyler, Why People Obey the Law (2006).

[16] שנער, לעיל הערה 7, בעמ' 393–398..

[17] לקריטריונים אפשריים ראו שם, בעמ' 401–405.

[18] ראו למשל יצחק זמיר "המשפטן בשירות הציבורי" ספר יצחק זמיר: על ממשל, משפט וחברה 53 (יואב דותן ואריאל בנדור עורכים, 2005).

[19] ראו אדם שנער "השוק הפרטי בעבודה הציבורית" מחקרי משפט לא 11 (2017).

[20] חוק שירות המדינה (מינויים) (תיקון מס' 20) (מינוי היועצים המשפטיים למשרדי הממשלה), התשע"ח-2017.

תגובה אחת בנושא “מי מדבר בשם המדינה? על פיצול הייצוג בפסקי דין תנובה ואמיתי / אדם שנער

הוסיפו את שלכם

  1. או במילים פשוטות ומדוייקות יותר, מדובר במחלוקת פוליטית ולא משפטית.
    בין קבוצה פוליטית מסויימת שהצליחה להשתלט השתלטות עויינת על מערכת המשפט על אגפיה השונים ובין רוב הציבור שסבור שהריבון במדינה דמוקרטית הוא הציבור על ידי מחוקקיו הנבחרים ולא פקידים במערכת המשפט.

    אהבתי

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

בלוג בוורדפרס.קום. ערכת עיצוב: Baskerville 2 של Anders Noren.

למעלה ↑

%d בלוגרים אהבו את זה: